קנאת פינחס
פתיחה
פרשת פינחס פותחת בפסוקים הבאים: "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי בְּתוֹכָם וְלֹא כִלִּיתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקִנְאָתִי. לָכֵן אֱמֹר הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם. וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם תַּחַת אֲשֶׁר קִנֵּא לֵא-לֹהָיו וַיְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". (במדבר כ"ה, י-יג)
הפרשה הקודמת, פרשת בלק, מסתיימת 'באמצע': העם חוטא בשיטים עם בנות מואב ומדין. בתגובה לחטא, פינחס מקנא לה' והורג את זמרי בן סלוא וכזבי בת צור, וכך המגפה נעצרת. פרשתנו, פרשת פינחס, ממשיכה ומתארת כיצד בתגובה לכך, כורת הקב"ה עם פינחס שתי בריתות: 'ברית שלום', ו'ברית כהונת עולם'.
בתיאור מעשהו של פינחס והגמול שזכה לו, קיימות שתי נקודות שצריכות הסבר. האחת, מה היחס הראוי לקנאות: האם יש לראותה כדרך ראויה לא. השנייה, מה השכר שזכה לו פינחס: מה טיבן של שתי הבריתות הללו.
הקנאות
לעומת פינחס שזוכה לשכר רב על קנאתו, מעשי קנאות אחרים בתורה אינם נתפשים כדבר חיובי.
כך, בתגובה למעשה שמעון ולוי בשכם, הגיב יעקב בתקיפות: "עֲכַרְתֶּם אֹתִי לְהַבְאִישֵׁנִי בְּיֹשֵׁב הָאָרֶץ… וְנֶאֶסְפוּ עָלַי וְהִכּוּנִי וְנִשְׁמַדְתִּי אֲנִי וּבֵיתִי" (בראשית ל"ד, ל). הביקורת איננה נובעת רק מחשש 'מה יגידו' כפי שניתן לחשוב, שכן גם לאחר שנים רבות, בשעת פטירתו מן העולם, דאג יעקב להזכיר את מורת רוחו משמעון ולוי, ואמר: "שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אַחִים כְּלֵי חָמָס מְכֵרֹתֵיהֶם. בְּסֹדָם אַל תָּבֹא נַפְשִׁי בִּקְהָלָם אַל תֵּחַד כְּבֹדִי… אָרוּר אַפָּם כִּי עָז וְעֶבְרָתָם כִּי קָשָׁתָה…" (בראשית מ"ט, ה-ז).
שלילת הקנאות מופיעה לא רק אצל יעקב אבינו, אלא אף בדבריו של מי שאמר והיה העולם. לאחר שקינא אליהו הנביא לשמו של ה' במעמד בהר הכרמל, נמלט מפניה של איזבל, והכריז: "קַנֹּא קִנֵּאתִי לַה' אֱ-לֹהֵי צְ-בָאוֹת כִּי עָזְבוּ בְרִיתְךָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מִזְבְּחֹתֶיךָ הָרָסוּ וְאֶת נְבִיאֶיךָ הָרְגוּ בֶחָרֶב וָאִוָּתֵר אֲנִי לְבַדִּי וַיְבַקְשׁוּ אֶת נַפְשִׁי לְקַחְתָּהּ" (מל"א י"ט, יד).
אלא שבתגובה, הקב"ה לא שיבח את הקנאות, אלא הטיל על אליהו למשוח את אלישע כנביא תחתיו. זאת ועוד, חז"ל דרשו כי "פינחס הוא אליהו" (תרגום המיוחס ליונתן שמות ו', יח ועוד), ובעקבות זאת קובע הזוהר (בראשית לך לך צג. וכן שם ויגש רט:) שבשל אמירתו "כִּי עָזְבוּ בְרִיתְךָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" נגזר עליו להגיע לכל ברית מילה, וכך יעיד שבני ישראל ממשיכים לשמור על בריתם עם הקב"ה.
אך במה שונה אליהו מפינחס? מפני מה זוכה זה לשכר, וזה לסילוק מן העולם?
כאב לב
המשנה בסנהדרין (ט', ו) אומרת ש"הבועל ארמית קנאין פוגעין בו". כלומר דינו של אדם שבועל גויה הוא שהקנאים שבעם ישראל יהרגו אותו.
מצד שני, בגמרא שם (פב:) מבואר ש"הבא לימלך אין מורין לו, ולא עוד אלא שאם פירש זמרי והרגו פנחס, נהרג עליו; נהפך זמרי והרגו לפנחס, אין נהרג עליו שהרי רודף". כלומר, אם אדם בא לבקש רשות מבית דין להרוג את הבועל ארמית, בית הדין לא יורה לו להרוג את הבועל. יתרה מכך, אם הבועל יצליח להרוג הקנאי – הבועל פטור מעונש על רצח, משום שהקנאי נחשב כ'רודף' שמותר לו להרגו. מה פשר הסתירה הזאת? מדוע ניתן להרוג את הבועל ארמית, אבל לא מורים לעשות כך, ולא עוד אלא שהקנאי נחשב כרודף שמותר לבועל להרוג?
