מדוע ירדו בני ישראל למצרים?

הדפסה

א. היד הנעלמה של א-לוהים

כאשר יוסף מתגלה אל אחיו, הריהו מסיר מעל כתפיהם את הצללים של האשמות שווא בדבר ריגול וגזלה. אך ספק אם ביטולן של האשמות השווא מרומם את רוחם של האחים, שהרי ביטול ההאשמות נושא בכנפיו אשמה אמיתית ונוראה הרבה יותר – מכירת אחיהם לעבד.

יוסף, שאינו חפץ שהאשמה תכריע את רוחם של אחיו, נוקט את אותה השיטה שבה הביטו האחים על קורותיהם במצרים, אבל בהיפוך הכיוון. האחים רדופי האשמה ביקשו למצוא בעלילת המרגלים ובעלילת הגביע את יד ה' המענישה (ראו מ"ב, כא; מ"ד, טז), ואילו יוסף מבקש מהם למצוא הקלה מאשמת המכירה, באמצעות מבט על יד ה' המושיעה: "…וַיֹּאמֶר אֲנִי יוֹסֵף אֲחִיכֶם אֲשֶׁר מְכַרְתֶּם אֹתִי מִצְרָיְמָה: וְעַתָּה אַל תֵּעָצְבוּ וְאַל יִחַר בְּעֵינֵיכֶם כִּי מְכַרְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי לְמִחְיָה שְׁלָחַנִי אֱ-לֹהִים לִפְנֵיכֶם: כִּי זֶה שְׁנָתַיִם הָרָעָב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ וְעוֹד חָמֵשׁ שָׁנִים אֲשֶׁר אֵין חָרִישׁ וְקָצִיר: וַיִּשְׁלָחֵנִי אֱ-לֹהִים לִפְנֵיכֶם לָשׂוּם לָכֶם שְׁאֵרִית בָּאָרֶץ וּלְהַחֲיוֹת לָכֶם לִפְלֵיטָה גְּדֹלָה: וְעַתָּה לֹא אַתֶּם שְׁלַחְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי הָאֱ-לֹהִים וַיְשִׂימֵנִי לְאָב לְפַרְעֹה וּלְאָדוֹן לְכָל בֵּיתוֹ וּמֹשֵׁל בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם" (מ"ה, ד-ח)

באותה שעה קשה של התגלות, יוסף בוחר שלא להזכיר כלל את כוונתם הרעה של אחיו (ראו נ', יט-כ), אלא למקד את מבטם בישועה שנולדה בעקבות מעשיהם;[1] להניח בצד את הממד האנושי ולהדגיש תמורתו את הממד הא-לוהי, שיש בו כדי לראות מראשית אחרית ולהקדים תרופה למכה. כך זוכים אחי יוסף, וכך זוכים לומדי התורה, לפשר חדש לכל אירועי פרשות השבוע האחרונות.

בכל זאת יש מקום לשאול: האם זכה יוסף להבין את התוכנית הא-לוהית לאשורה?

ב. א-לוהים מחזק את פתרונו של יוסף

יעקב שומע מפי בניו את דברי יוסף, אך אינו יורד במישרין למצרים,[2] אלא עוצר בבאר שבע – מקום המייצג את הגבול הדרומי של היישוב בארץ כנען: "וַיִּסַּע יִשְׂרָאֵל וְכָל אֲשֶׁר לוֹ וַיָּבֹא בְּאֵרָה שָּׁבַע וַיִּזְבַּח זְבָחִים לֵא-לֹהֵי אָבִיו יִצְחָק" (מ"ו, א)

מסתבר שיעקב מתיירא[3] ואינו בטוח שהצעתו של יוסף תואמת בהכרח את רצון ה'. לפני שיעשה את הצעד הדרמטי של עזיבת הארץ – צעד שנאסר בעבר על יצחק אביו – יעקב מבקש אישור א-לוהי. כך מפרש ר' מנחם בן שלמה: "אמר: אבי יצחק ביקש לרדת למצרים ועכבו הקדוש ברוך הוא, והיאך אני יורד בלי דברו? לכך נאמר 'לא-להי אביו יצחק', שיודיעני אם ירד אם לאו. ונראין הדברים שהרי ענה דבר הקודש מעין מחשבתו זאת" (שכל טוב [בובר] מ"ו, א [כרך א' עמ' 289])[4]

א-לוהים מתגלה ליעקב, משכך את פחדיו ולכאורה מאשר את התוכנית שהציע יוסף: "וַיֹּאמֶר אָנֹכִי הָאֵ-ל אֱ-לֹהֵי אָבִיךָ אַל תִּירָא מֵרְדָה מִצְרַיְמָה כִּי לְגוֹי גָּדוֹל אֲשִׂימְךָ שָׁם: אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה וְאָנֹכִי אַעַלְךָ גַם עָלֹה וְיוֹסֵף יָשִׁית יָדוֹ עַל עֵינֶיךָ" (מ"ו, ג-ד)

יוסף אמר ליעקב: "רְדָה אֵלַי אַל תַּעֲמֹד" (מ"ה, ט), וא-לוהים מחזק את דבריו באמרו ליעקב: "אַל תִּירָא מֵרְדָה מִצְרַיְמָה" (מ"ו, ג).

