הדור קבלוה בימי אסתר
פתיחה
מגילת אסתר היא בראש ובראשונה סיפור. כמו כל סיפור טוב, גם למגילה יש נקודת מפנה, ודי מוסכם לומר שנקודת המפנה היא עלייתו של מרדכי לגדולה, שבאה בעקבות התיאור "בַּלַּיְלָה הַהוּא נָדְדָה שְׁנַת הַמֶּלֶךְ" (אסתר ו', א), המצוין אף במנגינה חגיגית של הקורא.
זו אכן נקודת המפנה של המגילה ברמה הפוליטית-לאומית; אך מקריאה זהירה, ניתן לזהות נקודת מפנה קודמת שלושה ימים לפני כן, בהתנהלותה של אסתר.
אסתר מנסה להתחמק מלקיים את מאמר מרדכי לבוא אל אחשורוש, בטענה: "כָּל אִישׁ וְאִשָּׁה אֲשֶׁר יָבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ אֶל הֶחָצֵר הַפְּנִימִית אֲשֶׁר לֹא יִקָּרֵא אַחַת דָּתוֹ לְהָמִית לְבַד מֵאֲשֶׁר יוֹשִׁיט לוֹ הַמֶּלֶךְ אֶתכ שַׁרְבִיט הַזָּהָב וְחָיָה וַאֲנִי לֹא נִקְרֵאתִי לָבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ זֶה שְׁלוֹשִׁים יוֹם" (אסתר ד', יא). מרדכי איננו מקבל תשובה זו, ועונה: "אַל תְּדַמִּי בְנַפְשֵׁךְ לְהִמָּלֵט בֵּית הַמֶּלֶךְ מִכָּל הַיְּהוּדִים. כִּי אִם הַחֲרֵשׁ תַּחֲרִישִׁי בָּעֵת הַזֹּאת רֶוַח וְהַצָּלָה יַעֲמוֹד לַיְּהוּדִים מִמָּקוֹם אַחֵר וְאַתְּ וּבֵית אָבִיךְ תֹּאבֵדוּ וּמִי יוֹדֵעַ אִם לְעֵת כָּזֹאת הִגַּעַתְּ לַמַּלְכוּת" (אסתר ד', יג-יד).
בתגובה, אסתר מקבלת עליה לקיים את מאמר מרדכי, ועונה: "לֵךְ כְּנוֹס אֶת כָּל הַיְּהוּדִים הַנִּמְצְאִים בְּשׁוּשָׁן וְצוּמוּ עָלַי וְאַל תֹּאכְלוּ וְאַל תִּשְׁתּוּ שְׁלֹשֶׁת יָמִים לַיְלָה וָיוֹם גַּם אֲנִי וְנַעֲרֹתַי אָצוּם כֵּן וּבְכֵן אָבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר לֹא כַדָּת וְכַאֲשֶׁר אָבַדְתִּי אָבָדְתִּי" (אסתר ד', טז).
עד כה, אסתר טענה שאין באפשרותה לעשות דבר, ולכן סירבה לפעולה. אבל אחרי דבריו של מרדכי – "אִם הַחֲרֵשׁ תַּחֲרִישִׁי בָּעֵת הַזֹּאת", "וְאַתְּ וּבֵית אָבִיךְ תֹּאבֵדוּ", "וּמִי יוֹדֵעַ אִם לְעֵת כָּזֹאת הִגַּעַתְּ לַמַּלְכוּת" – היא משנה את דעתה, ומחליטה לבוא אל אחשורוש. זאת נקודת המפנה האמונית האישית של אסתר, וננסה להעמיק מעט בהבנתה.
"קימו וקבלו"
"כפה עליהם הר כגיגית"
כדי להעמיק בהבנת השינוי הפנימי שחל באסתר, נדרשת הקדמה. ידועה הגמרא במסכת שבת על "כפה עליהם הר כגיגית": "'ויתיצבו בתחתית ההר'. אמר רב אבדימי בר חמא בר חסא: מלמד שכפה הקדוש ברוך הוא עליהם את ההר כגיגית, ואמר להם: אם אתם מקבלים התורה – מוטב, ואם לאו – שם תהא קבורתכם". (שבת פח.)
