שררה שהיא עבדות

א. מבוא

כמה פעמים הושלך יוסף לבור? לכאורה התשובה לשאלה זו פשוטה: פעם אחת. למרבה ההפתעה, כשיוסף מְתַנֶּה את צרותיו באוזני שר המשקים הוא רומז שזו כבר הפעם השנייה שהוא מושלך לבור: "כִּי גֻנֹּב גֻּנַּבְתִּי מֵאֶרֶץ הָעִבְרִים וְגַם פֹּה לֹא עָשִׂיתִי מְאוּמָה כִּי שָׂמוּ אֹתִי בַּבּוֹר" (מ', טו). בחירתו של יוסף לכנות את כלאו 'בור', מלמדת שהוא רואה זיקה בין הבור שבו הוא נתון כעת, במצרים, לבין הבור בכנען שאליו הוטל על ידי אחיו.

הדמיון בין הסיפורים מתקיים לא רק בכך שיוסף מוצא את עצמו בבור, אלא גם באופן שבו הוא מושלך אליו ובאופן שבו הוא יוצא ממנו. כפי שבסיפור המכירה יוסף מוצג כבעל המעמד הגבוה בבית אביו, כך בסיפור אשת פוטיפר הוא מוצג כבעל המעמד הגבוה בבית אדוניו. כפי שאחי יוסף מסירים ממנו את כותנתו לפני שהם משליכים אותו לבור, כך אשת פוטיפר מסירה ממנו את בגדו לפני שהוא מושלך לבור. כפי שיוסף זוכה להיות מופקד על בית פוטיפר לאחר שהושלך לבור, כך יוסף זוכה להיות מופקד על בית פרעה לאחר שיצא מבור הכלא.

הדמיון הרב שבין שני ה'בורות' של יוסף, מרמז שלא מדובר בהתרחשות אקראית אלא ביד ההשגחה. אך מה ראה ה' לגרום להשלכת יוסף שוב ושוב אל הבור? ואם ה' חפץ בהשפלתו, מדוע הוא מסייע לו פעם אחר פעם לשוב למעמד של הנהגה?

ב. נפילתו של יוסף מגדולה בבית אביו אל הבור

יוסף מסומן, כבר מראשית דרכו, כמי שנועד לגדולות. עוד בהיותו נער בבית אביו, כבר זכה למעמד יוצא דופן: "וְיִשְׂרָאֵל אָהַב אֶת יוֹסֵף מִכָּל בָּנָיו כִּי בֶן זְקֻנִים הוּא לוֹ[1] וְעָשָׂה לוֹ כְּתֹנֶת פַּסִּים" (ל"ז, ג)

האהבה היתרה של אביו לא נשארת כמוסה בליבו, אלא מקבלת ביטוי חיצוני ומנקר עיניים, בדמותה של כתונת פסים – בגד שנועד להביע את מעמדו המיוחד של יוסף.[2] ואכן, האחים מבחינים בהעדפת אביהם את יוסף: "וַיִּרְאוּ אֶחָיו כִּי אֹתוֹ אָהַב אֲבִיהֶם מִכָּל אֶחָיו וַיִּשְׂנְאוּ אֹתוֹ וְלֹא יָכְלוּ דַּבְּרוֹ לְשָׁלֹם" (ל"ז, ד). כך מצמיחה אהבתו הגדולה של יעקב ליוסף את שנאתם של האחים אליו.[3]

כשיוסף מתחיל לחלום חלומות של גדולה, מתעורר הרושם שלא רק אביו מכין אותו לעתיד מזהיר, אלא גם א-לוהים בכבודו ובעצמו. חלומו הראשון של יוסף מדגיש את המעמד שהוא עתיד לזכות בו מול אחיו: "וַיַּחֲלֹם יוֹסֵף חֲלוֹם וַיַּגֵּד לְאֶחָיו וַיּוֹסִפוּ עוֹד שְׂנֹא אֹתוֹ: וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם שִׁמְעוּ נָא הַחֲלוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר חָלָמְתִּי: וְהִנֵּה אֲנַחְנוּ מְאַלְּמִים אֲלֻמִּים בְּתוֹךְ הַשָּׂדֶה וְהִנֵּה קָמָה אֲלֻמָּתִי וְגַם נִצָּבָה וְהִנֵּה תְסֻבֶּינָה אֲלֻמֹּתֵיכֶם וַתִּשְׁתַּחֲוֶיןָ לַאֲלֻמָּתִי: וַיֹּאמְרוּ לוֹ אֶחָיו הֲמָלֹךְ תִּמְלֹךְ עָלֵינוּ אִם מָשׁוֹל תִּמְשֹׁל בָּנוּ וַיּוֹסִפוּ עוֹד שְׂנֹא אֹתוֹ עַל חֲלֹמֹתָיו וְעַל דְּבָרָיו" (ל"ז, ה-ז)

יוסף אינו שומר את החלום בליבו, אלא ממהר לספר עליו לאחיו. החלום נראה פשוט כל כך לאחים, עד שהם מדלגים על הצעת פתרון מדוקדק וניגשים מיד לנזיפה: "וַיֹּאמְרוּ לוֹ אֶחָיו הֲמָלֹךְ תִּמְלֹךְ עָלֵינוּ אִם מָשׁוֹל תִּמְשֹׁל בָּנוּ" (ח). האחים שכבר שנאו את יוסף עקב אהבת יעקב אביהם, מוספים עתה שנאה על שנאתם: "וַיּוֹסִפוּ עוֹד שְׂנֹא אֹתוֹ עַל חֲלֹמֹתָיו וְעַל דְּבָרָיו".[4]

יוסף אינו נרתע משנאתם הגוברת של אחיו. כשהוא חולם חלום נוסף, הוא ממהר לספר אותו, תחילה לאחיו, ומשהם מגיבים בשתיקה, הוא שב ומספר את החלום לפני אביו ואחיו:[5] "וַיַּחֲלֹם עוֹד חֲלוֹם אַחֵר וַיְסַפֵּר אֹתוֹ לְאֶחָיו וַיֹּאמֶר הִנֵּה חָלַמְתִּי חֲלוֹם עוֹד וְהִנֵּה הַשֶּׁמֶשׁ וְהַיָּרֵחַ וְאַחַד עָשָׂר כּוֹכָבִים מִשְׁתַּחֲוִים לִי: וַיְסַפֵּר אֶל אָבִיו וְאֶל אֶחָיו…" (שם, ט-י)

