כי היום ה' נראה אליכם
א. פתיחה – השיא ביום השמיני
לאחר שבעת ימי המילואים, היום השמיני הגיע סוף סוף, ועמו הבטחה על גילוי שכינה: "…כי היום ה' נראה אליכם" (ויקרא ט', ד')
אם כן, היום השמיני הוא גולת הכותרת של כל תהליך המילואים.
יש להדגיש, שדבר זה איננו מובן מאליו. שבעת ימי המילואים מתוארים לפרטי פרטים בפרשת תצוה (שמות כ"ט), שעת הציווי, ושם אין אפילו רמז ליום השמיני.
על מנת להבין את משמעות יום השמיני, וסיבת היעדרו מפרשת תצוה, יש לבחון יום זה מנקודת מבט היסטורית רחבה יותר.
ב. המשכן והעגל
במעמד הר סיני, זכה עם ישראל לגילוי שכינה בצורה ישירה, כפי שכתוב: "פנים בפנים דבר ה' עמכם בהר מתוך האש" (דברים ה', ד')
לדעת הרמב"ן, המשכן הוא ההמשך של גילוי מעמד הר סיני: "וסוד המשכן הוא, שיהיה הכבוד אשר שכן על הר סיני שוכן עליו בנסתר" (רמב"ן שמות כ"ה, ב')
ממילא, מובן מדוע כאשר עלה משה להר מיד לאחר מעמד הר סיני, הוא צווה במלאכת המשכן.
אולם, חטא העגל שינה את הכל. כפי שהתבטא הרמב"ן: "וכשחטאו בעגל ונשתברו הלוחות כאילו נתבטלה הברית ההיא אצל הקדוש ברוך הוא" (רמב"ן שם)
רק ביום הכיפורים זכה עם ישראל לכפרה, כאשר משה ירד מן ההר עם הלוחות השניות. כפי שממשיך הרמב"ן וכותב: "וכשנתרצה הקדוש ברוך הוא למשה בלוחות שניות צוהו בברית חדשה שנאמר 'הנה אנכי כורת ברית' " (רמב"ן שם)
למרות הכל, נראה שבכך לא תם תהליך הכפרה על העגל. מיד לאחר יום הכיפורים נצטוו בני ישראל על בניית המשכן. התורה (שמות ל"ה, כ'-כ"ט) מתארת את ההתלהבות שליוותה את מבצע ההתרמה למלאכת המשכן, עד כדי הבאת יותר מן הדרוש (שם ל"ו, ה'-ז').
מסתבר, שהתלהבות זו נבעה לא רק מהצימאון להשראת השכינה אלא גם מרגשי אשמה על עשיית העגל. במילים אחרות, לבני ישראל, שפירקו את נזמי הזהב שעליהם עבור העגל, ניתנה עתה ההזדמנות לנדב את תכשיטיהם למשכן וכליו.
עצם ההתעסקות במלאכת המשכן, אם כן, היוותה חלק מתהליך התשובה של כלל ישראל על חטא העגל. דבר זה מבואר היטב בדברי חז"ל: "כשעשו העגל אמר הקב"ה למשה 'ועתה הניחה לי' וגו' אמר לו: בדוק אותן שיעשו את המשכן. מה כתיב באותו קלקלה 'פרקו נזמי הזהב' ומה הביאו – נזמים, וכשעשו המשכן עשו אותו נדבה, ומה כתיב 'כל נדיב לב הביאו חח ונזם טבעת וכומז', בנזמים חטאו ובנזמים נתרצה להם. ורוח הקדש צווחת על ידי הושע 'והיה במקום אשר יאמר להם לא עמי אתם יאמר להם בני א‑ל חי'. אמר משה לפני הקב"ה: כתבת 'כי יגנוב איש שור או שה וטבחו או מכרו חמשה בקר ישלם תחת השור', הרי הביאו חמישה: חח ונזם טבעת עגיל וכומז[1]" (שמות רבה, פרשה מ"ח)
חודשים רבים עמל עם ישראל על מלאכת המשכן תחת פיקודו של בצלאל, נכדו של חור. חור הוא האדם שלפי חז"ל נהרג בניסיונו למנוע את חטא העגל: "דאמר רבי תנחום בר חנילאי לא נאמר מקרא זה אלא כנגד מעשה העגל, שנאמר 'וירא אהרן ויבן מזבח לפניו' מה ראה אמר רבי בנימין בר יפת אמר רבי אלעזר ראה חור שזבוח לפניו" (סנהדרין ז.)
