חטא בעל פעור ומשמעותו

הדפסה

פתיחה

פרשת בלק נחתמת בתיאור חטא הזנות, "וַיָּחֶל הָעָם לִזְנוֹת אֶל בְּנוֹת מוֹאָב" (במדבר כ"ה, א), שהגיע לשיאו במעשהו הפומבי של זמרי בן סלוא: "וַיַּקְרֵב אֶל אֶחָיו אֶת הַמִּדְיָנִית לְעֵינֵי מֹשֶׁה וּלְעֵינֵי כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (במדבר כ"ה, ו).

החטא בשיטים לא התמצה בזנות בלבד, אלא הגיע גם לכדי עבודה זרה. אמנם, הדבר לא קרה בבת אחת, והחטא בשיטים כלל תהליך הידרדרות מתמשך.

הפרשייה נפתחת בתיאור הכללי הבא: "וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בַּשִּׁטִּים וַיָּחֶל הָעָם לִזְנוֹת אֶל בְּנוֹת מוֹאָב" (במדבר כ"ה, א). בני ישראל חונים בשיטים, ולידם נמצא הפיתוי שמציבות בנות מואב. בשלב הבא נאמר כך: "וַתִּקְרֶאןָ לָעָם לְזִבְחֵי אֱלֹהֵיהֶן וַיֹּאכַל הָעָם וַיִּשְׁתַּחֲווּ לֵאלֹהֵיהֶן" (במדבר כ"ה, ב). המדרשים (ראו מדרש הגדול במדבר כ"ה, א), מתארים באופן ציורי שבנות מואב היו מניחות פירות או כלים בחדר הראשון, כשהאנשים היו נכנסים הן היו מציעות להם יין, לאחר מכן היו מזמינות אותם להיות איתן בחדר השני, וכן הלאה. כעין מה שאמרו חז"ל: "גזרו על פתן ושמנן משום יינן, ועל יינן משום בנותיהן, ועל בנותיהן משום דבר אחר" (שבת יז:). במסגרת תהליך זה, נדרשו האנשים גם לעבוד לבעל פעור, וכך נכשלו בעבודה זרה ובגילוי עריות.

עד כה, הנהייה אחר בעל פעור מובנת, משום שהיא נעשית בעבור הזנות. אבל בפסוק הבא מתוארת הידרדרות נוספת, ומעט מפתיעה: "וַיִּצָּמֶד יִשְׂרָאֵל לְבַעַל פְּעוֹר וַיִּחַראַף ה' בְּיִשְׂרָאֵל" (במדבר כ"ה, ג). כאן אין מדובר בעבודת האלילים לשם הזנות, אלא בדבקות של ממש בבעל פעור, מה שמעלה את השאלה מה טיבה של עבודת בעל פעור: מה גורם לה להיות כל כך מושכת עד שבני ישראל ממש דבקים בה?

עבודת בעל פעור

השאלה מחריפה, לאור תיאור עבודת בעל פעור והרתיעה ממנה, אפילו מצד גויים עובדי עבודה זרה, כפי שמתארים חז"ל בגמרא בסנהדרין (סד.) באמצעות שני סיפורים.

הסיפור הראשון עוסק באשה נכרית שהייתה חולה מאוד. אותה אישה נדרה שאם תחלים, היא תלך ותעבוד כל ע"ז שבעולם. כלומר, היא מכירה בכך שיש כוחות עליונים המנהלים את העולם, ואם היא תחלים – אזי יכול להיות שכל הכוחות הללו התאגדו יחד כדי לעזור לה, או שכל אחד תרם לפחות חלק מההחלמה שלה. ממילא, היא מוכנה ללכת ולעבוד כל אחד ואחד מהאלילים הקיימים בעולם כולו. נכרית 'צדיקה' מאוד.

לאחר שהחלימה, היא אכן "הלכה ועבדה לכל ע"ז שבעולם" כדי לקיים את נדרה. אלא שכאשר היא הגיעה לבעל פעור, היא נרתעה: "שאלה לכומרים במה עובדין לזו? אמרו לה: אוכלין תרדין ושותין שכר, ומתריזין בפניה. אמרה: 'מוטב שתחזור ההוא אשה לחוליה ולא תעבוד ע"ז בכך'". (סנהדרין סד.)

כאשר הסבירו לאותה נכרית מהי העבודה של בעל פעור, היא חשבה שזה יותר ביזיון מאשר עבודה. היא ידעה שעליה לקיים את נדרה, אבל גם ידעה שלא תוכל לעמוד בכך אם קיומו כרוך בעבודה כה בזויה, ועל כן הכריזה: "מוטב שתחזור ההוא אשה לחוליה ולא תעבוד ע"ז בכך".

