עשרה בטבת – ניצני פורענות

אומות העולם קובעות ימי זכרון לנצחונות והצלחות, ואילו כשלונות מנסות הן להשכיח. לכנסת-ישראל אופי אחר – אין לה זכרון סלקטיבי; היא מחדירה לתודעה לא רק את הזהר והשגשוג אלא גם תקופות חורבן.

זכרון העבר על הטוב והמר שבו הוא חלק מהוויתנו וחוויתנו. ימי הצומות הם ימים שבהם כנסת ישראל מתייחדת עם צרותיה ותלאותיה. יש ערך מסוים בזכרון זה כשלעצמו. להתייחד עם העבר, לעמוד על מורכבות קיומנו ולראות את הרצף עבר-הווה וממילא הווה-עתיד. התודעה ההיסטורית מוטבעת עמוק בנפשה ובלבה של כנסת ישראל.

ברם, תעניות קימות – כפי שמדגיש הרמב"ם – גם כדי לפתוח פתח לקראת העתיד: "ודבר זה מדרכי התשובה הוא – שבזמן שתבוא צרה ויזעקו עליה ויריעו, וידעו הכל שבגלל מעשיהם הרעים הורע להן…וזה הוא שיגרום להם להסיר הצרה מעליהם"

הרמב"ם מדבר על התעניות בכלל, ועם זאת – צום צום וזכרון הדברים שלו.

היום אנו נזכרים בשתי תופעות שנמצאות מנקודת ראות מסויימת בשני קצוות-הקשת מבחינה כרונולוגית.

הצרה הראשונה היא זו של י' בטבת, ומאידך יום זה יוחד גם כדי לתנות את הצרה האחרונה, הגדולה ביותר שפקדה אותנו – השואה.

מכל התעניות המופיעות במקרא, י' בטבת זו התענית שמבחינת תודעת החורבן היא החלשה ביותר. כשאדם נזכר בט' באב – נזכר בשריפת המקדש; צום גדליה – "כיבוי גחלתן של ישראל"; י"ז בתמוז – חמישה דברים אירעו, ודי בהבקעת העיר ופריצת האויב כדי לחוש בחורבן הקרב. אך בי' בטבת רק "סמך מלך בבל על ירושלים…והביאה במצור ובמצוק"; ובינתיים, עולם כמנהגו נוהג ועד לחורבן ממש, עוד ארוכה הדרך. תחושת החורבן וההרס בי' בטבת היא הקלושה ביותר בהשוואה לתעניות אחרות.

מצד שני – הצרה האיומה בת זמננו, ולא רק בגלל היותה בת זמננו אלא גם מפאת היקפה, היא החמורה ביותר שכנסת ישראל ידעה אי פעם.

ואף על פי כן יש כאן מכנה משותף, בענין הפתח שניתן למצוא לקראת הרהור תשובה:
מנקודת ראות מסויימת תופעת השואה היא כל כך חריגה עד שלא ניתן להשוותה, לדמותה, וללמוד ממנה – אף לגבי הטווח הרחוק. כל הפקת לקחים מן השואה היא בעייתית – אך בכל זאת לא יתכן שבפני ארוע כזה, אדם רק יעמוד דום, ולא ירגיש שיש כאן משהו המחייב אותנו להקיש ולראות.

אני רוצה לעמוד על היבט אחד שהוא המכנה המשותף בין שתי הצרות, אף על פי שהוא עומד מבחינה מסויימת בשוליים, אם כי לא מהבחינה המוסרית.

המסר של י' בטבת הוא, שגם בארוע שאינו מרקיע – שחקים, לאחר החורבן, עלינו לעשות את הספירה לאחור ולראות שהניצנים של אותן שלהבות, שאחזו במזרח בט' באב, הועלו כבר בי' בטבת. ככל שאנו בוחנים את ההסטוריה, אנו למדים שאין להתמקד רק במכה בפטיש, בארוע המסעיר עצמו, אלא לראות את התהליך גם בשלביו המוקדמים.

המסר המוסרי מכך הוא חדוד תודעת השתשלות העבר, וראיית הענפים היוצאים מהשורש.

