הנרות הללו

א.   מאי 'מאי חנוכה'?

"מאי חנוכה, דתנו רבנן, בכ"ה בכסליו יומי דחנוכה תמניא אינון, דלא למספד בהון ודלא להתענות בהון (מגילת תענית, משנה כ"ג).  כשנכנסו יוונים להיכל, טימאו כל השמנים שבהיכל וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום, בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן, שהיה מונח בחותמו של כהן גדול, ולא היה בו אלא להדליק יום אחד.  נעשה בו נס, והדליקו ממנו שמונה ימים.  לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה".  (גמרא שבת כא:).

והקורא עומד ותמה על השאלה 'מאי חנוכה?'  וכי לא שמע המקשן על חג זה?  ועוד תימה על התשובה. שלא מצא התרצן לספר אלא על נס פך השמן, ולא על סיפורי התשועות והמלחמות, ולא הזכיר את חזרת מלכות ישראל למקומה 'למעלה ממאתיים שנה'  (כלשון הרמב"ם חנוכה ג', א).

ב.   דברי חלומות אינם מעלים ואינם מורידים.

היו בין החוקרים שניסו ללמוד משאלת הגמרא וממקומות נוספים, שחג החנוכה לא נהג בארץ ישראל   בתקופה הקדומה בשל התנגדותם של חכמי הפרושים לתוצאות מעשי החשמונאים בדורות המאוחרים  (1)  (וסמך לכאורה יש לדבר אף בקרב יושבי בית המדרש וספריהם  (2). וכבר דחו דעה זו בשתי ידיים ר' יצחק הלוי בספרו דורות ראשונים (כרך ג' עמ' 91 ועוד) וגדליהו אלון ("ההשכיחה האומה וחכמיה את החשמונאים?" בתוך מחקרים בתולדות ישראל ת"א תשכ"ז), והוכיחו בטוב טעם ובראיות רבות את התייחסותם החיובית של חכמי ישראל בכל הדורות למלחמת החשמונאים, ולנס הניצחון.

עוד ביארו את הסבר הגמרא לנס החנוכה, בכך שניסו חכמים להעמיד את היהדות על הדת בלבד, ו'משאת נפשם היתה רפובליקה רוחנית', או כדברי הרב מנחם הכהן: "חכמי ישראל כאשר קבעו את חג החנוכה לדורות, לא העמידו כנושא מרכזי את מעשי הגבורה והניצחון בשדה הקרב, אלא הדגישו את ההיבט הרוחני… וזאת כדי למנוע הפיכת מעשי הגבורה של האדם, בשר ודם, לפולחן אישיות"  (3).

  ניתן לכאורה להביא את נבואת הנרות בזכריה כתנא דמסייע לשיטה זו, שהרי מטרת הנרות עפ"י דברי המלאך הם: "ויען ויאמר אלי לאמר, זה דבר ד' אל זרובבל לאמר  ל א  בחיל ו ל א  בכח כי  א ם  ברוחי אמר ד' צבא'"  (זכריה ד', ו).

ומשמע לכאורה, שהמנורה היא ניגוד לגבורת המלחמה והיא משמשת להדגשת ה'רוחניות' במקומה.

אך יש לענ"ד לדחות ראיה זו. משמעות הביטוי המקראי (וגם בלשון חז"ל) "לא.. כי אם… " אינו שלילה מוחלטת של הנושא המדובר, אלא הדגשה שאינו עומד  ל ב ד ו . והוראתו – לא  ר ק  בחיל ולא  ר ק  בכח, כי אם  ג ם  ברוחי אמר ד'.

ואף מסברא אין טענה זו נכונה כלל. חז"ל בכל מדרשיהם הלכו בעקבות הנביאים ונאבקו בפולחן האישיות וגבורת בשר ודם באמצעות הדגשת מלחמת ד' וגבורתו ובהבעת גילוי השכינה במלחמות ישראל. ובשום פנים ואופן לא בניסיון לקבור את ההסטוריה ולטשטשה, ובויתור על משמעות הופעת דבר ד' בהסטוריה גם באמצעות מלחמות וגבורות (4).

ג.   ובכן 'מאי חנוכה'?

נציע שלושה פתרונות לשתי שאלותינו הנ"ל.

א.   ג. אלון במאמרו הנ"ל עומד על ייחודה של משנת החנוכה מכל משניות מגילת תענית. משניות רבות במגילת תענית נקבעו לזכר נצחונות של בית חשמונאי. אך בכולן נקבע יום אחד בלבד לזכר הניצחון. שונה חג החנוכה בכך שנקבעו בו שמונה ימים. ועל כך שאלה הגמ' 'מאי חנוכה?' וביארה את אורכו של החג בשמונת ימי נס פך השמן.

הסברו של ג' אלון נאה, אך יש להעיר עליו, שלאורכו של חג החנוכה ישנם הסברים אחרים במקורות קדומים.

