יעקב נשאר יעקב

הדפסה

א. מבוא

בפרשתנו מסופר כיצד יעקב שב למולדתו, אחרי שנים ארוכות וקשות בבית לבן. זה אינו סיפור משיב נפש על שיבתו של נווד עייף לארצו, שכן הסבל שחווה יעקב בַּנֵּכָר, רב ככול שהיה, לא נועד אלא להצילו מסכנה חמורה יותר – איבת עֵשָׂו על 'גנבת' הברכות. אולם עתה, עם שיבתו לארץ כנען, יעקב אינו יכול עוד לחמוק מן ההשלכות של מעשיו בעבר. הדרך שבה נוקט יעקב היא דרך של כניעה ופיוס: "וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב מַלְאָכִים לְפָנָיו אֶל עֵשָׂו אָחִיו אַרְצָה שֵׂעִיר שְׂדֵה אֱדוֹם: וַיְצַו אֹתָם לֵאמֹר כֹּה תֹאמְרוּן לַאדֹנִי לְעֵשָׂו כֹּה אָמַר עַבְדְּךָ יַעֲקֹב עִם לָבָן גַּרְתִּי וָאֵחַר עַד עָתָּה: וַיְהִי לִי שׁוֹר וַחֲמוֹר צֹאן וְעֶבֶד וְשִׁפְחָה וָאֶשְׁלְחָה לְהַגִּיד לַאדֹנִי לִמְצֹא חֵן בְּעֵינֶיךָ" (ל"ב, ד-ו)

יעקב אינו מזכיר במפורש את צללי העבר.[1] אך בכל זאת, ההדגשה החוזרת על היותו עבד לעֵשָׂו, מבקשת ליטול משהו מן המרירות של 'גנבת' הברכות. כפי שכתב רש"י: "אינך כדאי לשנוא אותי על ברכות אביך שברכני 'הוה גביר לאחיך', שהרי לא נתקיימה בי."[2] 'לעומת זאת, בך דווקא נתקיימה, שהרי אתה אדוני!'

עֵשָׂו אינו משיב למלאכיו של יעקב במילים, אלא במעשים: "וַיָּשֻׁבוּ הַמַּלְאָכִים אֶל יַעֲקֹב לֵאמֹר בָּאנוּ אֶל אָחִיךָ אֶל עֵשָׂו וְגַם הֹלֵךְ לִקְרָאתְךָ וְאַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ עִמּוֹ" (ל"ב, ז)

השתיקה המאיימת אינה מבשרת טובות, שהרי המשפט האחרון שיעקב שמע באשר לכוונותיו של עֵשָׂו היה: "הִנֵּה עֵשָׂו אָחִיךָ מִתְנַחֵם לְךָ לְהָרְגֶךָ" (כ"ז, כב). כשמצרפים לכך את העובדה שהוא יוצא מארצו לקראת יעקב בראש כוח של ארבע מאות גברים, ההשערה שעֵשָׂו מתכונן למלחמה קרובה להיות וודאית.[3] יעקב מבין שעֵשָׂו לא שכח ולא סלח.[4]

ב. הכנות יעקב לקראת המפגש

יעקב, שאך לפני זמן קצר התמודד עם 'אחיו', לבן הארמי, נמלא אימה מפני ההתמודדות עם אחיו התאום, עֵשָׂו: "וַיִּירָא יַעֲקֹב מְאֹד וַיֵּצֶר לוֹ" (ח).[5] כדי להקטין את הסיכוי שהמפגש יסתיים באסון, יעקב "התקין עצמו לשלשה דברים: לדורון ולמלחמה ולתפלה" (רש"י ל"ב, ט). תחילה, הוא מתכונן לרע מכל, למלחמה עם עֵשָׂו: "וַיַּחַץ אֶת הָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ וְאֶת הַצֹּאן וְאֶת הַבָּקָר וְהַגְּמַלִּים לִשְׁנֵי מַחֲנוֹת: וַיֹּאמֶר אִם יָבוֹא עֵשָׂו אֶל הַמַּחֲנֶה הָאַחַת וְהִכָּהוּ וְהָיָה הַמַּחֲנֶה הַנִּשְׁאָר לִפְלֵיטָה" (ל"ב, ח-ט)