יוסף אמר שהירידה למצרים תוביל לריבוי: "וַיִּשְׁלָחֵנִי אֱ-לֹהִים לִפְנֵיכֶם לָשׂוּם לָכֶם שְׁאֵרִית בָּאָרֶץ וּלְהַחֲיוֹת לָכֶם לִפְלֵיטָה גְּדֹלָה" (מ"ה, ז), וא-לוהים אף מוסיף על דבריו ומבטיח: "כִּי לְגוֹי גָּדוֹל אֲשִׂימְךָ שָׁם" (מ"ו, ג).

יוסף רמז על שהייה קצובה במצרים: "וְכִלְכַּלְתִּי אֹתְךָ שָׁם כִּי עוֹד חָמֵשׁ שָׁנִים רָעָב" (מ"ה, יא), וכך משתמע גם מדברי א-לוהים ליעקב: "אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה וְאָנֹכִי אַעַלְךָ גַם עָלֹה" (מ"ו, ד).

לבסוף, יעקב קיווה שיזכה לראות את יוסף לפני מותו: "רַב עוֹד יוֹסֵף בְּנִי חָי אֵלְכָה וְאֶרְאֶנּוּ בְּטֶרֶם אָמוּת" (מ"ה, כח), וא-לוהים מבטיח ליעקב: "וְיוֹסֵף יָשִׁית יָדוֹ עַל עֵינֶיךָ" (מ"ו, ד). לא די שיעקב יזכה לראות את יוסף בטרם ימות, אלא שיוסף הוא שיעצום את עיניו עם מותו.^[5] מאחר שא-לוהים הבטיח ליעקב שהוא יזכה לשוב לארץ, ניתן להסיק שאף יוסף יזכה לשוב לארץ עמו.

ג. האם הנבואה ליעקב מתגשמת?

תחילה נראה שהמאורעות מתגלגלים על פי התוכנית. בני ישראל אינם באים להשתקע במצרים אלא רק לשהות בה כגרים בתקופת הרעב: "וַיֹּאמְרוּ אֶל פַּרְעֹה לָגוּר בָּאָרֶץ בָּאנוּ… כִּי כָבֵד הָרָעָב בְּאֶרֶץ כְּנָעַן" (מ"ז, ד).,יוסף, מצדו מקיים את הבטחתו ומפרנס את משפחתו בתקופה קשה זו: "וַיְכַלְכֵּל יוֹסֵף אֶת אָבִיו וְאֶת אֶחָיו וְאֵת כָּל בֵּית אָבִיו לֶחֶם לְפִי הַטָּף" (מ"ז, יב). ובני ישראל אומנם זוכים לריבוי מופלג: "וַיִּפְרוּ וַיִּרְבּוּ מְאֹד" (מ"ז, כז).

אולם עד מהרה המציאות סוטה מן הקווים אשר התוותה הנבואה. בני ישראל ממשיכים לשבת במצרים זמן רב אחרי הרעב: "וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן וַיֵּאָחֲזוּ בָהּ" (מ"ז, כז). גם יעקב מבין, לקראת מותו, שהקדוש ברוך הוא אינו מתעתד להשיב אותו לארץ, והוא נאלץ להשביע את יוסף להעלות את גופתו: "וַיִּקְרְבוּ יְמֵי יִשְׂרָאֵל לָמוּת וַיִּקְרָא לִבְנוֹ לְיוֹסֵף וַיֹּאמֶר לוֹ אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ שִׂים נָא יָדְךָ תַּחַת יְרֵכִי וְעָשִׂיתָ עִמָּדִי חֶסֶד וֶאֱמֶת אַל נָא תִקְבְּרֵנִי בְּמִצְרָיִם: וְשָׁכַבְתִּי עִם אֲבֹתַי וּנְשָׂאתַנִי מִמִּצְרַיִם וּקְבַרְתַּנִי בִּקְבֻרָתָם…" (מ"ז, כט-ל)

ייתכן שיוסף עצמו אינו נהנה עוד מאותה השפעה שהייתה לו בבית פרעה, ואפילו ליציאה קצרה ממצרים לקבורת אביו הוא נעזר בשתדלנים: "…וַיְדַבֵּר יוֹסֵף אֶל בֵּית פַּרְעֹה לֵאמֹר אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֵיכֶם דַּבְּרוּ נָא בְּאָזְנֵי פַרְעֹה לֵאמֹר: אָבִי הִשְׁבִּיעַנִי לֵאמֹר הִנֵּה אָנֹכִי מֵת בְּקִבְרִי אֲשֶׁר כָּרִיתִי לִי בְּאֶרֶץ כְּנַעַן שָׁמָּה תִּקְבְּרֵנִי וְעַתָּה אֶעֱלֶה נָּא וְאֶקְבְּרָה אֶת אָבִי וְאָשׁוּבָה" (נ', ד-ה)

למעשה, תיאור העלייה לקבורת יעקב עשוי לרמוז שהמלכודת המצרית מתחילה להיסגר על בני ישראל כבר בימי יוסף: "וַיַּעַל יוֹסֵף לִקְבֹּר אֶת אָבִיו וַיַּעֲלוּ אִתּוֹ כָּל עַבְדֵי פַרְעֹה זִקְנֵי בֵיתוֹ וְכֹל זִקְנֵי אֶרֶץ מִצְרָיִם: וְכֹל בֵּית יוֹסֵף וְאֶחָיו וּבֵית אָבִיו רַק טַפָּם וְצֹאנָם וּבְקָרָם עָזְבוּ בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן: וַיַּעַל עִמּוֹ גַּם רֶכֶב גַּם פָּרָשִׁים וַיְהִי הַמַּחֲנֶה כָּבֵד מְאֹד" (נ', ז-ט)

