ממעשים לדיבורים

א. לא איש דברים?!

"וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל ה'… לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי… כִּי כְבַד פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן אָנֹכִי"  (שמות ד', י')

אחד החששות המשמעותיים של משה, לפני שהתמנה למנהיג, נגעה לקושי שלו בתחום הדיבור. לא ברור בדיוק מה היה הקושי של משה, אם גמגום (כפרוש רש"י שם), קושי בהבעה מילולית, או קושי רגשי סביב הדיבור, אולם ברור שהיתה לו חולשה בתחום זה[1].

לאור זאת, מפתיע לגלות שלקראת סוף חייו, פותח משה, שהעיד על עצמו שהוא "כבד פה", בדיבור ארוך לעם ישראל. כיצד הפך משה מ"לא איש דברים" לנואם "ספר דברים"?

אם נלך אחורה, ניווכח לתמהוננו שעד ספר דברים משה לא הרבה לדבר עם בני ישראל. הוא כמובן העביר להם את המצוות שקיבל מ-ה', אך מיעט ליזום דיבור אישי אליהם. רוב התקשורת של משה התבצעה עם ה', ופחות עם העם. גם באירועים הגדולים והדרמטיים שהתרחשו במדבר, כגון קריעת ים סוף, מתן תורה, חטא העגל והמרגלים, משה ממעט לדבר מיוזמתו אל העם[2].

הכיוון הזה משתנה מן הקצה אל הקצה בספר דברים. משה מפסיק את המעשים ועובר לדיבור יזום, ארוך ומשמעותי אל העם. הוא כבר לא רק צינור להעברת מסרים מ-ה' לעם, אלא מחליט לפתוח בפרוייקט ביאור לתורה[3] – "הוֹאִיל מֹשֶׁה בֵּאֵר אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת" (א', ה').

מה גרם לשינוי משמעותי זה? מה הוביל את משה לצאת מתוך הטבע הרגיל של מנהיגותו?

עיון בפרשתנו, הפותחת את נאומי משה, עשוי לשפוך אור על כלל מגמת ספר דברים, בו משה עובר לערוץ הדיבור.

ב. הנאום ההיסטורי?

כידוע, ספר דברים מכיל שני נאומים[4] נפרדים של משה: הנאום הראשון, אותו נהוג לכנות "הנאום ההיסטורי", מופיע בפרשתנו (ובתחילת הפרשה הבאה). הנאום השני, אותו נהוג לכנות "נאום המצוות", מתפרש על פני רובו של הספר (פרקים ה'-כ"ו). הנאום ההיסטורי עוסק בסקירה של משה את שנות ההליכה במדבר, ואילו נאום המצוות עוסק בביאור למצוות.

אולם, כינוי הנאום בפרשתנו כ"נאום היסטורי" מטעה. לכאורה, נאום כזה אמור לכלול סקירה מסודרת של האירועים המרכזיים שהתרחשו מספר שמות ועד כה. אולם מבט על הנאום מראה כי משה סוקר רק חלק מסוים מאוד מהאירועים.

פרק א' עוסק באירועי הדור הראשון: מינוי השופטים (א': ט'-י"ח), חטא המרגלים (א': כ"ב-מ') וחטא המעפילים (א', מ"א-מ"ו). שני הפרקים הבאים עוסקים באירועי הדור השני: המעבר בגבול בני עשו והאיסור להילחם בהם (ב', א'-ח'), המעבר דרך מואב ועמון והאיסור להילחם בהם (ב', ט'-ט"ז), והמלחמה עם סיחון ועוג וההתנחלות בארצם (ב', כ"ד – ג', כ"ב)[5].

נקל לראות כי נאום זה אינו באמת סקירה היסטורית ממצה של אירועי המדבר. לו היינו צריכים לסכם את ההליכה במדבר, ספק רב אם אילו האירועים שהיינו בוחרים כאירועים המרכזיים[6].

יתירה מזו, רוב סיפורי המדבר התרחשו בדור הראשון ורק מיעוטם בדור השני. בכל זאת, בוחר משה להאריך יותר דווקא בתיאור אירועי הדור השני. נקודה זו מתמיהה עוד יותר, כאשר נזכרים שהדור השני נמצא מול עיניו של משה: מה הטעם לסקור את אירועי הדור השני לדור שחווה אותם על בשרו לא מזמן?!

