מות מרים, אהרן ומשה
א. בימים מועטים מתו מרים אהרון ומשה
וַיָּבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל כָּל הָעֵדָה מִדְבַּר צִן בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן וַיֵּשֶׁב הָעָם בְּקָדֵשׁ. (במדבר כ', א)
מתי התרחש אירוע זה? התורה אמנם מציינת את החודש שבו הגיעו ישראל למדבר צין "בחודש הראשון" – אך לא נאמר באיזו שנה מדובר.
השנה הארבעים
את אשר סתמה התורה פירשו הפרשנים. הרשב"ם מבאר: …"בחדש הראשון" – שלסוף ארבעים שנה. שהרי מת אהרן אחריה בחדש החמישי בשנת ארבעים לצאת בני ישראל, כדכת' בפרשת אלה מסעי.
רשב"ם פירש[1] שמדובר בשנה הארבעים, שהרי בהמשך הפרשה מסופר על מות אהרון, ובפרשת מסעי[2] נאמר שמות אהרון היה בשנה הארבעים בחודש החמישי.
גם אבן-עזרא פירש כך, והוא מוסיף נקודה מעניינת: "בחדש הראשון" – בשנת הארבעים, והנה אין בתורה כלל שום מעשה או נבואה רק בשנה הראשונה ובשנת הארבעים.
לדעת אבן-עזרא, אין בתורה תיאור של הנעשה בשנים הרבות שבהן הסתובבו בני ישראל במדבר כעונש על חטא המרגלים. התורה מתארת רק את השנה הראשונה (ותחילת השנה השנייה), ולאחר מכן מתארת את השנה הארבעים.
פרשת חוקת, אם כן, מתחילה את תיאור השנה הארבעים, השנה שבה עומדים ישראל לקראת הכניסה לארץ.
מות מרים בקדש
וכיצד מתחילה שנה זו?
ראשית – מגיעים לקָדש.
קדש היא מקום קרוב לגבול הארץ, נקודת זינוק לקראת הכניסה אל הארץ[3]. ומהו האירוע הראשון המתרחש שם?
…וַיֵּשֶׁב הָעָם בְּקָדֵשׁ, וַתָּמָת שָׁם מִרְיָם וַתִּקָּבֵר שָׁם. (שם)
מותה של מרים פותח את השנה הארבעים, לקראת הכניסה לארץ.
חטא מי מריבה
מיד לאחר מות מרים, מתרחש חטא מי מריבה שבעקבותיו נגזר על משה ואהרון שלא להיכנס לארץ, אלא למות במדבר: וְלֹא הָיָה מַיִם לָעֵדָה וַיִּקָּהֲלוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן… וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לָכֵן לֹא תָבִיאוּ אֶת הַקָּהָל הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם…(שם, ב-יב)
מות אהרון
מיד לאחר מכן מסופר על מות אהרון, שמתרחש בתחנה הבאה של בני ישראל במדבר: וַיִּסְעוּ מִקָּדֵשׁ וַיָּבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל כָּל הָעֵדָה הֹר הָהָר: וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן בְּהֹר הָהָר עַל גְּבוּל אֶרֶץ אֱדוֹם לֵאמֹר: יֵאָסֵף אַהֲרֹן אֶל עַמָּיו כִּי לֹא יָבֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל עַל אֲשֶׁר מְרִיתֶם אֶת פִּי לְמֵי מְרִיבָה: קַח אֶת אַהֲרֹן וְאֶת אֶלְעָזָר בְּנוֹ וְהַעַל אֹתָם הֹר הָהָר: וְהַפְשֵׁט אֶת אַהֲרֹן אֶת בְּגָדָיו וְהִלְבַּשְׁתָּם אֶת אֶלְעָזָר בְּנוֹ וְאַהֲרֹן יֵאָסֵף וּמֵת שָׁם: וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' וַיַּעֲלוּ אֶל הֹר הָהָר לְעֵינֵי כָּל הָעֵדָה: וַיַּפְשֵׁט מֹשֶׁה אֶת אַהֲרֹן אֶת בְּגָדָיו וַיַּלְבֵּשׁ אֹתָם אֶת אֶלְעָזָר בְּנוֹ וַיָּמָת אַהֲרֹן שָׁם בְּרֹאשׁ הָהָר וַיֵּרֶד מֹשֶׁה וְאֶלְעָזָר מִן הָהָר: וַיִּרְאוּ כָּל הָעֵדָה כִּי גָוַע אַהֲרֹן וַיִּבְכּוּ אֶת אַהֲרֹן שְׁלֹשִׁים יוֹם כֹּל בֵּית יִשְׂרָאֵל:
מות המנהיגים בשנה הראבעים
את שנת הארבעים פותחת התורה בתיאור מות מנהיגי ישראל – מות מרים, גזירת המיתה על משה ואהרון, ומות אהרון. את סיום אותה השנה חותמת התורה בתיאור מיתתו של משה[4] (בסוף ספר דברים) – ומכאן ניתן להסיק שתיאורים אלו באים לאפיין את השנה הארבעים כשנת חילופי ההנהגה.