לדבר זה משמעות רבה ביותר ביחס לשואה, לא לשואה כשלעצמה, אלא לניצניה ולשרשיה; מהיכן צומחת תופעה פורית ראש ולענה שכזו? יש הסטוריונים המרימים ידיים נוכח שאלה זו, שכן הניגוד בין התרבות של אותה אומה ומה שעשתה בפועל אינו מאפשר את הבנת הדבר. החוקיות והמוסריות ההסטורית יורדת מהפסים. אבל לפחות במבט לאחור, אחרי ט' באב, צריך לראות מה קדם, מה היו שורשי השואה, ומה ניתן להפיק מכך מבחינה מוסרית? ווליאם שירר ב"עלייתו ונפילתו של הרייך השלישי" לפניכ-20 שנה ניסה לרדת לשורשים של השואה. ושורשים היו, אך וודאי שלא ניתן היה להבחין בכך בשעת מעשה.

במבט לאחור ניתן לשים את האצבע על המוסיקה של ווגנר, על השתלטנות של ביסמרק, על התורה של ניטשה, אך וודאי שלא היה ניתן להבחין בכך אז.

ואיני יודע אם אפשר לבוא בטענות למי ששמע בזמנו את המוסיקה של ווגנר או שהתפעל מניטשה. אך הלקח מן השואה הוא שאנו יודעים שזה אפשרי! לפני השואה , שום קונסטלציה לא היתה נראית כמובילה לכך. לא הבחינו בניצנים כי לא ידעו שקיים בכלל אילן כזה. אך אנו, שבאים אחרי השואה, אנו יודעים שהגזע הזה קיים – יש אילן כזה;ולאילן יש ניצנים שאנו חייבים להיות מודעים עליהם. עלינו לחדד את המודעות לקשר שבין מצור לחורבן. וזה לאו דוקא בגלל החשש לשואה שניה אלא מפני שאם זה מה שיוצא מניצנים – מה רבה חומרתם של הנצנים בעצמם.

לדעת ר' יוחנן: "חצי שעור אסור מהתורה" וכהסברם של אחרונים מסויימים מפני שחזי לאצטרופי. לפי זה אם לא יכול להצטרף – אין איסור מן התורה, ולכן טוען ה"שאגת-אריה", שמי שאוכל חצי כותבת בדמדומי יום הכפורים – אינו אסור מדאורייתא. אך שמעתי ממו"ר הרב שמואל שצקס, שאם חצי שיעור יכול להצטרף לשיעור שלם – הוא עצמו משוקץ ואסור.

נקווה ונייחל שהשואה היתה תופעה חד פעמית בהסטוריה. אך אפילו כך עלינו להבין שאם "חזי לאשתלשולי", אם זה אפשרי, מה גדול הרקבון של אותה תרבות.

כאן המכנה המשותף – חידוד המודעות לתהליכים שבדרך. חידוד כושר ההבחנה מה עומד לנגד עינינו ותחושת החלחלה ממה שעלול לקרות שנדע למה תחושת כח, עוצמה ומליטאריזם יכולות להביא, ומה יכול לגרום חוסר מודעות ל"צלם א-להים".

הדברים נכונים במישור ההסטורי, הלאומי, והכללי. ובתעניות הממד הצבורי הוא ללא ספק גדול ונכבד. הרמב"ם מדגיש בהלכותיו את נימת ההתוודות הקולקטיבית: "והתוודו את עוונם ואת עוון אבותם". אולם "לעורר את הלבבות ולפתוח את דרכי התשובה" אינו רק במישור הכלל אלא גם במישור הפרט. כל לב והתשובה שלו, כל לב והזכרון שלו. יש לפתח את המודעות למשמעותם של תהליכים ולא רק לתוצאה ולמסקנה. הרב (הגרי"ד סולוביצ'יק) דיבר על תשובה מדרך חטאים בניגוד לתשובה מחטא. זו הנקודה המיוחדת לי' בטבת. גם דברים שניתן להשלים איתם, שאינם נראים נוראיים כל כך, הם אלו שצריכם חיזוק ותיקון בי' בטבת. חובת התשובה ביום זה היא לראות פרספקטיבית את מה שניתן לראות בראייה רטרוספקטיבית. איני יודע אם בי' בטבת היה ניתן למנוע את ט' באב, לא הכל בידי אדם, אך לכל הפחות היה לכך סיכוי; ואם לא במישור הכללי, לפחות במישור האישי יכול כל אחד על ידי תשובה בצום העשירי להפוך לששון ולשמחה ולימים טובים את צום הרביעי וצום החמישי.

(הרב אהרן ליכטנשטיין. מאתר ישיבת הר עציון. כל הזכויות שמורות לישיבה ולרב).