הגמרא איננה מסתפקת בהבאת הסיפור הזה בלבד, אלא משתמשת בו על מנת לבקר את חטא בעל פעור, ובלשון הגמרא: "אתם בית ישראל אינן כן! 'הנצמדים לבעל פעור' – כצמיד פתיל". כלומר בניגוד לאומות עולם שמרחיקות עצמן מעבודה בזויה זו, דוקא עם ישראל נהה אחר עבודה זו ואף "נצמד" אליה.

הגמרא ממשיכה ומביאה מיד סיפור נוסף: "מעשה בסבטא בן אלס שהשכיר חמורו לנכרית אחת, כיון שהגיעה לפעור אמרה לו: המתן עד שאכנס ואצא. לאחר שיצאה אמר לה: אף את המתיני עד שאכנס ואצא. אמרה לו: ולא יהודי אתה? אמר לה: ומאי איכפת ליך". (סנהדרין סד.)

הגמרא ממשיכה ומתארת איך אותו יהודי עבד את בעל פעור, בצורה 'מהודרת' כל כך עד ש"היו כומרין מקלסין לו ואומרים מעולם לא היה אדם שעבדו לזו בכך". אוי לה לאותה בושה.

שני הסיפורים הללו מציגים היטב את הביזיון הגדול הכרוך בעבודת בעל פעור. עבודה שאפילו רבים מהגויים לא מוכנים לקבל על עצמם, ובכל זאת בני ישראל עושים אותה בדבקות יתירה. וכעת מחריפה שאלתנו הראשונה: למה? מה כל כך מושך את בני ישראל בעבודת בעל פעור?

כדי להבין את התשובה לכך, יש להבין מה הרעיון ה'פעורי' שעומד מאחורי עבודה זו, וכך ננסה לעשות.

האדם והטבע

האדם מוקף בכוחות רבים המשפיעים על עולמו. יש לו הרגשה שיש משהו גדול יותר המנהל את העולם. ביהדות, אנו מאמינים שכל הכוחות הללו נמצאים בידי אחד – הקב"ה. להבדיל אלף אלפי הבדלות, בעבודות האלילים מאמינים שכל כח וכח מנוהל על ידי ישות עצמאית, שיש פנתיאון שלם של אלים המנהל את העולם – כמו אותה נכרית שהייתה מוכנה להשתחוות לכל העבודות הזרות שבעולם. כך גם באמונה היוונית, באמונה הרומית ובכל שאר תרבויות העולם. אפילו עובדי עבודה זרה אלו מודים שיש דבר מה מעל האדם.

שונה מכך בתכלית היא עבודת בעל פעור. על פי עבודה זרה זו, אין דבר מעל לאדם. האדם הוא העליון. החיים הטבעיים, ההתנהגות הטבעית, הרצונות של האדם, כל הצרכים של האדם – את זה עבודת בעל פעור 'מקדשת'. האדם יכול לעשות מה שהוא רוצה, מתי שהוא רוצה. אם הוא צריך לאכול – שיאכל. ואם הוא צריך לעשות את צרכיו – שיעשה את צרכיו. לא רק שהוא יכול לעשות אותם, אלא הוא יכול לעשות את הפעולות הללו בעוצמה. אלו מעשים גדולים ונעלים.

אם כן, עבודת בעל פעור שמה את האדם במרכז. היא עושה את האדם עליון, ומגדילה ומאדירה את כל פעולותיו. יש משהו שמושך ברעיון הזה, לתת לאדם את כל הכוח והחופש. לשים את האדם מעל הכל. זו גם גישה רווחת מאוד בעולם המערבי – שכל חשק וכל רצון שיש לאדם הוא יכול למלא; שהאדם יכול לעשות כאוות נפשו.

אבל אנחנו מאמינים שלא כך הדבר. אכן, גם היהדות מאוד מאמינה בהעצמת מעשיו של האדם, והיא נותנת אחריות עצומה וכבירה למעשיו, כפי שנאמר "וַתְּחַסְּרֵהוּ מְּעַט מֵאֱ-לֹהִים" (תהילים ח', ו). זו באמת הסיבה שבני ישראל כל כך נמשכו לעבודה זו: משום שאנחנו כן מקבלים את העיקרון של האדרת מעשי האדם. הרעיון הזה אכן קיים ביהדות. אלא שהיהדות בכל זאת מאמינה במסר של "וַתְּחַסְּרֵהוּ מְּעַט מֵאֱ-לֹהִים": אנחנו עדיין מאמינים שיש משהו מעל לאדם, שהאדם הפרטי הוא לא כל מה שיש בעולם. גם אותה נכרית לא הייתה מוכנה לקבל את הרעיון שאין משהו שנמצא מעל לאדם. היא העדיפה לחזור לחולייה מאשר לקבל את העיקרון הזה.