עזיבת הצאן והבקר בארץ גושן, כמו גם הליווי של רכב ופרשים נראים כרמזים עדינים. רמזים אלו יקבלו את מלוא משמעותם, כאשר נקרא על ניסיונותיו של פרעה למנוע את בריחת ישראל מארצו.[6]

כיצד ניתן להסביר את העובדות התמוהות הללו? גם אם נאמר שיוסף לא קלע אל התוכנית הא-לוהית, עדיין עומדת לנו למכשול ההתגלות המפורשת לה זכה יעקב!

ד. המשמעות האמיתית של ההתגלות ליעקב

עיון מדוקדק בנבואת יעקב מלמד שיש פער עצום בין מה שנאמר בנבואה במפורש לבין מה שמשתמע ממנה. כל הדברים שא-לוהים אמר במפורש ליעקב אומנם מתגשמים, אבל אף פרט אינו מתגשם בדיוק כפי שאפשר היה לצפות.

ראשית, א-לוהים אומר ליעקב: "אַל תִּירָא מֵרְדָה מִצְרַיְמָה כִּי לְגוֹי גָּדוֹל אֲשִׂימְךָ שָׁם" (מ"ו, ג), ובני ישראל אכן מתרבים במצרים. בחייו של יעקב הריבוי מוצג רק בהיבט החיובי שלו (מ"ז, כז), אבל אחרי מותו הריבוי הוא דווקא הגורם המרכזי לסבל העתיד לבוא עליהם. למעשה, הריבוי עומד בבסיס השעבוד של בני ישראל: "הִנֵּה עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רַב וְעָצוּם מִמֶּנּוּ: הָבָה נִתְחַכְּמָה לוֹ פֶּן יִרְבֶּה… וַיָּשִׂימוּ עָלָיו שָׂרֵי מִסִּים" (שמות א', ט-יא)

בבסיס החרפת השעבוד: "וְכַאֲשֶׁר יְעַנּוּ אֹתוֹ כֵּן יִרְבֶּה וְכֵן יִפְרֹץ וַיָּקֻצוּ מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: וַיַּעֲבִדוּ מִצְרַיִם אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּפָרֶךְ: וַיְמָרֲרוּ אֶת-חַיֵּיהֶם בַּעֲבֹדָה קָשָׁה" (שם, יב-יג)

ואף בבסיס הגזרה להטביע את ילדי ישראל ביאור: "וַיִּרֶב הָעָם וַיַּעַצְמוּ מְאֹד… וַיְצַו פַּרְעֹה לְכָל עַמּוֹ לֵאמֹר כָּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ וְכָל הַבַּת תְּחַיּוּן" (שם, כ-כב)[7]

שנית, א-לוהים הבטיח ליעקב: "אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה וְאָנֹכִי אַעַלְךָ גַם עָלֹה" (מ"ו, ד). התגלות זו היא ראייה שא-לוהים אומנם יורד עמו למצרים, אבל מאחר שיעקב מת בַּנֵּכָר ולא זוכה לשוב לארצו, כיצד תתקיים ההבטחה: "וְאָנֹכִי אַעַלְךָ גַם-עָלֹה"?!

יש הסבורים כי א-לוהים מקיים את ההבטחה בכך שגופתו החנוטה של יעקב מובלת לקבורה במערת המכפלה,[8] שהרי בהבטחה הנמסרת ליעקב לא נאמר מה יהיה מצבו בשעה שישוב לארץ.[9] אך מאחר ששיבה פורתא זו אינה מיוחסת במפורש למפעלותיו של א-לוהים, ספק אם לכך רמזה ההבטחה הא-לוהית.

אפשרות סבירה יותר היא שא-לוהים מקיים את הבטחתו רק כחלוף כמה דורות של סבל וייסורים. מאחר שדמותו של יעקב משמשת חליפות כדמות פרטית ("אַל תִּירָא מֵרְדָה מִצְרַיְמָה") וכמייצגת את העם כולו ("כִּי לְגוֹי גָּדוֹל אֲשִׂימְךָ שָׁם"), הרי ניתן לפרש ש"אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה" מתייחס ליעקב, אבל "וְאָנֹכִי אַעַלְךָ גַם-עָלֹה" מתייחס לעם ישראל.[10]

זאת ועד, הבטחתו של א-לוהים: "אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה וְאָנֹכִי אַעַלְךָ גַם עָלֹה" (מ"ו, ד) מרמזת לכאורה שא-לוהים יהיה קרוב לעמו לאורך כל השהות במצרים. לעומת זאת, בכתובים עצמם אין אזכור מפורש להתגלות א-לוהית בין נבואתו האחרונה של יעקב בירידה למצרים לבין הנבואה הראשונה למשה על הגאולה העתידה.[11] אולם גם בזאת אין כדי להפר את ההבטחה הא-לוהית, שהרי בניגוד להתגלויות שתכפו לשני מסעותיו הקודמים של יעקב (כ"ח, טו; ל"א, ג), א-לוהים אינו מתחייב שיהיה עִם ישראל ולא יעזוב אותם.