וכפי שמציין אברבנאל: ובא הכתוב הזה ללמדנו, שבימים מועטים מתו אהרון ומרים וגם משה… (פירוש אברבנאל לבמדבר כ', עמ' ק)
ב. המשבר
מרים אהרון ומשה – המים ענני הכבוד והמן
מיתת המנהיגים תוך זמן קצר, על סף הכניסה אל הארץ, בוודאי היוותה משבר עבור העם, וכך מתאר המדרש את המתרחש בעקבות מותם של שלושת המנהיגים הגדולים:
המן בזכות משה. תדע לך שהוא בזכות משה כיון שנסתלק משה (יהושע ה', יב): "וישבת המן ממחרת".
וענני כבוד בזכותו של אהרן, כיון שנסתלק אהרן מה כתיב (במדבר כ"א, ד): "ותקצר נפש העם בדרך", שהיתה השמש קופחת עליהם.
והבאר בזכות מרים, מה כתיב (שם כ', א): "ותמת שם מרים ותקבר שם", ומה כתיב אחר כך: "ולא היה מים לעדה"… (במדבר רבה (וילנא) פרשה א ד"ה ב ד"א וידבר)
המן (מזון) הבאר (שתייה) וענני הכבוד (צל) הם שלושת 'אבות הקיום' החיוניים שאפשרו את קיומם של ישראל במדבר. המדרש תולה את קיומם של שלושת היסודות החיוניים הללו בזכות מנהיגיהם הדגולים. משמעות המדרש היא שכשם שישראל לא היו יכולים לשרוד מבחינה פיזית מבלי שלושת היסודות החיוניים הללו, כך קיומם הרוחני של ישראל היה תלוי ועומד בקיומם של שלושת המנהיגים הגדולים – משה אהרון ומרים – ובלעדיהם לא יכלו להתקיים.
והנה, בתוך שנה אחת מנהיגים אלה מתים והנהגתם מסתיימת. היעלמות המים, ענני הכבוד והבאר, מבטאים את ה'שוקת השבורה' שעמדו ישראל בפניה עם הסתלקות מנהיגיהם. ההנהגה המשמעותית של עם ישראל נעלמת, ומשאירה אחריה חלל גדול, והחסר מורגש בעצמה רבה.
אין ספק שמאורעות אלו היוו משבר קיומי גדול לבני ישראל, העומדים על סף מהלך חדש ומשמעותי, ודווקא בשעה גורלית זאת מנהיגיהם הדגולים מסתלקים מעימם.
ג. ממות מרים למריבת המים
מות מרים – חסרון המים
סיפור מי מריבה מופיע בסמוך למות מרים, והתורה איננה מפרידה בין האירועים (ע"י "פרשה סגורה" או "פרשה פתוחה"), אלא מחברת ביניהם, על ידי רצף הפסוקים ועל ידי ו' החיבור: "וישב העם בקדש, ותמת שם מרים, ולא היה מים". כלומר – אין אלו רק שני אירועים שאירעו 'במקרה' באותו מקום ובאותו זמן, אלא אלו שני אירועים הקשורים זה לזה.
כפי שראינו, המדרש מקשר בין מותה של מרים ובין תלונת ישראל על חסרון המים במי מריבה: כל זמן שהייתה מרים בחיים, נהנו ישראל מבארה של מרים שהייתה מלווה אותם במסעותיהם; משמתה מרים – נעלמה הבאר וישראל צמאו למים, וכך התגלגלה התלונה שבעקבותיה חטאו משה ואהרון[5].
חוסר רגישות לאבל המנהיגים
חטאם של משה ואהרון במי מריבה מעורר תמיהה רבה. הרי יודעים אנו שתלונה זו לא הייתה תלונתם הראשונה של ישראל, ואף בספר שמות (פרק י"ז) מסופר על תלונה דומה שאירעה ברפידים שהסתיימה באופן דומה (הכאת הסלע והוצאת מים) אך ללא הידרדרות המצב לידי חטא מצד משה ואהרון. מדוע דווקא כאן חטאו משה ואהרון?
בפרק הקודם עסקנו במצב הנפשי הקשה שבו היה נתון העם לאחר מות מרים, כאשר החלה ההנהגה 'להיסדק' עם מות מרים.
האברבנאל מוסיף ומבאר, בעקבות חז"ל, את הצד השני של המטבע – את המתח הנפשי שבו היו מצויים המנהיגים – משה ואהרון – לאחר מות אחותם מרים: ודבר הכתוב בגנותם של ישראל, שבמקום שהיה להם לנוד למשה ולאהרון ולנחמם במיתת אחותם הנביאה, נקהלו עליהם לריב עמם ולא לנחמם.