גם את החלום השני של יוסף איש אינו טורח לפתור. החלום נראה פשוט כל כך, עד שיעקב מדלג על הצעת פתרון מדוקדק וניגש מיד לנזיפה: "וַיִּגְעַר בּוֹ אָבִיו וַיֹּאמֶר לוֹ מָה הַחֲלוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר חָלָמְתָּ הֲבוֹא נָבוֹא אֲנִי וְאִמְּךָ וְאַחֶיךָ לְהִשְׁתַּחֲוֺת לְךָ אָרְצָה" (י).[6] אולם בליבו פנימה יעקב אינו ממהר לבטל את החלום של בנו השאפתן: "וְאָבִיו שָׁמַר אֶת הַדָּבָר" (יא). אחי יוסף מבחינים בכך שהנזיפה לא נעשתה בלב שלם, ועתה מתווספת אל השנאה גם קנאה: "וַיְקַנְאוּ בוֹ אֶחָיו" (יא).

יוסף עוד עתיד להתגלות כפותר חלומות בעל יכולת, אבל דווקא את שני החלומות האלה הוא אינו מנסה לפתור.[7] נראה כאילו יוסף להוט כל כך להשתמש בחלומות כדי לבסס את גדולתו בבית יעקב, שהוא כלל אינו טורח להעמיק בפתרונם. די לו בכך שהם מביעים את גדולתו ההולכת וגוברת, לא רק בארץ אלא גם בשמים,[8] ולא רק מול אחיו אלא גם מול הוריו.[9]

גאוותו של יוסף מובילה לחורבנו. כאשר אביו מצווה אותו: "רְאֵה אֶת שְׁלוֹם אַחֶיךָ וְאֶת שְׁלוֹם הַצֹּאן וַהֲשִׁבֵנִי דָּבָר", הוא יוצא לשליחות לבוש בכתונת הפסים.[10] נראה שיוסף אינו מבין עד היכן עשויה להגיע שנאתם וקנאתם של אחיו שלא "יָכְלוּ דַּבְּרוֹ לְשָׁלֹם", ושבוודאי זוכרים אילו דיווחים נוהג יוסף להביא אל אביהם ("וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת דִּבָּתָם רָעָה אֶל אֲבִיהֶם" [ב]).[11]

עד מהרה יוסף מושלך, פשוטו כמשמעו, 'מאיגרא רמא לבירא עמיקתא'. האחים זורקים את יוסף לבור כשהם מאמינים שבכך יהיה כדי להוכיח שחלומותיו של יוסף לא היו אלא משאלות לב של נער גאה: "וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו הִנֵּה בַּעַל הַחֲלֹמוֹת הַלָּזֶה בָּא: וְעַתָּה לְכוּ וְנַהַרְגֵהוּ וְנַשְׁלִכֵהוּ בְּאַחַד הַבֹּרוֹת וְאָמַרְנוּ חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ וְנִרְאֶה מַה יִּהְיוּ חֲלֹמֹתָיו" (ל"ז, יט-כ)

גם את הכתונת השנואה אין הם שוכחים. כפי שביטלו את חלומותיו של יוסף, כך יבטלו את העדפתו של יעקב:[12] "וַיְהִי כַּאֲשֶׁר בָּא יוֹסֵף אֶל אֶחָיו וַיַּפְשִׁיטוּ אֶת יוֹסֵף אֶת כֻּתָּנְתּוֹ אֶת כְּתֹנֶת הַפַּסִּים אֲשֶׁר עָלָיו… וַיִּקְחוּ אֶת כְּתֹנֶת יוֹסֵף וַיִּשְׁחֲטוּ שְׂעִיר עִזִּים וַיִּטְבְּלוּ אֶת הַכֻּתֹּנֶת בַּדָּם: וַיְשַׁלְּחוּ אֶת כְּתֹנֶת הַפַּסִּים וַיָּבִיאוּ אֶל אֲבִיהֶם וַיֹּאמְרוּ זֹאת מָצָאנוּ הַכֶּר נָא הַכְּתֹנֶת בִּנְךָ הִוא אִם לֹא" (שם, כג-לב)

הכתונת מופשטת מיוסף, נטבלת בדם, נקרעת בשלח (=חרב),[13] ואז מובאת אל אביהם הזקן. נדמה כי האחים מאמינים שלאחר מות יוסף לא תהיה לאביהם ברירה אלא להעביר את האהבה ממנו אליהם.

המשך הסיפור ילמד שהאחים טעו בכול. לא עלה בידם להפר לא את חלומותיו של יוסף וגם לא לבטל את אהבתו של יעקב. ובכל זאת, מעשיהם לימדו את יוסף לקח. הנער שחלם על מלוכה, עתיד לגלות שדרכו אל הגדולה עוברת תחילה בבור ואז במצולות העבדות.

ג. נפילתו של יוסף מגדולה בבית פוטיפר אל בור הכלא

מכיוון שיוסף באמת נועד לגדולה, ה' מסייע לו לצמוח בארץ עוניו. כפי שהיה יוסף שני לאביו, הוא הופך עתה שני לפוטיפר: "וַיַּרְא אֲדֹנָיו כִּי ה' אִתּוֹ וְכֹל אֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה ה' מַצְלִיחַ בְּיָדוֹ: וַיִּמְצָא יוֹסֵף חֵן בְּעֵינָיו וַיְשָׁרֶת אֹתוֹ וַיַּפְקִדֵהוּ עַל בֵּיתוֹ וְכָל יֶשׁ לוֹ נָתַן בְּיָדוֹ… וַיַּעֲזֹב כָּל אֲשֶׁר לוֹ בְּיַד יוֹסֵף וְלֹא יָדַע אִתּוֹ מְאוּמָה כִּי אִם הַלֶּחֶם אֲשֶׁר הוּא אוֹכֵל וַיְהִי יוֹסֵף יְפֵה תֹאַר וִיפֵה מַרְאֶה" (ל"ט, ג-ו)[14]

