התרומות למשכן והשבת
פתיחה
כתב רש"י בתחילת כי־תשא, ששלוש תרומות היו במשכן:
"אחת תרומת אדנים, שמנאן כשהתחילו בנדבת המשכן ונתנו כל אחד ואחד מחצית השקל, ועלה למאת ככר, שנאמר (שמות ל"ח, כה) 'וכסף פקודי העדה מאת ככר', ומהם נעשו האדנים, שנאמר (שמות ל"ח, כז) 'ויהי מאת ככר הכסף' וגו'.
והשנית אף היא על ידי מנין שמנאן, משהוקם המשכן, הוא המנין האמור בתחלת חומש הפקודים (במדבר א', א) 'באחד לחדש השני בשנה השנית', ונתנו כל אחד מחצית השקל, והן לקנות מהן קרבנות צבור של כל שנה ושנה, והושוו בהם עניים ועשירים, ועל אותה תרומה נאמר לכפר על נפשותיכם, שהקרבנות לכפרה הם באים.
והשלישית היא תרומת המשכן, כמו שנאמר (שמות ל"ה, כד) 'כל מרים תרומת כסף ונחשת', ולא היתה יד כולם שוה בה, אלא איש איש מה שנדבו לבו". (רש"י שמות ל', טו)
שתים מהן קצובות – מחצית השקל בשקל הקודש – לאדנים, ולקרבנות הציבור, והשלישית לצורך בניית המשכן, והיא אינה קצובה, כל איש יתן כאשר ידבנו ליבו.
בין חובה לנדבה
מה בין חובה קצובה לנדבת לב?
בחובה קצובה, יש קבלת מרות, אין שיקול דעת, לא ירבה ולא ימעיט, בחובה קצובה יש שוויון, אין פערי מעמדות, אחת היא לדל ולעשיר.
וההיפך מזה בנדיבות הלב: האדם קובע כמה ומה לתת, ובמקום שיש שיקול דעת, יש סכנה לגבהות הלב, וכמובן, יש סכנה להדגשת פערי המעמדות – העשיר יספר שבזכותו ניתן להקריב או להאיר, כי הוא תרם כמות זהב גדולה וכיוצא בזה.
מנגד, יש בנדיבות הלב מקום לביטוי אישי. האדם שרואה את החשיבות של המפעל, ומחליט להקצות יותר משאבים לפרוייקט זה ביחס לאחרים: אין התורה מצפה מן האדם רק לקבלת מרות ופקודות, צייתנות עיוורת, התורה מבקשת גם את ליבו של האדם, את התחושה הפנימית, את רגש האהבה הפועם באדם, התורה מבקשת גם את ה'גברא' שבאדם.
לפנינו אם כן, מתח בין מסגרת קשוחה לביטוי אישי, בין ערך השוויון לבין הערך החשוב שמי שיש לו יותר, אך צודק שגם יתן יותר.
התורה קבעה גבולות למתח ולדילמה הזאת, בחלוקה שהיא חילקה בין תחומים שונים של תרומות – יש תרומות קצובות ויש אישיות.
התרומות הקצובות הן בשני תחומי יסוד, שאין התורה רוצה או יכולה לוותר עליהם:
- תרומת האדנים, אדני המשכן שעליהם נשען כל המשכן, התשתית חייבת להיות משותפת ושוויונית לכולם. יש לשים לב שלא רק האדנים היו מתרומת מחצית השקל, אלא גם ווי העמודים, שגם הם מעמידים את הבניין: "וַיְהִי מְאַת כִּכַּר הַכֶּסֶף לָצֶקֶת אֵת אַדְנֵי הַקֹּדֶשׁ וְאֵת אַדְנֵי הַפָּרֹכֶת מְאַת אֲדָנִים לִמְאַת הַכִּכָּר כִּכָּר לָאָדֶן; וְאֶת הָאֶלֶף וּשְׁבַע הַמֵּאוֹת וַחֲמִשָּׁה וְשִׁבְעִים עָשָׂה וָוִים לָעַמּוּדִים וְצִפָּה רָאשֵׁיהֶם וְחִשַּׁק אֹתָם" (שמות ל"ח, כז-כח).
- המגבית לקרבנות הציבור, שהם סדר ההקרבה הקבוע במקדש, של תמידים ומוספים, שייכים בשווה לכלל ישראל, בלא הבדל.
מאידך, תרומת המשכן הכללית פתוחה ומאפשרת לבטא את נדיבות הלב ואת הרצון והקרבה האישית. לאחר שדאגנו שהבסיס יהיה שוויוני, אנו מאפשרים את הפריצה האישית.
הצורך בתרומה מחייבת, ללא יכולת לשנות, חשוב כדי לייצר מנגנון של ענווה, של עמידה לפני ה' בדומיה ובכניעה לפני רצון ה'. לאורך פרשת פקודי, ושלבי הקמת המשכן, התורה חוזרת רבות על הביטוי, "ויעש… כאשר צוה ה' את משה", וחז"ל מדגישים – מלמד שבחו של משה שלא שינה, ומלמד שבחו של אהרן שלא שינה. כאן באה לידי ביטוי הכניעה, לעשות בדיוק כפי הנאמר לך, בלא לזוז כמלוא הנימה – כאשר צוה ה'.