העם איננו מבחין בכך שמנהיגיו אבלים כעת, ובא אליהם בדרישות במקום לנחמם. האברבנאל מבאר זאת כחטא מצידו של העם שבא לידי ביטוי בחוסר רגישות לאבלם הפרטי של מנהיגיו. אולם מהתבוננות בלשון המדרש נראה שהביקורת בעניין זה מופנית דווקא לפי המנהיגים:
אבלות פרטית מול הנהגה ציבורית
הבאר היה עולה בזכות מרים שנאמר "ותמת שם מרים" ומיד "ולא היה מים לעדה", וכיון שנסתלק הבאר התחילו מתכנסין על משה ועל אהרן שנאמר "ויקהלו על משה ועל אהרן" והיו משה ואהרן יושבין ומתאבלין על מרים. אמר להם הקב"ה: בשביל שאתם אבלים ימותו בצמא?? עמוד וקח מטך והשקית את העדה ואת בעירם. (ילקוט שמעוני תורה רמז תשסג)
המדרש מבאר את סמיכות חטא מי מריבה למות מרים כלימוד זכות על העם שנזקק באופן פתאומי למים, וכביקורת על משה ואהרון שבעת קשה זו היו יושבים ומתאבלים את אבלם המשפחתי הפרטי.
בהמשך, מבאר המדרש שלא זו בלבד שיש ללמד זכות על תלונתם של ישראל בשל היותם נתונים בצמא, אלא שהתקהלותם על משה ואהרון בעקבות צימאונם למים הייתה עצה מאת ה' כדי שיכירו בצדקותה של מרים וילמדו מדרכיה, ועל ידי כך יתהפך אבלה של מרים מאבל פרטי של משה ואהרון לאבל ציבורי:
דבר אחר: למה נסתלק הבאר במיתת מרים? כדי שידעו הכל כמה היתה צדקת ויצטערו עליה רבים ויגמלו אתה חסד, כך כיון שמתה מרים, ומשה ואהרן עסוקין בה, וישראל מבקשים מים ואין מוצאין, מיד נתכנסו עליהם.
מאבלות פרטית לאבלות ציבורית
כלומר, הסתלקותה של באר מרים איננה רק תוצאה של מות מרים, שהרי זכותה של מרים יכולה לעמוד לעם ולקיים את הבאר גם לאחר מותה. הסתלקות הבאר הייתה בכוונה תחילה כדי להשריש בעם את פועלה של מרים.
אולם למעשה, ההתרחשות הביאה לתוצאות הפוכות לגמרי:
כיון שראו אותם באין,
אמר משה לאהרן: תאמר מהו כינוס זה,
אמר לו אהרן: לא בני אברהם יצחק ויעקב הן גומלי חסדים בני גומלי חסדים?
אמר לו משה: אי אתה יודע להפריש בין כינוס לכינוס, אין זה כינוס של תקנה אלא של קלקלה, שאילו היה כינוס של תקנה היו צריכים להיות בראשם שרי אלפים ושרי מאות וגו', ואתה אומר לגמול חסד הן באין?
מיד הטיחו דברים כנגדו שנאמר: "וירב העם עם משה".
האמת הנוקבת והחסד המחפה
המדרש מעמיד כאן את משה ואהרון בעמדות שונות. ייתכן שההבדל בין משה לאהרון הוא בתפיסת המתרחש. עינו הטובה של אהרון אינה יכולה להביט נכוחה אל המציאות הקשה, והיא בורחת מן המציאות אל השורש, אל היותם "בני גומלי חסדים". לעומת זאת, משה במידת האמת הנוקבת שבו רואה את המציאות האמיתית לאשורה – את היות הכינוס "כינוס של קלקלה". לפי ביאור זה, דברי המדרש הם ביקורת סמויה כנגד גישתו הסלחנית של אהרון.
העין הטובה קובעת את המציאות
אולם, ניתן להבין את דברי המדרש בצורה שונה, שבה הביקורת מופנית דווקא כנגד מידת האמת הנוקבת של משה. ייתכן שהדיוק בקריאת המציאות, מונע את היכולת לקבוע את המציאות. ייתכן שאילו היה משה גם הוא רואה את העם בגישה חיובית כגישתו של אהרון, היה נמנע העימות. העם היה מתקרב, ואהרון ומשה היו מודים להם על בואם להשתתף באבלם, ועל הוקרת הטובה למרים אחותם על חסדיה, וכך היה הופך הכינוס מ"כינוס של קלקלה" ל"כינוס של תקנה". לכן לאחר דבריו של משה מדגיש המדרש ואומר "מיד הטיחו דברים כנגדו".
את הביקורת כנגד משה ואהרון מסכם המדרש במילים חריפות:
כיון שראה משה ואהרן פניהם זעומות ברחו להם לאהל מועד, משל למה הדבר דומה לגדול המדינה שנזדעזעו בני המדינה וברח לפלטין של מלך.
"וירא כבוד ה' ", אמר להן הקב"ה למשרתי צבור: צאו מכאן במהרה, בני מתים בצמא ואתם יושבין ומתאבלין על הזקנה??
ההכרעה של ה' חד-משמעית: משה ואהרון טעו כאן, עליהם להנהיג את העם בנחת גם בשעה קשה זו, של אבלות על אחותם.