אולם, גם הפעם מסתיים מסעו של יוסף אל הגדולה בהשלכה אל הבור. הפעם, נפילתו של יוסף מפתיעה יותר. היא אינה נראית כתוצאה של חטא כלשהו, אלא בדיוק להיפך, כתוצאה של סירובו של יוסף לחטוא: "וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַתִּשָּׂא אֵשֶׁת אֲדֹנָיו אֶת עֵינֶיהָ אֶל יוֹסֵף וַתֹּאמֶר שִׁכְבָה עִמִּי: וַיְמָאֵן וַיֹּאמֶר אֶל אֵשֶׁת אֲדֹנָיו הֵן אֲדֹנִי לֹא יָדַע אִתִּי מַה בַּבָּיִת וְכֹל אֲשֶׁר יֶשׁ לוֹ נָתַן בְּיָדִי: אֵינֶנּוּ גָדוֹל בַּבַּיִת הַזֶּה מִמֶּנִּי וְלֹא חָשַׂךְ מִמֶּנִּי מְאוּמָה כִּי אִם אוֹתָךְ בַּאֲשֶׁר אַתְּ אִשְׁתּוֹ וְאֵיךְ אֶעֱשֶׂה הָרָעָה הַגְּדֹלָה הַזֹּאת וְחָטָאתִי לֵא-לֹהִים: וַיְהִי כְּדַבְּרָהּ אֶל יוֹסֵף יוֹם יוֹם וְלֹא שָׁמַע אֵלֶיהָ לִשְׁכַּב אֶצְלָהּ לִהְיוֹת עִמָּהּ" (ל"ט, ז-י)

יוסף מסרב להיעתר לדרישותיה של אשת אדוניו, לא מתוך פחד שמא ייתפס, אלא מתוך הכרה מוסרית ודתית שיש בכך רעה גדולה וחטא לא-לוהים. אך אשת אדוניו אינה מתרשמת מתוכחתו של יוסף ואינה מרפה מניסיונותיה לפתותו: "וַיְהִי כְּהַיּוֹם הַזֶּה וַיָּבֹא הַבַּיְתָה לַעֲשׂוֹת מְלַאכְתּוֹ וְאֵין אִישׁ מֵאַנְשֵׁי הַבַּיִת שָׁם בַּבָּיִת: וַתִּתְפְּשֵׂהוּ בְּבִגְדוֹ לֵאמֹר שִׁכְבָה עִמִּי וַיַּעֲזֹב בִּגְדוֹ בְּיָדָהּ וַיָּנָס וַיֵּצֵא הַחוּצָה" (ל"ט, יא-יב)

גם הפעם יוסף אינו מתפתה, וכדי להימלט ממה שנראה כניסיון אונס ממש, הוא עוזב את בגדו ביד גבירתו ונס החוצה. אשת פוטיפר בוחרת להעליל על יוסף שביקש לאנוס אותה –ספק מתוך רגשות נקמה, אך בוודאי גם מתוך ניסיון להסביר כיצד אירע שהעבד יפה התואר נמלט עירום מן הבית בעוד שבגדו נשאר בידה: "וַיְהִי כִשְׁמֹעַ אֲדֹנָיו אֶת דִּבְרֵי אִשְׁתּוֹ אֲשֶׁר דִּבְּרָה אֵלָיו לֵאמֹר כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה עָשָׂה לִי עַבְדֶּךָ וַיִּחַר אַפּוֹ:[15] וַיִּקַּח אֲדֹנֵי יוֹסֵף אֹתוֹ וַיִּתְּנֵהוּ אֶל בֵּית הַסֹּהַר מְקוֹם אֲשֶׁר אֲסִורֵי [קרי: אֲסִירֵי] הַמֶּלֶךְ אֲסוּרִים וַיְהִי שָׁם בְּבֵית הַסֹּהַר"  (ל"ט, יט-כ)

אם כן, יוסף מתמודד עם פיתוי מיני חוזר ונשנה בהצלחה מעוררת השתאות. למרבה הפלא, במקום שיזכה לשכר על נאמנותו, הוא שב ומוצא את עצמו נטול בגדים ומושלך לבור! אולי משום כך סברו רבים מחכמינו שיוסף ביקש לחטוא עם אשת פוטיפר, אלא שנעצר ברגע האחרון, אם מתוך חוסר יכולת ואם מתוך הכרה מוסרית: "ר' שמואל בר נחמן אמר: לעשות מלאכתו ודאי [=יוסף ביקש לנאוף] אלא 'ואין איש' – בדק את עצמו ולא מצא עצמו איש [-ומשום כך לא יכול היה לשכב עמה!] דבר אחר: ר"ש אמר: נמתחה הקשת וחזרה הדא הוא דכתיב [=זהו שנאמר] 'ותשב באיתן קשתו' – קַשְׁיוּתוֹ! ר' יצחק אמר: נתפזר זרעו ויצא דרך צפרניו… ר"ה בשם רבי מתנא אמר: איקונין של אביו ראה וצנן דמו…" (בראשית רבה פ"ז, ז)

לפי רצף האמירות החריפות הללו, יוסף אמנם ניצל בסופו של דבר מן החטא החמור, אך עם זאת הוא נענש בצדק, כיוון שהתכוון לנאוף ואף פעל לממש את כוונתו. אולם, הפער שיש בין האמירות החריפות של חז"ל להתנהגותו העקבית של יוסף כפי שהיא מתוארת במקרא, מקשה על אימוץ ההסברים הללו.

רש"י (בעקבות חז"ל) מיחס ליוסף חטא אחר: "ויהי יוסף יפה תאר ויפה מראה – כיון שראה עצמו מושל, התחיל אוכל ושותה ומסלסל בשערו. אמר הקדוש ברוך הוא: אביך מתאבל, ואתה מסלסל בשערך? אני מגרה בך את הדוב (ראה תנחומא וישב ח), מיד: ותשא אשת אדניו" (רש"י [מהדורת הכתר] ל"ט, ו-ז)

מדוע ראו חז"ל בתיאור יופיו של יוסף עדות להתנהגותו ולא תיאור עובדתי של מראהו החיצוני? ראשית, מכיוון שיופיו של יוסף אינו נזכר במקומו הטבעי, בתחילת הסיפור, אלא כשלב אחרון ברצף הצלחותיו בבית פוטיפר.[16] שנית, יופיו של יוסף מתואר תוך שימוש בפועל "וַיְהִי". פועל זה מתאים לתיאור מאורע שהתחדש יותר מאשר לתיאור מצב מתמשך.[17] מכאן מתבקשת המסקנה שהכתוב אינו מתאר את יופיו הטבעי של יוסף, אלא את אותו יופי שהוא תוצאה של מזון משובח וסלסול שער.[18] יוסף מתגאה ורואה בעצמו מושל, ומשום כך הוא דואג שמראהו החיצוני יהלום את המעמד הנכבד שלו זכה.

