"היום ה' נראה אליכם"
לעילוי נשמת פנינה בת ר' אהרון (למשפחת פריירייך) ע"ה.
פתיחה
בפרשת שמיני מתואר סופם של ימי המילואים, הכולל מאורע חגיגי במיוחד: "כִּי הַיּוֹם ה' נִרְאָה אֲלֵיכֶם" (ויקרא ט', ד). התגלות של הקב"ה, ועוד לפני העם כולו, היא אירוע חריג, שבהחלט לא מתרחש ביומיום – אפילו לא בזמן המדבר. כיוון שכך, מדובר בזמן טעון מאוד שאוצר בקרבו מתח רב, מתח שעלול להתפרץ.
כמובן, אין מדובר במאורע יחיד מסוגו, והקב"ה מתגלה אל העם יותר מפעם. עם זאת, עצמת המפגש בפרשת שמיני גדולה במיוחד, משום שהוא בא לאחר חטא העגל, והוא חלק מתהליך הכפרה עליו.[1] מסיבה זו, חלקו של אהרן במתח גדול במיוחד, שכן הוא היה שותף – בדרך כזו או אחרת – לחטא, ואילו כעת עליו להוביל את עבודת המשכן.
חטא העגל
על הנקודה האחרונה עמד היטב הרמב"ן (ט', ז) שמביא ממדרש תורת כהנים על אתר (ספרא שמיני מכילתא דמלואים אות ח') את המשל הבא: "משל למה הדבר דומה, למלך בשר ודם שנשא אשה והיתה מתביישת מלפניו, נכנסה אצלה אחותה, אמרה לה, אחותי למה נכנסת לדבר זה לא שתשמשי את המלך, הגיסי דעתך ובואי שמשי את המלך. כך אמר לו משה לאהרן, אהרן אחי למה נבחרת להיות כהן גדול לא שתשרת לפני המקום, הגס דעתך ובוא ועבוד עבודתך". (רמב"ן ויקרא ט', ז)
בהבנת המשל מציע הרמב"ן שני הסברים: "וטעם דבר זה, כי בעבור שהיה אהרן קדוש ה' ואין בנפשו חטא זולתי מעשה העגל, היה החטא ההוא קבוע לו במחשבתו, כענין שנאמר 'וחטאתי נגדי תמיד', והיה נדמה לו כאילו צורת העגל שם מעכב בכפרותיו, ולכך אמר לו הגס דעתך, שלא יהיה שפל רוח כל כך שכבר רצה א-להים את מעשיו.
ואחרים מפרשים שהיה השטן מראה לו כן, כמו שאמרו שם, 'אהרן אחי אף על פי שנתרצה המקום לכפר עונותיך צריך אתה ליתן לתוך פיו של שטן שמא ישטינך בביאתך למקדש' וכו' בתורת כהנים". (רמב"ן ויקרא ט', ז)
ההסבר הראשון מתמקד בחששו של אהרן שחטא העגל "מעכב בכפרותיו", מה שגרם לו להיות שפל רוח ולהירתע מפני התפקיד.
הסבר זה ניתן לפתח באמצעות ההשוואה לנישואין, שבהם החתן והכלה נעשים ל'גוף אחד': איחוד זה איננו פשוט בכלל, וכדי שיצליח על האיש והאישה לחשוף אחד בפני השני את עולמם הפנימי, וזה דבר לא קל בכלל: יש דברים שאדם רגיל לשמור בתוכו. אדם איננו בוש מעצמו. הוא בוש מאנשים אחרים. השיתוף של כל העולם הפנימי של אדם עם מישהו אחר, לתת לאדם אחר את המפתחות לדברים הכי פנימיים שלך, ואת האפשרות גם לשנות ולהשפיע עליהם – זה דבר לא פשוט בכלל.
הדבר נהיה קשה הרבה יותר כשמדובר במלך: מעמדו של המלך גדול מהמעמד של אשתו, וזה לא עומד להשתנות. הם לא נכנסים למערכת היחסים ממקום שווה כמו בין בני זוג רגילים. אז מה קורה? בעצם בת הזוג צריכה לבטל את עצמה ואת דעתה בפני המלך, לאפשר לו להיות האחד שמעצב את כל אישיותה – וזה דבר קשה עוד יותר.
בהשראת הרמב"ן, ניתן להציע שזה מה שעמד בבסיס חששו של אהרן מלגשת אל המזבח – הוא חושש מלתת את כולו ואת כל השליטה על אישיותו לידי הקב"ה. כשם שכל אדם חושש מלאבד שליטה על עצמו בכך שיאפשר לאחר לעצב את אישיותו, כך חושש אהרן מלגשת ולעבוד לפני ה'. החשש מובן בהחלט, ובכל זאת משה משיב שעליו לגשת ולעבוד: אהרן נבחר לשרת את הקב"ה, ולכן עליו להיענות לקריאה. קריאה כזו מופנית כלפי כולנו: על כל אחד מאתנו לבטל את עצמו בפני רצונו של הקב"ה, ולעצב את אישיותו לפי רצונו יתברך.