אם נקבל את שני הצדדים של המטבע – את הבנתו של האברבנאל המטיל את ה'אשמה' על העם שאינו מבין לרגשות מנהיגיו ואת דברי המדרש המטילים את האחריות על המנהיגים שאינם מצליחים לשתף את העם באבלם ואינם נתונים לצרת הכלל בעת צרתם הפרטית – נמצא שמות מרים הוא הגורם העיקרי שסביבו נסוב כל עניין חטא מי מריבה, הן מצידם של העם המתלוננים והן מצד חוסר הנחת המנהיגותית של משה ואהרון בתגובתם.
מות מרים – חסרון בהנגה
רלב"ג מביא פירושים נוספים המסבירים את הקשר בין מות מרים ובין סיפור מי מריבה:
"ולא היה מים לעדה" – הנה סמך זה למיתת מרים, להעיר שמיתת הצדיקים עושה רושם.
ואחשוב שגם מרים הייתה מושכת לב ישראל בחכמתה לעבוד ה' יתעלה. וכאילו אמר שאם הייתה מרים בחיים לא הרסו ישראל בזה האופן לשאול המים ממשה בדברי קנטורין כאלה.
או יהיה הרצון בזה להעיר שאילו הייתה מרים בחיים היו נמלכים בה משה ואהרון במה שציווה ה' יתעלה אותם "ודברתם אל הסלע". והייתה היא סיבה לשמרם מהכשל בזאת המצווה. כי היא הייתה נביאה גם כן, וגדולת השנים מהם וידמה שהיו חולקים כבוד לה לקחת עצה ממנה. ביאור הרלב"ג, במדבר פרק כ'
לפי דברי הרלב"ג, מותה של מרים גרם למשבר אצל העם מפני חסרונה ("מיתת הצדיק עושה רושם"), ולא רק מפני חסרון המים שבאו כל השנים בעטיה. גם את תגובת המנהיגים הלקויה תולה הרלב"ג במותה של מרים. מרים הייתה יכולה להשפיע הן על העם והן על מנהיגיו לנהוג אחרת, כך שלא היו מגיעים לעימות קשה, אלא היו מצליחים להגיע לפתרון חיובי.
פירושו של רלב"ג מפנה את תשומת ליבנו לכך שמותה של מרים גרם לחסרון בהנהגה הציבורית (והצימאון למים הוא אולי ביטוי לכך).
ד. ממות מרים למות משה ואהרון
עד כה, ראינו שמות מרים גרר אחריו את גזירת המוות למשה ואהרון, אך באופן עקיף: מכיוון שחסרו מים, העם התלוננו, ומכיוון שמשה ואהרון לא הצליחו לענות לעם באופן הנכון (בגלל האבלות שהיו נתונים בה, או בגלל חסרונה המנהיגותי של מרים), נגררו משה ואהרון לידי חטא, ובעקבות זה נקנסה עליהם מיתה.
אולם, ניתן להבחין שאין זה מקרה שמות משה ואהרון נגזר בעקבות מות מרים.
קשר מהותי בין מות מרים למות משה ואהרון
וכך מעיר הרלב"ג: או יהיה הסמיכות הזה להעיר שיחד נגזרה מיתתם על שלושתם, כי בעת מותה בא זה המקרה אשר נמשך ממנו גזרת המוות על משה ועל אהרון ובמעט זמן מתו כולם…
לפי פירוש זה, סיפור מי מריבה קרה מיד לאחר מות מרים לא רק בגלל מצב העם שהיה שרוי במשבר בעקבות מות מרים, אלא מפני שישנו קשר מהותי בין מות מרים ובין גזירת המיתה שנגזרה על אהרון ומשה במי מריבה.
המוות בקדש על גבות הראץ
גם האברבנאל מצביע על הקשר בין מותם של שלושת המנהיגים, דווקא בעיתוי זה: …וגם להודיע שבקדש ברנע הייתה תלונה וגזירת מיתה לדור המרגלים שלא יבואו אל הארץ, וכן בקדש הזה שהיה במדבר צין היתה גם כן גזירה אחרת ותלונת מיתה שלא יכנסו לארץ משה ואהרון כאילו תמיד בקדש קצף הקב"ה בעמו וחסידיו.
האברבנאל מצביע על כך שפעמיים מגיעים ישראל למקום ששמו "קדש", והוא על גבול הכניסה אל הארץ, ובשתי הפעמים הללו יש חטא גורלי, ובעקבותיו גזירה על אי-כניסה לארץ[6].
לפי הבנה זו, על סף הכניסה לארץ נערך בירור נוקב מי ראוי להיכנס לארץ, ובו במקום נגזרת מיתה על מי שאינו יכול להיכנס אל הארץ[7].
האם משה אהרון ומרים אינם 'ראויים' להיכנס לארץ?
ה. מדוע נגזר על משה ואהרון שלא ייכנסו לארץ?
