אחריותו וערבותו של יהודה
פתיחה: מעלתו של יהודה
בסוף ימיו, מברך יעקב את שנים עשר בניו, ושתיים מן הברכות בולטות במיוחד: ברכות יהודה ויוסף. רוב הברכות כוללות פסוק או שניים מצד אחד, ומצד שני, בברכות לשלושת הבנים הראשונים יעקב מאריך בדבריו ומוכיח אותם על מעשיהם. שונות מכך ברכות יהודה ויוסף, בכך שהן ארוכות ומפורטות מצד אחד, ומצד שני אין בהן ולו מילת ביקורת.
באשר לברכתו של יוסף, אין כאן הפתעה גדולה, שכן ידוע שהוא בנו האהוב של יעקב. אך לא ברור מהיכן זכה יהודה בכך – הרי עד כה הוא לא נתפש כחביב על יעקב במיוחד?
שיטת רש"י
בפירושו לפסוק "גּוּר אַרְיֵה יְהוּדָה מִטֶּרֶף בְּנִי עָלִיתָ כָּרַע רָבַץ כְּאַרְיֵה וּכְלָבִיא מִי יְקִימֶנּוּ" (בראשית מ"ט, ט) רש"י מתמקד במילים "מִטֶּרֶף בְּנִי עָלִיתָ" ושם מתוארים שני דברים שבעטיים זכה יהודה לברכתו המיוחדת:
"'מטרף' – ממה שחשדתיך בטרוף טורף יוסף…
'בני עלית' – סלקת את עצמך ואמרת מה בצע וגו' וכן בהריגת תמר שהודה צדקה ממני". (רש"י בראשית מ"ט, ט)
יעקב משבח את יהודה על התנהגותו בשני אירועים: במכירת יוסף ובמעשה תמר. אך יש קושי מסוים בפירוש זה: הרי בכלל לא ברור האם יעקב ידע על המכירה, ואף נחלקו בכך רש"י והרמב"ן. זאת ועוד, גם אם נבין שהוא ידע על המכירה, מדוע הוא איננו מתייחס למעורבותו של ראובן? שאלה דומה קיימת גם על מעשה תמר, משום שגם לגביו לא ברור כמה יעקב היה מודע לכל מה שהתרחש.
הצעה נוספת
מכוח קושיות אלו, ננסה להציע נקודה נוספת שבה התבלט יהודה לטובה כמנהיג ראוי לאחיו, שתסייע לנו להבין מדוע זכה יהודה לברכתו: הערבות לבנימין אחיו.
עוד בארץ, יהודה קיבל את האחריות על בנימין, על מנת שהאחים יוכלו לצאת פעם נוספת למצרים כדי להביא אוכל – "אָנֹכִי אֶעֶרְבֶנּוּ מִיָּדִי תְּבַקְשֶׁנּוּ אִם לֹא הֲבִיאֹתִיו אֵלֶיךָ וְהִצַּגְתִּיו לְפָנֶיךָ וְחָטָאתִי לְךָ כָּל הַיָּמִים" (בראשית מ"ג, ט). אף כאשר בנימין הסתבך בעלילת הגביע, יהודה נאבק בכל עוצמתו כדי להשיב את הנער לאביו – עד שאפילו הציע להישאר כעבד במקומו.
אין זו החלטה פשוטה כלל ועיקר. ליהודה יש משפחה וילדים, ולהיות עבד עולם לשליט המצרי משמעו וויתור מוחלט על כל עולמו הקודם: אך למען בנימין, שהוא התחייב לדאוג לו ולהחזיקו לארץ, לקיחת האחריות האישית והשמירה על הערבות הן הערכים העליונים.
נקודה זו ניכרת גם במעשה תמר שאליו רש"י התייחס. מבלי להיכנס לפרטי הסיפור המלאים, נדמה שליהודה היה חטא מרכזי אחד – לא הזנות ואף לא ההתחתנות מלכתחילה בכנענים (עם אשתו הראשונה, בת שוע) – אלא העיגון של תמר, וההתכחשות של יהודה לכך שצריך להקים לבניו הנפטרים "שֵׁם". כל עניינה של מצוות ייבום הוא ערבות הדדית: חובת האח היא להקים את שמו של אחיו הנפטר באמצעות וויתור על אחד מילדיו שלו (שייקרא על שם הנפטר). זה אתגר קשה, ואכן יהודה בתחילה לא חשש לו ונמנע מלדאוג לתמר, ואמר בליבו 'תשב עד שילבין ראשה'.
אך בסופו של דבר הוא חזר בו. בהכרזת יהודה "צָדְקָה מִמֶּנִּי" (בראשית ל"ח, כו) הוא נטל אחריות על מעשיו והציל את כלתו ממוות, וכך הוכחה יכולתו לתקן חטאים ומשגים קודמים על ידי נטילת אחריות אישית על עצמו והודאה בפה מלא – ולפיכך זכה לברכתו המיוחדת.
דוד המלך והסרת המגיפה
כדברים האלה ממש אנחנו מוצאים אצל דוד מלכנו, הראשון שקיים את הפסוק "לֹא יָסוּר שֵׁבֶט מִיהוּדָה" (בראשית מ"ט, י): "וַיִּתֵּן ה' דֶּבֶר בְּיִשְׂרָאֵל מֵהַבֹּקֶר וְעַד עֵת מוֹעֵד וַיָּמָת מִן הָעָם מִדָּן וְעַד בְּאֵר שֶׁבַע שִׁבְעִים אֶלֶף אִישׁ. וַיִּשְׁלַח יָדוֹ הַמַּלְאָךְ יְרוּשָׁלִַם לְשַׁחֲתָהּ… וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל ה' בִּרְאֹתוֹ אֶת הַמַּלְאָךְ הַמַּכֶּה בָעָם וַיֹּאמֶר הִנֵּה אָנֹכִי חָטָאתִי וְאָנֹכִי הֶעֱוֵיתִי וְאֵלֶּה הַצֹּאן מֶה עָשׂוּ תְּהִי נָא יָדְךָ בִּי וּבְבֵית אָבִי". (שמואל ב' כ"ד, טו-יז)
יכולת המנהיג להודות בטעותו ולקבל אחריות מלאה, מתוך ערבות לגורל שאר העם, הצילה אותנו בימי דוד מהמגיפה. ויהי רצון שנצליח לשאת באחריות העומדת לפתחנו, וכך נזכה וה' יצילנו מהמגיפה הנוכחית.
(הרב יעקב מדן. נשלח ע"י ישיבת הר עציון. השיחה ניתנה בליל שבת קודש פרשת ויחי ה'תשפ"א, סוכמה על ידי שמואל פוקס ונערכה על ידי אביעד ברסטל. סיכום השיחה לא עבר את ביקורת הרב. לע"נ פנינה בת ר' אהרון (למשפחת פריירייך) ע"ה. כל הזכויות שמורות לישיבה ולרב).