אפשר שרמז נוסף לגאוותו של יוסף נמצא במילים שבהם הוא בוחר כדי לתאר את אדוניו: "אֵינֶנּוּ גָדוֹל בַּבַּיִת הַזֶּה מִמֶּנִּי" (ט). אמנם מילים אלו באות להביע את חסדו של פוטיפר עם יוסף, אבל בין קפליהן מתחבאת התפיסה שהעבד, חשוב ככול שיהיה, הנו בר השוואה לאדוניו. נדמה כאילו יוסף שוכח שאליבא דאמת, הוא אינו אלא עבד, לא אדון ואפילו לא בן חורין פשוט. כך יוסף, שלא למד את לקח הענווה במלואו בפעם הראשונה, מושלך לבור בפעם השנייה.[19]

ד. גדולתו של יוסף בבית הכלא

יוסף נועד לגדולות באמת ובתמים, ומשום כך ה' שב ומצמיח אותו גם בבור הכלא. כפי שהיה שני לפוטיפר כך הוא הופך שני לשר בית הסוהר.

"וַיְהִי ה' אֶת יוֹסֵף וַיֵּט אֵלָיו חָסֶד וַיִּתֵּן חִנּוֹ בְּעֵינֵי שַׂר בֵּית הַסֹּהַר: וַיִּתֵּן שַׂר בֵּית הַסֹּהַר בְּיַד יוֹסֵף אֵת כָּל הָאֲסִירִם אֲשֶׁר בְּבֵית הַסֹּהַר וְאֵת כָּל אֲשֶׁר עֹשִׂים שָׁם הוּא הָיָה עֹשֶׂה: אֵין שַׂר בֵּית הַסֹּהַר רֹאֶה אֶת כָּל מְאוּמָה בְּיָדוֹ בַּאֲשֶׁר ה' אִתּוֹ וַאֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה ה' מַצְלִיחַ"  (ל"ט, כא-כג)

הצלחתו המופלאה של יוסף גורמת לשר בית הסוהר להפקיד בידיו האמונות את הטיפול בשני אסירים חשובים במיוחד – שר המשקים ושר האופים. כששני השרים חולמים חלום מטריד, זוכה יוסף להפגין בפניהם את כישרונותיו יוצאי הדופן.

"וַיָּבֹא אֲלֵיהֶם יוֹסֵף בַּבֹּקֶר וַיַּרְא אֹתָם וְהִנָּם זֹעֲפִים: וַיִּשְׁאַל אֶת סְרִיסֵי פַרְעֹה אֲשֶׁר אִתּוֹ בְמִשְׁמַר בֵּית אֲדֹנָיו לֵאמֹר מַדּוּעַ פְּנֵיכֶם רָעִים הַיּוֹם" (מ', ו-ח)

יוסף מתגלה כמשרת רגיש, המבחין במצב רוחם של שרי המלך. כאשר השרים מספרים לו: "חֲלוֹם חָלַמְנוּ וּפֹתֵר אֵין אֹתוֹ" (ח), מתגלה הנער שחלם חלומות כמי שיודע לפתור את חלומות זולתו, והוא מצהיר בענווה: "הֲלוֹא לֵא-לֹהִים פִּתְרֹנִים סַפְּרוּ נָא לִי" (ח).

יוסף פותר את חלומו של שר המשקים לטובה ומצמיד לפתרון החלום גם בקשה: "כִּי אִם זְכַרְתַּנִי אִתְּךָ כַּאֲשֶׁר יִיטַב לָךְ וְעָשִׂיתָ נָּא עִמָּדִי חָסֶד וְהִזְכַּרְתַּנִי אֶל פַּרְעֹה וְהוֹצֵאתַנִי מִן הַבַּיִת הַזֶּה: כִּי גֻנֹּב גֻּנַּבְתִּי מֵאֶרֶץ הָעִבְרִים וְגַם פֹּה לֹא עָשִׂיתִי מְאוּמָה כִּי שָׂמוּ אֹתִי בַּבּוֹר" (מ', יד-טו)

יוסף מנצל את אוזנו הכרויה של שר המשקים, כדי לטעון באוזניו לחפותו. אומנם הוא עבד, אבל לא בגלל שפשע, אלא בגלל שפשעו נגדו וגנבו אותו מארצו. אומנם הוא הושלך לבור הכלא במצרים, אבל גם פה לא עשה מאומה.

החלק הראשון בתוכניתו של יוסף מצליח כששר המשקים מושב למעמדו הראשון. אולם החלק השני, החשוב יותר, מסתיים בכישלון זמני: "וְלֹא זָכַר שַׂר הַמַּשְׁקִים אֶת יוֹסֵף וַיִּשְׁכָּחֵהוּ" (מ', כג). אם אומנם נועד שר המשקים להיות שליח בידי ההשגחה להוציא את יוסף מן הבור, הרי שהצלה זו נדחית באופן לא צפוי, ויוסף מוצא את עצמו ממתין בבור שנתיים נוספות.

מדוע נגזר על יוסף לשוב ולהישאר בבור?[20]

חז"ל מסבירים כי יוסף חטא בכך שבטח בישועת אדם: "ולא היה צריך לעשות שם אלא עשר שנים, ולמה נתוספו לו שם שתי שנים? אמר הקדוש ברוך הוא: אתה השלכת בטחוני ובטחת בשר המשקים ואמרת לו שתי זכירות: 'כי אם זכרתני' 'והזכרתני'. תשתכח שתי שנים בבית הסהר. לכך כתיב: 'ויהי מקץ שנתים ימים', שתי שנים ליציאת שר המשקים מבית הסהר" (תנחומא וישב ט', ו)

אך קשה לקבל את ההסבר הזה, שכן לא קל למצוא במקרא בכלל ובסיפורי יוסף בפרט ביקורת על השתדלות עצמית להינצל מצרה.[21] די להזכיר את העובדה שאל פתרון חלומו של פרעה מצרף יוסף גם עצה המפרטת את ההשתדלות הנדרשת כדי להינצל (מ"א, לג-לו). מה יכול להיות, אם כן, חטאו של יוסף?