עד כאן עסקנו בגורמים שקדמו לחטאם של משה ואהרון, ונמנענו מלהיכנס לעובי הקורה ולבאר את גוף החטא החמור שבעטיו נגזר על משה ואהרון שלא להיכנס לארץ. אכן התורה לא פירשה בבירור את מהותו של החטא, ומשום כך רבו הפירושים אשר הציעו המפרשים לפתרון הדבר. היטיב לבטא מבוכה זאת שד"ל בביאורו לתורה: משה רבינו חָטא חֵטא אחד, והמפרשים העמיסו עליו שלשה עשר חטאים ויותר, כי כל אחד בדה מליבו עוון חדש… אשר על כן כל ימי נמנעתי מהעמיק החקירה בדבר זה, מיראה שמא מתוך חקירותי יצא לי פירוש חדש ונמצאתי גם אני מוסיף עוון חדש על משה רבינו. (ביאור שד"ל לבמדבר כ', יב)
בעקבות דרכו של שד"ל, גם אנו לא ננסה למצוא מה היה חטאם של משה ואהרון במי-מריבה.
דרך דומה של ביקורת על העמסת חטאים של משה ואהרון במי מריבה כותב האברבנאל: למה נגזר על משה ועל אהרון שלא יבואו אל הארץ? …אין ראוי שעונש כזה יענשו שני שרי צבאות ישראל אלא לסיבה גדולה ולא לעניין קל כמו שהיה עניין מי מריבה כפי כל אחת מהדעות שנאמרו בו…
השאלה הב', הנה ממדותיו של הקב"ה לתת עונש מידה כנגד מידה… ובעניין מי מריבה אין העונש מתייחס, כי מה היחס שיש אל הכאת הסלע או דיבורו עם ההעברה אל הארץ?
אהרון ומשה בחטא העגל והמרגלים
האברבנאל מפרט 10 דעות בעניין חטאם של משה ואהרון במי מריבה, ודוחה את כולן, ולבסוף מוסיף את דעתו המקורית שחטאם כלל לא היה במי מריבה: ודעתי בזה שמשה ואהרון שניהם נענשו בעבור עוונות שעשו: אם אהרון בעוון העגל, ואם משה אדונינו עניין המרגלים.
האברבנאל מבאר, שאמנם אהרון לא היה שותף פעיל בעבודת העגל, וכוונתו הייתה לטובה – לעכב את העם עד בואו של משה, אך למעשה יצא העגל מתחת ידיו, ובכך נכשלו ישראל בגללו.
גם משה, לא חטא ממש בחטא המרגלים, שהרי הוא המשיך להאמין ביכולת ה' להביאם אל הארץ ולא התייאש בעקבות דברי המרגלים. טעותו של משה היתה בצוותו למרגלים לבדוק את חוזק העם והערים בארץ, ובעקבות זה חטאו המרגלים והעם נבהל מדבריהם. אם כן, גם כוונתו של משה הייתה לטובה, ואף על פי כן הוא נענש מפני שדבריו גרמו לעם להיכשל בחטא.
אם כן, חטאם של משה ואהרון היה דומה בעיקרו – חוסר מנהיגות, אשר גרם לעם להיכשל בחטא חמור, שבעטיו נגזרה על העם מיתה במדבר[8], ולכן מן הראוי שגם הם ימותו במדבר. אולם, אי אפשר היה לכלול אותם בעונש עם החוטאים ממש, הן מפני כבודם והן מפני שכוונתם הייתה לטובה, שהרי חטאם לא נבע ממרידה אלא מחוסר מנהיגות.
אם כן מי מריבה אינו גוף החטא של משה ואהרון, אלא אמצעי לגלות את חוסר מנהיגותם ברבים ולגלגל עליהם בכך עונש על חיסרון מנהיגותי שהיה בעבר אשר תוצאותיו היו חמורות; וכדברי אברבנאל: "והיה אם כן מי מריבת קדש כלי אמצעי בדבר הזה ולא סיבה עצמית".
ו. המנהיגים כחלק מהציבור
אחריות המנהיגים לחטאי העם
ניתן להרחיב את דברי האברבנאל ולומר, שעונשם של משה ואהרון למות במדבר ולא להיכנס לארץ, איננו עונש במובן הפשוט, ואיננו תוצאה ישירה של מעשיהם – ואפילו לא של המעשים שנגרמו ממעשיהם. כמנהיגי הציבור היה עליהם לקחת אחריות ולדאוג לכך שבני ישראל לא יחטאו. כאשר בני ישראל חוטאים בשני חטאים חמורים – חטא העגל וחטא המרגלים – והמנהיגים אינם מצליחים לעמוד בסכר ולמנוע את הידרדרות העם אל החטא, נחשב עבורם דבר זה כ'חטא', וכאי-לקיחת אחריות מספקת.
ה'עונש' שנגזר על משה ואהרון אינו עונש במובן הפשוט. אם נגזר על כל הציבור שלא יבוא אל הארץ בעקבות חטאים אלה, הרי שהמנהיגים אינם יכולים לצאת נקיים ולהיכנס אל הארץ ללא העם. הם אינם יכולים להתנער מכל אחריות למה שהתרחש בעם שאותו הם מנהיגים. אמנם מכיוון שבפועל הם לא חטאו לא נקנסה עליהם מיתה באותו מעמד שבו נגזרה הגזירה על החוטאים, אך בפועל כבר נחתם דינם שלא להיכנס לארץ, והשגחת ה' מגלגלת את הסיבות ואת המאורעות שיבליטו את חוסר מנהיגותם ברבים, כדי שלא לאפשר את כניסתם לארץ.