1.   העובדה שנתעסקו שמונת ימים בטהרת המקדש (מגילת תענית – שם. והשווה לטהרת המקדש בימי חזקיהו – דבהי"ב כ"ט, יז. גם שם, כמו בימי היוונים נבנה מזבח של מלך אשור במקום המזבח שבמקדש וגם שם חדלו להקטיר קטורת וכיבו את הנרות כשם שהיה בימי מנלאוס. ובכלל, דמה חזקיהו בפרטים רבים לחשמונאים. וכאמור, גם בימיו טיהרו במשך שמונה ימים את החצר, במשך שמונה ימים נוספים טיהרו את האולם וההיכל. וחגגו במשך שמונה ימים את טיהור המקדש (יום פסח ושבעת ימי חג המצות. בחודש השני כשם שחגגו החשמונאים בחנוכה את חג הסוכות).

2.   זכר לשמונת הימים שבהם חגג שלמה את חנוכת המקדש הראשון (מקבים ד', ב).

3.   זכר לשמונת ימי חג הסוכות שלא יכלו לחוג כהלכתו בעת שלטון המתיוונים (מקבים ב', י).

ואם כן, חזרה שאלה למקומה, מדוע ראתה הגמרא להדגיש לקורא דוקא את נס פך השמן?

ב.   הר"י בן נון (יום ייסוד היכל ד', מגדים יב), מדגיש (וכבר קדמוהו בכך כמה חוקרים), שלאחר החורבן והגלות קהה טעמם של הניצחון ומלחמת החירות, שהרי לא נותר מהם הרבה. לכן שאלה הגמרא, מה טיבו של חנוכה בימי הגלות?

ותשובתו המקורית של הר"י בן נון, שחז"ל השיבו לחג החנוכה את צביונו הקודם מן התקופה שלפני החשמונאים – חג חקלאי הקשור למסיק הזיתים (סוף מרחשוון) ודריכת השמן (כסלו) והבאתם לבית המקדש במצוות הביכורים (שזמנם ע"פ המשנה עד לחנוכה, ומן הרמב"ם, ביכורים ב', ו משמע שזה זמנם מדאורייתא, וחנוכה הוא סיום העונה השנתית של פירות האילן), וכהמשך לשמונת ימי חג האור שיסודו מאדם הראשון, ושהגמרא (עבודה זרה ח.) טורחת לציין אותו.

את עיקרו של החג רואה הר"י בן נון במיזוג בין שמחת השגרה החקלאית לשמחת נס הניצחון ההסטורי החד פעמי, ושניהם כאחד באו לידי ביטוי בנס פך השמן. עיין שם במאמרו, ותמצא נחת.

ג.  מאבי מורי ז"ל שמעתי, ששאלת הגמרא ותשובתה קשורות לדיון ההלכתי בסוגיה בשבת – על דיני פתילות ושמנים שנזכרו שם. על כך שואלת הגמרא – מה טיבה של מצוות הדלקת נרות בחנוכה. ועונה הגמרא בנס פך השמן. שהרי כל ההסברים בספרי החשמונאים ובספרים שאחריהם – מבארים את טיבם של ההלל וההודאה וכן את אורכו של החג – שמונה ימים. אך אין במקורות העתיקים שום ביאור מניח את הדעת לשאלה מדוע נקבעה מצוות החג דווקא במנורה. שהרי עיקרו של החג (עפ"י ספרי החשמונאים) היה דווקא חנוכת המזבח. וכאן, בעת הדיון על הפתילות והשמנים – מגלה הגמרא את המסורת על נס פך השמן כנימוק להדלקה.

ד.  מדוע בנר?

אמנם ניתן לכאורה להשיג את ההסבר האחרון כשם שהשגנו על הראשון. שהרי כשם שיש נימוקים רבים לתקנת שמונה ימים, כך ישנם גם נימוקים אחדים למצוות הדלקת הנר, ונביא את השניים הנראים לנו חשובים מכולם.

א.  השפת אמת (תרמ"ד) רואה בחנוכה חג מדרבנן שבא להמשיך את הארתו של חג הסוכות. (אסיף שמן כהמשך לאסיף הגורן והיקב שבסוכות. והשווה למה שהבאנו לעיל מחשמונאים ב' על החנוכה כהמשך בשמחת בית השואבה שבסוכות, חסידים ואנשי מעשה היו מרקדים עם אבוקות אור בידיהם (סוכה ה', ב). הגדיל לעשות רבן שמעון בן גמליאל, שהיה מרקד בשמונה אבוקות של אור, ואין אחד מהן נוגע לארץ" (תוספתא סוכה ד', ד). שמחת בית השואבה באה קרוב לודאי, להזכיר את שמחת חנוכת המקדש בימי שלמה בחג הסוכות, וכמוה חנוכת בית חשמונאי בשמונה נרות כנגד אבוקות האור שבבית השואבה.

ב.   ר' צדוק הכהן מלובלין (פרי צדיק, חנוכה ובספרו רסיסי לילה) מרחיב מאוד בעקבות המהר"ל את הקשר בין השמן לחכמה, לתורה. ובין הנר לנשמת האדם, שהרי "נר ד' נשמת אדם", ורואה באור הנרות ביטוי לניצחון דרך התורה של החשמונאים על דרך החושך של המתיוונים. וכן דרשו חז"ל על הפסוק "והארץ היתה תהו ובהו וחושך על פני תהום", חושך זו מלכות יוון שהחשיכה עיני ישראל בגזרותיהם.