נדמה לי שפתרון החידה נמצא לא בבקשת הסיוע משר המשקים, אלא בהסבר שהוא מצרף לדבריו: "כִּי גֻנֹּב גֻּנַּבְתִּי מֵאֶרֶץ הָעִבְרִים וְגַם פֹּה לֹא עָשִׂיתִי מְאוּמָה כִּי שָׂמוּ אֹתִי בַּבּוֹר" (מ', טו). יוסף טוען בתוקף לחפותו. אומנם הוא הושלך לבור הן בכנען הן במצרים, אבל לתפיסתו בשני המקרים היה הוא קורבן תמים של הנסיבות.[22] מכיוון שיוסף מעיד בכך שטרם הבין את אחריותו לגורלו הקשה, נגזרות עליו שנתיים נוספות בבור.

ה. גדולת יוסף בבית פרעה

יוסף נועד באמת לגדולה, ובסופו של דבר הוא זוכה לצאת מ'בירא עמיקתא' חזרה ל'איגרא רמא' – לביתו של פרעה. כאשר פרעה זקוק לפותר חלומות, שר המשקים ממלא סוף סוף את התחייבותו ומזכיר את יוסף באוזני המלך. אבל הוא לא מציג את יוסף כאסיר חף מפשע שיש להוציאו מבור הכלא, אלא כפותר חלומות בעל מוניטין.[23]

כאשר פרעה פונה אל יוסף ומתאר אותו במילים: "וַאֲנִי שָׁמַעְתִּי עָלֶיךָ לֵאמֹר תִּשְׁמַע חֲלוֹם לִפְתֹּר אֹתוֹ" (מ"א, טו), יוסף ממהר להסתייג ומגיב בענווה יתירה: "וַיַּעַן יוֹסֵף אֶת פַּרְעֹה לֵאמֹר בִּלְעָדָי אֱ-לֹהִים יַעֲנֶה אֶת שְׁלוֹם פַּרְעֹה" (מ"א, טז)

עתה זוכה יוסף לגדולה שאין אחריה נפילה: "וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל עֲבָדָיו הֲנִמְצָא כָזֶה אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ אֱ-לֹהִים בּוֹ: וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל יוֹסֵף אַחֲרֵי הוֹדִיעַ אֱ-לֹהִים אוֹתְךָ אֶת כָּל זֹאת אֵין נָבוֹן וְחָכָם כָּמוֹךָ: אַתָּה תִּהְיֶה עַל בֵּיתִי וְעַל פִּיךָ יִשַּׁק כָּל עַמִּי רַק הַכִּסֵּא אֶגְדַּל מִמֶּךָּ: וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל יוֹסֵף רְאֵה נָתַתִּי אֹתְךָ עַל כָּל אֶרֶץ מִצְרָיִם: וַיָּסַר פַּרְעֹה אֶת טַבַּעְתּוֹ מֵעַל יָדוֹ וַיִּתֵּן אֹתָהּ עַל יַד יוֹסֵף וַיַּלְבֵּשׁ אֹתוֹ בִּגְדֵי שֵׁשׁ וַיָּשֶׂם רְבִד הַזָּהָב עַל צַוָּארוֹ: וַיַּרְכֵּב אֹתוֹ בְּמִרְכֶּבֶת הַמִּשְׁנֶה אֲשֶׁר לוֹ וַיִּקְרְאוּ לְפָנָיו אַבְרֵךְ וְנָתוֹן אֹתוֹ עַל כָּל אֶרֶץ מִצְרָיִם: וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל יוֹסֵף אֲנִי פַרְעֹה וּבִלְעָדֶיךָ לֹא יָרִים אִישׁ אֶת יָדוֹ וְאֶת רַגְלוֹ בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם" (מ"א, לח-מד)

כפי שהיה יוסף שני בבית אביו, שני בבית פוטיפר ושני בבית הסוהר, כך הופך יוסף לשני בבית פרעה. כתונת הפסים שלה זכה בבית אביו, מוחלפת עתה בבגדי שש. הגדולה שנובאה ליוסף סוף סוף מגיעה.

ו. מפגש יוסף ואחיו

יוסף 'החדש', אינו דומה עוד לנער שראה בגדולה מתנה אישית. המעבר במצולות העבדות ובבור הכלא מיתן את הגאווה הצורמת שהוחלפה בענווה עמוקה ובתפיסה ראויה של שלטון. ניתן לראות ביטוי לתפיסה החדשה של יוסף, בשעה שהוא מתגלה לאחיו: "וַיֹּאמֶר אֲנִי יוֹסֵף אֲחִיכֶם אֲשֶׁר מְכַרְתֶּם אֹתִי מִצְרָיְמָה: וְעַתָּה אַל תֵּעָצְבוּ וְאַל יִחַר בְּעֵינֵיכֶם כִּי מְכַרְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי לְמִחְיָה שְׁלָחַנִי אֱ-לֹהִים לִפְנֵיכֶם… וַיִּשְׁלָחֵנִי אֱ-לֹהִים לִפְנֵיכֶם לָשׂוּם לָכֶם שְׁאֵרִית בָּאָרֶץ וּלְהַחֲיוֹת לָכֶם לִפְלֵיטָה גְּדֹלָה: וְעַתָּה לֹא אַתֶּם שְׁלַחְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי הָאֱ-לֹהִים וַיְשִׂימֵנִי לְאָב לְפַרְעֹה וּלְאָדוֹן לְכָל בֵּיתוֹ וּמֹשֵׁל בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם" (מ"ה, ד-ח)

הנער שחלם על כבוד וגדולה צמח להיות גבר שמבין את ייעודו. כמה עלובים נראים פתאום הפתרונות על אחים שמשתחווים לאח אחד, וכמה גדול יותר נראה תפקידו של יוסף כעת. כמה צעיר נראה יוסף שהביא את דיבת אחיו אל אביהם, וכמה נשגב נראה יוסף השומר לעצמו את חטאם האיום של אחיו כלפיו.[24]