לבסוף, א-לוהים מבטיח ליעקב: "וְיוֹסֵף יָשִׁית יָדוֹ עַל עֵינֶיךָ" (מ"ו, ד). אפשר היה להבין שהבטחה זו, המופיעה אחרי הפסוקית "וְאָנֹכִי אַעַלְךָ גַם עָלֹה" (שם), רומזת לכך שבעת מותו של יעקב המשפחה כבר תשוב לכנען. אבל דבר זה לא נאמר במפורש. יוסף נמצא עם אביו בעת מותו, כפי שא-לוהים אמר, ואף דואג לסידורי הלוויה – אם כי לא בכנען אלא במצרים.

מתברר שאף שאין בנבואה אפילו מילה אחת שאינה אמת שקר, הרי שאף פרט אינו מתגשם כצפוי.[12]

יתר על כן, א-לוהים משתמש בכמה תחבולות רטוריות, כדי לטשטש את המשמעות המטעה של הנבואה. כך למשל הדגשת התועלת שבירידה למצרים מבלי להזכיר את דורות השעבוד, נראית כאילו נועדה לטשטש את האימה והסבל הגלומים בירידה; ההקבלה בין ירידתו של יעקב לעלייה של ישראל (וכן המעבר מהתייחסות ליעקב כפרט להתייחסות אליו כעם), נראית כאילו נועדה לטשטש את מאות השנים שיחלפו בין המאורעות; ההקבלה בין הירידה לעלייה נועדה לעודד את ההבנה שא-לוהים יהיה עִם ישראל לאורך כל תקופת השעבוד, אף שאין התגלות א-לוהית מפורשת אחת בין הירידה לבין העלייה; והרחקת מות יעקב לסוף הנבואה תוך שבירת הרצף הכרונולוגי, נועדה ליצור את הרושם שיעקב ימות בשלווה בארץ כנען.

מתברר שלא רק את המשמעות האמיתית של מעשי הקדוש ברוך הוא קשה לפרש, אלא גם את המשמעות של מילותיו!

ה. התוכנית הא-לוהית האמיתית (?)

במבט מקיף יותר מתברר שמכירת יוסף, כמו גם הנבואה המבלבלת שקיבל יעקב,[13] מהווים שלב חשוב בהתגשמות של תוכנית א-לוהית קדומה ורחבה אפילו יותר: "וַיֹּאמֶר לְאַבְרָם יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה" (ט"ו, יג)

לצורך הגשמת הנבואה הקשה של ברית בין הבתרים, נקט הקדוש ברוך הוא תחבולות, כדברי המדרש:[14] "אמר ר' יהודה בר נחמני בשם ר' שמעון בן לקיש ראוי היה יעקב לירד במצרים בשלשלאות של ברזל, ועשה הקדוש ברוך הוא כמה מנגנאות [=תחבולות] כדי להורידו בכבודו, לכך נאמר: 'ויקרא רעב על הארץ', וכל כך למה: 'ויבא (יוסף) [ישראל] מצרים' (תהלים ק"ה, כג).
אמר ר' פנחס הכהן… משל לפרה שהיו מבקשין למשוך אותה למקולין [=בית מטבחיים] שלה, ולא היתה נמשכת. מה עשו? משכו בנה תחלה, והיתה רצה אחוריו. כך קודם שבא יעקב למצרים, כמה מנגנאות נעשו, שיעשו אחי יוסף כל אותן הדברים, כדי שירד יוסף למצרים, ואחרי כן ירד יעקב אחריו למצרים" (מדרש תהלים [בובר] ק"ה, ה [עמ' 450–451])

בני יעקב ראו את הרובד הנגלה של המציאות, לפיו יוסף התגלגל למצרים עקב מעשיהם. לעומתם, יוסף ראה את הסיבה הא-לוהית שעומדת מאוחרי המאורעות הנגלים – להציל את משפחתו מן הרעב. באים חז"ל ומרחיבים את מבטנו אפילו יותר, באומרם שגם הרעב הוא חלק מהתוכנית הא-לוהית שמתחילה כבר בברית בין הבתרים.[15]

ובכן, האם בכך עמדנו על מלוא היקפה של התוכנית הא-לוהית? ספק רב! ככלות הכול, גם הסיבה לגזירת ברית בין הבתרים אינה ידועה לנו בוודאות. נראה כאילו הסיפור הזה בא ללמדנו שלא רק לסיבה הטבעית יש סיבה א-לוהית שמתחבאת מאחוריה, אלא שאפילו מאחורי הסיבה הא-לוהית יכולה להסתתר סיבה נוספת. ככול שמעמיק האדם בעיונו, כך מתחוור לו מה מוגבלת הבנתו, כדברי הנביא: "כִּי לֹא מַחְשְׁבוֹתַי מַחְשְׁבוֹתֵיכֶם וְלֹא דַרְכֵיכֶם דְּרָכָי נְאֻם ה': כִּי גָבְהוּ שָׁמַיִם מֵאָרֶץ כֵּן גָּבְהוּ דְרָכַי מִדַּרְכֵיכֶם וּמַחְשְׁבֹתַי מִמַּחְשְׁבֹתֵיכֶם: כִּי כַּאֲשֶׁר יֵרֵד הַגֶּשֶׁם וְהַשֶּׁלֶג מִן הַשָּׁמַיִם וְשָׁמָּה לֹא יָשׁוּב כִּי אִם הִרְוָה אֶת הָאָרֶץ וְהוֹלִידָהּ וְהִצְמִיחָהּ וְנָתַן זֶרַע לַזֹּרֵעַ וְלֶחֶם לָאֹכֵל: כֵּן יִהְיֶה דְבָרִי אֲשֶׁר יֵצֵא מִפִּי לֹא יָשׁוּב אֵלַי רֵיקָם כִּי אִם עָשָׂה אֶת אֲשֶׁר חָפַצְתִּי וְהִצְלִיחַ אֲשֶׁר שְׁלַחְתִּיו" (ישעיהו נ"ה, ח-יא)