זו גמרא קשה, אך הנקודה המרכזית ברורה, והיא שבני ישראל לא קיבלו את התורה מרצונם החופשי, אלא בכפייה.
בעקבות זאת, ממשיכה הגמרא ואומרת: "אמר רב אחא בר יעקב: מכאן מודעא רבה לאורייתא. אמר רבא: אף על פי כן, הדור קבלוה בימי אחשורוש. דכתיב 'קימו וקבלו' היהודים, 'קיימו' מה ש'קיבלו' כבר". (שבת פח.)
כלומר, למרות ה"מודעא"[1] שקיימת בגלל הכפייה שהייתה במתן תורה, כיוון ש"הדור קבלוה בימי אחשורוש", בטלה לה ה"מודעא", והכל חייבים במצוות התורה.
למהר"ל הסבר די ידוע, שלפיו לא הייתה כפייה ישירה, וכוונת הגמרא היא שכשהקב"ה מתגלה באש ובברקים – לא נותרת כל ברירה אלא להיכנע בפניו – וזו כפיית "ההר כגיגית". לאור זאת, הוא מסביר את דרשת "קימו וקבלו": הנס נסתר, הקב"ה איננו מתגלה במגילה, ואפילו שמו איננו נמצא בה – ואף על פי כן "קימו וקבלו". זו התשובה לאותה "מודעא": דווקא מתוך מצב של הסתר פנים "קימו וקבלו" את התורה – מרצונם החופשי המוחלט.
התורה והכפייה
ההסבר יפה, אבל הוא עדיין לא עונה על שאלה גדולה – שגם המהר"ל מעלה – שנמצאת ברקע: אם הקבלה הראשונה, בהר סיני, הייתה בכפייה, וממילא לא אמיתית, למה הקב"ה עשה את זה? מה התועלת ב'קבלה' שכזו?
המהר"ל עונה גם לשאלה הזאת, אך בניגוד להסברו את הכפייה, תשובתו לשאלה הזו פחות מפורסמת.
לפני כן, אציג בקצרה תשובה אחרת: עד שראיתי את תשובתו של המהר"ל, הנחתי תמיד שהתשובה היא שהקב"ה מציג בפנינו את דרך האמת כדי שנוכל ללכת בה בעצמנו – אף שהצגת דרך האמת נעשית בצורה 'לא-אמיתית' משום שהיא נעשית בכפייה, היא הכרחית: אילולא הופעת השכינה בהר סיני – בכפייה – לא היינו יודעים לאן ללכת.
חשוב להדגיש, שלפי תשובה זו אותה 'קבלה' אכן לא אמיתית – והראיה, שארבעים יום בלבד לאחר מעמד הר סיני, העם חטא בעגל: נפילה מהירה כזו מעידה על קבלה לקויה.
כך קרה גם מאות שנים אחר כך, בדורו של אליהו: אליהו טוען בפני הקב"ה "וְאַתָּה הֲסִבֹּתָ אֶת לִבָּם אֲחֹרַנִּית!" (מל"א י"ח, לז), וחז"ל הסבירו שאליהו טוען כלפי הקב"ה שכבר שנים לא היה מאורע ניסי מרשים כמו קריעת ים סוף ואפילו לא כמו "שֶׁמֶשׁ בְּגִבְעוֹן דּוֹם" (יהושע י', יב), ואם רק יתגלה הקב"ה – מיד כולם ישובו אליו. אחר כך, אכן מתקיים מעמד גדול ועצום בהר הכרמל שמזכיר מאוד את מעמד הר סיני, ונחתם בכך שהכל מכריזים "ה' הוּא הָאֱ-לֹהִים, ה' הוּא הָאֱ-לֹהִים" (מל"א י"ח, לט), ואליהו מנהיג את העם כנגד נביאי הבעל.
