נצחיות התורה

פתיחה: 'שגגת כל המצוות'

ייחודיות הן פרשיות ספר במדבר, בכך שהן משלבות שני צירים: ההיסטורי, וההלכתי. סיפורים עלילתיים ופרשיות הלכתיות שלובות בו יחדיו. משום כך, חז"ל ופרשני המקרא מנסים לעמוד על טיב הקשר בין הסיפור ובין פרטי ההלכה הנלווים אליו.

לעיתים ניסיון זה מעורר קשיים. למשל, כאשר בפרשתנו, פרשת שלח-לך, מופיעה פרשיה העוסקת בשגגת "כָּל הַמִּצְוֹת" (במדבר ט"ו, כב): במבט ראשון היינו מצפים למצוא אותה בספר ויקרא יחד עם שאר השגגות. מה עניינה של פרשייה עלומה זו בפרשת שלח-לך, לאחר סיפור המרגלים?

עוד, נשים לב כי שאר החטאות שאנחנו מכירים באות כדי לכפר על מעשה – למשל, מי שחילל שבת בשוגג, או אכל חלב בשוגג – ואילו פרשייה זו עוסקת בשוגג שעניינו הימנעות: "וְכִי תִשְׁגּוּ וְלֹא תַעֲשׂוּ" (במדבר ט"ו, כב). מהי אותה השגגה?

חז"ל הבינו שהפרשייה עוסקת בשגגת עבודה זרה: "איזו היא מצוה שהיא שקולה ככל המצות? הוי אומר זו עבודת כוכבים". (הוריות ח.)

כלומר עבודה זרה היא המצווה ששקולה כנגד כל המצוות, ומי שעובד עבודה זרה בשוגג הוא מי ששוגג ולא עושה "אֵת כָּל הַמִּצְוֹת הָאֵלֶּה" (במדבר ט"ו, כב).

האברבנאל: תורה מן השמים

אף שנחזור בהמשך למשמעות הדברים הללו, בשלב זה ננקוט בדרכם של פרשני הפשט. מהות הפרשייה, והסיבה שהיא נמצאת דווקא בין פרשת המרגלים לפרשת קרח, מתבארות בדבריו של האברבנאל: "וכפי פשט הכתובים נראה לי לפר' שמפני שדור המרגלי' פקפקו בדברי משה ויעודי נבואתו ולא האמינו בדברו גם קרח ועדתו שמו ספק במה שעשה משה וסדר במצות האלהים לכך באה במקום הזה הפרשה הזאת וענינה שמי שיספק בתורת משה היותה מן השמים אם היה בשגגה יביא קרבן מיוחד לאותו עון להיותו מספק בדבריו אם היו מפי הגבורה אם לא ואם היה במזיד וביד רמה עדת המרגלי' שזכר למעלה מזה ועדת קרח שיזכור אח"ז ימחו מספ' חיי' ויהיו נכרתים מעמם. הרי לך טעם למה באה הפרשה הזאת במקום הזה בין ספור המרגלים וספור קרח ולמה נשנית פה המצוה הזאת שהיה לפי שבסדר ויקרא זכר קרבנות השוגגים בכלל". (אברבנאל במדבר ט"ו, כב)

לפי האברבנאל, הפרשייה עוסקת באנשים שחושבים שאין תורה מן השמים. אדם שחושב זאת במזיד נכרת מספר החיים, ולפי פירושו חטא זה היה משותף לעדת קורח ולמרגלים.

הטענה הראשונה, שבכך חטאו קרח ועדתו, מסתברת מאוד – מהתיאור שם עולה בהחלט שהם טוענים שמשה רבנו בודה מליבו ציוויים ומינויים. החידוש הגדול בדבריו של האברבנאל הוא שזהו גם שורש חטאם של המרגלים. הכיצד?

עם ישראל בעצמו ביקש ממשה ש'יתווך' בינו ובין הקב"ה. לאחר ששמע את שתי הדברות הראשונות מפי הגבורה, ביקש העם ממשה רבנו "דַּבֵּר אַתָּה עִמָּנוּ וְנִשְׁמָעָה וְאַל יְדַבֵּר עִמָּנוּ אֱ-לֹהִים פֶּן נָמוּת" (שמות כ', טז), הטענה כלפי משה הייתה שמאז קיבל את האשראי הזה מהעם, כבר לא ברור מתי הקב"ה מדבר מגרונו, ומתי הוא דובר מיוזמתו-שלו. ואכן התורה רומזת לספק כזה בתחילת הפרשה, וכפי דברי רש"י שם: "'שלח לך' – לדעתך. אני איני מצוה לך. אם תרצה – שלח". (רש"י במדבר י"ג, ב)

לדברי האברנאל, מובן אם כן ההקשר של פרשיית 'שגגת כל המצוות': הן המרגלים הן עדת קרח חטאו במחשבתם שתורה איננה מן השמים, וממילא מתאים בהחלט שבין שני הסיפורים הללו מופיעה הפרשייה ההלכתית העוסקת באדם שחוטא בכך.