(ד"ר יושי פרג'ון. נשלח ע"י ישיבת הר עציון. כל הזכויות שמורות לישיבה ולד"ר).

[1] מי יודע? אולי כך מתמודד יוסף גם עם האשמה על מעשי נעוריו. אם מכירתו למצרים הייתה כלי ביד ההשגחה כדי לחיות את ישראל בימי הרעב, מסתבר שגם הגורם למכירה – סיפוריו על החלומות – היה כלי ביד ההשגחה. לשון אחר, יוסף קיבל חלומות על גדולה מופלגת בעודו נער כדי שיספר אותם ברהבתנות לאחיו. בכך יצמיח יוסף את השנאה והקנאה של אחיו, ויגרום למכירתו למצרים. אז, בהיותו במצרים, יוכל לפרנס את משפחתו כשיבוא הרעב.

[2] לדעת עמנואלי, באר שבע לא הייתה רק תחנה בדרכו של יעקב למצרים, אלא תחנה שבה התכוון להחליט אם לרדת למצרים או להישאר בארץ. שתי ראיות מביא עמנואלי לדבריו: "מחברון הוא נוסע לבאר שבע (לה, כז; מו, א), אבל העגלות ששלח פרעה לא נזכרות כלל, עליהן נשמע אח"כ, משמע לא רצה לעשות שימוש בהן, שכן היעד אינו מצרים אלא באר שבע. בבאר שבע יחליט אם להמשיך או לחזור. זאת ועוד. בבוא הכותב לתאר את תואי המסעות, הוא רגיל לציין על יד נקודת היציאה את נקודת ההגעה, אע"פ שהנוסע טרם הגיע אליה… כאן חסר היעד… שכן המטרה היא באר שבע ולא מצרים" (י"מ עמנואלי, ספר בראשית: הסברים והארות, תל-אביב תשל"ז, עמ' 578)

[3] על פחדו של יעקב ניתן ללמוד מן המילים שבהם פותח ה' את תשובתו ליעקב: "אַל תִּירָא מֵרְדָה מִצְרַיְמָה" (מ"ו, ג). כך למשל כותב הזוהר: "דאמר רבי ייסא: בשעתא דנטל [=נסע] ישראל לנחתא [=לרדת] בגלותא דמצרים, דחילו ואימתא תקיפא נפל עלוי [=פחד ואימה חזקה נפלו עליו]. אמר ליה קודשא בריך הוא ליעקב: אמאי את דחיל [=למה אתה מפחד]? 'אל תירא מרדה מצרימה'. ממה דכתיב: 'אל תירא', משמע דדחילו הוה דחיל [שפחד היה פוחד]" (זוהר, פרשת בשלח [חלק ב', נ"ג ע"א])

ובלשונו של ר' חזקיה בר מנוח: "אין אומרים אל תירא אלא למי שהוא מתיירא". ראו עוד ר' אברהם בן הרמב"ם, פירוש על בראשית ושמות (מהדורת א"י ויזנברג), לונדון תשי"ח, עמ' קע"ו; נ' ליבוביץ, עיונים בספר בראשית בעקבות פרשנינו הראשונים והאחרונים, ירושלים תשכ"ז עמ' 357; א' סמט, עיונים בפרשות השבוע: סדרה שלישית, תל-אביב תשע"ג, כרך א', עמ' 230–231.

[4] לפי פירוש זה, נועדו הקורבנות להשיג התגלות א-לוהית. ראו עוד רד"ק; רלב"ג; ר' פידלר, 'חלומות השוא ידבֵּרו'? חלומות התגלות במקרא ומקומם בתולדות האמונה והמסורת בישראל הקדומה, ירושלים תשס"ה, עמ' 188–189 (ושם ביבליוגרפיה נוספת); סמט (לעיל הערה 3), עמ' 230. אחרים סבורים כי אלו קורבנות תודה על הבשורה הטובה לה זכה בדבר יוסף. ראו למשל רש"ר הירש, חמישה חומשי תורה… עם פירוש (מהדורת ברויאר), ירושלים תשס"ב, בראשית מ"ו, א (כרך א' עמ' ת"ל); וונהאם (G. J. Wenham, Genesis II [WBC], Waco & Dallas 1994), עמ' 441; המילטון (V. P. Hamilton, The Book of Genesis II [NICOT], Grand Rapids & Cambridge 1995), עמ' 589. העובדה שהקורבנות הנזכרים הם זבחים ולא עולות, עשויה לחזק גישה זו. ראו סרנה (N. M. Sarna, Genesis [JPSTC], Philadelphia 1989), עמ' 312.