ג. השוואת הדורות

הפתרון לשאלות אלו, כך נדמה, נעוץ בהבנת מהות האירועים אותם בחר משה להזכיר בנאום. אם ננסה להגדיר עקרון מרכזי אחד השוזר את כל האירועים, ניווכח כי נאום זה הוא בעצם שיר הלל לדור השני, המתאים יותר מהדור הראשון, לרשת את הארץ.

בפרק א' משה מתמקד בכישלון של הדור הראשון במשימתו לרשת את הארץ. בהתאם לכך, הסיפורים המרכזיים שמופיעים בפרק זה הם חטא המרגלים והמעפילים[7]. הדור הזה לא הקשיב ל-ה' בכל הקשור לירושת הארץ – הוא נמנע לעלות כאשר הצטווה בכך (חטא המרגלים) ועלה בחזקה בניגוד לצו ה' (חטא המעפילים)[8].

שני החטאים הללו, המרגלים והמעפילים, מתארים שני צדדים של אותו הלך רוח של הדור. אנשי דור זה פועלים באימפולסיבית, הנובעת מתוך המקום הרגשי בו הם נמצאים באותו הרגע. כאשר הם מפוחדים הם נמנעים מעליה וכאשר הם נסערים הם עולים בכח וניגפים במלחמה.

כהנגדה לכך, מגיעים שני הפרקים הבאים ומתארים באריכות כיצד הדור השני הפוך לגמרי. הדור השני מקשיב לצו לרשת את הארץ והולך לקראתה בגאון. דור זה מעיז ונלחם בסיחון ועוג ויורש את ארצם. במקביל, הוא גם שקול ומתון ואינו נלחם כאשר הוא מצטווה להימנע מכך, מול בני עשו ובני לוט. הדור השני זוהר על רקע כשלון הדור הראשון בכל הקשור בכניסה לארץ[9].

ד. קשיי תקשורת

על פני השטח, עוסק הנאום בהשוואת שני הדורות בנוגע לכיבוש הארץ. אך ניתוח זהיר מלמד שיש כאן נושא עמוק יותר, המצוי מתחת לשכבה הגלויה – איכות התקשורת בין משה והעם.

פרק א', העוסק בדור הראשון, בנוי בעצם כתיאור דיאלוג מתמשך בין משה לעם, שמטרתו מילוי צו ה' לרשת את הארץ. דיאלוג זה נחלק לשני חלקים – החלק הראשון סביב מינוי השופטים והחלק השני סביב חטא המרגלים (והמעפילים). כל חלק מתחיל בעיסוק בצו הכללי של ה' לרשת את הארץ, כאשר אחריו מופיע דיאלוג בין משה לעם:

חלק א' – מינוי השופטים

צו ה':

"ה' אֱ-לֹהֵינוּ דִּבֶּר אֵלֵינוּ בְּחֹרֵב לֵאמֹר… פְּנוּ וּסְעוּ לָכֶם… רְאֵה נָתַתִּי לִפְנֵיכֶם אֶת הָאָרֶץ בֹּאוּ וּרְשׁוּ אֶת הָאָרֶץ" (א', ו'–ח')

הדיאלוג:

"וָאֹמַר אֲלֵכֶם בָּעֵת הַהִוא…" (ט') – הצעה למינוי שופטים.

"וַתַּעֲנוּ אֹתִי וַתֹּאמְרוּ טוֹב הַדָּבָר…" (י"ד) – הסכמת העם למינוי השופטים.

חלק ב' – חטא המרגלים והמעפילים

צו ה':

"וַנִּסַּע מֵחֹרֵב וַנֵּלֶךְ אֵת כָּל הַמִּדְבָּר הַגָּדוֹל… כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֱ-לֹהֵינוּ אֹתָנוּ"  (שם, י"ט)

הדיאלוג:

"וָאֹמַר אֲלֵכֶם… רְאֵה נָתַן ה' אֱלֹהֶיךָ לְפָנֶיךָ אֶת הָאָרֶץ עֲלֵה רֵשׁ אַל תִּירָא וְאַל תֵּחָת. .." (כ')

"וַתִּקְרְבוּן אֵלַי כֻּלְּכֶם וַתֹּאמְרוּ נִשְׁלְחָה אֲנָשִׁים לְפָנֵינו…" (כ"ב) – שליחת המרגלים.

