הציווים לקראת הכניסה לארץ
פרשתנו היא אחת מן הפרשיות האחרונות בספר במדבר כאשר מבחינה כרונולוגית, אנו נמצאים רגע לפני הכניסה לארץ. במבט ראשון הפרשה נראית מבולגנת – מופיעים בה אירועים וסיפורים שנראים מנותקים זה מזה. אך תכף נראה כי ישנו מכנה משותף לכלל הסיפורים והאירועים בפרשה.
קנאת פינחס
פתיחת הפרשה מהווה המשך ישיר של סוף הפרשה הקודמת – פרשת בלק, המסתיימת בחטא בעל פעור.
(א) וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בַּשִּׁטִּים וַיָּחֶל הָעָם לִזְנוֹת אֶל בְּנוֹת מוֹאָב: (ב) וַתִּקְרֶאןָ לָעָם לְזִבְחֵי אֱלֹהֵיהֶן וַיֹּאכַל הָעָם וַיִּשְׁתַּחֲווּ לֵאלֹהֵיהֶן: (ג) וַיִּצָּמֶד יִשְׂרָאֵל לְבַעַל פְּעוֹר וַיִּחַר אַף ה' בְּיִשְׂרָאֵל: (ד) וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה קַח אֶת כָּל רָאשֵׁי הָעָם וְהוֹקַע אוֹתָם לַה' נֶגֶד הַשָּׁמֶשׁ וְיָשֹׁב חֲרוֹן אַף ה' מִיִּשְׂרָאֵל: (ה) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל שֹׁפְטֵי יִשְׂרָאֵל הִרְגוּ אִישׁ אֲנָשָׁיו הַנִּצְמָדִים לְבַעַל פְּעוֹר: (ו) וְהִנֵּה אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל בָּא וַיַּקְרֵב אֶל אֶחָיו אֶת הַמִּדְיָנִית לְעֵינֵי מֹשֶׁה וּלְעֵינֵי כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהֵמָּה בֹכִים פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד: (ז) וַיַּרְא פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן וַיָּקָם מִתּוֹךְ הָעֵדָה וַיִּקַּח רֹמַח בְּיָדוֹ: (ח) וַיָּבֹא אַחַר אִישׁ יִשְׂרָאֵל אֶל הַקֻּבָּה וַיִּדְקֹר אֶת שְׁנֵיהֶם אֵת אִישׁ יִשְׂרָאֵל וְאֶת הָאִשָּׁה אֶל קֳבָתָהּ וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: (ט) וַיִּהְיוּ הַמֵּתִים בַּמַּגֵּפָה אַרְבָּעָה וְעֶשְׂרִים אָלֶף: (במדבר כ"ה, א-ט)
פרשת בלק מסתיימת באחד הרגעים העצובים בתולדות עם ישראל במדבר – עם ישראל זונה אחרי בעל פעור. חז"ל מדגישים שתגובתו של משה בחטא זה שונה לחלוטין מתגובתו בחטא העגל. בחטא העגל משה אקטיבי, הוא יודע בדיוק כיצד לנהוג ואיך כדאי לסיים את האירוע. לעומת זאת, בחטא בעל פעור משה פסיבי מאד, הוא מיואש לחולטין משום שהוא איננו יודע כיצד לנהוג, פינחס נאלץ להתערב במקומו ומחליט להרוג איש ישראלי ואישה המדינית. חז"ל מנגידים בין הסיפורים משום שיש הקבלות לשוניות רבות ביניהם, למשל בפרשתנו משה מצווה: "הִרְגוּ אִישׁ אֲנָשָׁיו", ציווי אשר מזכיר מאד את ציוויו בחטא העגל: "וְהִרְגוּ אִישׁ אֶת אָחִיו וְאִישׁ אֶת רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת קְרֹבוֹ" (שמות ל"ב, כז).