עם ישראל תרם והשתתף בהתלהבות בבניית המשכן, במטרה לזכות שוב בגילוי שכינה מעין מעמד הר סיני. ואכן, ביום השמיני, לאחר שבעת ימי המילואים, מבטיח הקדוש ברוך הוא לעם ישראל: "כי היום ה' נראה אליכם" (ויקרא ט', ד)
לאור דברינו עד כה, אין להתפלא על העובדה שהיום השמיני לא מופיע בפרשת תצוה. ציווי בני ישראל על מלאכת המשכן מופיע, לפחות על פי פשוטו של מקרא, טרם שחטאו בעגל.
בני ישראל באים בהתרגשות אל סביבות המשכן ביום השמיני ומחכים לסימן. המתח הולך וגובר, עד שהאש יוצאת מלפני ה': "וירא כבוד ה' אל כל העם, ותצא אש מלפני ה' ותאכל על המזבח את העולה ואת החלבים" (שם כ"ג-כ"ד)
עבור בני ישראל, אם כן, מציין היום השמיני למילואים את סופו של תהליך ארוך: תהליך שתחילתו בהסרת עדיים שקיבלו מחורב וסיומו בהשראת השכינה במשכן, אשר משקף דרמה דתית עמוקה בנפש הקולקטיבית של כנסת ישראל.
ג. קרבן אהרן
במקביל לדרמה הלאומית, מתרחשת ביתר שאת דרמה אישית בנבכי נפשה של דמות אחת – אהרן הכוהן. בנפשו של אהרון, שמילא תפקיד מרכזי בחטא העגל, קיננו ללא ספק רגשות עזים של אשמה וחרטה.
עתה, נקרא אהרון למלא את ידו, לשרת בימי המילואים ולכפר על חטא העגל. ביום השמיני נצטווה אהרן להקריב עגל בן בקר לחטאת, על אף שבדרך כלל קרבן החטאת של כהן המשיח הוא פר (ויקרא ד', ג'). עיין ברש"י שפירש: "קח לך עגל – להודיע שמכפר לו הקדוש ברוך הוא על ידי עגל זה על מעשה העגל שעשה" (רש"י ויקרא ט', ב')
אהרן, שידו הייתה במעל, שפרע את העם "לשמצה בקמיהם" (שמות ל"ב, כ"ה), הוא שנבחר לשרת ככוהן גדול, לדאוג לכך שכבוד ה' ישוב וייראה אל עם ישראל.
חז"ל חשו במתח הנפשי של אהרן לקראת יום השמיני. כך, הם דרשו את הכתוב "ויאמר משה אל אהרן קרב אל המזבח ועשה את חטאתך ואת עולתך" (ויקרא ט', ז') כביטוי לחוסר ביטחון דתי שנבע מחלקו בעשיית העגל: "משל למה הדבר דומה? למלך בשר ודם שנשא אשה, והיתה מתביישת מלפניו, ונכנסה אחותה אצלה, אמר לה: על מה נכנסת לדבר זה אלא שתשמשי את המלך; הגיסי דעתיך ובואי ושמשי את המלך. כך אמר משה לאהרן: אהרן אחי, על מה נתבחרת להיות כוהן גדול אלא שתשרת לפני הקדוש ברוך הוא, הגיס דעתך ובוא ועבוד עבודתך. ויש אומרים: היה אהרן רואה את המזבח כתבנית שור והיה מתיירא ממנו, ואמר לו משה: אחי, לא ממה שאתה מתיירא ממנו, הגיס דעתך וקרב אליו, לכך נאמר 'קרב אל המזבח' " (ספרא פרשת שמיני מכילתא דמילואים)
הרמב"ן נתן הסבר פסיכולוגי למדרש זה: "וטעם דבר זה, כי בעבור שהיה אהרן קדוש ה', ואין בנפשו חטא זולתי מעשה העגל, היה החטא ההוא קבוע לו במחשבתו, כענין שנאמר 'וחטאתי נגדי תמיד' (תהילים נ"א, ה'), והיה נדמה לו כאילו צורת העגל שם מעכב בכפרותיו, ולכך אמר לו 'הגס דעתך', שלא יהיה שפל רוח כל כך, שכבר רצה א-להים את מעשיו" (רמב"ן ויקרא ט', ז').