למה אנחנו לא מקבלים את הפעוריות? בין היתר, משום שמי שלוקח את עבודת פעור עד הסוף, כל מה שחשוב לו בחיים זה ה'כאן ועכשיו': מה הוא רוצה עכשיו, איך הוא מרגיש עכשיו ומה הגוף שלו אומר לו עכשיו. אם הכל מתמצה בחיים הגופניים, הפיזיים, אזי איזו משמעות יש לחיים? "הֲבֵל הֲבָלִים הַכֹּל הָבֶל" (קהלת א', ב)! חייב להיות בחיים משהו יותר מזה.

"מול בית פעור"

אם נלך לספר דברים, נמצא שמשה מזכיר את חניית בני ישראל "מוּל בֵּית פְּעוֹר" (דברים ג', כט). אבל הוא לא נותן לעם רק לשבת אל מול בית פעור, אלא הוא נותן את האמירה הנגדית לשיטת בעל פעור: "וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל שְׁמַע אֶל הַחֻקִּים וְאֶל הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר אָנֹכִי מְלַמֵּד אֶתְכֶם לַעֲשׂוֹת" (דברים ד', א). כנגד בעל פעור באה המחויבות לדבר ה' ולמצוותיו, מתוך תפישה שהאדם איננו נעלה על הכל.

משה רבנו איננו מסתפק בהוראת המצוות לעם ישראל, אלא מוסיף כלל יסודי נוסף: 'בל תוסיף' ו'בל תגרע'. גם כאשר אדם עובד את ה', לפעמים יש לו רצון קצת לשנות ממצוות ה' – קצת להוסיף על מצווה, כי ההוספה הופכת אותה ליפה או לעוצמתית יותר בעיניו, או קצת לגרוע ממצווה שנראית פחות מתאימה בעיניו.

מה באמת עומד מאחורי התנהגות כזאת? אדם המאמין שהקב"ה הוא האדון והוא המנהל את העולם, יבין שמה שהקב"ה אמר לעשות – צריך לעשות, ומה שהוא אמר לא לעשות – אסור לעשות. לא יותר מכך ולא פחות מכך. אדם שמתחיל לשנות דברים בעצמו, בעצם אומר – 'אני המחליט'. 'אני זה שמנהל את העניינים'. אמירה כזו משקפת תודעה 'פעורית', ולכן משה ממשיך ואומר: "לֹא תֹסִפוּ עַל הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם וְלֹא תִגְרְעוּ מִמֶּנּוּ" (דברים ד', ב). האדם צריך לעבוד את ה'. לא את עצמו.

מהי הדרך האמיתית שבה אנו אמורים ללכת? מה אנחנו מאמינים היא הצורה הנכונה להתנהל בעולם? בהפטרת פרשתנו נאמר: "מָה ה' דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ? כִּי אִם עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱ-לֹהֶיךָ" (מיכה ו', ח). הנביא מיכה מטעים את הצניעות כדרך שבה יש לפעול בעולם.

מהי צניעות? בניגוד למקובל, הצניעות היא קודם כל בין אדם למקום ורק אחר כך בין אדם לחברו. הדברים מופיעים בקהלת בניסוח קצת שונה: "סוֹף דָּבָר הַכֹּל נִשְׁמָע אֶת הָאֱ-לֹהִים יְרָא וְאֶת מִצְוֹתָיו שְׁמוֹר כִּי זֶה כָּל הָאָדָם" (קהלת י"ב, יג), ובסיום דבריו של משה: "וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּה' אֱ–לֹהֵיכֶם חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם" (דברים ד', ד). על האדם להבין את מקומו בעולם, ולהתמסר לעבודת ה'. ודווקא מתוך צניעות זו, המביאה לבחירה בתורה, זוכה האדם לברכת החיים.

(הרב ברוך גיגי. נשלח ע"י ישיבת הר עציון. השיחה ניתנה בסעודה שלישית, שבת קודש פרשת בלק ה'תשפ"א, סוכמה על ידי מרדכי סמבול ונערכה על ידי אביעד ברסטל. סיכום השיחה לא עבר את ביקורת הרב.כל הזכויות שמורות לישיבה ולרב)