רמז לחשיבותם של הנרות ושל המנורה במקדש ניתן למצוא בנבואת המנורה והנרות בזכריה פרק ד', והיא המבטאת ע"פ הנביא את חנוכת המקדש השני בימי זרובבל ויהושע בן יהוצדק.

אך בניגוד לנימוקים שהבאנו לעיל לתקנת שמונת ימים, שכולם עתיקים וימיהם כימות חג החנוכה, הרי נימוקים אלו לתקנת הנרות הם חדשים. ונראה שאין בהם אלא כדי 'חזי לאיצטרופי' לנימוק המרכזי למצוות הנרות – נס פך השמן.

ה.  רמזים קדומים לנס פך השמן

תמיהה גדולה תמהו החוקרים. מדוע לא נזכר נס פך השמן במקורות קדומים לגמרא בשבת, המאוחרת כארבע מאות שנה לנס. רבים השיבו בתשובה שהוזכרה לעיל לשאלה זו: נס השמן בטל בחשיבותו כלפי נס הניצחון וחנוכת המקדש, שהרי 'עשרה נסים נעשו במקדש כל יום'. ואף בחשמונאים ב' נזכרו ניסים  ע ל -טבעיים הקשורים לישועת החנוכה ורק בגלות, כשהוכהה אורו של נס הניצחון, ורק לאחר החורבן, כשהוכהה אורה של חנוכת המקדש – עלה משקלו של נס השמן, וכפי שכתבנו לעיל.

עוד נעיר, שבתקופה הנזכרת עברו מסורות על דברים שבקדושה  ב ע י ק ר  ב ע ל  פ ה , ודברים רבים של תנאים וקודמיהם נכתבו מאות שנים לאחר שנאמרו. ואף הברייתא של נס פך השמן אין לדעת מתי כבר נאמרה קודם לגמרא.

ונראה לנו, ש'אף על פי שאין ראיה לדבר, זכר לדבר' ושלושה רמזים קדומים לנס השמן.

א.  מה שכתבנו לעיל – העובדה שמצוות היום דווקא בהדלקה. משמע – הישועה היתה קשורה לנרות.

ב.  ספר החשמונאים ב' מאריך מאוד בהקדמתו למעשי יהודה המקבי בחשיבותה של ה א ש  ה נ י ס י ת  בחנוכת המקדש. הוא מספר על אש המזבח שנטמנה ע"י ירמיהו, ועל נחמיה שגילה אותה בדרך נס ובה הצית את אש המערכה באמצעות מים ומשם עובר לחנוכת בית חשמונאי. אמנם הוא אינו מזכיר דבר מנס פך השמן, אך קצת נראה שנשאל או שהוטרד משאלת האש הנסית.

ג.  הגמרא במסכת שבת (כ"ב:) מביאה ברייתא: "וכי לאורה (של המנורה) הוא (הקב"ה) צריך, והלא כל ארבעים שנה שהלכו בני ישראל במדבר לא הלכו אלא לאורו? אלא עדות היא לבאי עולם שהשכינה שורה בישראל".

וכי מה הוקשה לברייתא בהדלקת הנר? והרי אין הקב"ה זקוק גם לקטורת, ללחם ולקרבנות ובמה נגרעה הדלקת הנר משאר עבודות?

ייתכן שמדובר במשנה עתיקה הדנה על נס החנוכה ושואלת, לשם מה היה צורך בנס. ומתרצת: עדות היא שהשכינה שורה בישראל. במשכן שבמדבר ובמקדש שלמה היה ארון ה ע ד ו ת  ובו לוחות ה ע ד ו ת  ושני כרובים שהעידו שהשכינה בישראל. בבית שני שלא היה בו לא ארון ולא לוחות ולא כרובים, היתה המנורה עדות לשכינה. והעדות היתה בנס שנעשה בה – נס פך השמן, עדות שהשכינה שורה בישראל.

(הרב יעקב מדן. נשלח ע"י ישיבת הר עציון. כל הזכויות שמורות לישיבה ולרב)


הערות:

(1)  עיין דובנוב ח"ב ועוד רבים.

(2)  עיין ר' יצחק שפרלינג מלבוב, טעמי המנהגים ומקורי הדינים, ענייני חנוכה תתמ"ז (עמ' שס"ה) שכתב משמועה בשם החתם סופר, שרבי לא הכניס את דיני חנוכה למשנה כיון שהיה מבית דוד והחשמונאים תפסו את הצלוכה מבית דוד ורע בעיניו.

ולאו מר בר רב אשי חתום על שמועה זו, ואיני מאמין שיצאו הדברים מפי החתם סופר.

(3)  דובנוב ח"ב, עמ' 84, והרב מ' הכהן, חגים ומועדים – חנוכה.

(4)  בדורנו היטיב לעמוד על נקודה זו מורנו ראש הישיבה שליט"א בספרו 'המעלות ממעמקים'.