זהו האיזון הנדרש בין שתי המגמות הללו. לא רק במלאכת המשכן מתקיים מתח זה שבין המחויבות והכניעה, לבין הפריצה והחידוש. גם בבניין העולם, שנמסר לאדם לפיתוחו ולשכלולו – כאמור, "אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹהִים לַעֲשׂוֹת" (בראשית ב', ג) – אנחנו מזהים מגמה כפולה זו. מחד נדרש האדם לפעול בעולם ולקדם אותו טכנולוגית מדעית ומוסרית, ומאידך על האדם לזכור תמיד את הגבולות ואת הכניעה – שיש מנהיג לבירה.
השבת והאיזון בין הכניעה ליצירה
לעניות דעתי, נראה שזהו עיקרה של מצוות השבת, הדורשת מן האדם לחדול מן הפיתוח והיצירה של כל ימות השבוע, כדי להעמיק את תודעת הכניעה, והחיים לפני ה' שהוא אדון העולם. מקור האנרגיה העולמית, שמאפשר את מכלול היצירה כולה, הוא האש, והיא המלאכה היחידה בשבת שהוזכרה מפורשות בתורה. התורה מדגישה: "לֹא תְבַעֲרוּ אֵשׁ בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם" (שמות ל"ה, ג) – בכל המרחב האנושי, יש להשבית את היצירה בשבת.
כניעה זו נועדה לא רק לרסן את המפעל האנושי, אלא גם את הצורך לחשוב היטב על גבולות האדם, כדי שהבניין שהאדם בונה לא יזנח את הקו האתי והמוסרי שנדרש ביצירה האנושית. פיתוח לא מרוסן, יכול להביא, ואכן הביא, לעוולות מוסריות כבדות. מצוות השבת נועדה, כדברי הרמב"ן, "להִפנות בו מעסקי המחשבות והבלי הזמנים ולתת בו עונג לנפשינו בדרכי ה', וללכת אל החכמים ואל הנביאים לשמוע דברי ה'" (רמב"ן שמות כ', ח). שבת היא זמנה של האתיקה, של ההפנמה של רצון ה' בבריאה מתוקנת, הגונה וישרה.
נשוב אל חכמת הלב המודגשת רבות בפרשיות המשכן. לכאורה משכן החכמה הוא בראש ולא בלב. אבל אנחנו משתמשים בדרך כלל בביטוי של דברים המתיישבים על הלב. דהיינו שלצד השכל והפעלתו במידה הראויה, יש חשיבות בהפעלת הלב שבוחן לעיתים את הדברים מזווית אחרת, היא הזווית הרגשית של המוסר והאתיקה שבלב. מתח בין שכל לרגש, בין מוח ללב, עם האיזון הנדרש בין הרצון לפרוץ, לייצר ולחדש, לבין הצורך לשקול במאזני הלב אם הדבר ראוי, ויש לו מקום. האיש חכם הלב משלב חכמת ראשו ברגשי ליבו, ומנתב את נתיבות חייו ועולמו של הקב"ה בהרמוניה נפלאה.
כיוון שאנחנו יודעים שבעידן המודרני, האדם פורץ גבולות, ואינו מודע כל כך לצורך בריסון, אפשר שמפני זה משלח הקב"ה תזכורות שמבטאות שעם כל הפריצה, יש צורך בהכרה פנימית ומוסרית, שאנחנו עבדים ליוצר היקום ומחוללו.
זוהי משמעות "לֹא תְבַעֲרוּ אֵשׁ בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת" (שמות ל"ה, ג) – גבולות היצירה האנושית. וגבולות אלה הם המעניקים תחושות שלווה וחירות לאדם, לבל ישתעבד שעבוד גמור לחתירה האינסופית לשליטה. המבקש לשלוט ללא מיצרים סופו שיהיה נשלט. דווקא ההרפייה והמרגוע מעניקים נחלה בלא מיצרים, והיא נחלתה של שבת קדשנו.
"כל המענג את השבת נותנין לו נחלה בלי מצרים". (שבת קיח.)
נתפלל כולנו לקב"ה שיסיר מעלינו כל דֶבר ומגפה, מחלה וקטטה, ו"יכירו וידעו כל יושבי תבל כי לך תכרע כל ברך ולכבוד שמך יקר יתנו, ויקבלו כולם את עול מלכותך".
(הרב ברוך גיגי. נשלח ע"י ישיבת הר עציון. לע"נ פנינה בת ר' אהרון (למשפחת פריירייך) ע"ה. השיחה פורסמה בדף־קשר גיליון מספר 1635, פרשת ויקהל־פקודי ה'תש"פ (זמין באתר דף־קשר). השיחה נערכה (שוב) על ידי אביעד ברסטל. העריכה לא עברה את ביקורת הרב).