"וַתֵּרָגְנוּ בְאָהֳלֵיכֶם וַתֹּאמְרוּ בְּשִׂנְאַת ה' אֹתָנוּ הוֹצִיאָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם…" (כ"ז) – התנגדות לכניסה לארץ בעקבות דברי המרגלים.

"וָאֹמַר אֲלֵכֶם לֹא תַעַרְצוּן וְלֹא תִירְאוּן מֵהֶם…" (כ"ט) – נסיון משה לשכנע את העם לא לשמוע למרגלים.

"וַתַּעֲנוּ וַתֹּאמְרוּ אֵלַי חָטָאנוּ לַ-ה' אֲנַחְנוּ נַעֲלֶה וְנִלְחַמְנוּ…" (מ"א) – חטא המעפילים.

"וָאֲדַבֵּר אֲלֵיכֶם וְלֹא שְׁמַעְתֶּם…" (מ"ג) – ניסיון משה לעצור את חטא המעפילים.

"וַתָּשֻׁבוּ וַתִּבְכּוּ לִפְנֵי ה' וְלֹא שָׁמַע ה' בְּקֹלְכֶם וְלֹא הֶאֱזִין אֲלֵיכֶם" (מ"ה)

ניתן לראות במילים המודגשות, כי 8 פעמים במהלך הפרק מופיעות מילות המביעות תקשורת בין משה לעם[10]. חזרת מילים אלו בפרק מלמדת כי זהו הנושא המרכזי שכל הפרק סובב סביבו.

הדיאלוגים בין משה לעם נועדו כדי לקדם את צו ה' לרשת את הארץ, המופיע בפתיחת כל חלק. בחלק הראשון משה ממנה שופטים שיעזרו לו להנהיג את העם בהליכה לארץ ובכיבושה[11]. חלק זה מלמד על תקשורת טובה בין משה לעם – משה מציע את מינוי השופטים והעם מסכים לכך. החלק השני מתחיל אף הוא בתקשורת חיובית: משה פונה לעם ומעודד אותו להתחיל להתקדם לקראת כיבוש הארץ ללא מורא. העם מגיב בבקשה לשלוח מרגלים ומשה נענה לבקשה[12].

אולם, מרגע זה ואילך התקשורת קורסת ומתחיל "דו שיח של חרשים": העם מתלונן בעקבות המרגלים – משה פותח בנאום עידוד – העם אינו מגיב – ה' כועס וגוזר שלא יכנסו לארץ – העם מגיב בדרישה לעלות בכח – משה מנסה להניא אותם מכך – העם לא מקשיב ומפסיד במלחמה.

לא רק התקשורת בין משה לעם קורסת, אלא גם התקשורת בין העם ל-ה' נהרסת. ניתן לראות זאת בפסוק העגום המסיים חלק זה בו מתואר כי העם בוכה אך ה' מתעלם (מ"ה).

אם נדייק בלשון הדיבור של משה לעם, ניתן לראות כי בשני פסוקי הכותרת לחלקים, משה מדבר בגוף ראשון: "ה' דבר אלינוונסעונלך… כאשר צוה ה' אלהינו אתנו". בפתיחת כל חלק, משה רואה את עצמו יחד עם העם, עומד מול צו ה' לרשת את הארץ. ה' מדבר אליהם יחדיו, ותפקידו של משה הוא להוביל את העם, בהנהגה משותפת עם השופטים, אל הארץ. אולם בסיום הפרק משה כבר משתמש בגוף שני, באופן המפריד בינו לבין העם: "וַתָּשֻׁבוּ וַתִּבְכּוּ לִפְנֵי ה' וְלֹא שָׁמַע ה' בְּקֹלְכֶם וְלֹא הֶאֱזִין אֲלֵיכֶם". חסימת התקשורת יוצרת הפרדה בין משה לעם, שהופכים להיות לגורמים עצמאיים.

בחלק זה של הנאום, משה למעשה מקשר בין כשלון הדור הראשון לבין חוסר השיח בינו ובין העם. הם התחילו את הדרך כגוף אחד, עם תקשורת טובה שהובילה להנהגה משותפת, אולם בהמשך התקשורת התפרקה.

בכך, מציג משה את סיבת העומק לכשלון הדור הראשון – עם הדור ההוא לא היה אפשר לתקשר. במצב כזה לא ניתן להמשיך והם נאלצים לסיים את תפקידם ההיסטורי במדבר.