פרשת בלק נחתמת בתיאור מעשי פינחס. אנו נשארים במתח שבוע שלם ותוהים: מה יהיה יחסו של הקב"ה למעשה פינחס? ומיהם הישראלי והמדינית שחטאו? בתחילת הפרשה שלנו אנו מגלים כי יחסו של הקב"ה למעשהו של פינחס חיובי. לא זו בלבד, אלא שהקב"ה אף מברך אותו בברית כהונת עולם. וכך פינחס תופס כאן את תפקידו של משה מחטא העגל.
(י) וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: (יא) פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי בְּתוֹכָם וְלֹא כִלִּיתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקִנְאָתִי: (יב) לָכֵן אֱמֹר הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם: (יג) וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם תַּחַת אֲשֶׁר קִנֵּא לֵא-לֹהָיו וַיְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: (יד) וְשֵׁם אִישׁ יִשְׂרָאֵל הַמֻּכֶּה אֲשֶׁר הֻכָּה אֶת הַמִּדְיָנִית זִמְרִי בֶּן סָלוּא נְשִׂיא בֵית אָב לַשִּׁמְעֹנִי: (טו) וְשֵׁם הָאִשָּׁה הַמֻּכָּה הַמִּדְיָנִית כָּזְבִּי בַת צוּר רֹאשׁ אֻמּוֹת בֵּית אָב בְּמִדְיָן הוּא: (במדבר כ"ה, י-טו)
הקב"ה משבח את פינחס על שקינא את קנאתו. אולם עיון מעמיק מראה כי יחסו של הקב"ה כלפי אנשים המקנאים לו איננו תמיד חיובי. בהפטרה אנו קוראים על קינאה אחרת, קינאה אותה הקב"ה לא משבח. אליהו קינא לה', אך תגובתו שונה מאד – הוא נוזף באליהו ומחליף אותו באלישע. וקשה להתעלם מהפער בין התגובות השונות, מדוע היחס לקנאת פינחס כל כך חיובי? הרב יוני גרוסמן מנתח באחד ממאמריו את הסיפור של פינחס בהשוואה לסיפור נדב ואביהוא. בהקריבם אש זרה, נדב ואביהו אמנם הם לא קינאו למישהו, אך פעלו מתוך התפרצות רגשות כפי שפעל גם פינחס בסיפורינו.
נעיין בשני מדרשים על הפרשייה שלנו המסבירים מדוע משה לא מגיב למעשיו של זמרי ומה עורר את פינחס לפעול.
וכתיב, "וירא פינחס בן אלעזר", מה ראה? – אמר רב: ראה מעשה, ונזכר הלכה. אמר לו: אחי אבי אבא, לא כך לימדתני ברדתך מהר סיני: הבועל את הנכרית קנאין פוגעין בו! – אמר לו: קריינא דאיגרתא איהו ליהוי פרוונקא. (סנהדרין פב.)
נשים לב, המדרש לא אומר שמשה הורה הלכה לגבי הבועל את הנכרית. פינחס טוען שכך נהג משה בפועל, ולכן הוא נכנס לנעליו ועושה אותו הדבר.
"והנה איש מבני ישראל בא ויקרב אל אחיו את המדינית לעיני משה" (במדבר כ"ה, ו) שהיה מקיש דברים כנגדו, א"ל משה זו אסורה או מותרת, אמר לו אסורה היא לך, א"ל זמרי אתה הוא הנאמן של תורה שהקב"ה מתגאה בך ואומר "לא כן עבדי משה" (שם י"ב, ז) שאתה אומר אסורה זו אף אשתך שנטלת אסורה היא לך, זו מדינית וזו מדינית, זו גדולה בת אבות, ואשתך בת כומר, הוי "לעיני משה" (שמות רבה פרשת תרומה ל"ג, ה)
ע"פ המדרש בשמות רבה ניתן להסביר מדוע משה קופא ואיננו מגיב. זמרי טוען כי הוא איננו שונה ממשה, מעשיהם דומים, הוא מערב את משה באופן אישי. מכיוון שמשה נוגע בדבר, הוא לא מסוגל להעניש את זמרי, תגובתו עלולה להתפס כמעשה אינטרסנטי.