יוסף מבין שחלומות ילדותו לא באו להחניף לו, אלא להכין אותו לשליחות מפרכת; שהכוח ש-ה' נותן בידיו, אינו מיועד לפרנס את גאוותו, אלא את משפחתו התלויה בו.[25]

מה קולעים בהקשר זה דבריו של רבן גמליאל לתלמידיו בשעה שביקש 'להושיבם בראש': "כמדומין אתם ששררה אני נותן לכם? עבדות אני נותן לכם!" (הוריות י', א-ב)

(ד"ר יושי פרג'ון. נשלח ע"י ישיבת הר עציון. עורך: אורי יעקב בירן. כל הזכויות שמורות לישיבה ולד"ר)


[1] הפירוש הפשוט ביותר לביטוי: "בֶן זְקֻנִים", הוא בן "שנולד לו לעת זקנתו" (רש"י [מהדורת הכתר], ל"ז, ג). ראו עוד ראב"ע, הפירוש הקצר; רשב"ם; ר"י בכור שור; שד"ל; א' סימון, בקש שלום ורדפהו: שאלות השעה באור המקרא – המקרא באור שאלות השעה, מהדורה שנייה מתוקנת ומורחבת, תל-אביב 2002, עמ' 61.

להסבר זה יש שני קשיים: ראשית, הפרש הגילים בין יוסף לכמה מאחיו כמעט זניח; שנית, בן הזקונים האמיתי של יעקב צריך להיות בנימין ולא יוסף (ראה מ"ד, כ). משום כך, נטו כמה מן הפרשנים להסביר את הביטוי כרומז לתפקידו של יוסף כמי שמשרת את אביו הזקן (ראו למשל רמב"ן; רד"צ הופמן, ספר בראשית [מהדורת א' וסרטיל], תל-אביב תשל"א, ל"ז, ג [כרך ב' עמ' תקס"ב]); או כרומז לחוכמתו היתירה של יוסף (אונקלוס; רד"ק).

[2] לא ברור מן הסיפור מהי בעצם כתונת הפסים. מההופעה המקראית היחידה מחוץ לסיפורנו (שמואל-ב' י"ג, יח) משתמע שמדובר בבגד המעיד על מעמד גבוה. חז"ל הציעו להסביר: "פסים – שהיתה מגעת עד פס ידו" (בראשית רבה פ"ד, ח). הביטוי 'פס יד' פירושו כף יד (ראו "פַּס יְדָא" [דניאל ה', ה]), מכאן שכתונת פסים היא בגד בעל שרוולים המגיעים עד לכף היד ואולי גם עד לכף הרגל.

משמעות הבגד ארוך השרוולים הוסברה יפה על ידי שד"ל: "ואורך הבגדים הוא סימן שחרור וגדולה, שאינו צריך לעשות מלאכה" (שד"ל [מהדורת על-התורה], ל"ז, ג)

[3] ראו סימון (לעיל הערה 1), עמ' 61. חז"ל ביקרו את יעקב על מעשה זה, ואף ראו בו דוגמה להתנהלות הורית שגויה. כך למשל דרש רבי אלעזר בן עזריה: "צריך אדם שלא לשנות בן מבניו, שעל ידי כתנת פסים שעשה אבינו יעקב ליוסף – וישנאו אותו וגו' " (בראשית רבה פ"ד, ח)

בלשון חריפה יותר נאמר בשם רב בגמרא: "לעולם אל ישנה אדם בנו בין הבנים, שבשביל משקל שני סלעים מילת שנתן יעקב ליוסף יותר משאר בניו נתקנאו בו אחיו ונתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים" (שבת י' ע"א)

[4] נחלקו המפרשים למה רומזות המילים "וְעַל דְּבָרָיו": האם לבחירתו של יוסף לספר לאחיו את חלומו בהתנשאות (רמב"ן; ספורנו; רד"צ הופמן [לעיל הערה 1], ל"ז, ה-ח [כרך ב' עמ' תקס"ה]; י"מ עמנואלי, ספר בראשית: הסברים והארות, תל-אביב תשל"ז, עמ' 495), או לדיבה שהביא אל אביו (רש"י; רשב"ם; רד"ק; ר"י בכור שור; רלב"ג, ביאור הפרשה).

[5] ראו שד"ל; רד"צ הופמן (לעיל ההערה 1), ל"ז, ט-יא (כרך ב' עמ' תקס"ו); נ' ליבוביץ, עיונים בספר בראשית בעקבות פרשנינו הראשונים והאחרונים, ירושלים תשכ"ז, עמ' 305–306. עמנואלי (לעיל הערה 4), עמ' 496; מורי, פרופ' אוריאל סימון, מטיב לתאר את מניעיו של יוסף: "שתיקת אחיו ש'לא יכלו דַּבְּרוֹ לְשָׁלֹם' (ל"ז, ד) אינה מרתיעה את יוסף. הוא ממשיך בנתיב ההשתררות על אחיו, וכאשר הוא מקבל לכך אישור מלא מן השמים בשני חלומות… הריהו ממהר לספר אותם באוזניהם… הנער בן השבע עשרה לא חיפש את אהבת אחיו אלא את הכרתם בגדולה היעודה לו ברצון אביו וברצון השמים" (סימון [לעיל הערה 1], עמ' 61–62)

[6] הופעת אימו של יוסף בפתרון החלום מעוררת קושי שכן לפי סדר המקראות רחל כבר אינה בין החיים. ישנם שני פתרונות רווחים: (1) הכוונה אינה לרחל אלא לבלהה שגידלה אותו (ראו למשל בראשית רבה פ"ד, יא; רש"י; ראב"ע, הפירוש הקצר); (2) הכוונה אמנם לרחל, אבל אין חלום בלי דברים בטלים, וזהו הדבר הבטל בחלום (ראו למשל רד"ק; רד"צ הופמן [לעיל הערה 1], ט-יא [כרך ב' עמ' תקס"ז]; עמנואלי [לעיל הערה 4], עמ' 495; י' זקוביץ, יעקב: הסיפור המפתיע של אבי האומה, אור יהודה תשע"ב, עמ' 154).

נדמה לי שיש מקום לשקול אפשרות שלישית, על פיה סיפורנו מתחיל קודם לפטירת רחל. פירוש זה נתמך לא רק מדבריו של יעקב, אלא גם מתיאורו של יוסף כ'בן זקונים' (ראו לעיל הערה 1).