ניתן להניח שליעקב יש עבדים ופועלים לא מעטים, אבל הוא אינו מכין אותם למלחמה הכרוכה בכלי נשק או בטקטיקות של תקיפה. ככלות הכול, משפחה עם ילדים רכים, המתנהלת לאיטה כשהיא מלווה בצאן ובקר, אינה יריב הולם לגדוד לוחמים.[6] יעקב אינו מתכונן לקרב הרואי, אלא להקטנת הטבח שיתרחש עם התבוסה.

יעקב אינו מסתפק בדרך הפעולה הזו, שיש בה כדי לוותר על חצי ממשפחתו, והריהו נוקט דרך התמודדות שנייה – תפילה: "וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֱ-לֹהֵי אָבִי אַבְרָהָם וֵא-לֹהֵי אָבִי יִצְחָק ה' הָאֹמֵר אֵלַי שׁוּב לְאַרְצְךָ וּלְמוֹלַדְתְּךָ וְאֵיטִיבָה עִמָּךְ: קָטֹנְתִּי מִכֹּל הַחֲסָדִים וּמִכָּל הָאֱמֶת אֲשֶׁר עָשִׂיתָ אֶת עַבְדֶּךָ כִּי בְמַקְלִי עָבַרְתִּי אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה וְעַתָּה הָיִיתִי לִשְׁנֵי מַחֲנוֹת: הַצִּילֵנִי נָא מִיַּד אָחִי מִיַּד עֵשָׂו כִּי יָרֵא אָנֹכִי אֹתוֹ פֶּן יָבוֹא וְהִכַּנִי אֵם עַל בָּנִים: וְאַתָּה אָמַרְתָּ הֵיטֵב אֵיטִיב עִמָּךְ וְשַׂמְתִּי אֶת זַרְעֲךָ כְּחוֹל הַיָּם אֲשֶׁר לֹא יִסָּפֵר מֵרֹב" (ל"ב, י-יג)

התפילה מבהירה לנו היטב מה חושב יעקב על כוונותיו של עֵשָׂו אחיו. עֵשָׂו לא יסתפק בנקמה ביעקב לבדו, אלא יכה אותו באמצעות טבח אכזרי גם בכל בני משפחתו, "פֶּן יָבוֹא וְהִכַּנִי אֵם עַל בָּנִים".

תחילה נראה שיעקב מסתפק בשתי דרכי הפעולה הללו, שהרי אחרי התפילה נאמר: "וַיָּלֶן שָׁם בַּלַּיְלָה הַהוּא" (יד). אולם לנוכח האסון המתקרב, יעקב אינו יכול לנוח, ומיד הוא נוקט דרך התמודדות שלישית – שוחד: "וַיִּקַּח מִן הַבָּא בְיָדוֹ מִנְחָה לְעֵשָׂו אָחִיו: עִזִּים מָאתַיִם וּתְיָשִׁים עֶשְׂרִים רְחֵלִים מָאתַיִם וְאֵילִים עֶשְׂרִים: גְּמַלִּים מֵינִיקוֹת וּבְנֵיהֶם שְׁלֹשִׁים פָּרוֹת אַרְבָּעִים וּפָרִים עֲשָׂרָה אֲתֹנֹת עֶשְׂרִים וַעְיָרִם עֲשָׂרָה: וַיִּתֵּן בְּיַד עֲבָדָיו עֵדֶר עֵדֶר לְבַדּוֹ וַיֹּאמֶר אֶל עֲבָדָיו עִבְרוּ לְפָנַי וְרֶוַח תָּשִׂימוּ בֵּין עֵדֶר וּבֵין עֵדֶר: וַיְצַו אֶת הָרִאשׁוֹן לֵאמֹר כִּי יִפְגָשְׁךָ עֵשָׂו אָחִי וּשְׁאֵלְךָ לֵאמֹר לְמִי אַתָּה וְאָנָה תֵלֵךְ וּלְמִי אֵלֶּה לְפָנֶיךָ: וְאָמַרְתָּ לְעַבְדְּךָ לְיַעֲקֹב מִנְחָה הִוא שְׁלוּחָה לַאדֹנִי לְעֵשָׂו וְהִנֵּה גַם הוּא אַחֲרֵינוּ… כִּי אָמַר אֲכַפְּרָה פָנָיו בַּמִּנְחָה הַהֹלֶכֶת לְפָנָי וְאַחֲרֵי כֵן אֶרְאֶה פָנָיו אוּלַי יִשָּׂא פָנָי: וַתַּעֲבֹר הַמִּנְחָה עַל פָּנָיו וְהוּא לָן בַּלַּיְלָה הַהוּא בַּמַּחֲנֶה" (ל"ב, יד-כב)