תיאור קשיי התקשורת עם הדור הראשון מהווים רקע לתמונה השונה לגמרי עם הדור השני, אותו פונה משה לתאר בשני הפרקים הבאים.

ה. משה והדור השני

כאמור, החלק השני של הנאום נוגע במסעותיו של הדור השני. חלק זה עוסק במלחמותיהם של הדור השני ובהימנעות ממלחמה מול עמים ש-ה' מצווה לא להתגרות בהם. לאורך כל חלק זה, חוזר משה להשתמש בגוף ראשון: " וַנֵּפֶן וַנִּסַּע הַמִּדְבָּרָה… וַנַּעֲבֹר מֵאֵת אַחֵינוּ בְנֵי עֵשָׂו… וְהַיָּמִים אֲשֶׁר הָלַכְנוּ מִקָּדֵשׁ בַּרְנֵעַ… וְלֹא אָבָה סִיחֹן מֶלֶךְ חֶשְׁבּוֹן הַעֲבִרֵנוּוַנִּלְכֹּד אֶת כָּל עָרָיו…" (ב', א'-ל"ד)

החזרה לשימוש בשפה הזו, מלמדת על חיבור מחדש בין משה לעם, שהתרחש בדור השני. משה רואה את עצמו שוב כחלק מהעם ולא כמתבונן מבחוץ. יתירה מכך, לאורך המסע עם הדור השני מופיע דיבור נרחב מ-ה' אל העם, דרך משה. בשונה מהדור הראשון, בו תואר רק ציווי כללי לרשת את הארץ, כאן מתקיימת תקשורת רחבה: הסברים מדוע לא להתגרות בבני עשו ולוט (ב', ב'-כ"ג) וכן דברי עידוד להילחם בסיחון ובעוג (ב', כ"ד-כ"ה; ל"א. ג', ב'). דיבורים אלו נאמרים למשה, ומייד מתואר כיצד העם מיישם את הדברים בדייקנות.

נראה, כי בדור השני נוצרה מדיניות חדשה בהנהגת ה' את העם: יותר דיבורים, פחות מעשים. כאמור, בדור הראשון ה' מיעט בדיבורים בכל הקשור לכניסה לארץ והסתפק בציווי כללי. משה אמנם ניסה ליצור דיאלוגים עם העם, אך לרוב ללא הצלחה. הדור הראשון היה דור שיצא מעבדות, אך העבדות לא יצאה ממנו. הוא היה רגיל לציוויים ופקודות ולא לשיח אמוני ולדיאלוג. כאשר הוא נתקל בפחדים, הכל קרס – הציווים לא הצליחו להניע אותו וגם לא דיבורים על ליבו.

הדור השני, לעומת זאת, קשוב ופתוח יותר לדיבור. המסרים עוברים אליו מ-ה' דרך משה, ללא התנגדויות. יש שיתוף פעולה, המאפשר למשה לשוב ולראות את עצמו כחלק מהעם[13].

תמונה שונה זו מראה את ההבדל העמוק בין הדורות – הדור הראשון לא התאים להנהגה דרך דיבור. כפי שציינתי בפתיחה, האינטראקציה בין משה לעם בספרים הקודמים, מאופיינת יותר במעשים ופחות בדיבורים. משה מרבה לחולל ניסים ונפלאות עם מטהו ופחות עם פיו. כעת נדייק ונאמר שזוהי ההתנהלות מול הדור הראשון. עם הדור ההוא, משה ו-ה' נראים לעיתים כמו הורים (להבדיל), המדברים על ילדיהם מבלי שהם ישמעו, ובאים אליהם כבר עם החלטות מוגמרות.

בנקודה זו אפשר לחזור ולהיזכר בהיותו של משה כבד פה וכבד לשון. כוחו החזק לא היה בפיו, מה שאכן התאים לדרך ההנהגה של הדור הראשון. אולם בדור השני, המצב מתהפך – אותו מנהיג כבד פה מצליח לתקשר עם ישראל. הדיבורים מ-ה' זורמים דרכו אל העם והדור מקשיב. כבדות הפה פוחתת, כי בצד השני יש דור שמוכן ורוצה לשמוע.

