פרשת פרה וגדלות האדם
פתיחה
פרשתנו, פרשת חוקת, פותחת בפרשייה שלמה המוקדשת להיטהרות מטומאת מת, פרשת פרה. במסגרת אותה פרשייה מתואר תהליך ההיטהרות באמצעות אפר פרה אדומה, וכן מפורטים דיני טומאת מת, בדגש על טומאת אוהל.
על פניו, מדובר בפרשה די עצובה, שכן בכל הקשור לטומאת מת בולט חידלון האדם: המוות הוא תבוסתו הגדולה ביותר של האדם, ולא בכדי אמר קהלת כי "הֲבֵל הֲבָלִים הַכֹּל הָבֶל" (קהלת א', ב). אותו חוסר-אונים של האדם מתבטא לא רק במוות עצמו, אלא אפילו בטהרה מטומאת מת: חז"ל דרשו (במדבר רבה חוקת י"ט, ג) שעל הפרה האדומה אמר שלמה, החכם מכל אדם, "אָמַרְתִּי אֶחְכָּמָה – וְהִיא רְחוֹקָה מִמֶּנִּי" (קהלת ז', כג).
טומאת אוהל
עם זאת, מעיון נוסף נראה שדווקא כאן טמון מסר אופטימי ביותר. לפני כן, נשים לב כי על פניו מיקום פרשת פרה אדומה מעט מפתיע: הרי שאר הטומאות היוצאות מגופו של האדם נדונו בפירוט רב בחומש ויקרא (בפרשות תזריע-מצורע), אם כן, מדוע טומאת מת מופיעה אצלנו, בפרשת חוקת – בנפרד משאר הטומאות?
מסתבר שההפרדה בינה ובין שאר הטומאות איננה מקרית. טומאת מת (ורק טומאת מת) מבטאת את הטרגדיה הנוראה שבהפסקת הקשר בין הקב"ה והנפטר: הפסקת העמידה לפני ה'. לכן מת מטמא לא רק במגע כשאר הטומאות, אלא גם באהל, דהיינו במושג האנושי והלא-טבעי של 'מרחב'; מאותה סיבה טומאת אוהל נוהגת ביהודים ולא בגויים: צריך שיהיה קשר משמעותי עם הקב"ה כדי שהפסקתו תגרום להשלכות שכאלה. אם כן, טומאת מת (ובכללה טומאת אוהל) אמנם נוהגת במצב טראגי של מוות, אך הטרגדיה נובעת דווקא מעוצמתו של האדם בחייו, כאשר הוא עומד לפני ה'.
פרה אדומה
מסר אופטימי דומה עולה גם לגבי תהליך הטהרה באמצעות אפר פרה אדומה. אמנם לעיל הזכרנו כי במדרש (במדבר רבה חוקת י"ט, ג) מובא ששלמה המלך, החכם מכל אדם, אמר עליה "אָמַרְתִּי אֶחְכָּמָה – וְהִיא רְחוֹקָה מִמֶּנִּי" (קהלת ז', כג); אך בהמשך המדרש נאמר כך: "ר' אחא בשם ר' חנינא אמר: בשעה שעלה משה למרום שמע קולו של הקדוש ברוך הוא שיושב ועוסק בפרשת פרה אדומה ואומר הלכה בשם אומרה – 'ר' אליעזר אומר עגלה בת שנתה, ופרה בת שתים'. אמר לפניו: רבון העולמים יהי רצון שיהא מחלצי. אמר לו: חייך שהוא מחלציך. הה"ד 'ושם האחד אליעזר' – שם אותו המיוחד". (במדבר רבה חוקת י"ט, ז)
הקב"ה "אומר הלכה בשם אומרה" כשהוא "עוסק בפרשת פרה אדומה": אכן, טעמה של המצווה איננו מובן, ואפילו החכם באדם לא הצליח לעמוד על מהותה – ולמרות זאת, הקב"ה איננו לומד את מסכת פרה של 'מתיבתא דרקיעא' (ראו בבא מציעא פו.), אלא את מסכת פרה של התנאים שנמצאים בארץ.
"מקרא מועט והלכות מרובות"
עוצמת האדם דווקא לגבי טומאת אוהל, עולה בהקשר נוסף: "תנא: נגעים ואהלות – מקרא מועט והלכות מרובות. נגעים מקרא מועט? נגעים מקרא מרובה הוא! אמר רב פפא, הכי קאמר: נגעים – מקרא מרובה והלכות מועטות, אהלות – מקרא מועט והלכות מרובות. ומאי נפקא מינה? אי מסתפקא לך מילתא בנגעים – עיין בקראי, ואי מסתפקא לך מילתא באהלות – עיין במתניתין". (בבלי חגיגה יא.)
רב פפא מסביר שמסכת נגעים – העוסקת בטומאות היוצאות מגופו של האדם – היא "מקרא מרובה והלכות מועטות", בעוד מסכת אהלות היא "מקרא מועט והלכות מרובות". במילים אחרות, אם הצרעת מבטאת את תחושת האדם, טומאת מת מבטאת את עוצמתו: הן במשמעות הטומאה – העובדה שהאדם בקשר עם הקב"ה בחייו, כפי שאמרנו לעיל, הן בכך שדווקא בה מצאה לה התורה שבעל פה מקום להתגדר בו. יש כאן לא רק עוצמה אנושית וקשר עם הקב"ה, אלא גם שותפות עם הקב"ה בפיתוח התורה.
(הרב משה ליכטנשטיין שליט"א. נשלח ע"י ישיבת הר עציון. השיחה ניתנה בליל שבת קודש פרשת חוקת ה'תשע"ח, וסוכמה ונערכה על ידי אביעד ברסטל. סיכום השיחה לא עבר את ביקורת הרב. כל הזכויות שמורות לישיבה ולרב)