[7] הרב בזק סבור כי שלושת צמדי החלומות מביעים את ההתפתחות שחלה ביוסף עצמו כפותר חלומות (א' בזק, "דרכו של יוסף בפתרון שלושת צמדי החלומות", מגדים נ' [תשס"ט], עמ' 11).

[8] תמונה זו של צבא השמים המשתחווים ליוסף מקבלת עוצמה מיוחדת לנוכח ההיפוך מן התמונה הרווחת: "וּפֶן תִּשָּׂא עֵינֶיךָ הַשָּׁמַיְמָה וְרָאִיתָ אֶת הַשֶּׁמֶשׁ וְאֶת הַיָּרֵחַ וְאֶת הַכּוֹכָבִים כֹּל צְבָא הַשָּׁמַיִם וְנִדַּחְתָּ וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לָהֶם וַעֲבַדְתָּם" (דברים ד', יט)

[9] מורי, הרב אלחנן סמט, הקדיש עיון שלם לשאלת פתרונם הנכון של חלומות יוסף (א' סמט, עיונים בפרשות השבוע: סדרה ראשונה, תל אביב תשס"ט, כרך א', עמ' 105–113). הנה תורף דבריו: "'הישנות החלום פעמיים' אל יוסף נועדה לבשר לו כי עומדת להיות מוטלת עליו שליחות קיומית כפולה ביחס למשפחתו, ועליו להתכונן לקראתה: השליחות האחת היא בעלת אופי כלכלי והיא נוגעת לקיום המשפחה בעתיד הקרוב [=חלום האלומים בשדה. י"פ], ואילו השליחות האחרת אופייה הוא רוחני והיא נוגעת לעתיד הרחוק, שבו תהפוך משפחת יעקב לעם רב ככוכבים" (עמ' 111)

קיל מעדיף לפרש את החלום השני כמוסב על יהושע בן נון, מצאצאי יוסף, שמשל על אחד עשר השבטים של אחיו, ועצר בדבריו את השמש ואת הירח (י' קיל, ספר בראשית [דעת מקרא], ירושלים תשס"ג, ל"ז, יא [כרך ג' עמ' מ"ו]).

הרב בזק סבור שהשמש, הירח ואחד עשר הכוכבים רומזים לשלוש עשרה השנים שיעברו מחלומותיו הראשונים של יוסף בן השבע עשרה ועד שיגיע לבית פרעה בהיותו בן שלושים. השמש והירח מסמלים לא רק את השנתים בבור הכלא אחרי חלום שר המשקים, אלא בעיקר את עתידו של יוסף כשליט שכל האנושות משתחווה לו (בזק, [לעיל הערה 7], עמ' 14–15).

[10] יש המוצאים בתשובת יוסף לאביו "הנני" עדות לכך שגודל הסכנה דווקא ברור לו. כך למשל דרשו חז"ל: "אמר ר' חמא בר חנינא: הדברים הללו היה יעקב אבינו נזכר ומעיו מתחתכין – יודע היית שאחיך שונאים אותך והיית אומר לי 'הנני'." (בראשית רבה פ"ד, יג)

ראו עוד רש"י; רד"צ הופמן (לעיל הערה 1), יב-יד (כרך ב' עמ' תקס"ח); ליבוביץ (לעיל הערה 5), עמ' 307, 339; עמנואלי (לעיל הערה 4), עמ' 496.

[11] ראו סימון [לעיל הערה 1], עמ' 62.

[12] ראו סימון [לעיל הערה 1], עמ' 63.

[13] ראו רמב"ן; רד"ק (בשם 'יש מפרשים'); ספורנו; זקוביץ (לעיל הערה 6), עמ' 155–156 (בעקבות צוואת זבולון ד', י-יא).

[14] סימון מציין: "יוסף דומה להפליא לא רק ליעקב אביו בכך שהוא משמש כצינור של ברכת ה' [ראו ל', כז. י"פ], אלא גם לרחל אמו ביופיו המופלג. עליה נאמר: 'ורחל היתה יְפת תֹאר וִיפַת מראה' (כ"ט, יז), ויוסף הוא הגבר היחידי במקרא כולו שהצירוף הזה מוסב עליו: 'ויהי יוסף יְפֵה תֹאר וִיפֵה מראה' (ל"ט, ו)" (סימון [לעיל הערה 1], עמ' 64)

[15] הכתוב אינו מציין במפורש על מי כעס פוטיפר. לנוכח העונש הקל להפתיע של יוסף, סבורים כמה מן הפרשנים שפוטיפר לא האמין לעלילה של אשתו (ראו בראשית רבה פ"ז, ט; ראב"ע, הפירוש הקצר; רמב"ן [כאפשרות]; רלב"ג, ביאור המילות; ספורנו; עמנואלי [לעיל הערה 4], עמ' 522; קיל [לעיל הערה 9], ל"ט, יט [כרך ג' עמ' ק"ה]). הסבר יוצא דופן לעונשו הקל של יוסף מופיע במדרש: "כיון ששמע רבו כך, רצה להרגו, שנאמר: 'ויחר אפו'… אמרה לו אשתו: אל תפסיד ממונך. הנח אותו בבית הסהר עד שתמכרהו ותקח את ממונך. וכל זה לא עשתה אלא שמא יתרצה בה. ובכל יום ויום הולכת אצלו ואומרת לו: התרצה לי. והוא אומר: כבר נשבעתי. והיא אומרת לו: אני מעוורת עיניך. והוא אומר: 'ה' פוקח עורים'. כאן תהא מיתתך בכבלים. והוא אומר: 'ה' מתיר אסורים'. אני מוכרת אותך בארץ רחוקה. הוא אומר: 'ה' שומר את גרים' "  (תנחומא וישב ט')

[16] הנה רצף פעלי 'ויהי' בסיפור: "וַיְהִי ה' אֶת יוֹסֵף וַיְהִי אִישׁ מַצְלִיחַ וַיְהִי בְּבֵית אֲדֹנָיו הַמִּצְרִי… וַיְהִי מֵאָז הִפְקִיד אֹתוֹ בְּבֵיתוֹ וְעַל כָּל אֲשֶׁר יֶשׁ לוֹ וַיְבָרֶךְ ה' אֶת בֵּית הַמִּצְרִי בִּגְלַל יוֹסֵף וַיְהִי בִּרְכַּת ה' בְּכָל אֲשֶׁר יֶשׁ לוֹ בַּבַּיִת וּבַשָּׂדֶה… וַיְהִי יוֹסֵף יְפֵה תֹאַר וִיפֵה מַרְאֶה" (ל"ט, ב-ו)

ראו עוד ליבוביץ (לעיל הערה 5), עמ' 291–292.