לאור זאת, נראה כי קשיי הביטוי של משה היו קשורים למקום רגשי ולא לגמגום פיזי. במצב כזה יש הבדל דרמטי מיהו הצד המאזין. הדור הראשון לא היה פנוי להקשיב עוד במצרים (שמות ו', ט'), וכן לאורך כל המסע. מצב זה סגר את משה, כבד הפה, עוד יותר. אולם עם הדור השני משהו נפתח.

בנאום הפתיחה, משה בעצם מחמיא לדור השני על פתיחת ערוץ הדיבור. בכך הוא מבהיר את הבסיס לספר דברים כולו. כעת, עם היפתחות הדור השני, ניתן ליצור את ספר דברים, לבאר לו את התורה ולכוון אותו לקראת הכניסה לארץ.

מצב זה מאפשר דרך חדשה. אינה דומה הנהגה דרך דיבור להנהגה דרך מעשים. הנהגה דרך מעשים היא מגושמת למדי, ומבוססת על פרסים ועונשים. לא ניתן להעביר מסרים מורכבים ועדינים בדרך זו. ואכן, מסרים כאלו מופיעים בספר דברים לראשונה. כך, למשל, רק בספר דברים מופיעה מצוות אהבת ה' (ו', ה'), שיחות מרוממות הקשורות לאמונה והשגחה (בעיקר בפרשות ואתחנן-עקב) וכן עיסוק בחזרה בתשובה (פרק ל'). יתירה מזו, ספר דברים עוסק לראשונה בתהליכים רגשיים ופנימיים: הדרך לאמונה ב-ה' (ד', ל"ב-מ'), בגאווה שעשויה להתרחש בעת הכניסה לארץ (ו', י'-ט"ז. פרק ח'),  בפחדים שעשויים להתעורר (ז', י"ז-כ"ו) ועוד. עיסוק בנושאים אלו יכול להתרחש רק דרך דיבור.

הנהגה דרך מעשים נוגעת בחיצוניות של הדברים ואינה יכולה לחדור פנימה. רק הדור השני, המסוגל להקשיב ולהתבונן פנימה, מסוגל גם לרשת את הארץ. הדור הראשון, שהיה גולמי יותר, נאלץ למות במדבר.

ו. מדוע משה לא נכנס לארץ?

ההסבר המקובל לאי כניסתו של משה לארץ הוא חטאו במי מריבה, בהכאה בסלע, כפי שמתואר בספר במדבר (כ', י"ג-י"ד). אולם, בפרשתנו אנו מופתעים לגלות כי משה לא נכנס לארץ דווקא בשל חטא המרגלים: "וַיִּשְׁמַע ה'… וַיִּקְצֹף וַיִּשָּׁבַע לֵאמֹר אִם יִרְאֶה אִישׁ בָּאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה הַדּוֹר הָרָע הַזֶּה אֵת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה… גַּם בִּי הִתְאַנַּף ה' בִּגְלַלְכֶם לֵאמֹר גַּם אַתָּה לֹא תָבֹא שָׁם" (א', ל"ד-ל"ז)

מדוע "התאנף" ה' במשה בשל חטא המרגלים? לכאורה יש לדון אותו כמו כלב ויהושוע, שהרי גם הוא עודד את העם שלא להקשיב למרגלים. כמו כן, כיצד ניתן ליישב זאת עם האמור בספר במדבר, שהגזרה על משה נגזרה בשל חטא מי מריבה?

נראה, כי ניתן לענות על שאלות אלו לאור דברינו לעיל. בסופו של דבר, משה שייך להנהגת הדור הראשון. כוחו של משה במטהו, בעשיית הנפלאות לדור הראשון כדי לדחוף אותו ממצרים למדבר. אך אין הוא מסוגל להנהיג בארץ ישראל. חטא המרגלים הבהיר זאת סופית – משה לא הצליח ליצור דיאלוג עם הדור הראשון ולהפיג את פחדיו. התקשורת קרסה, ולכן התברר כי משה אינו מסוגל לקדם עוד את העם.