במאמרו, מסביר יוני גורסמן, כי נדב ואביהוא רצו להתקרב, אבל רצו להתקרב לבד, מתוך אינטרס אישי. הדרך בה בחרו להתקרב היא על ידי הקטרת קטורת שיוצרת חיץ בין הקב"ה לבין העם. משה חשש שיקרה לו אותו דבר – שגם הוא יפעל מתוך מניע אישי. הוא ידע שקנאה דתית יכולה להיות דבר חיובי ורצוי לפני ה' רק אם היא נובעת מכוונות טהורות לחלוטין ורק אם אין לו נגיעה אישית בדבר. לכן פינחס היה האיש המתאים להגיב למעשיו של זמרי, משום שלא הייתה לו נגיעה אישית. הוא הרגיש שנחצו כל הקווים ולא יכל להישאר אדיש. כנראה שכדי לקנא לא מספיק להיות צדיק כמשה ואליהו, אלא צריך להיות האיש הנכון במקום הנכון ובזמן הנכון. מעניין לחשוב מה היה מעורר בנו זעזוע רב כל כך עד כדי כך שהיינו לוקחים את החוק לידיים ועושים מה שצריך לעשות.
פרשיות סיום הספר
מכאן ואילך ספר במדבר מתרכז כמעט אך ורק בהכנות לכניסה לארץ. מעניין להבחין בדמיון בין תחילת הספר, שעוסק בהכנות לכניסה לארץ בשנה השנייה, לבין סוף הספר, שעוסק בהכנות לכניסה בשנה הארבעים. עם ישראל מבצע שוב מפקד צבאי, דיני הנחלות וסיפור בנות צלפחד גם הם עוסקים בהכנות לכניסה. בפרשת פינחס מופיעים גם קרבנות המוספים, במנותק מהציוויי חגים, המופיעים בפרק כ"ג מספר ויקרא. חז"ל מסבירים שהסיבה לכך היא שרק לאחר הכניסה לארץ נדרשו בני ישראל להקריב את הקורבנות הללו.
פרשת מטות פותחת בדיני נדרי האישה. לאחר מכן מסופר על מלחמת מדין ועל שניים וחצי השבטים שמבקשים נחלה מחוץ לארץ כנען. בפרשת מסעי מסופר על סיכום המסעות במדבר, על גבולות הארץ ועל קביעת ערי המקלט וערי הלווים.
בעבר, נדמה היה לי שפרשת פינחס מכילה אוסף אקראי של סיפורים ומצוות שאין ביניהם מכנה משותף. אך נראה שיש בין חלקי הפרשה מכנה משותף והוא – הכנות לכניסה לארץ.
פרשת המוספים
מלבד מבקריאת המפטיר בשבת, בכל המועדים המפטיר קורא מפרשת המוספים שבפינחס. זאת על אף שחווית החג שלנו מושפעת יותר מאופי החג המופיע בויקרא כ"ג – שם לכל חג יש מצווה מיוחדת אשר ממנה נגזר אופיו המיוחד של החג. בפרשתנו, החגים מוצגים מפרספקטיבה אחרת – הפרספקטיבה הבית מקדשית, הפרשה עוסקת דווקא בפן הקורבני של החגים. מעניין שההתמקדות בפן זה מוצגת לנו דווקא בספר במדבר, היינו מצפים שהיא תוצג בספר ויקרא המתמקד בעולם הקורבנות, בקודש ובמשכן. נדמה כי הסיבה לכך היא שהקרבנות כלל אינם מופיעים בספרנו בזיקה לעולם המקדש אלא בגלל זיקתם לכניסה לארץ.
כיוון זה עולה מדברי הפרשנים. הרמב"ן טוען כי הפרשת הקובנות בספרנו לא פונה רק אל הכהנים אלא אל כל עם ישראל.