[5] משמעותו של הביטוי "יָשִׁית יָדוֹ עַל-עֵינֶיךָ" אינה וודאית.

יש מפרשני המקרא ומחוקריו שהבינו אותו במשמעות של 'יכלכל אותך'. ראו למשל כת"י מדרש הבאור (מובא אצל רמ"מ כשר, תורה שלמה, חלק ז' [כרך ח'], ירושלים תרצ"ח, עמ' 1675); רשב"ם; ר"י בכור שור; ספורנו; עמנואלי (לעיל הערה 2), עמ' 478.

אולם רוב פרשני המקרא וחוקריו הבינו כי הביטוי רומז למנהג לסגור את עיניו של המת אחרי פטירתו או לנאמר: "וַיִּפֹּל יוֹסֵף עַל-פְּנֵי אָבִיו" (נ', א). ראו למשל יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים (מהדורת שליט), גבעתיים ורמת-גן 1967, ב, ז', ג, 175 (כרך א' עמ' 55); שכל טוב (בובר) בראשית מ"ו, ד (כרך א' עמ' 289), נ', א (כרך א' עמ' 327); ראב"ע; רד"ק; חזקוני; ר' זכריה בן שלמה הרופא, מדרש החפץ על חמשה חומשי תורה (מהדורת חבצלת), ירושלים תשנ"א, בראשית מ"ו, ד (כרך א' עמ' רמ"ד); ש"ד לוצאטו, פירוש שד"ל על חמישה חומשי תורה (מהדורת שלזינגר), ירושלים תשכ"ו, עמ' 184; סקינר (J. Skinner, A Critical and Exegetical Commentary on Genesis [ICC], Edinburgh 1930₂ [1910₁]), עמ' 492 (ושם רשימת מקורות קלאסיים בהם המנהג מופיע); סמט (לעיל הערה 3), עמ' 234–235; וראו עוד משנה עם פירוש רבינו משה בן מימון: מקור ותרגום (מהדורת קאפח), ירושלים תשכ"ד, שבת כ"ג, ה, ופירוש הרמב"ם שם [כרך ב' עמ' צ"א]).

כיוון שלישי, מקורי ומפתיע, הוצע על ידי ר"י אברבנאל: "ולפי שיוסף היה הסיבה המביא הגלות הזה, אמר לו: 'ויוסף ישית ידו על עיניך', רוצה לומר הוא יסגור עיני בחינתך, שלא תעיין בזה ולא תצא ממצרים בחייך בעבורו. כי בחשקך לראותו – תביא את בניך שמה; ולאהבתך אותו – תשב שמה כל ימי חייך, וימשך מזה הגלות. וזהו מה שכיון: 'ויוסף ישית ידו על עיניך', כלומר שהוא ימנע ממך זאת הבחינה והראיה בעתיד" (אברבנאל [מהדורת שביב], ירושלים תשס"ז, בראשית מ"ו [עמ' 743])

קרוב לוודאי שלדעת אברבנאל זוהי משמעות סמויה, שיעקב לא אמור היה לעמוד עליה בעת ששמע את הנבואה. לפירוש דומה לזה של אברבנאל, ראו סאקס (R. D. Sacks, “The Lion and the Ass: A Commentary on the Book of Genesis”, Interpretation 12:2-3 [1984]), עמ' 152; ובעקבותיו ל' קאס, ראשית חכמה: קריאה בספר בראשית (תרגום: מ' ארבל), ירושלים תש"ע, עמ' 630.

[6] הנה כמה מנקודות הדמיון בין סיפור קבורת יעקב לסיפור יציאת מצרים:

• כפי שבית פרעה מדברים על יוסף באזני פרעה שיתיר לו לעלות לכנען, כך בסיפור יציאת מצרים: "וַיֹּאמְרוּ עַבְדֵי פַרְעֹה אֵלָיו… שַׁלַּח אֶת־הָאֲנָשִׁים וְיַעַבְדוּ אֶת־ה' אֱ-לֹהֵיהֶם" (שמות י', ז).
• כפי שבני יעקב עולים בהרכב חסר: "רַק טַפָּם וְצֹאנָם וּבְקָרָם עָזְבוּ בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן" (בראשית נ', ז), כך עתיד פרעה לומר למשה: "יְהִי כֵן ה' עִמָּכֶם כַּאֲשֶׁר אֲשַׁלַּח אֶתְכֶם וְאֶת טַפְּכֶם רְאוּ כִּי רָעָה נֶגֶד פְּנֵיכֶם: לֹא כֵן לְכוּ נָא הַגְּבָרִים וְעִבְדוּ אֶת ה' " (שמות י', י-יא), ואז להתפשר ולתבוע: "רַק צֹאנְכֶם וּבְקַרְכֶם יֻצָּג גַּם טַפְּכֶם יֵלֵךְ עִמָּכֶם" (שמות י', כד; ראו עוד י"ב, לא-לח).
• כפי שבני יעקב מעלים את גופתו החנוטה של יעקב, כך מעלים בני ישראל את גופתו החנוטה של יוסף (ראו בראשית נ', כו; שמות י"ג, יט).
• כפי שעלו עם בני יעקב "גַּם רֶכֶב גַּם פָּרָשִׁים" (בראשית נ', ח), כך רודפים אחרי בני ישראל "כָּל סוּס רֶכֶב פַּרְעֹה וּפָרָשָׁיו וְחֵילוֹ" (שמות י"ד, ט).
• כפי שהעולים עם בני יעקב מתוארים במילים: "וַיְהִי הַמַּחֲנֶה כָּבֵד מְאֹד" (בראשית נ', ח), כך העולים עם בני ישראל מתוארים במילים: "וְגַם עֵרֶב רַב עָלָה אִתָּם וְצֹאן וּבָקָר מִקְנֶה כָּבֵד מְאֹד" (שמות י"ב, לח). יש לציין שכמעט כל ההופעות של 'כבד מאוד' במקרא מרוכזות בסיפורי ישראל במצרים.