המעמד אכן היה מרשים מאוד, אבל יום אחריו איזבל מאיימת על אליהו שתעשה לו מה שהוא עשה לנביאי הבעל. בתגובה, אליהו מחליט לברוח: מדוע הוא לא מעורר מרד והתקוממות עממית אלא בורח – הרי רק אתמול כל העם היה בצד שלו?! התשובה נאמרת בהמשך – "וָאִוָּתֵר אֲנִי לְבַדִּי" (מל"א י"ט, י) – למרות האירוע הגדול והמרשים, אליהו נשאר לבדו, ובניגוד לחטא העגל, הפעם זה לא לקח ארבעים יום, אלא לילה אחד: ומסתבר שכל קבלת עול מלכות שמיים מיום אתמול לא הייתה אמיתית.
אם כן, מדוע בכל זאת היה ערך במעמד בהר סיני ובהר הכרמל? כאמור, התשובה שאני תמיד חשבתי עליה היא שכדי ללכת בדרך האמת צריך שהקב"ה קודם יציג אותה בפנינו, גם אם קבלת מלכותו באותו מעמד לא תהיה שלמה.
עם זאת, המהר"ל בחר בדרך אחרת: הוא איננו טוען שכדי להגיע לדרך האמת צריך לפגוש בה בכפייה, אלא מסביר שהתורה עצמה היא ביסודה כפייה – כיוון שהיא האמת, היא אינה נתונה לבחירה, וזו משמעות כפיית "ההר כגיגית".
המהר"ל מודע לכך שיש מתח, אפילו סתירה מסוימת בתיאור זה – שכן ברור שיש לפעול מתוך בחירה חופשית, ובתורה עצמה מפורשת החובה לבחור בדרך החיים על פני המוות – ולפי זה, איך תיתכן בחירה?
כאן, אומר המהר"ל, בחר הקב"ה בדרך מעניינת: קודם כל, הקב"ה פקח את עיניהם לראות שזו האמת ולכן הם קיבלו את התורה. אבל נדרש שלב נוסף של השרשת האמת בלב, ושהיא תהיה באהבה ולא ביראה – ולכן במשך השנים הכפייה נעלמה כביכול ויש פחות גילוי שכינה, ועם כל זאת, "הדור קבלוה בימי אחשורוש" (שבת פח.).
אסתר המלכה
'את מאמר מרדכי אסתר עושה'
בעקבות דבריו של המהר"ל, נחזור לאסתר וננסה להסביר את נקודת המפנה של המגילה. במשפט – נראה שהמהלך הדו-שלבי, של כפייה בתחילה ואחר כך בחירה, נכון לא רק לקבלת התורה, אלא גם לאסתר.
בתחילת דרכה של אסתר בבית המלוכה, המגילה מציגה בפנינו שתי עובדות חשובות.
האחת, שאסתר "נֹשֵׂאת חֵן" (אסתר ב', טו): "נֹשֵׂאת חֵן" הוא ביטוי שפירושו שונה מזה של "יְפַת תֹּאַר" שנאמר על שרה ורחל: אסתר אכן לא הייתה יפת תואר, ובכל זאת היא נשאה חן. בלשון חז"ל, "אסתר ירקרוקת היתה וחוט של חסד משוך עליה" (מגילה יג.): היא לא הייתה יפת תואר, ובכל זאת היה בה משהו גולמי, פנימי, שגרם לה לשאת חן. זו האמירה הראשונה.