וטעם "צו את בני ישראל ואמרת אליהם את קרבני לחמי" – כי אחרי שאמר לאלה תחלק הארץ, צוה להשלים תורת הקרבנות שיעשו כן בארץ. כי במדבר לא הקריבו המוספים כמו שהזכרתי… ועכשיו חייב באי הארץ לעשות שם הכל, התמידין והמוספין ומנחתם ונסכיהם. (רמב"ן במדבר כ"ח, ב)
רש"י מביא את דברי המדרש המופיעים בספרי: "וידבר ה' אל משה לאמר צו את בני ישראל ואמרת אליהם את קרבני לחמי לאשי ריח ניחחי תשמרו להקריב לי במועדו" (במדבר כ"ח, ב) למה נאמר לפי שהוא אומר "אשר יצא לפניהם ואשר יבוא לפניהם" ( שם כ"ז, יז). משל למה הדבר דומה למלך שהיתה אשתו נפטרת מן העולם היתה מפקדתו על בניה אמרה לו בבקשה ממך הזהר לי בבניי אמר לה עד שאת מפקדתני על בני פקדי את בניי עלי שלא ימרדו בי ושלא ינהגו בי מנהג בזיון. כך אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה עד שאתה מפקדני על בני פקוד את בני עלי שלא ימרדו בי ושלא ימירו את כבודי באלהי הנכר מהו אומר "כי אביאנו אל האדמה אשר נשבעתי לאבותם זבת חלב ודבש ואכל ושבע ודשן" (דברים ל"א, כ) עד שאתה מפקדני על בני פקוד את בני עלי לכך נאמר "צו את בני ישראל". (ספרי במדבר פרשת פינחס פיסקא קמב)
המדרש מסביר כי קרבנות המוספים עוזרים לשמור על הקשר התקין בין עם ישראל לקב"ה. הקב"ה דואג שעם ישראל ימרדו בו, והפתרון לחשש זה הוא מקראי הקדש והקרבנות המוקרבים בהם. הסתכלות זו מוציאה את הקרבנות מההקשר הכהני המצומצם שלהם, ומשליכה את האחריות והחיוניות של הקרבנות לכל עם ישראל ולקשר שלהם עם הקב"ה. זו הסיבה שהפרשה מופיעה בספר במדבר – לפני הכניסה לארץ ולא בספר ויקרא.
פרשת התמיד
רשימת הקורבנות בפרשתנו נפתחת בקורבן התמיד. זו איננה הפעם הראשונה בה התורה מצווה על קורבן התמיד, כבר בספר שמות, בפרשת תצווה(שמות כ"ט, לח), התורה מצווה על קורבן זה. חזרה זו מעלה את השאלה – מדוע ראה הקב"ה לנכון לצוות פעם נוספת על קרבן התמיד, לאחר שכבר הוזכר בעבר?
הקדמתו לספרו עין יעקב, מביא המחבר, רבי יעקב בן חביב, ארבע שיטות בתנאים בנוגע לפסוק המשמעותי ביותר בתורה. תנא קמא דורש את הפסוק: "זה ספר תולדות האדם… בדמות א-להים עשה אותו" (בראשית ה', א). הוא סבור כי בריאת האדם בצלם הוא הדבר המשמעותי ביותר. לאחר מכן מביא העין יעקב עוד שלוש שיטות.
בן זומא אומר: מצינו פסוק כולל יותר והוא "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד" (דברים ו', ד). בן ננס אומר: מצינו פסוק כולל יותר והוא: "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא י"ט, יח). שמעון בן פזי אומר: מצינו פסוק כולל יותר והוא "את הכבש האחד תעשה בבקר ואת הכבש השני תעשה בין הערבים" (שמות כ"ט, לט).