אמנם גם אחרי שסיים אהרן להקריב את כל הקרבנות ובירך את העם, עדיין לא ירדה השכינה, והיא הופיעה רק כאשר הצטרף אליו משה: "וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם וירד מעשות החטאת והעולה והשלמים. ויבוא משה ואהרן אל אהל מועד ויצאו ויברכו את העם וירא כבוד ה' אל כל העם" (ויקרא ט', כ"ב-כ"ג)
חז"ל ציינו שאהרן הרגיש כי השכינה נמנעה מלהופיע בגלל חלקו בחטא העגל: " 'ויבא משה ואהרן אל אהל מועד' – כיון שראה אהרן שקרבו כל הקרבנות ונעשו כל המעשים ולא ירדה שכינה לישראל היה עומד אהרן ומצטער. אמר: יודע אני שכעס עלי המקום, בשבילי לא ירדה שכינה לישראל, כך עשה לי משה אחי שנכנסתי ונתביישתי ולא ירדה שכינה לישראל מיד נכנס משה עמו ובקשו רחמים וירדה שכינה לישראל, לכך נאמר 'ויבא משה ואהרן אל אהל מועד' " (ספרא פרשת שמיני מכילתא דמילואים)
בסופו של דבר, אחרי שמשה הצטרף אל אהרן, ירדה השכינה לישראל. אך, מיד אחר כך נהרגו נדב ואביהוא, שני בני אהרן. לפי אחת הדעות במדרש, הייתה מיתתם עונש לאהרן: "שבתחלה נגזרה גזירה עליו, שנאמר 'ובאהרן התאנף ה' מאד להשמידו' (דברים ט', כ') אמר רבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי אין השמדה אלא כילוי בנים, כמה דאת אמר 'ואשמיד פריו ממעל ושרשיו מתחת'. כיון שהתפלל משה עליו נמנעה ממנו חצי הגזירה, מתו שנים ונשתיירו שנים, הדא הוא דכתיב 'קח את אהרן ואת בניו אתו' " (ויקרא רבה י', ה')
ברם, גם אם לא נקבל את דברי המדרש כפשוטם, אי אפשר להתעלם מהאפשרות המתבקשת שאהרן האשים את עצמו במות ילדיו. לאור זאת, תגובתו של אהרן למות בניו, "וידום אהרן", תתפרש לא רק כביטוי לאבלות (ראה מועד קטן טו.), אלא גם כצידוק הדין וכקבלת העונש במסגרת תשובתו על חטא העגל.
אמנם התורה לא סיפרה הרבה על תשובתו של אהרן. לא מוזכר כיצד התגבר על חלקו בחטא העגל וזכה לשוב ולשרת לפני ה' בתפקיד כהונה גדולה. מכל מקום, בשתי מילים אלו – "וידום אהרן" – מגלה לנו התורה טפח מן הדרמה שהתחוללה בנפשו. שתי מילים אלו, מעידות הן כשני עדים על פרשת תשובה מרשימה ביותר.
ד. אחרי מות שני בני אהרן
הרמב"ן ציין את הדמיון בין קרבנות יום השמיני לבין קרבנות יום הכיפורים: "והנה קרבן אהרן כקרבנו ביום הכפורים בשוה, וחטאת העם כחטאתם ביום הכפורים, שעיר עזים אחד לחטאת" (רמב"ן ויקרא ט', ג')
למרות הדמיון בין קרבנות היום השמיני לקרבנות יום הכיפורים, ישנו הבדל ברור ביניהם. קרבנות היום השמיני הוקרבו בחוץ, על מזבח העולה, בניגוד לקרבנות יום הכיפורים שהוקרבו בהיכל ודמן הוזה בקודש פנימה.
מסתבר, אם כן, שתהליך הכפרה על חטא העגל לא הסתיים ביום השמיני. ביום השמיני לא הותר לאהרן להיכנס לפני ולפנים, רק "אחרי מות שני בני אהרן" נאמר "בזאת יבוא אהרן אל הקדש…".
יום הכיפורים נמצא אפוא בשני קצותיו של תהליך הכפרה על חטא העגל. בתווך נמצא היום השמיני למילואים.
כמובן, עבור בני ישראל סדר הדברים שונה: ביום הכיפורים של השנה הראשונה לצאתם ממצרים ניתנו לישראל לוחות שניים, והוענקה להם הזדמנות לכפר על העגל במלאכת המשכן. ביום השמיני, בסיום תהליך הקמת המשכן, שבה שכינה ושרתה בישראל.
אולם, מנקודת מבטו של אהרן היה היום השמיני יום של התמודדות עם חלקו בחטא העגל. התמודדות שהגיעה לשיאה במיתת שני בניו ובתגובתו החרישית "וידום אהרן". תגובה זו, שהיא ביטוי לעומק תשובתו של אהרן וקבלת הדין עליו, היא שהובילה ליכולת לכפר על חטא העגל בעדו ובעד ביתו ובעד כל קהל ישראל ולהיתר להיכנס לפני ולפנים. כניסה זו מתקיימת מדי שנה ביום הכיפורים, בו הכוהן הגדול מכפר בעדו ובעד בית ובעד כל קהל ישראל.