השנייה, ש"אֶת מַאֲמַר מָרְדֳּכַי אֶסְתֵּר עֹשָׂה כַּאֲשֶׁר הָיְתָה בְאָמְנָה אִתּוֹ" (אסתר ב', כ). אסתר ממשיכה להישמע להוראות מרדכי – אבל לא כמו גיבורה, אלא כמו ילדה טובה: זה יפה וחשוב שהיא לא 'התקלקלה' בארמון; היא המשיכה בתלם, כמו שחינכו אותה, וזה באמת מאוד חשוב ויפה; בכל פעם כשמרדכי שלח לה מסר – כמו 'אל תשכחי לברך לפני שאת אוכלת' – היא נשמעה לדבריו, ובירכה. בקיצור, היא אמנם המלכה, אבל היא ממשיכה להתנהג כמו 'ילדה מצוינת ירושלים' – היא עושה את מה שלימדו אותה, את מה שכפו עליה (והרי חינוך הוא כפיה).
גם עכשיו, כשהיא מוצאת את עצמה בבית אחשורוש, היא מקבלת גם את חוקיו. היא מצייתת. לכן, כשהיא שומעת שמרדכי לובש שק ואפר, היא מזדעזעת ושולחת את התך, שבתורו מקבל את המסר הבא:
"וְאֶת פַּתְשֶׁגֶן כְּתָב הַדָּת אֲשֶׁר נִתַּן בְּשׁוּשָׁן לְהַשְׁמִידָם נָתַן לוֹ לְהַרְאוֹת אֶת אֶסְתֵּר וּלְהַגִּיד לָהּ וּלְצַוּוֹת עָלֶיהָ לָבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ לְהִתְחַנֶּן לוֹ וּלְבַקֵּשׁ מִלְּפָנָיו עַל עַמָּהּ". (אסתר ד', ח)
מרדכי לא מתבלבל: הוא יודע מיהי אסתר. הוא יודע ש"אֶת מַאֲמַר מָרְדֳּכַי אֶסְתֵּר עֹשָׂה כַּאֲשֶׁר הָיְתָה בְאָמְנָה אִתּוֹ", ולכן הוא נותן לה פקודות – לעשות את מה שהוא אומר לה. היא 'טוראית'.
ומה ההמשך?
"וַיָּבוֹא הֲתָךְ וַיַּגֵּד לְאֶסְתֵּר אֵת דִּבְרֵי מָרְדֳּכָי: וַתֹּאמֶר אֶסְתֵּר לַהֲתָךְ וַתְּצַוֵּהוּ אֶל מָרְדֳּכָי". (אסתר ד', ט-יא)
אסתר מצוה על מרדכי. מה התוכן של הציווי?
"כָּל עַבְדֵי הַמֶּלֶךְ וְעַם מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ יוֹדְעִים אֲשֶׁר כָּל אִישׁ וְאִשָּׁה אֲשֶׁר יָבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ אֶל הֶחָצֵר הַפְּנִימִית אֲשֶׁר לֹא יִקָּרֵא אַחַת דָּתוֹ לְהָמִית לְבַד מֵאֲשֶׁר יוֹשִׁיט לוֹ הַמֶּלֶךְ אֶת שַׁרְבִיט הַזָּהָב וְחָיָה וַאֲנִי לֹא נִקְרֵאתִי לָבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ זֶה שְׁלוֹשִׁים יוֹם". (אסתר ד', יא)
כדרכה, אסתר איננה מצווה עליו בעצמה (זה חשוב, כי בהמשך היא כן תצווה עליו), אלא מעבירה אליו את הצו של המלך אחשורוש, מתוך הנחה שציוויו קודם לזה של מרדכי, ולכן היא לא תבוא אל המלך.
עם זאת, בתגובתו, מרדכי איננו מצווה יותר על אסתר, אלא 'משיב': "וַיֹּאמֶר מָרְדֳּכַי לְהָשִׁיב אֶל אֶסְתֵּר אַל תְּדַמִּי בְנַפְשֵׁךְ לְהִמָּלֵט בֵּית הַמֶּלֶךְ מִכָּל הַיְּהוּדִים: כִּי אִם הַחֲרֵשׁ תַּחֲרִישִׁי בָּעֵת הַזֹּאת רֶוַח וְהַצָּלָה יַעֲמוֹד לַיְּהוּדִים מִמָּקוֹם אַחֵר וְאַתְּ וּבֵית אָבִיךְ תֹּאבֵדוּ וּמִי יוֹדֵעַ אִם לְעֵת כָּזֹאת הִגַּעַתְּ לַמַּלְכוּת". (אסתר ד', יג-טו)
מרדכי מתחיל באמירה תקיפה, "וְאַתְּ וּבֵית אָבִיךְ תֹּאבֵדוּ"; אך אחריה עובר לנימה רכה יותר (וכן נוהג הקורא), "וּמִי יוֹדֵעַ" – 'תחשבי קצת' – "אִם לְעֵת כָּזֹאת הִגַּעַתְּ לַמַּלְכוּת".