בן זומא חולק על תנא קמא, הוא סובר שקבלת על מלכות שמים היא הדבר המשמעותי בתורה. בן ננס לעומת זאת, סבור כי מצוות אהבת הרע היא המשמעותית ביותר. שלוש השיטות הללו עוסקות במצווה ספציפית או במעשה ספציפי. לאחר מכן מביא המדרש שיטה רביעית שאיננה עוסקת במעשה מסוים אלא בגישה. רבי שמעון בן פזי מעלה את נס את עקרון ההתמדה. הוא סבור כי זהו העיקרון המשמעותי ביותר בקשר בינינו לבין הקב"ה.
זו גם הסיבה שפרשת התמיד נשנית בפרשתנו שוב. העבודה האמיתית הבסיסית, היא זו שמתקיימת בשגרה, יום אחרי יום. שלא כמו המוספים, שמגיעים באירועים מיוחדים, התמיד מבטא את העבודה השגרתית. ככלל, בפרשיות המשכן בולט המאפיין של ההתמדה. בקרבן התמיד, בקטורת התמיד, בבגדי הכהונה וכו'. התורה חוזרת שוב ושוב על עיקרון זה, כיוון שהוא הבסיס החשוב ביותר לעבודת ה'.[1]
מוסף השבת
רשימת הקורבנות ממשיכה ולאחר קורבן התמיד מופיע קורבן מוסף של שבת.
(ט) וּבְיוֹם הַשַּׁבָּת שְׁנֵי כְבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה תְּמִימִם וּשְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים סֹלֶת מִנְחָה בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן וְנִסְכּוֹ: (י) עֹלַת שַׁבַּת בְּשַׁבַּתּוֹ עַל עֹלַת הַתָּמִיד וְנִסְכָּהּ: (במדבר כ"ח, ט-י)
מוסף שבת הוא מוסף ייחודי. מדובר במוסף היחידי שאין בו הקרבת פרים. בעוד שבכל מקראי הקדש התורה דורשת קרבנות כבדים, בשבת היא איננה מצווה על הבאת פרים. במקום זאת, התורה מצווה להקריב שני כבשים. קורבן זה, הינו העתק מדויק של קרבן התמיד המובא בכל יום. מה המשמעות הדבר? ננסה לענות על שאלה זו בעזרת מחלוקת המופיעה בתלמוד הירושלמי ביחס לאופי השבת.
רבי חגי בשם רבי שמואל בר נחמן לא ניתנו שבתות וימים טובים אלא לאכילה ולשתייה. על ידי שהפה זה מסריח התירו לו לעסוק בהן בדברי תורה. רבי ברכיה בשם רבי חייא בר בא לא ניתנו שבתות וימים טובים אלא לעסוק בהן בדברי תורה… הא כיצד תן חלק לתלמוד תורה. וחלק לאכול ולשתות. (תלמוד ירושלמי שבת פרק טו הלכה ג)
מהירושלמי עולה שלשבת שני פנים. הפן הראשון הוא יום מנוחה. השבת הינה חלק משגרת היום-יום – בימי החול האדם עובד, וכחלק משגרת העבודה הוא זקוק למנוחה, השבת משמשת כיום המנוחה. לפי פן זה, השבת היא חלק ממערכת קרבן התמיד. פן שני של השבת היא היותה יום של קדושה. השבת היא יום של התעלות, זמן להקדיש לעבודת ה'. הרב מלמד כותב בפניני הלכה שהשבת נועדה כדי לתת לישראל פנאי לעסוק בתורה. הוא עושה חישוב לפיו על כל אדם להקדיש שש שעות ללימוד תורה בשבת. דרישה זו מבטאת את הפן השני של השבת, לפיו השבת היא חלק ממערכת מקראי הקדש, ימים מיוחדים של התעלות רוחנית.
השבת מבטאת שוב את המתח העולה לאורך כל הספר במדבר –מתח בין הצרכים הגופניים והגשמיים שלנו, לבין הנפש והרוח, ההתעלות והקדושה. בכל תחום עלינו למצוא את האיזון הראוי בתוך המתח הזה, וכך הדבר גם בנוגע לשבת. תחושתי היא שרבים מאיתנו מגיעים לשבת אך ורק בשביל לנוח ושוכחים את הצד האחר שלה – צד ההתעלות.