סתירה דומה נמצאת במסכת שבת (ד.), שם מופיעה מחלוקת האם "אומרים לו לאדם חטא כדי שיזכה חברך", כלומר האם אדם יכול לחטוא חטא קל כדי להציל את חברו מחטא חמור.
הדוגמא שנדונה שם היא אפיית פת בשבת: במקרה שאדם הכניס עיסה לתנור במהלך השבת, ברגע שהיא תיאפה כל צרכה, תושלם מלאכת האפייה, והוא יתחייב סקילה משום שחילל שבת. עד שתיגמר אפיית הפת, ניתן לרדות את הפת החוצה לפני שהיא תספיק להיאפות כל צרכה, וכך יינצל האופה מאיסור סקילה, אלא שרדיית הפת אסורה מדרבנן. כעת, השאלה היא האם מותר לאדם אחר להוציא את הפת ולעבור על איסור דרבנן של רדיית הפת, על מנת להציל את חברו מעבירה על איסור דאורייתא של אפיה.
מהסוגיא בשבת נשמע שלא אומרים "חטא כדי שיזכה חברך", אלא שהראשונים התקשו בכך, משום שהם הבחינו בכך שמסוגיא אחרת, בערובין (לב:) לגבי תרומות ומעשרות, משמע שכן עדיף לעשות איסור קל כדי להציל את החבר מאיסור חמור. לא נתייחס כאן לשלל התירוצים שמעלים הראשונים, אלא לאחד מהתירוצים שמביא הריטב"א. לדבריו, אין כאן כל קושי משום שהסוגיא בשבת קובעת רק שלא "אומרים לו לאדם חטא כדי שיזכה חברך" – אבל ברור שכך ראוי לעשות.
להמחשה, אם אדם ילך לרב וישאל אותו אם הוא יכול לעבור על איסור רדיית פת כדי להציל אדם מאיסור אפיה, הרב לא יגיד לו שעדיף שירדה את הפת ויציל את חברו. אך אם הוא יחליט מעצמו לרדות את הפת ולאחר מכן יספר לרב, הרב יאמר לו שנהג כראוי. הפער הזה דורש הסבר. או שהדבר מותר ואז יורה לו כך מראש, או שהדבר הוא אסור וגם לאחר מעשה יאמר לו שנהג שלא כהוגן. מה פשר ההבדל?
אני רוצה לספר סיפור אישי. לפני כמה שנים הלכתי ברחובות ירושלים בשבת קודש וראיתי יהודי שעובר על פני ומלמל לעצמו 'שבת… שבת… שבת'. בהתחלה חשבתי שהוא משוגע והופתעתי מכך – משום שעל פניו, היהודי ההוא היה נראה נורמלי לחלוטין. לאחר מכן הבנתי את שקרה ולמדתי מאותו יהודי לקח חשוב מאוד. אנחנו התרגלנו ללכת בשבת ולראות רכבים נוסעים ויהודים מחללים שבת. נהיינו אדישים לתופעה הזו. היהודי ההוא סירב להשלים עם המציאות הזו, ולכן הוא הלך ברחוב ומלמל לעצמו ששבת היום. העובדה שיהודים מחללים שבת כל כך הפריעה לו, וכל כך כאבה לו בלב, והוא מלמל לעצמו כדי שלא להגיע להשלמה ולאדישות ביחס לחילול שבת.[1]
אולי זה יכול ללמד אותנו גם על המעשים של קנאי ההורג בועל מדיינית, והרודה את הפת כדי להציל את חברו: ייתכן מצב שבו אדם רואה את רעהו חלילה מחלל שבת או חלילה בועל מדיינית, והדבר כואב לו בליבו, באופן שהדבר בוער בעצמותיו, והוא אינו יכול להשלים עם המציאות הזו. הוא אינו שואל שאלות, ופועל מתוך דחף עצום ולהט עמוק לשנות את המצב. אם זה המצב – הרי שהוא עשה כהוגן כשהרג או רדה. אולם, במקרה שהוא מתלבט ובא לשאול, סימן הוא שאין זה מספיק בוער בו, לכן במצב כזה הקנאות אינה קנאות שלמה ונקייה, ועל כן לא תינתן רשות לאדם כזה לפעול בצורה קיצונית. רק כאשר הקנאות מגיעה ממקום אמיתי של כאב לב עמוק ויסודי, אזי היא קנאות נכונה ורצויה.
טוב לשמים ולבריות
אמנם, לא די בכך. לקנאות הרצויה תנאי נוסף. הגמרא בקידושין אומרת כך: "'אמרו צדיק כי טוב'… וכי יש צדיק טוב ויש צדיק שאינו טוב? אלא טוב לשמים ולבריות, זהו צדיק טוב. טוב לשמים ורע לבריות, זהו צדיק שאינו טוב". (קדושין מ.)