וכאן מגיעה נקודת המפנה: בעקבות זאת, משהו חדש מתעורר אצל אסתר. אין הכוונה שהיא חוזרת בתשובה – הרי כבר קודם היא הייתה 'ילדה טובה' – אלא שהיא יוצאת מעולם הציווי הכפוי לעולם הבחירה, וכך היא עונה: "לֵךְ כְּנוֹס אֶת כָּל הַיְּהוּדִים הַנִּמְצְאִים בְּשׁוּשָׁן וְצוּמוּ עָלַי וְאַל תֹּאכְלוּ וְאַל תִּשְׁתּוּ שְׁלֹשֶׁת יָמִים לַיְלָה וָיוֹם גַּם אֲנִי וְנַעֲרֹתַי אָצוּם כֵּן וּבְכֵן אָבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר לֹא כַדָּת וְכַאֲשֶׁר אָבַדְתִּי אָבָדְתִּי". (אסתר ד', טז)
אסתר איננה מקבלת את דבריו של מרדכי בלא פקפוק וערעור. לא עוד. להיפך: היא אמנם מסכימה שעליה לבוא אל המלך, אך את הטענה שהיא ובית אביה יאבדו רק אם לא תישמע למצות ה', וממילא שאם תישמע לצו ה' היא גם תינצל, היא שוללת: אכן, אומרת אסתר, "אָבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר לֹא כַדָּת" כפי שמוטל עליי; אך אין לי ערובה שאנצל, "וְכַאֲשֶׁר אָבַדְתִּי אָבָדְתִּי".
אסתר מודעת לכך שהיא אכן מסתכנת ועלולה למות, וזו משמעות המילה "וּבְכֵן": 'להיפך, אני חושבת שיש סיכון כבד בהתנהלות הזאת – ולמרות זאת, "וּבְכֵן", אני אסתכן':[2] המילה "וּבְכֵן" משמשת במקרה שאני תופש את המצב בצורה מסוימת, ולמרות זאת קם ופועל על פי מה שאני רואה שצריך לעשות: "וּבְכֵן אָבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר לֹא כַדָּת" – 'כל החיים פעלתי על פי הציוויים שלך, של אחשורוש – ולכן הבעיה העיקרית בהליכה אל אחשורוש היא שזה "לֹא כַדָּת", כלומר לא על פי הדין', וכאמור, היא דוחה את דברי מרדכי ומסיימת, 'ועם כל זאת, אף שזה "לֹא כַדָּת" אני אלך, "וְכַאֲשֶׁר אָבַדְתִּי אָבָדְתִּי"'.
"ותלבש אסתר מלכות"
אסתר התחילה כ'ממלאת פקודות': פקודות טובות, פקודות שמרדכי נותן לה – ובכל זאת, 'ממלאת פקודות'. ופתאום, משהו גורם לה לצאת מהעולם הצייתני שבו היא נמצאת, וליזום בעצמה. מה פשר השינוי?
נראה שאת המהלך האישי של אסתר אפשר להסביר יפה לאור דברי המהר"ל שהזכרנו לעיל על המהלך הלאומי של קבלת התורה – ומאסתר, ניתן להעלות בחזרה הבנה עמוקה יותר גם של התהליך הלאומי של עם ישראל.