על הקשר בין כניסת הכוהן הגדול לקודש הקדשים לבין חטא העגל מעידים דברי רב חסדא: "מפני מה אין כהן גדול נכנס בבגדי זהב לפני ולפנים לעבוד עבודה? לפי שאין קטיגור (בגדי זהב המזכירים את העגל) נעשה סניגור" (ראש השנה כו.)
דברי רב חסדא ללמדנו באו, שמול כניסת כוהן גדול לקודש הקודשים ניצב חלקו של אהרן בחטא העגל. על כן, הכוהן הגדול נכנס לפני ולפנים בבגדי לבן, בהיותו נקי לגמרי מחטא זה.
ה. מקום שבעלי תשובה עומדים
מעניין הדבר, כי דווקא נדב ואביהוא, שלא חטאו בעגל, נהרגו בקרבתם לפני ה'. ישנה בחז"ל ביקורת על בני אהרן על שחשבו כי מגיע להם לראות את פני ה', וביהירותם נכנסו לקודש מבלי להימלך ברבם. נדב ואביהו לא הבינו כי ילוד אישה, ויהא צדיק שבצדיקים וקדוש שבקדושים, אינו בר הכי לתבוע לראות את פני ה' על פי דין.
יוצא, אם כן, שההיתר להיכנס לפני ולפנים ניתן דווקא לאהרן, שחטא בעגל וחי בתחושה של כישלון והחמצה. חטאו הדיר שינה מעיניו, הוא חש בצורה עמוקה שאין לו שום זכות לראות את פני ה'. על כן, ידע אהרון שהזמנתו להיכנס לפני ולפנים אינה בדין, כי אם ברחמיו וחסדיו של ה' המופיע לאדם דווקא לאחר שחטא ועשה תשובה[2].
על פי מה שביארנו, ניתן להציע ביאור מסויים בדברי רבי אבהו: "מקום שבעלי תשובה עומדין צדיקים גמורים אינם עומדין" (ברכות לד:)
ניתן להעלות בדברי רבי אבהו מספר הסברים, אך מדברינו נראה ביאור נוסף. צדיקים גמורים, שמעולם לא טעמו טעם חטא, אינם מכירים בחולשות ובמגבלות של המציאות האנושית, ולכן אין הם יכולים לעמוד לפני ה'. מקום זה שמור לבעלי תשובה, שחוו על בשרם את הטומאה האופפת את המציאות האנושית, ויודעים כי הזמנתם לעמוד לפני ה' באה רק בחסד וברחמים.
אין קודש הקודשים פתוח לנדב ואביהוא כי אם לאהרן או לכוהן אשר ימלא את ידו לכהן תחתיו ואשר ילבש את בגדי הבד הפשוטים, על מנת לא להזכיר את הכישלון של העגל הזהב.
*
גם היום, באין לנו מקדש, אין אנו באים לפני ה' בצדקותינו כי אם ברחמיו הרבים. בתודעה עמוקה של כישלון אנו מכריזים "כדלים ורשים דפקנו דלתיך".
בתפילתנו, אנו מבטאים בצורה חדה את מגבלות המציאות האנושית: "הלא כל הגיבורים כאין לפניך ואנשי השם כלא היו וחכמים כבלי מדע ונבונים כבלי השכל כי רוב מעשיהם תוהו וימי חייהם הבל לפניך ומותר האדם מן הבהמה אין כי הכול הבל"
בהכנעה גמורה מתפללים ומתחננים אנו שהקב"ה, בכבודו בעצמו כביכול, יטהר אותנו, כמקווה הזה המטהר את הטמאים (משנה יומא פה:), ויקוים בנו מקרא שכתוב: "כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו" (ויקרא ט"ז, ל')
(הרב יאיר קאהן. נשלח ע"י ישיבת הר עציון. עורך: אורי יעקב בירן. כל הזכויות שמורות לישיבה ולרב)
[1] אין להתעלם מהדימיון לפסוק המופיע במלחמת מדין: "ונקרב את קרבן ה' איש אשר מצא כלי זהב אצעדה וצמיד טבעת עגיל וכומז לכפר על נפשותנו לפני ה' " (במדבר ל"א, נ'). ויש לציין שהמונח 'כומז' אינו מופיע במקרא חוץ משני פסוקים אלו. ואין כאן מקומו.
[2] על פי ראש השנה יז: – "ה' ה' אני הוא קודם שיחטא האדם ואני הוא לאחר שיחטא האדם ויעשה תשובה ".