בקָדש, על סף הכניסה לארץ, מתברר שמרים אהרון ומשה, מנהיגי ישראל, אשר אִפשרו את קיומם של ישראל במדבר והנהיגו אותו בשעות גורליות, אינם נכנסים אל הארץ, אלא נשארים במדבר.
מנהיגי העם, עם כל גודלם ומעלתם האישית, הם חלק בלתי נפרד מן הציבור, ואם כל הציבור נשאר במדבר, לא ייתכן שמנהיגיו יכנסו אל הארץ. עד כה, ראינו שהסיבה לכך היא שיש להם אחריות על החטאים הציבוריים של העם[9].
ז. סיום ההנהגה הנסית
משה אהרון ומרים – הנהגה נסית
ייתכן שמותם של המנהיגים לפני הכניסה אל הארץ נובע מסיבה נוספת.
במדרש שהבאנו לעיל, מתוארים הדברים שקיבלו ישראל בזכות מרים אהרון ומשה: הבאר, ענני הכבוד והמן.
עד כה ביארנו ששלושת הדברים הללו מבטאים את ההנהגה, ואת התלות של ישראל במנהיגיהם. כעת ניתן לכך משמעות נוספת:
ההנהגה של מרים אהרון ומשה במדבר הייתה נסית: המים אינם מצויים במדבר באופן טבעי, ולכן יש צורך בהנהגתה הנסית של בארה של מרים כדי לאפשר שתיית מים במדבר ללא הגבלה. ההליכה במדבר קשה בגלל החום הגדול, המכשולים הרבים והחיות המזיקות. הנהגתו של אהרון זיכתה את ישראל בענני כבוד אשר יקלו עליהם את הדרך באופן נסי. מציאת מזון ראוי במדבר איננה אפשרית, אלמלא הנהגתו הנסית של משה אשר סיפקה את צרכיהם על ידי המן.
בארץ הנהגה טבעית
כעת המסע במדבר מגיע אל תומו, וישראל עומדים בקדש, על גבול הכניסה אל הארץ. בארץ, לא יהיו זקוקים עוד לנסים אלו. בארץ החיים יתנהלו באופן טבעי:
הגשם יירד מן השמים והמים ינבעו במעיינות ויזרמו בנהרות.
התבואה תצמח מן הארץ וממנה יכינו את מזונם.
ישראל יישבו בבתיהם בשלווה, ולא ינדדו עוד בדרכים קשות ומסוכנות.
אמנם הם יזדקקו לעזרתו של הקב"ה, והלקח שלמדו במדבר – על תלותם בה' – ילווה אותם תמיד, אך עזרתו של הקב"ה תגיע להם דווקא בדרך הטבע, ולא בנסים גלויים.
עם ישראל עובר כעת למצב של הנהגה טבעית, ולא נסית.
מות המנהיגים ושינוי אופי ההנהגה
מעבר זה מתבטא במותם של שלושת המנהיגים הגדולים, שהנהגתם מאופיינת בנסיות.
המנהיגים הבאים יושיעו את ישראל בעזרת ה', אך בצורה טבעית.
בשנה הארבעים, כשבני ישראל עומדים על סף הכניסה לארץ, מסתיים תפקידם של המנהיגים הנסיים המופלאים. ישראל עומדים בפתחה של תקופה חדשה.
אם כן, מותם של משה אהרון ומרים היווה משבר גם מבחינה זו: הנהגת ה' את עם ישראל עומדת לקראת מהפך, ובני ישראל מתחילים לחוש בשינוי זה כבר עם מותה של מרים.
כפי שתיאר המדרש, מותה של מרים מונע מהם את מי הבאר הנסיים.
מותו של אהרון מפסיק את ענני הכבוד המלווים ותומכים בכל צעד ושעל.
מותו של משה מפסיק את המן, מתת-השמים שזכו לה במדבר.
בני ישראל עומדים מול שינוי עצום זה, ואינם יודעים כיצד יכלכלו את צעדיהם הלאה. הם אינם מורגלים להנהגה טבעית. מה יעשו כעת?
לא פלא שמותה של מרים גרר תלונה קשה וכואבת.
ח. שינוי הדרגתי בהנהגה
נס הדיבור אל הסלע
עם מותה של מרים, ישראל חוששים מהעמידה בקשיים ללא התערבות נסית. ה' יודע שישראל עדיין אינם מסוגלים לעמוד בהנהגה טבעית, ובוודאי לא כשהם עדיין במדבר. לכן ה' ציווה על משה ואהרון לדבר אל הסלע, ולהוציא ממנו מים באופן נסי, כך שישראל ימשיכו להרגיש ביטחון. ההתרגלות לחיים טבעיים, בהנהגה רגילה, איננה יכולה לבא בבת אחת, באופן פתאומי, ועל ישראל לעבור תהליך של הסתגלות הדרגתית.
