"מה אעשה מפני משה"
עליית משה להר סיני
חלק ניכר מפרשת יתרו איננו עוסק בעשרת הדיברות, אלא בתיאור עלייתו של משה להר סיני, לתיאור כבוד ה' ששכן עליו ולתיאור ירידתו ממנו. בסיומו של תיאור זה נאמר "וַיַּעֲמֹד הָעָם מֵרָחֹק וּמֹשֶׁה נִגַּשׁ אֶל הָעֲרָפֶל אֲשֶׁר שָׁם הָאֱ-לֹהִים" (שמות כ', יח), מה שמבטא יפה את תפקידו של משה כמעין מתווך בין ישראל לקב"ה. במידה רבה התורה ניתנה לנו ממש בידיו של משה רבנו, כפי שמתאר המדרש:
"'וּמֹשֶׁה עָלָה אֶל הָאֱ-לֹהִים' – הדא היא דכתיב (תהלים סח, יט): "עלית למרום שבית שבי" מהו 'עלית' – נתעלית נתגששת עם המלאכים של מעלה.
…דבר אחר. 'עלית למרום שבית שבי': בנוהג שבעולם הנכנס למדינה נוטל דבר שאין עין בני המדינה עליו ומשה עלה למרום ונטל את התורה שהיו הכל נושאין עיניהם עליה הוי 'עלית למרום שבית שבי'. יכול מפני ששבה אותה נטלה חנם? ת"ל, 'לקחת מתנות באדם' – בלקיחה נתנה לו. יכול יהא חייב ליתן לו דמים? ת"ל 'מתנות' – במתנה נתנה לו". (שמות רבה כ"ח, א)
משה עלה למרום. משה "נטל את התורה" משם, והוא גם הוריד אותה לעם ישראל. גם כשהקב"ה דיבר אלינו בכבודו ובעצמו, זה היה בתיווכו של משה: "מֹשֶׁה יְדַבֵּר וְהָאֱ-לֹהִים יַעֲנֶנּוּ בְקוֹל" (שמות י"ט, יט).
תפקידו של משה במתן תורה איננו עניין טכני בלבד. חז"ל למדו שגם לדורות קריאת התורה צריכה להיות על ידי מתווך, שָליש (ראו ירושלמי מגילה ד', א). זה נכון לא רק לקריאת התורה, אלא גם ללימוד התורה באופן כללי: אין אדם לומד תורה אלא על ידי רב. כל הלימוד שלנו מבוסס על מסורת, כל תלמיד ורבו, ורבו מרבו עד ליהושע שקיבל ממשה רבנו.
ירידת משה מן ההר
אך יש גם פן נוסף שנוגע לתפקידו של משה רבנו. ממש לפני אמירת עשרת הדיברות, אנו נתקלים בתיאור מפתיע: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה רֵד הָעֵד בָּעָם פֶּן יֶהֶרְסוּ אֶל ה' לִרְאוֹת וְנָפַל מִמֶּנּוּ רָב. …וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל ה' לֹא יוּכַל הָעָם לַעֲלֹת אֶל הַר סִינָי כִּי אַתָּה הַעֵדֹתָה בָּנוּ לֵאמֹר הַגְבֵּל אֶת הָהָר וְקִדַּשְׁתּוֹ. וַיֹּאמֶר אֵלָיו ה' לֶךְ רֵד וְעָלִיתָ אַתָּה וְאַהֲרֹן עִמָּךְ… וַיֵּרֶד מֹשֶׁה אֶל הָעָם וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם". (שמות י"ט, כא, כג, כד, כה)
על פניו זהו סיפור מוזר ביותר: מן הפסוקים נשמע שהקב"ה כביכול מבקש 'תירוץ' למה לצוות על משה לרדת מן ההר, ומשה בתורו מנסה לדחות זאת.
הדברים מתבטאים באופן חריף עוד יותר במדרש:
"'וַיָּשֶׁב מֹשֶׁה אֶת דִּבְרֵי הָעָם אֶל ה" – אותה שעה בקש הקדוש ברוך הוא ליתן להם את התורה ולדבר עמהם, והיה משה עומד. אמר הקדוש ברוך הוא: מה אעשה מפני משה?
אמר רבי לוי: משל למלך שבקש לעשות אפיטגמטא [פקודה, צו; א.ב.] חוץ מדעתו של אפרכוס [מפקידי המלך; א.ב.]. אמר לו עשה דבר פלוני, אמר לו כבר נעשית. שוב אמר לו לך קרא לפלוני סינקליטקוס [מיועצי המלך; א.ב.] ויבא עמך, עד שהוא הולך עשה המלך מה שביקש.
כך ביקש הקדוש ברוך הוא ליתן עשר דברות, היה משה עומד מצדו. אמר הקדוש ברוך הוא: אני גולה להם את הרקיע ואומר 'אנכי ה' א-להיך', הם אומרים מי אמר – הקדוש ברוך הוא או משה? אלא ירד משה ואח"כ אני אומר 'אנכי ה' א-להיך'.
כך אמר הקדוש ברוך הוא למשה 'לך אל העם וקדשתם היום ומחר וכבסו שמלותם'. אמר לו: כבר הקדשתים, שנאמר 'כי אתה העדותה בנו לאמר' וגו'. אמר לו 'לך רד ועלית אתה ואהרן עמך', עד שמשה יורד נגלה הקדוש ברוך הוא, שנאמר: 'וירד משה אל העם מיד וידבר א-להים'". (שמות רבה כ"ח, ג)
המדרש לא רק מנסח זאת בצורה ברורה, אלא גם מבאר מה הסיבה לכך: נוכחותו של משה לצידו של הקב"ה אכן 'עיכבה' את מתן תורה, משום שיש הכרח שהיא תינתן ישירות מהקב"ה, כדי שלא נטעה חלילה ונחשוב שיש מישהו אחר שיש להתחשב ברצונו. ענייננו הוא לקיים אך ורק את רצון ה'.
חתימה
לפרשייה הזו, שבה מוכרח משה רבנו לרדת מן ההר כדי שהקב"ה ייתן את התורה בעצמו, יש משמעות גם לימינו, הנוגעת להדגשת המחויבות לדבר ה' בלבד.
זה נכון בלימוד. כשאנחנו לומדים בסדר ומעלים סברא, יש שתי אפשרויות: או שהיא דבר ה' שנמסר מסיני, או שלא. אם היא מתאימה לדבר ה' מוטב, ואם לאו, הרי שיש לזנוח אותה, אפילו אם היא יפה.
אבל זה נכון לא רק בלימוד תורה, אלא גם בהתנהלות הכללית בחיים: כשאנחנו מחליטים איך להתנהג או מה לעשות, יש רק שיקול אחד שאמור להנחות אותנו – מהו רצון ה' בסיטואציה, ולא להתחשב בכל מיני עניינים ונגיעות אחרות.
התורה אמנם נמסרה וממשיכה להימסר על ידי שליח, אך המחויבות היא לה' בלבד, ולא לאף גורם אחר, אפילו לא למשה רבנו.
(הרב עזרא ביק. נשלח ע"י ישיבת הר עציון. השיחה ניתנה בליל שבת קודש פרשת יתרו ה'תשפ"א, סוכמה על ידי שמואל פוקס ונערכה על ידי אביעד ברסטל. סיכום השיחה לא עבר את ביקורת הרב. כל הזכויות שמורות לישיבה ולרב).