כלומר 'צדיק טוב' הוא אדם שגם טוב לשמים וגם טוב לבריות. אלה שני מסלולים בהם אדם צריך לפעול: להיות טוב בעיני א-להים, וגם בעיני אדם. הקנאות הנכונה, בנוסף לכך שהיא צריכה לבוא מתוך לב כואב, צריכה לבוא כשהאדם רואה את התמונה השלמה, שבה הוא תובע הן את כבוד האב הן את כבוד הבן.
בקנאותו של אליהו הייתה תביעת כבוד האב, אך תביעת כבוד הבן לא הייתה: אליהו גזר שלוש שנות בצורת, ושחט את נביאי הבעל. ומכיוון שלא תבע את כבוד הבן, נצטווה למשוח את אלישע תחתיו, במקומו. בסיפור המובא עם קנאותם של שמעון ולוי, הייתה תביעת כבוד הבן – שכן הם קינאו לאחותם בעקבות מעשיו של שכם בן חמור והרגו את כל העיר שכם. אך הם לא חששו לכבוד האב, לכבוד שמיים שנתחלל עקב הפרת הברית שכרתו ביניהם לבין אנשי שכם. מכיוון שלא תבעו כבוד האב, גער בהם יעקב אבינו.
שונה מהם דרכו של פינחס, שתבע הן את כבוד האב הן את כבוד הבן. בעניין כבוד האב, הקב"ה בעצמו מעיד שפינחסו קינא "אֶת קִנְאָתִי" (במדבר כ"ה, יא), כלומר הקנאה הייתה לשם ה'. בעניין כבוד הבן, הגמרא בסנהדרין מספרת כך: "שבא מלאך והשחית בעם, בא וחבטן לפני המקום. אמר לפניו: 'רבש"ע, על אלו יפלו כ"ד אלף מישראל?!', שנאמר 'ויהיו המתים במגפה ארבעה ועשרים אלף'. והיינו דכתיב 'ויעמד פנחס ויפלל'. אמר רבי אלעזר 'ויתפלל' לא נאמר אלא 'ויפלל', מלמד כביכול שעשה פלילות עם קונו". (סנהדרין פב:)
כלומר המטרה של פינחס בהריגת זמרי וכזבי, היה לעצור את המגפה שהפילה חללים רבים בעם. רק לאחר ש'פלל' עם הקב"ה והרג אותם נעצרה המגפה והעם ניצל.
רק מתוך המבט הכפול של דאגה לכבוד שמיים ודאגה לאדם (לכלל או לפרט), יכולה לבוא פעולה, ואפילו פעולת קנאות, שיש בה צדקה ואמת.
כעת מובן גם מדוע זכה פינחס וקיבל שתי ברכות – כנגד שני הדברים שעשה: ברית הכהונה מסמלת את תביעת כבוד האב, ולכן היא ברית בינו לבין הקב"ה. ברית השלום מסמלת את תביעת כבוד הבן, והמשך דרכו בדרך אבי אביו, אהרון הכהן, שהיה "אוהב שלום ורודף שלום" (אבות א', יב).
סיום
בימים אלה קיים דגש גדול מאוד על זכויות הפרט ורצונותיו. כביכול כל אחד יכול לעשות ככל העולה על רוחו, וכל מה שהוא חושב שיהיה הכי טוב בשבילו. אל לנו להיות אדישים למציאות הזו. גם אם אנו מנועים מלפעול, עלינו לפתח את הרגישות הזו ולכאוב בלב על כל אדם שסוטה מן הדרך הנכונה. וכמובן לתבוע את כבוד האב ואת כבוד הבן כאחד. כל זמן שהכאב קיים יש תקווה לשינוי ולתיקון ברגע שיתאפשר.
(הרב ברוך גיגי. נשלח ע"י ישיבת הר עציון. השיחה ניתנה בליל שבת קודש פרשת פינחס ה'תשפ"א, סוכמה על ידי יונתן אוסטר, ונערכה על ידי אביעד ברסטל. סיכום השיחה לא עבר את ביקורת הרב. כל הזכויות שמורות חישיבה ולרב)
[1] ובהקשר זה יש להזכיר את לשון ה'חזון איש' בעניין שימוש בחשמל בשבת: "ואף אם הוא באופן שיש היתר בשימושו מן הדין, אסור להשתמש בו מפני שיש בשימושו איסור ח"ה שאינו חס לכבוד שמים כיון שהוא שימוש ציבורי והעובד בשבת הוא עושה במרד ר"ל, והנהנה ממעשיו מעיד ח"ו שאין לבו כואב על חילול שבת, ויהא רעוא שישובו בתשובה שלמה במהרה" (חזו"א או"ח מועד הל' שבת, סי' ל"ח אות ד ד"ה וכל זה כשזרם).
.