כאמור, המהר"ל טוען שיש שני יסודות חשובים – התורה עצמה היא כפייה, ובנוסף, יש לבחור בחיים. ההבנה הפשטנית היא שצריך 'לצאת ידי חובת' שני הדברים – פעם יש לפעול בכפייה, ופעם בבחירה. אלא שאם כך, שני היסודות הללו אינם מתקיימים באמת במקביל, ובכל רגע נתון יש לוותר על אחד מהם. לכן, נראה שכוונת המהר"ל לעניין אחד, המלכד את שני היסודות הללו: אנחנו חייבים לקבל בבחירה חופשית – את התורה הנצחית. צריך לעשות את הבלתי אפשרי, לקיים את המתח – "הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים" (דברים ל', יט). אין הכוונה שפעם נקבל בבחירה חופשית, ופעם נקבל את התורה בכפייה, אלא שקבלת התורה הנצחית, הקיימת לעד, צריכה להיות מבחירתנו החופשית.
במילים אחרות, התורה היא האמת היחידה שיש, ומי שלא מבין שיש אפשרות אחרת אין לו בחירה – ורק אחרי שמבינים זאת, אפשר, וחובה, לבחור בבחירה היחידה.
לאור ניסוח זה, מובן התהליך שעברה אסתר: יש הרבה כפיות וציוויים שאסתר נתונה ביניהם, ובכל זאת היא בוחרת לקיים את הדרך האמיתית. היא איננה חולקת על מרדכי ש"מִי יוֹדֵעַ אִם לְעֵת כָּזֹאת הִגַּעַתְּ לַמַּלְכוּת": היא מכירה בכך שהקב"ה אולי זימן לה את ההזדמנות הזו; ועדיין, אף אחד לא הכריח אותה לפעול כפי שפעלה ולבוא אל המלך: היא קמה, והיא בוחרת בעצמה באמת הערכית הכפויה עליה.
זה החידוש שחז"ל ראו בתיאור "וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וַתִּלְבַּשׁ אֶסְתֵּר מַלְכוּת" (אסתר ה', א): הרי ברור שהיא לבשה בגדי מלכות – מדוע להדגיש זאת? ברור שיש כאן משהו פנימי שהשתנה בקרבה, ובלשון חז"ל, "מלמד שלבשתה רוח הקדש" (מגילה טו:).
אכן, מאז אותו רגע, מאז אותה החלטה, אסתר 'לובשת מלכות' – היא מפסיקה לקבל פקודות ממרדכי ומתחילה לצוות עליו בעצמה,[3] כמו "לֵךְ כְּנוֹס אֶת כָּל הַיְּהוּדִים הַנִּמְצְאִים בְּשׁוּשָׁן וְצוּמוּ עָלַי" (אסתר ד', טז).
חתימה
על הקשר בין המהפך הפנימי שהתחולל באסתר ובין מתן תורה כבר עמדו חז"ל בחכמתם: כאמור, בגמרא בשבת הם לוקחים את הסיפור הזה והופכים אותו ליסוד היסטורי הנוגע לקבלת התורה של עם ישראל, ונראה שגם הם ראו בנקודה הזו, של קבלת התורה, את ייחודיותם של ימי הפורים.
מה הדבר הגדול שאנו מציינים במגילה? אכן, יש בה נס עצום של הצלה. למרות זאת, יהודים נרדפו לא מעט לאורך ההיסטוריה (רק בדור הקודם כמעט כל היהודים שוב היו תחת מלכות אחת, ומלך רשע רצה להרוג את כולם חלילה), וב"ה תמיד הקב"ה מצילנו מידם. נס ההצלה גדול – אך לא ייחודי.
במגילה מופיעים עניינים נוספים לגבי פורים – תקנת הימים באותו הדור, ולדורות הבאים, על כל הלכותיהם ומצוותיהם, וגם על כך עמדו חז"ל (ראו למשל מגילה ז'). אבל גם זה לא ייחודי: מאז מעמד הר סיני יש לנו כבר אלפי שנים של עבודת נמלים ארוכה ואיטית של עבודת ה' ופיתוח התורה. פורים הוא נקודת ציון חשובה בתהליך – אבל יש עוד נקודות ציון רבות.