כאשר הרב ליכטנשטיין נשאל לגבי קריאת ספרות חול בשבת. הוא השיב שאין להתייחס לספרות כמקשה אחת. הוא הסביר כי ישנם ספרים בעלי ערך גבוה, המרוממים את הנפש, אך יש ספרים רדודים הגובלים בליצנות. אכן, לפי הסוברים שהשבת היא הזמן להתעלות רוחנית, זהו זמן מתאים לעיין בספרות גבוהה המרוממת את הנפש. עם זאת, כתב הרב שאין להקדיש את השבת לעיסוק אינטנסיבי בספרות חול, כיוון שיש לשמור על צביונה המיוחד של השבת כיום של עיסוק בתורה, כיום של קודש, ולהותיר את העיסוק בספרות גבוהה לימות החול. לא מדובר בשאלה הלכתית גרידא אלא ניסיון לעצב את חיינו ואת שבתותינו ברוח התורה.
מוסף ראש חודש
הפרשה ממשיכה ממוסף השבת למוסף ראש חודש. גם במוסף זה נשאלת שוב השאלה ששאלנו בנוגע לשבת – האם ראש החודש הוא יום מיוחד, חלק ממארג מקראי הקדש, או שמא הוא המשך התהליך השגרתי – ביטוי נוסף לקרבן התמיד. בשונה משבתות, שבולטות מאד בקדושה שלהן, קדושת ראש חודש היא קדושה חבויה. לראיה, מעשים שבכל יום שאדם קם בבוקר ושוכח שזהו ראש חודש, אך לגבי שבת המציאות הזו אינה קיימת. הדבר קשור בין השאר לעובדה שאין איסור מלאכה בראשי חודשים, ובאופן כללי אנו נוהגים בו כבכל יום. למרות זאת, היום הזה מופיע כחלק מרשימת מקראי הקדש, והתורה מייחדת לו מוסף משלו. הקדושה של ראש חודש אמנם מתחבאת, אך היא קיימת. היום הזה מבטא את היכולת לחיות בעולם החול, ובד בבד לשים לב לקודש המתחבא, לקודש שנמצא בכל מקום ולבוש בבגדי חול.
הרש"ר הירש (במדבר כ"ח, טו) כותב ששעיר החטאת של ראשי חדשים מכפר על טומאת מקדש וקדשיו שאין לה ידיעה לא בתחילה ולא בסוף. נמשיל זאת לניקיון של לכלוך בבית. אנו רגילים לנקות באופן בסיסי לפחות פעם בשבוע, אך ניקוי יסודי אנו עושים פעם בשנה. ראש חודש הוא הקריאה להתבונן, לשים לב למצב הניקיון קצת יותר מפעם בשנה, לשים לב לשחיקה של חיי הקודש שלנו שנפגעו בשגרת היום-יום. זו בדיוק פעולתה של החטאת בראש חודש – היא מטהרת ומתקנת את הדברים הנעלמים שאיננו שמים לב אליהם.
ראש החודש משמש כהפוגה מסויימת ממרוץ יומיום. הוא כמו מבקש מהאדם לעצור ולהתבונן בחייו, אך להתבונן בהם מתוך החיים עצמם, לא מחוצה להם. לשים לב לדברים השגרתיים והנעלמים שעליו לתקן בהם.
(הרבנית אסתי רוזנברג. נשלח ע"י ישיבת הר עציון. השיעור הועבר במרכז בגין (לצפייה בשיעור) עיבד וערך שחר דאר. סיכום השיעור לא עבר את ביקורת הרבנית. כל הזכויות שמורות לישיבה ולרבנית).
[1] רעיון זה היה שגור בפיו של הרב עמיטל זצ"ל.