[7] ראו עוד גרינברג (M. Greenberg, Understanding Exodus, New York 1969), עמ' 32, 35; ל' מזור, "פריון ונשים בעיצוב ראשית ישראל במצרים: עיון ספרותי-רעיוני בשמות א-ב", מסכת ז' (תשס"ח 2007), עמ' 11–14.

[8] הסבר זה רווח למדי אצל פרשני המקרא וחוקריו. כך למשל גורס ספר היובלים: "אנכי ארד עמך ואנכי אנחך, ובארץ הזאת תקבר, ויוסף ישית ידיו על עיניך. אל תירא, רד למצרים" (ספר היובלים: מבוא תרגום ופירוש [מהדורת ורמן],ירושלים תשע"ה, מ"ד, 6 [עמ' 509])

ראו עוד יוסף בן מתתיהו (לעיל הערה 5), ב, ז', ג, 175 (כרך א' עמ' 55); רש"י; רשב"ם; ראב"ע; ר' אברהם בן הרמב"ם (לעיל הערה 3), עמ' קע"ו; מדרש הגדול על חמשה חומשי תורה: ספר בראשית (מהדורת מרגליות), ירושלים תשכ"ז (תש"ז), מ"ו, א (כרך ב' עמ' תתי"ד); אברבנאל (לעיל הערה 5), בראשית מ"ו (עמ' 742); ז' ויסמן, מיעקב לישראל: מחזור הסיפורים על יעקב ושילובו בתולדות אבות האומה, ירושלים תשמ"ו, עמ' 129; סמט (לעיל הערה 3), עמ' 234 הערה 30.

[9] מדרש הגדול מסביר את דברי א-לוהים באופן מקורי: "השיבו הקדוש ברוך הוא מה שאמרת שאתה נקבר במצרים… ואנכי אעלך גם עלה (מ"ו, ד). מהו גם, אפילו מת" (מדרש הגדול [לעיל הערה 8], מ"ו, א [כרך ב' עמ' תתי"ד])

[10] פירוש כזה הוצע על ידי רבים מן הפרשנות הקדומה למקרא ועד למחקר המקרא המודרני. ראו למשל יוסף בן מתתיהו, (לעיל הערה 5), ב, ז', ג, 175 כרך א' עמ' 55; מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי (מהדורת אפשטיין ומלמד), ירושלים תשט"ו, ג', ח (עמ' 1), ט"ו, ב (עמ' 79); מכילתא דרבי ישמעאל (מהדורת הורוביץ ורבין), פרנקפורט תרצ"א, מסכתא דשירא ג (עמ' 128); שמות רבה (מהדורת שנאן) ג', ג; רלב"ג; ספורנו; רש"ר הירש (לעיל הערה 4), בראשית מ"ו, ב-ד (כרך א' עמ' תל"א); סקינר (לעיל הערה 5), עמ' 492; שד"ל (לעיל הערה 5), עמ' 184; ליבוביץ (לעיל הערה 3), עמ' 363; עמנואלי (לעיל הערה 2), עמ' 580.

לפירוש זה שתי ראיות חזקות: ראשית, בניגוד להעלאתו של ארון יעקב, שכאמור, אינה מיוחסת כלל לא-לוהים, העלאת עם ישראל ממצרים מיוחסת פעם אחר פעם לא-לוהים (ראו למשל שמות ג', ח, יז; ו', ו-ח). שנית, בסופו של דבר גם יעקב וגם יוסף פותרים את הבטחתו של א-לוהים כנוגעת לעם כולו (בראשית מ"ח, כא; נ', כד; וראו עוד להלן הערה 15).

עם זאת, העובדה שיעקב עצמו עלה לארץ, גם אם אחרי מותו, גרמה לכמה מן הפרשנים והחוקרים לנסות לקיים את ההבטחה הא-לוהית הן בעליית ארונו של יעקב הן בעליית בני ישראל ממצרים. ראו למשל תרגום פסיאודו-יונתן על-אתר; מדרש הגדול (לעיל הערה 8), בראשית מ"ו, א (כרך ב' עמ' תתי"ד); שכל טוב (בובר), בראשית מ"ו, ד (כרך א' עמ' 289); ר"י בכור שור; אברבנאל (לעיל הערה 5), בראשית מ"ו (עמ' 742); אור החיים; סרנה (לעיל הערה 4), עמ' 313; וונהאם (לעיל הערה 4), עמ' 441–442; המילטון (לעיל הערה 4), עמ' 591; קאס (לעיל הערה 5), עמ' 630.