במדרש על "הדור קבלוה" נראה שחז"ל רצו להדגיש משהו אחר – את קבלת התורה המחודשת: אנו אכן עמלים בעבודת ה' לאורך השנים, ולרוב היא אכן ארוכה ואיטית. ובכל זאת, מסתבר שגם במהלך אותה עבודה מדי פעם יש צומת, יש מבחן שבו צריך לשים הכל על השלחן – ואז מתרחש מהפך: אין הכוונה למהפך ציבורי-פומבי כמו בהר סיני או בהר הכרמל, אלא למהפך אישי.
וזה בדיוק המסר שאנחנו לומדים מאסתר, מסר של "וּמִי יוֹדֵעַ אִם לְעֵת כָּזֹאת הִגַּעַתְּ לַמַּלְכוּת" (אסתר ד', יד). אחרי שנים של תעייה במדבר, בחו"ל, בגלות, אנחנו מגיעים לנקודה שבה אנחנו צריכים לשאול את עצמנו "וּמִי יוֹדֵעַ": האם אני ממשיך לזרום ומקווה שזה יגיע למשהו טוב, או שאני 'תופס' את הרגע הזה, כמו אסתר שאמרה לעצמה – 'אני כבר לא ילדה קטנה', ונגמרו הימים ש"אֶת מַאֲמַר מָרְדֳּכַי אֶסְתֵּר עֹשָׂה כַּאֲשֶׁר הָיְתָה בְאָמְנָה אִתּוֹ" (אסתר ב', כ) – ומתוך כך, "וַתִּלְבַּשׁ אֶסְתֵּר מַלְכוּת" (אסתר ה', א).
המלים הללו צריכות להדהד אצל כל מי שחושב שהוא עובד ה': הוא עובד ה' בכפייה כי זו האמת – אך הוא לא יהיה עובד ה' באמת עד שהוא לא יפנים את "וּמִי יוֹדֵעַ אִם לְעֵת כָּזֹאת הִגַּעַתְּ לַמַּלְכוּת" (אסתר ד', יד): אני צריך לבחור איך יהיה הגורל שלי כעובד ה', ומה אני אעשה.
במגילה, המפנה שהתרחש לא הוגבל לאסתר בלבד, אלא השפיע על כלל ישראל, ש"קִיְּמוּ וְקִבְּלוּ" "אֵת אֲשֶׁר הֵחֵלּוּ לַעֲשׂוֹת": אמנם עד כה הייתה "מודעא רבא לאורייתא", אך כעת, "הֵחֵלּוּ לַעֲשׂוֹת" (אסתר ט', כג), והקבלה היא מרצונם. כל חייה של אסתר היו הכנה לאותו רגע, וכך הכל השתנה כשהיא 'התעוררה' והפנימה את "וּמִי יוֹדֵעַ אִם לְעֵת כָּזֹאת הִגַּעַתְּ לַמַּלְכוּת". על זה הוסיפו מגילה שלמה בתנ"ך, ואת זה אנחנו מציינים בפורים.
(הרב עזרא ביק שליט"א. נשלח ע"י ישיבת הר עציון. השיעור ניתן במסגרת סדרת שיעורים על מגילת אסתר לקראת פורים, אור ליום שני, י' באדר ה'תשפ"א, וסוכם ונערך על ידי אביעד ברסטל. הסיכום והעריכה לא עברו את ביקורת הרב).
[1] "מודעא" במובן שבו משתמשים במסכת בבא בתרא, של גילוי דעת מראש המבטל את ההליך המשפטי.
[2] לא בכדי חז"ל התחילו במילה זו את ברכת מלכויות שבקדושת השם בימים נוראים ("ובכן תן פחדך").
[3] אמנם, המלבי"ם מאריך לבאר שמרדכי הוא המוח החושב ואסתר היא המבצעת.