הרמב"ן: "מומר לכל התורה בשוגג"

בכיוון זהה ביסודו צועד הרמב"ן, בדבריו שהם כמעט דברי נבואה: "והנה זה כפי משמעו הוא קרבן מומר לכל התורה בשוגג, כגון ההולך ונדבק לאחת מן האומות לעשות כהם ולא ירצה להיות בכלל ישראל כלל. ויהיה כל זה בשוגג, כגון שיהיה ביחיד תינוק שנשבה לבין האומות, ובקהל כגון שיחשבו שכבר עבר זמן התורה ולא היתה לדורות עולם". (רמב"ן במדבר ט"ו, כב)

לפי הרמב"ן, החטא המוזכר בפרשה הוא "מומר לכל התורה בשוגג", דבר שיכול לקרות במקרה שאנשים ירצו להידבק באומות ולא להיות בכלל ישראל. באיזה מצבים זה ייתכן? במקרה של תינוק שנשבה, או של אנשים שחושבים שהתורה כבר אינה רלוונטית.

בימינו אנו אכן עדים לדוגמאות רבות לשני סוגי התופעות. לא מזמן יצא לי לראות בחדשות אישה שמתאוננת על כך שהוריה לא היגרו לברלין ביחד איתה כשהיתה ילדה. אינני מבין איך ניתן להעלות דברים כאלה על שפתינו שבעים שנה לאחר מה שיצא מברלין לעולם היהודי. הרבה 'תינוקות שנשבו' יש בימינו.

גם הסוג השני מתקיים בתקופתנו. אנשים רבים טועים לחשוב שהתורה היא דבר שאבד עליו הכלח חלילה, ואין סיבה להמשיך לשמור את ה'ענתיקה' הזו.

נחזור להסברו של הרמב"ן. הרמב"ן רק מסביר את תוכן הפרשייה ולא את סיבת הימצאותה דווקא בפרשתנו, אך דבריו מאפשרים לומר זאת ללא קושי רב: עם ישראל טעה לחשוב שהתורה אינה רלוונטית לאחר שהקב"ה אמר "בַּמִּדְבָּר הַזֶּה יִפְּלוּ פִגְרֵיכֶם" (במדבר י"ד, כט). כבר הסברנו בעבר שלפי חלק מההבנות הארץ נחלקה לדור באי הארץ ולא לדור יוצאי מצרים, ודור יוצאי מצרים יכול היה לחשוב שבריתו עם הקב"ה הופרה. כנגד אפשרות זו קובעת פרשיית שגגת כל המצוות שהתורה רלוונטית תמיד, גם במצב של חטא.

הקשר למצות הציצית

זכיתי היום לשים לב לפרט שלא הקדשתי לו תשומת לב עד עתה, ובעקבות זאת, ארצה להציע שזה בדיוק גם תפקידה של הציצית. התורה מצווה כך: "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת עַל כַּנְפֵי בִגְדֵיהֶם לְדֹרֹתָם וְנָתְנוּ עַל צִיצִת הַכָּנָף פְּתִיל תְּכֵלֶת". (במדבר ט"ו, לח)

הציצית, כמוה כמצוות השבת שעליה נאמר "לְדֹרֹתָם בְּרִית עוֹלָם" (שמות ל"א, טז), היא מצווה שמתקיימת תמיד: הציצית היא המדים של עבד ה', ושלא כמדי הצבא שהאדם פושט לאחר השירות ושוכח ממה שהיה, את מדי הקב"ה איננו פושטים, בשום דור ובשום מצב.

בילדותי תמיד הייתי תמה על הפסוק הבא: "וְהָיָה לָכֶם לְצִיצִת וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְוֹת ה' וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם". (במדבר ט"ו, לט)

האם באמת זה כה פשוט? מסתכלים, זוכרים ועושים? והרי כולנו יודעים שאין המצב כן!

כדי לענות על כך, נפנה לגמרא הבאה: "'וראיתם אותו וזכרתם… ועשיתם' – ראיה מביאה לידי זכירה, זכירה מביאה לידי עשיה". (מנחות מג:)

במבט ראשון, המדרש תמוה מאוד: וכי מה הוסיף המדרש מעבר לפסוק עצמו?!