ייתכן שהדיבור אלא הסלע להוציא מים מהווה מעין שלב ביניים בין בארה של מרים השופעת מים ללא הפסקה באופן ניסי, כביכול יש מאין, ובין מעיינותיה של ארץ ישראל המפכים את מי התהום לאחר כרייתם. כאן משה מצטווה להוציא מים על ידי דיבור אל הסלע[10] (ואולי אף הכאתו לפי מספר פרשנים) כתקדים לכך שבארץ ישראל המים אינם נובעים מאליהם בכל מקום, אך כאשר חופרים ויגעים מוציאים מים מבטן האדמה – וכל זה בכפוף לחסד ה' שהגשם תלוי בו.
מלחמה בכנעני בעזרת ה'
אחר כך מת אהרון, ומסתלקים ענני הכבוד, וישראל עומדים חשופים אל מול הכנעני (פרק כ"א פס' א-ג), הרוצה לפגוע בהם. עתה הם לא זועקים בתלונה, אלא פונים אל ה' שיסייע להם במלחמה זו, ואכן ה' מסייע להם, אך זהו סיוע שאיננו לגמרי נסי, אלא ישראל נלחמים וה' מסייע בידם.
הצלה מהנחשים ע"י פניה של ה'
הסיפור הבא הוא תלונת ישראל, ובעקבותיה פגיעת הנחשים (פרק כ"א פס' ד-ט). עד עתה, ענני הכבוד מנעו את הנחשים מלפגוע בישראל. כאשר אין הגנה שלהם (בעקבות מות אהרון) – הנחשים פוגעים בישראל.[11]
בסופו של דבר, גם כאן ה' מוכיח לעם ישראל שלמרות שאהרון מת, ההנהגה הנסית איננה בטלה לגמרי, ופנייה אל ה' ותפילה אליו מועילה. אמנם אין זו הגנה הבאה מאליה כענניו של אהרון, אך לאחר יגיעה ותפילה באה ישועת ה' הנסית[12].
ולבסוף, רק לאחר מות משה, ולאחר שבני ישראל נכנסים אל הארץ, פוסק המן: וישבות המן ממחרת, באכלם מעבור הארץ (יהושע ה', יב)
תהליך הדרגתי מחיים נסיים לטבעיים
ישראל עוברים תהליך של פרידה מן החיים הנסיים, וחינוך לחיים טבעיים[13]. התהליך מתמשך על פני השנה האחרונה לשהותם במדבר, כאשר מנהיגיהם מתים בזה אחר זה והם צריכים להסתגל אט-אט לחיים עצמאיים, ללא מנהיגיהם הגדולים, וללא הנסים הגלויים.
גם כאשר ישראל נכנסים אל הארץ, ממשיך תהליך זה. בימים הראשונים המן עוד ממשיך.
המלחמה הראשונה, ביריחו, היא לגמרי נסית.
המלחמה בעי היא כבר מלחמה טבעית, אך עם סיוע אלוקי, וכך לאט-לאט מתרגלים ישראל לנהל את חייהם עם נסים פחות גלויים[14].
ט. סיכום
סמיכות הפרשיות בין מות מרים לחטא מי מריבה היא לא רק השתלשלות אירועים 'מקרית'.
מות מרים קשור באופן עמוק למותם של משה ואהרון.
מות מרים מתחיל את תהליך מותם של מנהיגי ישראל בדור המדבר.
שלושת המנהיגים מסתלקים מהעם לפני הכניסה לארץ, לא רק בגלל חטאם, אלא כחלק מחילופי ההנהגה הראויה לבוא – בין דור המדבר ודור הכניסה לארץ. מותם מסיים, שלב אחר שלב, בהדרגה, את ההנהגה הנסית שאפיינה את תקופת המדבר, והדור החדש הנכנס אל הארץ מתחיל תקופה חדשה, של הנהגה טבעית.
(הרבנית שרון רימון. נשלח ע"י ישיבת הר עציון. כל הזכויות שמורות לישיבה ולרבנית).
[1]. וכך גם בסדר עולם רבה פרק ט.
[2]. במדבר ל"ג, לח: "וַיַּעַל אַהֲרֹן הַכֹּהֵן אֶל הֹר הָהָר עַל פִּי ה' וַיָּמָת שָׁם בִּשְׁנַת הָאַרְבָּעִים לְצֵאת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּחֹדֶשׁ הַחֲמִישִׁי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ".
[3]. נשים לב שגם בשנה השנייה, כאשר עמדו על סף הכניסה לארץ, הגיעו ל"קדש ברנע". אמנם קדש היא לא קדש ברנע (כך ברש"י לבמדבר ל"ב, ח וברמב"ן לבראשית י"ד, ז; ולבמדבר כ', א, וראה עוד בפירוש האברבנאל ובספרו של חיים בר דרומא, וזה גבול הארץ, ירושלים תשי"ח עמ' 149‑168), אך שניהם מקומות על גבול הארץ, שבהם עובר העם לפני כניסתו אל הארץ, ואין זה מקרה ששניהם נקראים "קדש".