הרמב"ן איננו מסתפק בהסבר הראשון, ומציע גם שחולשת הדעת של אהרן בעקבות חטא העגל נבעה מכך "שהיה השטן מראה לו כן": לאהרן היה חטא אחד בלבד – חטא העגל. יכול מאוד להיות שבעקבות חטא העגל הוא נכנס לאובססיה וראה את העגל בכל מקום. בכל פעם שניסה להתקרב לקב"ה הוא הרגיש שהעגל קופץ לפניו וחוסם אותו. כשהוא התפלל קפצה מולו "צורת" העגל, וכשהוא הסתכל על המזבח הוא ראה במזבח את דמות העגל.
אכן, עבודה זרה היא הבגידה החמורה ביותר בקב"ה, ולא בכדי אמרו חז"ל על חטא העגל ש"עלובה כלה מזנה בתוך חופתה" (שבת פח:). אחרי משבר כזה, אפילו אם הבעל סולח, מערכת היחסים אף פעם לא תהיה כמו שהייתה (אם בכלל תצליח להשתקם). זה מה שמרגיש אהרן: הוא לא יודע אם אפשר לשקם את מערכת היחסים עם הקב"ה.
וכאן בדיוק מגיע אליו משה ודוחה את החשש: 'אתה נבחרת לשרת בפני הקב"ה, אתה יכול לשקם את מערכת היחסים עם הקב"ה. זה דבר שאפשר לעשותו. אז גש ועשה אותו'.[2]
כך או כך, מוקד המדרש בהצבעה על כך שלמרות תפקידו של אהרן בחטא העגל, דווקא הוא זה שנבחר לשמש לפני הקב"ה.
חטא נדב ואביהוא
התמונה החגיגית והמרשימה שאנו פוגשים בתחילת הפרשה – כולל עבודתו של אהרן למרות תפקודו בחטא העגל – מתנפצת במהרה, כאשר המתח האצור במאורע מתפרץ, ונדב ואביהוא חוטאים בהבאת אש זרה, ומתים.
עצם הפריקה של המתח שהתבטאה בחטא איננה מפתיעה, ויתכן שכך יש להבין גם את פרשת המקושש למשל. ועדיין, יש להבין מה טיבו של חטא נדב ואביהוא.
לשם כך, יש להקדים ולאפיין את החטא הגדול הקודם, הוא חטא העגל: בחטא העגל לא הייתה עבודה זרה מוחלטת. זו לא הייתה עבודה לשעירים המרקדים במדבר.[3] בני ישראל הפנימו שיש משהו מעל לטבע שאותו יש לעבוד: הראיה, שכשהם יוצרים את העגל הם משתמשים בתכשיטים, שהם אולי הביטוי הכי מובהק לדבר שנמצא מעל הטבע ומחוצה לו: תכשיט עשוי מאבן, או מזהב, משהו שהוא לחלוטין מחוץ לעולם האורגני – החיים שבטבע – והאדם מעצב אותו. זה אולי הדבר המלאכותי ביותר שהיה להם, ובו הם השתמשו (ונזכיר שבהמשך גם המשכן היה מבוסס על זהב). זאת ועוד, הם בחרו בצורת עגל – בעל החיים המבוית ביותר. אם כן, בחטא העגל בני ישראל הבינו אל נכון שיש משהו מעל לטבע, ולא בזה הייתה הטעות, ורק בגלל הפאניקה שלהם ש'סגר עליהם המדבר', הם שגו ופנו לכיוון הלא נכון.
בהשוואה לחטא העגל, מסתבר שחטא נדב ואביהוא מבטא בעיה הפוכה: נדב ואביהוא לא ניסו להתרומם מעל הטבע ו'רק' פנו לעשיית פסל. להיפך – הם ניסו לעבוד את ה', 'רק' מתוך הטבע: הם פעלו מתוך כוחות החיים, הם נשטפו עם מה שהרגישו שהיה נכון וטבעי ללא מעצורים וללא מגבלות. חז"ל מפרשים בדרכים שונות את החטא שלהם – אם היו שתויי יין, או שהביאו אש זרה או שהורו הלכה בפני רבם. הצד השווה בכל ההסברים, שהם זנחו את הגבולות, ופעלו בצורה אימפולסיבית מתוך עצמות החיים שחשו בעצמם.