[11] יש לציין שתחילת מעמד הסנה מזכירה מאוד את נבואתו של יעקב:

[12] באופן שיש בו מן הדומה טוען קאס: "קשה לומר שהדברים האלה אין בהם עמימות כלשהי. כפי שקורה לא אחת בחלומות, אי-אפשר לראות אלא חלק מן האמת הטמונה בהם. ישראל לומד לדעת (בפעם הראשונה) שבית האב שלו יהיה לגוי גדול במצרים, אך אין הוא יודע שהדבר יקרה אך רק מתוך שעבוד ואבדן זהות. אמנם א-להים ירד עם ישראל למצרים, אך הוא ישמור על שתיקה… במשך ארבע מאות שנים. א-לוהים בוודאי יוציא שוב את יעקב עצמו, אך רק לאחר מותו; א-לוהים בוודאי יוציא שוב את בני ישראל, אך בעוד זמן רב מאוד. יוסף יעצום, פשוטו כמשמעו, את עיני יעקב במותו, אך… הוא גם יסמא את עיני כל ישראל מלראות את גורל השעבוד הממתין להם" (קאס [לעיל הערה 5], עמ' 630)

לדעתי, אין לקבל את טענתו של קאס שהעמימות היא תולדה של מסירת הנבואה בחלום. אין כאן תמונות סמליות קשות לפירוש, או משפטים מעורפלים. ההיפך הוא הנכון! הנבואה אינה נראית עמומה כשהיא נמסרת. רק בדיעבד (כלומר, אחרי התגשמות הנבואה) אנו מגלים שהמשפטים החד-משמעיים לכאורה, נוסחו במלאכת מחשבת של הטעיה וערפול, שעיקר כוחה בהתחזותם למשפטים נהירים.

[13] מדוע בחר הקדוש ברוך הוא להסתיר מיעקב את המשמעות האמיתית של הירידה? במקום אחר ניסיתי להראות כי זוהי דוגמה להטעיה מתוך מטרות אלטרואיסטיות: "האב הזקן מבקש לפגוש את בנו האהוב לפני מותו, אבל השמחה הגלויה מכסה על יראה כמוסה מפני הירידה מן הארץ. יעקב חושש בעומק ליבו שלמרות שהירידה למצרים מחויבת המציאות (עקב הרעב), ואף רצויה (עקב המפגש עם בנו), הרי שסכנה צפונה בה. ומי יֵדַע אם השמחה הגדולה מהמפגש עם יוסף, לא עלולה להתגלות כקטנה אל מול מגינת הלב שהירידה מן הארץ תביא על משפחתו. בהמשך הסיפור עתיד הקורא לגלות שחששו של יעקב מוצדק. אך עצה א-לוהית קדומה, שאינה תלויה כלל במעשיו של יעקב, מחייבת את ירידת בני ישראל לשעבוד מצרים. והנה, בעוד יתרונותיה של הירידה למצרים יתגלו כבר בימיו של יעקב (למשל מ"ז, כז: "וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן וַיֵּאָחֲזוּ בָהּ וַיִּפְרוּ וַיִּרְבּוּ מְאֹד"), הרי מוראות השעבוד לא יחלו אלא זמן מה לאחר מותו. וכך מנחם א-לוהים את עבדו, ומרגיע את יראתו. וגם אם לפני מותו יתחוור ליעקב שלא השיבה שלו לארץ הובטחה על-ידי א-לוהים, אלא שיבת בניו, ושהטעיה הייתה צפונה בנבואה לה זכה, הרי אושר השנים האחרונות לא יצא לריק" (י' פרג'ון, "למה תתענו ה'?" מעורבותו של א-לוהים בשקרים ובהטעיות בסיפור המקראי, עבודת דוקטור, אוניברסיטת בר-אילן תשע"ד, עמ' 107)

[14] המקור שציטטנו אומנם אינו קושר במפורש את הדברים לברית בין הבתרים, אבל מסתבר שלכך הוא מכוון, כפי שאפשר להבין למשל מן המדרש הבא: "ויוסף הורד מצרימה… למה הדבר דומה? לפרה שהיו מבקשים להכניסה למקולין, ולא היתה מבקשת ליכנס. מה עשו? נטלו בנה (לבית המזבח) והכניסוהו למקולין, והתחיל בנה גועה, ונכנסה אמו אחריו שלא בטובתה. כך יעקב אבינו ובניו היו הפרה… ויוסף ירד תחלה למצרים, לקיים גזירה שנגזרה על הזקן, שנאמר: 'ועבדום וענו אותם' וגו' (ט"ו, יג). והיה יעקב מתירא לירד. מה עשה הקדוש ברוך הוא? הוריד יוסף למצרים, ומשך לאביו שלא בטובתו, לכך נאמר 'ויוסף הורד מצרימה' " (תנחומא [בובר] וישב ט"ו [כרך א' עמ' 185])

[15] מסתבר שמשמעות זו של התוכנית הא-לוהית עתידה להתברר ליעקב (ראו מ"ח, כא-כב; ראו עוד סמט [לעיל הערה 3], עמ' 238–239), ואולי אפילו ביתר בהירות ליוסף (ראו נ', כד-כה).