אמנם משה עבר תהליך יחד עם הדור השני והצליח "להמציא את עצמו מחדש". בזכות הפתיחות של הדור השני, הוא החל לכוון דרך דיבור ועיסוק בתהליכים פנימיים יותר. מצב זה איפשר לו להתחיל את כיבוש עבר הירדן המזרחי יחד עם הדור השני, דרך עידוד מילולי שלהם מול סיחון ועוג. במצב זה, משה אכן חשב כי בסופו של דבר הוא נעשה ראוי להנהיג להיכנס לארץ. כך מובן מדוע הוא פונה בתחינה אל ה' כי יאפשר לו בכל זאת להיכנס, כפי שמתואר בתחילת הפרשה הבאה (המהווה המשך של הנאום בפרשתנו[14]): "וָאֶתְחַנַּן אֶל ה' בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר אֲ-דֹנָי ה' אַתָּה הַחִלּוֹתָ לְהַרְאוֹת אֶת עַבְדְּךָ אֶת גָּדְלְךָ וְאֶת יָדְךָ הַחֲזָקָה… אֶעְבְּרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן הָהָר הַטּוֹב הַזֶּה וְהַלְּבָנוֹן" (ג', כ"ג-כ"ה)

אולם, הקדוש ברוך הוא אינו מקבל את תפילתו. למרות החיבור והשיח עם הדור השני, משה עדיין נטוע עמוק מידי בדפוסי הדור הראשון.

הסבר זה לאי-כניסת משה לארץ, מתקשר גם כן לסיפור מי מריבה: חטאו של משה היה הכאתו את הסלע במקום לדבר אליו כפי שהצטווה. פרשנים רבים התקשו בסיפור זה – מדוע זה כל כך משנה אם מכים בסלע או מדברים אליו? מה עוד שבסיפור המקביל בספר שמות, משה אכן נדרש להכות בסלע[15] (שמות י"ז, ו'). הרשב"ם (במדבר כ', י') אכן מבאר כי משה בעצם טעה בכך שניסה לשחזר את הנס מספר שמות ולהכות בסלע. הוא לא חשב שדיבור אל הסלע יספיק. לאור דברינו, ניתן להבין כי אין מדובר כאן בטעות מקרית. ההכאה בסלע מסמלת את הנהגת הדור הראשון, שהונהג בכח דרך המטה. ההכאה בסלע מרמזת לעם כי הם יונהגו בכח, למרות התנגדותם למסע ולכניסה לארץ. הם בעצם דומים לסלע, שאם יכו בו מספיק, בסופו של דבר הוא יוציא מים.

הסיפור במי מריבה, לעומת זאת, מתרחש עם בני הדור השני. כאן משה מצטווה להשתמש בדיבור אל הסלע. את הדור השני יש להנהיג דרך דיבור. אולם משה עדיין נטוע עמוק בדור הראשון ולכן משווה בין ההתנהגות שהתאימה לדור הראשון, להתנהגות הרצויה בדור השני. הוא שוב מכה במטה את הסלע ומנסה להנהיג בכח. בנקודה זו מבין ה' כי משה לא מתאים להנהגת הדור השני, ולכן גוזר עליו שלא ייכנס לארץ.

בפרשתנו, אותה נקודה מוסברת אך מכיוון אחר – קריסת התקשורת של משה עם הדור הראשון, בחטא המרגלים, מסמלת את הקושי שלו להנהיג בדור השני.

אך במקום שאתה מוצא את נפילתו של משה, שם אתה מוצא גדולתו. למרות קביעת ה' כי משה אינו מתאים לדור השני, הוא אינו אומר נואש ועושה ככל יכולתו לשנות את מנהיגותו הקודמת, לפתוח את ערוץ הדיבור, לעמוד מול העם ולתת לו מתנה שלא תסולא בפז – את ספר דברים.

(הרב איתיאל גולד. נשלח ע"י ישיבת הר עציון. עורך: אורי יעקב בירן. In Loving Memory of Jeffrey Paul Friedman z"l August 15, 1968 – July 29, 2012. לע"נ יהודה פנחס בן הרב שרגא פייוועל ז"ל כ"ב אב תשכ"ח – י' אב תשע"ב. כל הזכויות שמורות לישישבה ולרב)


[1] רוב הפרשנים פירשו בכיוון הזה את הביטוי "כבד פה". הרשב"ם לעומת זאת פירש שם כי הכוונה שאינו יודע את השפה המצרית בצורה טובה. לפי הרשב"ם, לא ייתכן ש-ה' יבחר לנביא אדם מגמגם. בנקודה זו, נראה כי דווקא הרשב"ם, גדול פרשני הפשט, חרג ממנהגו בשל קושי תיאולוגי. הפסוק הבא, בו עונה ה' למשה, מוכיח כי אכן מדובר בלקות בדיבור ולא בחוסר ידיעת השפה:  "וַיֹּאמֶר ה' אֵלָיו מִי שָׂם פֶּה לָאָדָם אוֹ מִי יָשׂוּם אִלֵּם אוֹ חֵרֵשׁ אוֹ פִקֵּחַ אוֹ עִוֵּר הֲלֹא אָנֹכִי ה' "   (ד', יא')
ה' מנסה להרגיע את משה ומסביר לו כי ביכולתו לרפא מומים ובכללם מום בדיבור.