נדמה לי שהמדרש קוטע את האוטומטיות שבה ניתן לקרוא את הפסוק: ראייה איננה מובילה באופן אוטומטי לזכירה, וזכירה איננה מובילה באופן אוטומטי לעשייה. זהו ציווי, לא הבטחה.

ואכן הגמרא במנחות מספרת סיפור על אותו תלמיד בישיבה "שהיה זהיר במצות ציצית" (מנחות מד.), ששמע על זונה אחת בכרכי הים שנוטלת ארבע מאות זהובים, ונסע עד לשם כדי לחטוא איתה. הגמרא איננה תמהה כיצד אדם ש"זהיר במצות ציצית" מסוגל לחטוא, וגם כאשר הוא נמנע מכך בסופו של דבר כאשר "באו ד' ציציותיו וטפחו לו על פניו" (שם). ההחלטה להימנע מהחטא הייתה מרצונו-שלו: בתחילה הוא התעלם מהציצית, ומרגע שהחליט לראות, החליט גם לזכור, ורק אז החליט גם לעשות. זה לא תהליך אוטומטי, אלא החלטה רצונית ומודעת.

חיי האדם מורכבים, מפותלים ועקובים, כדברי ירמיהו: "עָקֹב הַלֵּב מִכֹּל וְאָנֻשׁ הוּא מִי יֵדָעֶנּוּ" (ירמיהו י"ז, ט). אל לנו לשפוט את דור המדבר, שחטאו למרות שהיו תחת הר סיני, וקיבלו את לחמם מן השמיים. שום דבר לא מבטיח ציות לדבר ה' ללא עבודה קשה. אכן הלב והעיניים תרים.

בדיוק לשם כך נדרשת מצות הציצית. הציצית קוראת לנו לשים על עינינו את המשקפיים הנכונים, המשקפיים של עבודת ה', ודרכם לראות את המציאות ואת התורה. לכן היסוד של אותה מחשבה מוטעית שהתורה איננה לדורות, או איננה מן השמים אלא מפי משה, הוא יסוד זהה: שתי המחשבות הללו נובעות בסופו של דבר מחסרון אמונה, וייתכן שזהו הרעיון מאחורי דרשת חז"ל ש'שגגת כל המצוות' היא שגגה בעבודה זרה.

עם המשקפיים האלה של הציצית אפשר לראות שהתורה רלוונטית לכל דור ולכל מצב. עם המשקפיים האלה אפשר לראות, לזכור ולעשות. עם המשקפיים האלה אפשר לפקוח את העיניים לרווחה ולהביט על העולם, גם בימים הלא-פשוטים שאנו מצויים בהם,[1] ולראות את בעל הבירה שמציץ עלינו. אברהם אבינו יכול היה לראות את בעל הבירה, ואנו מצווים להחזיק אחריו ולראות את בעל הבירה שמציץ עלינו, בעזרת הציצית. לראות את ברית ה' "לְדֹרֹתָם", לראות את התורה ואת נוכחותו יתברך. ויהי רצון, שבזכות המבט שמלמדת אותנו הציצית, נזכה לנאמר בחתימת הפרשה: "לְמַעַן תִּזְכְּרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֶת כָּל מִצְוֹתָי וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים לֵא-לֹהֵיכֶם. אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לִהְיוֹת לָכֶם לֵא-לֹהִים אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם". (במדבר ט"ו, מ-מא)

(הרב ברוך גיגי שליט"א. נשלח ע"י ישיבת הר עציון. השיחה ניתנה בתקופת מגפת הקורונה, כחודש לאחר הסגר הראשון.עורך: אביעד ברסטל. בבקשת ליווי הקב"ה בעמידה באתגרים שהוא שולח – "כי-יָכוֹל נוּכַל" (שמות יג:ל) – עקיבא ושנון ורבר ומשפחתם. כל הזכויות שמורות לישיבה ולרב).


[1]    השיחה ניתנה בתקופת מגפת הקורונה, כחודש לאחר הסגר הראשון.

דברי תורה נוספים בקטגוריות של דבר תורה זה
  • "עקב היתה רוח אחרת עמו" – העמדת העם על טעותו
  • עם ישראל וארץ ישראל
  • כלב ויהושע
  • המקושש
  • קהל שוגג
  • "לתור את ארץ כנען"
  • יה יושיעך - יו"ד איש, ה"א - אשה
  • https://www.vorts.co.il/wp-content/uploads/MagenDavidS1-e1367510016159.jpg לחצו כאן כדי להוריד את המודעה של וורטס! (230KB)
    רוצים לעזור? הורידו את הקובץ, הדפיסו ותלו על לוח מודעות ציבורי ליד בית הכנסת או בית הספר במקום מגוריכם, ועזרו לנו להפיץ את דבר קיומו של האתר לאנשים נוספים.