עברו המפוקפק של יעקב
בפרשת השבוע מספרת לנו התורה על מעשה דינה. בסיומה של הפרשה, כאשר מתברר ליעקב על מעשה שמעון ולוי, תגובתו לאירועים היא מפתיעה מאוד: "ויאמר יעקב אל שמעון ואל לוי: עכרתם אותי להבאישני ביושב הארץ בכנעני ובפריזי, ונאספו אלי והיכוני ונשמדתי אני וביתי. ויאמרו: הכזונה יעשה את אחותנו?!" (ל"ד, ל-לא)
מדוע תגובתו של יעקב כל כך 'עניינית', ולא נוגעת בצד הלא-מוסרי שבמעשה שמעון ולוי? נדמה שהשאלה קשה עוד יותר, שהרי עד לאותו רגע יעקב נמצא מחוץ לסיפור, ואינו מונע את מעשה בניו מלכתחילה! הדברים בולטים במיוחד על רקע תגובתו התקיפה של יעקב למעשה לפני מותו: "שמעון ולוי אחים כלי חמס מכרותיהם… כי באפם הרגו איש" (מ"ט, ה). מדוע יעקב מחכה עד לפטירתו בשביל לקלל את שמעון ולוי על מעשיהם?
ניתן לראות, שכאשר התורה מתארת את מעשה שמעון ולוי, היא מדגישה במיוחד את הרמאות שבה השתמשו האחים: "ויענו בני יעקב את שכם ואת חמור אביו במרמה וידברו" (ל"ד, יג). נדמה, שכאשר רואה יעקב שבניו מנסים לרמות את שכם, הוא מרגיש שאין לו זכות להוכיחם על מעשיהם. במידה רבה אין ספק שהוא צודק, שהרי אם היה מנסה לדבר אל לבם היו הבנים מזכירים לו את הרמאות שהוא עצמו השתמש בה בשביל להשיג את מה שרצה מלבן. לכן יעקב נמנע מלהגיב על מעשה בניו, למרות שלבו מלא טענות כלפיהם, והוא מחכה עד יום מותו בשביל לומר להם את הדברים הקשים.
נדמה, שהעבר המפוקפק של יעקב הוא גם זה שגורם לו לפחד מאוד לפני פגישתו עם עשו – "וירא יעקב מאוד וייצר לו". יעקב פחד שהוא יצא מפסיד ממאבק זה, משום שאת כל עשרים ושתיים השנים שבהן היה אצל לבן, בילה עשו בבית יצחק ורבקה ודאג להם. יעקב פחד שזכויותיו של עשו בכיבוד ההורים יכריעו את הכף, וימנעו מהקב"ה מלהתערב לטובת יעקב.
לכן, גם לאחר מעשה דינה, יותר מאשר פוחד יעקב מההשלכות המוסריות של מעשה בניו, הוא חושש מההשלכות ההיסטוריות של המקרה. הוא פוחד שלאחר מעשי הרמאויות שלו הקב"ה מאס בו ובזרעו, ולכן יצליחו עמי הארץ במזימתם – "ונאספו עלי והכוני ונשמדתי אני וביתי". כאשר יעקב מטיח בבניו "עכרתם אותי", הוא מתכוון שמעשיהם הוסיפו לו חטאים נוספים, ושוב התערערו יחסיו עם הקב"ה. רק לפני מותו, כאשר הקב"ה מתגלה לו שוב ומבטיח לו את ההבטחות ביחס לקיום עם ישראל, יודע יעקב שעדיין הקב"ה עמו, ולכן הוא 'מתפנה' להוכיח את בניו גם מהצד המוסרי של מעשיהם.
(הרב יהודה עמיטל. נשלח ע"י ישיבת הר עציון במסגרת "יום יום". סיכם: ר' שאול ברט)