[2] בקריעת ים סוף משה מסתפק באמירה בודדת אל העם: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָעָם אַל תִּירָאוּ הִתְיַצְבוּ וּרְאוּ אֶת יְשׁוּעַת ה' אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה לָכֶם הַיּוֹם כִּי אֲשֶׁר רְאִיתֶם אֶת מִצְרַיִם הַיּוֹם לֹא תֹסִיפוּ לִרְאֹתָם עוֹד עַד עוֹלָם. ה' יִלָּחֵם לָכֶם וְאַתֶּם תַּחֲרִישׁוּן" (שמות י"ד, י"ג-י"ד)
לקראת מעמד הר סיני משה מכין את העם, אולם מודגש שוב ושוב שכל הדברים שאומר להם, אלו דברים שה' אמר לו מפורשות להגיד (שמות כ').
בחטא העגל משה שוב מסתפק באמירה קצרה לעם: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָעָם אַתֶּם חֲטָאתֶם חֲטָאָה גְדֹלָה וְעַתָּה אֶעֱלֶה אֶל ה' אוּלַי אֲכַפְּרָה בְּעַד חַטַּאתְכֶם" (שמות ל"ב, ל')
לאחר מכן משה מרבה בדיבור ובתפילה ל-ה' בעקבות החטא, אך לא מדבר עם העם (שם, פרקים ל"ג-ל"ד).
בחטא המרגלים, המתואר בספר במדבר, משה כלל לא מדבר עם העם. הוא רק מנסה, ללא הצלחה, להניא אותם מלעלות לארץ בכח (במדבר, י"ד, מ"א).
גם בשאר סיפורי התלונות בהליכה במדבר (בפרשות בשלח, בהעלותך וקרח), משה כמעט לא מדבר. כאשר הוא מדבר, אלו תמיד אמירות קצרות, שלרוב גם אינן משפיעות על העם (ראו למשל: שמות ט"ז, ו'-ח'; במדבר ט"ז, ט'-י"א).

[3] אמנם, יש מעט חוסר בהירות בשאלה האם ספר דברים נאמר כדיבור חופשי של ה', או שגם כאן הוא העביר את הדברים ישירות מאת ה'.
מהפסוק הראשון בספר עולה כי זהו דיבור אישי של משה: "אלה הדברים אשר דבר משה…". כך גם עולה מפסוק ה', המצוטט במאמר, המתאר כי ספר דברים הוא ביאור של משה לתורה. אולם, מפסוק ג' נראה אחרת: "…דבר משה אל בני ישראל ככל אשר צוה ה' אותו אליהם".
שאלה זו נידונה בהרחבה בפרשני התורה (ראו למשל בפרוש האברבנאל בתחילת הספר). הד לגישה שספר דברים משה אמר מפי עצמו קיים כבר בגמרא במגילה (לא, ב).
נראה כי גם הגישות המנסות לומר כי ספר דברים ניתן מ-ה', יודו כי אין מדובר כאן בהעברת המסרים הרגילה כמו בשאר הספרים, אלא בעיבוד מסויים של משה לדברים.

[4] הרד"צ הופמן סבור כי בסיום הספר קיים נאום שלישי, "נאום הברית" (כ"ז-ל"א), אולם פרשנים אחרים ראו זאת כנספח לנאום המצוות.

[5] הנאום ממשיך גם בתחילת הפרשה הבאה, בפרק ד', אולם שם אין ממש סקירה היסטורית אלא יותר אמירות כלליות על הניסים שהתרחשו בעבר וכן תיאור התהליכים שירו לעם ישראל בעתיד.