[4]. מסורת בידינו שמשה רבנו נפטר ב-ז' באדר. בתוספתא (ליברמן) סוטה פי"א ה"ז מובא חשבון הימים המעגן מסורת זו בפשוטי המקראות: בסוף ספר דברים מצוין שלאחר מות משה התאבלו עליו 30 יום; ובספר יהושע מתואר שבני ישראל חיכו שלושה ימים להתקדשות העם, ואחר כך עברו את הירדן ב-י' בניסן (יהושע ד', יט). וז' באדר חל 33 יום לפני י' בניסן.
[5]. כפי שנאמר ביתר ברור במדרש ילקוט שמעוני שיובא לקמן.
[6]. ראה בשיעור לפרשת מסעי.
[7]. בספר דברים פרק א' פס' לד-לז נאמר:
וַיִּשְׁמַע ה' אֶת קוֹל דִּבְרֵיכֶם וַיִּקְצֹף וַיִּשָּׁבַע לֵאמֹר: אִם יִרְאֶה אִישׁ בָּאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה הַדּוֹר הָרָע הַזֶּה אֵת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לָתֵת לַאֲבֹתֵיכֶם: זוּלָתִי כָּלֵב בֶּן יְפֻנֶּה הוּא יִרְאֶנָּה וְלוֹ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר דָּרַךְ בָּהּ וּלְבָנָיו יַעַן אֲשֶׁר מִלֵּא אַחֲרֵי ה': גַּם בִּי הִתְאַנַּף ה' בִּגְלַלְכֶם לֵאמֹר גַּם אַתָּה לֹא תָבֹא שָׁם.
המילה "גם" מופיעה פעמיים. בעוד שהפעם השנייה מדגישה את זהות העונש בין משה וישראל, ההופעה הראשונה מדגישה את זהות הכעס של ה' על חטא משה במי מריבה ועל חטאם של ישראל בחטא המרגלים המוזכר לפני פסוק זה.
[8]. יעוין גם במאמרו של הרב מנחם ליבטאג 'חטא מי מריבה' באתר בית המדרש הוירטואלי של ישיבת הר עציון שטען כי העונש הוא על תהליך ארוך, ולא על מעשה חד פעמי. בתהליך זה, התברר שמשה ואהרן אינם האנשים המתאימים להנהיג את עם ישראל ולהכניסו לארץ המובטחת.
[9] מותה של מרים, ללא חטא ציבורי מסוים שהיא קשורה בו, מוכיח שמות המנהיגים אינו נובע מחטא ספציפי, אלא המנהיגים הם חלק מהעם, ואם העם אינו רשאי להיכנס אל הארץ – גם מנהיגיו אינם רשאים להיכנס אל הארץ.
[10]. בנקודה זו ניתן אולי להבין את טעותם של משה ואהרון: ייתכן שמשה ואהרון רצו להראות לעם שגם בדרך 'טבעית' (או: פחות נסית) אפשר להשיג מים. אך בכך שהם לא דיברו אל הסלע, אלא היכו בו, הם לא סיפקו את הצורך של העם לחוות נס משמעותי, דווקא לאחר מות מרים, שהעלים מהם את המים הנסיים.
[11]. כך מפרש החזקוני (במדבר כ"א, ו):
… ר' יודן אומר: הם הנחשים שהיה הענן שורף, שהיו בזכותו של אהרן, עכשיו שנסתלקו במיתתו היו מזיקים.
וראה גם בפירוש הרש"ר הירש לפס' זה.
[12]. כפי שנאמר שם בפס' ז:
וַיָּבֹא הָעָם אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמְרוּ חָטָאנוּ כִּי דִבַּרְנוּ בַה' וָבָךְ הִתְפַּלֵּל אֶל יה' וְיָסֵר מֵעָלֵינוּ אֶת הַנָּחָשׁ וַיִּתְפַּלֵּל מֹשֶׁה בְּעַד הָעָם.
גם משמעותו של נחש הנחושת איננה מאגית, אלא, כפי שאומרת המשנה (ראש השנה פ"ג מ"ח):
וכי נחש ממית או נחש מחיה? אלא בזמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהן שבשמים היו מתרפאים, ואם לאו – היו נימוקים…
[13]. יעוין בהקשר זה במאמרו של ד"ר חזי כהן, 'מה בין הפסח בשמות לפסח שבדברים?', אקדמות כו (תשע"א), עמ' 41‑56.
[14]. יעוין בהקשר זה בדבריו של אליהו עסיס, המבנה הספרותי של סיפור כיבוש הארץ בספר יהושע (פרקים א'-י"א) ומשמעותו, חיבור לשם קבלת תואר דוקטור לפילוסופיה באוניברסיטת בר אילן, רמת גן תשנ"ט, עמ' 239‑240; 285‑287; 291‑295). המחבר מצביע על כך שבכיבוש יריחו הנס עומד במרכז המלחמה, והוא הולך ופוחת, עד שבמלחמה במלכי הצפון המלחמה היא טבעית בלבד.