[17] ראו עמנואלי (לעיל הערה 4), עמ' 518–519.

[18] מסתבר שיש בכך גם כדי לרמוז שחטאו של יוסף בסיפורנו דומה לחטאו בסיפור המכירה, כפי שפירש שם רש"י (בעקבות חז"ל, בראשית רבה פ"ד, ז): "והוא נער – שהיה עושה מעשה נערות: מתקן בשערו ומשמש בעיניו, כדי שיהא נראה יפה" (רש"י [מהדור הכתר] ל"ז, ב)

[19] הדברים נוסחו יפה על ידי ליבוביץ: "מכיוון שעדיין לא הצטרף [=יוסף] ולא הזדכך מאהבת השלטון – הוצרך לרדת שנית… לבור. גם כאן עולה הוא מעלה מעלה… אלא שעתה אינו מרגיש עצמו עוד מושל. לא לחינם נשאר בזכרונו של שר המשקים כ'נער עבד עברי' [צ"ל: 'נער עברי עבד'] (מא, יב), כי מעתה קטון הוא בעיניו" (ליבוביץ [לעיל הערה 5], עמ' 309)

[20] רבים סבורים כי השנתיים הללו לא נועדו להעניש את יוסף אלא להביאו בזמן הנכון אל ארמונו של פרעה. כך למשל דרשו חז"ל: "ולא זכר שר המשקים את יוסף וגו' – כל היום היה מתנה תנאים ומלאך בא והופכן, וקושר קשרים, ומלאך בא ומתירן. אמר לו הקדוש ברוך הוא: את שוכחו ואני לא אשכחהו. הדא הוא דכתיב: ולא זכר שר המשקים" (בראשית רבה פ"ח, ז)

[21] ראו למשל סימון (לעיל הערה 1), עמ' 68–69; בזק (לעיל הערה 7), עמ' 18–19. לנוכח זאת, מציע ר"י מדן להבין את חטאו של יוסף מעט אחרת: "אם נעקוב אחרי דבריו של יוסף מאז נמכר לעבד במצרים, נגלה ששם שמים שגור בפיו… היוצא מן הכלל היחיד הוא דבריו אל שר המשקים. שם לא הזכיר במילה אחת את הא-לוהים… על השמטת שם שמים, ולא על עצם ההסתייעות בשר המשקים, נענש יוסף, לדברי חז"ל, בשנתיים נוספות בבור" (ר"י מדן, כי-קרוב אליך: לשון מקרא ולשון חכמים – ספר בראשית, תל-אביב 2014, עמ' 379)

[22] בשונה מיוסף, אחיו רואים בחזרת המאורעות עדות ברורה למשפט הא-לוהי. כאשר יוסף אומר לאחים: "אֲחִיכֶם אֶחָד יֵאָסֵר בְּבֵית מִשְׁמַרְכֶם וְאַתֶּם לְכוּ הָבִיאוּ שֶׁבֶר רַעֲבוֹן בָּתֵּיכֶם" (מ"ב, יט). אף שברור לאחים שהאיש חושד בהם מסיבות אחרות, הרי שהדמיון לסיפור מכירת יוסף מתפרש כמגלה את יד ההשגחה ומעורר בהם חרטה: "וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ עַל אָחִינוּ אֲשֶׁר רָאִינוּ צָרַת נַפְשׁוֹ בְּהִתְחַנֲנוֹ אֵלֵינוּ וְלֹא שָׁמָעְנוּ עַל כֵּן בָּאָה אֵלֵינוּ הַצָּרָה הַזֹּאת"(שם, כא)

רגש דומה של חרטה והודאה על חטא מתעורר באחים כאשר הגביע נמצא באמתחת בנימין: "וַיֹּאמֶר יְהוּדָה מַה נֹּאמַר לַאדֹנִי מַה נְּדַבֵּר וּמַה נִּצְטַדָּק הָאֱ-לֹהִים מָצָא אֶת עֲוֺן עֲבָדֶיךָ הִנֶּנּוּ עֲבָדִים לַאדֹנִי גַּם אֲנַחְנוּ גַּם אֲשֶׁר נִמְצָא הַגָּבִיעַ בְּיָדוֹ" (שם, טז)

ראו עוד ליבוביץ (לעיל הערה 5), עמ' 330–333; א' אלטר, אמנות הסיפור במקרא (תרגום: ש' צינגל), תל-אביב תשמ"ח, עמ' 188–189, 196; סמט (לעיל הערה 9), עמ' 123–125.

[23] ראו סימון (לעיל הערה 1), עמ' 69.

[24] אף שאין ראייה ברורה לדבר, מסתבר שיעקב מעולם לא גילה כיצד התגלגל יוסף למצרים. ראו למשל פסיקתא רבתי (איש שלום) ג'; לקח טוב כ"ט, כה; רמב"ן מ"ה, כז; עמנואלי (לעיל הערה 4), עמ' 482–483.

[25] ראו ליבוביץ (לעיל הערה 5), עמ' 309; סמט (לעיל הערה 9), עמ' 112.

דברי תורה נוספים בקטגוריות של דבר תורה זה
  • כיבוד אב של יוסף
  • הוי דן לכף זכות
  • תולדות עשו ותולדות יעקב
  • ''וירד יהודה''
  • ההבדל בין שנאה לקנאה
  • בחירתו החופשית של יוסף
  • "הקרב על התודעה"
  • https://www.vorts.co.il/wp-content/uploads/MagenDavidS1-e1367510016159.jpg לחצו כאן כדי להוריד את המודעה של וורטס! (230KB)
    רוצים לעזור? הורידו את הקובץ, הדפיסו ותלו על לוח מודעות ציבורי ליד בית הכנסת או בית הספר במקום מגוריכם, ועזרו לנו להפיץ את דבר קיומו של האתר לאנשים נוספים.