במילים אחרות, נדב ואביהוא אמנם כיוונו כלפי שמים, אבל הדרך שלהם לא הייתה טובה. הם בעצם השתמשו בעבודת ה' כדי להביא את עצמם לידי ביטוי, במקום לשנות את רצונם להתאים לרצון ה'. הם שמו את עצמם במרכז, במקום לשים שם את הקב"ה ואת רצונו. כאמור, זהו חטא שונה בתכלית מחטא העגל.
שביל הזהב: דוד
כוונתם הבסיסית של נדב ואביהוא הייתה רצויה אם כן, והבעיה הייתה בהצבת הביטוי האישי במוקד. מה בכל זאת ניתן לעשות? כיצד יש לנתב את הרצון לעבוד את ה' דווקא מתוך עצמות החיים?
כאן נכנסת לתמונה ההפטרה, אשר מנסה למצוא את שביל הזהב: דוד מכרכר ומפזז, אבל הוא עושה זאת בתוך הגבולות, והוא יודע לעצור כשצריך – כאשר הכל נעשה לשם שמים.
הדגש על עשיית הכל לשם שמים בולט במיוחד בשיחתו של דוד עם מיכל לאחר מעשה, כאשר בתגובה לטענתה "מַה נִּכְבַּד הַיּוֹם מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר נִגְלָה הַיּוֹם לְעֵינֵי אַמְהוֹת עֲבָדָיו כְּהִגָּלוֹת נִגְלוֹת אַחַד הָרֵקִים", הוא עונה: "שִׂחַקְתִּי לִפְנֵי ה'", "וּנְקַלֹּתִי עוֹד מִזֹּאת וְהָיִיתִי שָׁפָל בְּעֵינָי וְעִם הָאֲמָהוֹת אֲשֶׁר אָמַרְתְּ עִמָּם אִכָּבֵדָה" (שמואל ב ו', כ-כב). כמה ענווה טבועה בדברים הללו! דוד אומר שהוא לא עושה דבר עבור עצמו אלא רק על פי רצון ה': אם רצון ה' שהוא יכרכר ויפזז – אזי כך יעשה, ואם רצון ה' שהוא לא יעשה זאת – הוא יימנע מכך.
בניגוד למה שנדמה, הכניעה לרצון ה' איננה מובנת מאליה גם כשמדובר בעניינים שהם חלק מעבודת ה'. דוגמא לדבר, כשהרופאים אומרים לאדם שהוא מוכרח לאכול ביום כיפור: אנשים רבים וטובים ירגישו שכל עולמם נסדק, ויימנעו מהצום בקושי רב. אבל יש אנשים שמתייחסים לכך אחרת, ואומרים: 'בשנים רגילות הקב"ה רוצה שאצום ביום כיפור וכך אני עושה – השנה הקב"ה רוצה שלא אצום ביום כיפור, וכך אני אעשה'. זה המסר שאנו לומדים מהפטרת פרשת שמיני, ממעשיו של דוד המלך, ויש בכך גדלות רבה: לדעת לפעול לפי רצון ה' ולא לפי רצוננו אנו, גם בענייני עבודת ה'.
(הרב משה ליכטנשטיין. נשלח ע"י ישיבת הר עציון. השיחה ניתנה בסעודה שלישית בשבת קודש פרשת שמיני ה'תשפ"א, סוכמה על ידי מרדכי סמבול ונערכה על ידי אביעד ברסטל. סיכום השיחה לא עבר את ביקורת הרב. כל הזכויות שמורות לישיבה ולרב).
[1] הרמב"ן (ויקרא א', ג) מציין שנזכרים כאן קרבנות שלא הופיעו בציווי המקורי על ימי המילואים, ומציע – בין השאר – שהקרבנות הללו באים לכפר על חטא העגל, ואכן לא היו כלולים בציווי המקורי, שניתן לפניו. בנוסף, הוא מצביע (שם) על הדמיון של הקרבנות שמקריב אהרן ביום השמיני – עגל בן בקר לחטאת ואיל לעולה – אל הקרבנות שהוא מקריב ביום הכיפורים – פר בן בקר לחטאת ואיל לעולה.
[2] הסבר זה מעצים גם את הניסיון שבפניו עמד אהרן לאחר מות בניו, נדב ואביהוא: אהרן קיבל את דבריו של משה, הצליח להתגבר על הפחד שיקרה משהו רע וניגש אל המזבח. אלא שמיד קורה הנורא מכל, ומתים שני בניו. רגע לאחר שאהרן הצליח להאמין שאפשר לשפר את מערכת היחסים, מתים לו שני בנים! זה בוודאי היה קשה מאוד, ושופך אור אחר על שתיקתו של אהרן.
[3] ראו רש"י (ויקרא י"ז, ז): "לשעירם – לשדים, כמו 'ושעירים ירקדו שם'".