[6] רש"י בתחילת הפרשה דורש את שמות המקומות שמזכיר משה בפסוק הראשון ומראה כיצד הם רומזים לאירועים בולטים לאורך ההליכה במדבר. מסתבר, שרש"י היה מודע לקושי בכך שמשה משמיט סיפורים כה מרכזיים מהנאום, ולכן ניסה להראות כי משה לפחות רומז אליהם.

[7] הדרישה מהדור הראשון לרשת את הארץ אף מוזכרת פעמיים לאורך הפרק: "בֹּאוּ וּרְשׁוּ אֶת הָאָרֶץ!" (א', ח')
"רְאֵה נָתַן ה' אֱ-לֹהֶיךָ לְפָנֶיךָ אֶת הָאָרֶץ עֲלֵה רֵשׁ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֱ-לֹהֵי אֲבֹתֶיךָ לָךְ אַל תִּירָא וְאַל תֵּחָת"    (א', כ""א)

הדרישה החוזרת והנשנית הזו, המשתלבת בתוך תיאור אירועי הדור הראשון, מדגישה את המסר שמשה מנסה להציג: הדרישה מהדור הראשון היתה לבוא לרשת את הארץ ללא מורא, אך הוא נכשל במשימה זו.

[8] את מינוי השופטים, המתואר גם כן בחלק זה, יש להבין כהסבר אודות האחריות הקולקטיבית של הדור הראשון בכישלון. ההנהגה של משה היתה מראש משותפת עם העם, שכן התמנו עשרות אלפי שופטים שנועדו להנהיג את העם יחד איתו. לכן, כשלון הדור אינו רק כשלון של משה, אלא כשלון משותף.

[9] ראו עוד על כך בניתוח של הרב סמט לנאום הראשון במאמרו לפרשת דברים – "המבוא ההיסטורי".

[10] שבעת המופעים הראשונים הם של מילים הנגזרות מהשורש א.מ.ר. בפעם השמינית מופיע דווקא השורש ד.ב.ר: "ואדבר אליכם". בכך נוצר חיבור לפתיחה ב"אלה הדברים" ולשמו של הספר כולו.

כפי שאסביר להלן, פסוק זה מראה את עומק השבר של הדור הראשון. נרמז בו כי ספר "דברים" מהווה תיקון, עם הדור השני, למשבר ה"דיבור" שהתרחש בדור הראשון.

[11] האברבנאל מפרש כי השופטים הם בעצם מנהיגים צבאיים. כפי שרמוז במלחמה עם מדין, שמפקדי הצבא מכונים "שרי אלפים ושרי מאות" (במדבר ל"א, י"ד).

[12] בנקודה זו נוצר חיבור בין חלק זה לחלק הקודם: העם מגיב לבקשת משה למינוי שופטים בביטוי "טוב הדבר" (י"ד). בהתאם, גם משה מגיב לבקשת העם לשלוח מרגלים בביטוי דומה "וייטב בעיני הדבר" (כ"ג). מכאן, שעצם שליחת המרגלים נתפסת כאירוע חיובי שהתרחש עוד בשלב התקשורת הטובה בין משה לעם.

[13] לאורך החלק השני של הנאום, משה מתאר את דיבור ה' כנאמר ישירות אליו. שוב ושוב מופיע הביטוי "ויאמר ה' אלי" (ב', ב'; ז'; ל"א. ג', ב'). זאת, בניגוד לציווי לרשת את הארץ לדור הראשון, שנאמר בלשון רבים – לעם ישראל ולמשה יחד. מודל התקשורת בדור הראשון היה של אמירה כללית של ה', כאשר משה מנסה לשכנע את העם למלא אחר הציווי. לעומת זאת, בדור השני יש דיבור ישיר אל משה וממנו המסר צריך לעבור הלאה לעם. דרך זו מאפשרת תקשורת רחבה ומפורטת יותר, העוברת דרך משה לעם.

[14] חלוקת הפרשות קצת מבלבלת כאן, שכן נובע ממנה שתפילת משה להיכנס לארץ פותחת כביכול נושא חדש. דווקא חלוקת הפרקים מסתברת יותר: תחינת משה להיכנס לארץ היא המשך של פרק ג', העוסק בחיבור בין משה לדור השני. תחינתו להכנס לארץ נובעת בשל חיבור זה שנוצר והצלחת הכיבושים עם הדור הזה.

[15] ראו רמב"ן במדבר כ', ז'.