במעשהו זה, חוזר יעקב אל דרך הפעולה שהתחילה את כל הסיפור. כפי שציווה את מלאכיו: "כֹּה תֹאמְרוּן לַאדֹנִי לְעֵשָׂו כֹּה אָמַר עַבְדְּךָ יַעֲקֹב" (ה), הוא מצווה אותם עכשיו לומר: "וְאָמַרְתָּ לְעַבְדְּךָ לְיַעֲקֹב מִנְחָה הִוא שְׁלוּחָה לַאדֹנִי לְעֵשָׂו" (יט). ואם בתחילה הזכיר "וַיְהִי לִי שׁוֹר וַחֲמוֹר צֹאן וְעֶבֶד" (ו), הרי עתה הוא שולח את עבדיו לתת לעֵשָׂו חלק ניכר מאותן בהמות.

ניתן גם להציע, שיש בהתנהגות זו גם ניסיון לכפר על חטאי העבר. יעקב, שניצל את מצוקת אחיו כדי לקנות את הבכורה בנזיד עדשים, נכון עתה לשלם עבור חיי משפחתו והסליחה של אחיו הון עצום של חמש מאות ושמונים בהמות.[7] אולי משום כך, יעקב אינו מסתפק בלשון שבה נקט בתחילה: "וָאֶשְׁלְחָה לְהַגִּיד לַאדֹנִי לִמְצֹא חֵן בְּעֵינֶיךָ" (ו), אלא נוקט לשון מופלגת בהרבה: "כִּי אָמַר אֲכַפְּרָה פָנָיו בַּמִּנְחָה הַהֹלֶכֶת לְפָנָי וְאַחֲרֵי כֵן אֶרְאֶה פָנָיו אוּלַי יִשָּׂא פָנָי".

היה מקום לחשוב, שאחרי שנקט בהכנות למלחמה, לתפילה ולדורון, ישקוט לבו של יעקב סוף סוף, כפי שמשתמע מן הכתוב: "וְהוּא לָן בַּלַּיְלָה הַהוּא בַּמַּחֲנֶה" (כב). אך גם עתה לבו של יעקב אינו נח, והוא מחליט לנצל את שעות הלילה מועטות שנותרו, כדי להעביר את משפחתו אל הצד השני של היבוק:[8] "וַיָּקָם בַּלַּיְלָה הוּא וַיִּקַּח אֶת שְׁתֵּי נָשָׁיו וְאֶת שְׁתֵּי שִׁפְחֹתָיו וְאֶת אַחַד עָשָׂר יְלָדָיו וַיַּעֲבֹר אֵת מַעֲבַר יַבֹּק: וַיִּקָּחֵם וַיַּעֲבִרֵם אֶת הַנָּחַל וַיַּעֲבֵר אֶת אֲשֶׁר לוֹ" (ל"ב, כג-כד)

יעקב ניסה להכין את עצמו מראש לכל תרחיש, אבל לפתע מתרחש מאורע מסתורי שיעקב לא יכול היה לצפות מראש.

ג. מאבק יעקב והמלאך

יעקב, הירא לגורלם של בני משפחתו, מבקש לחמוק מן המאבק עם עֵשָׂו בדרכי שלום. אולם לפתע מוצא יעקב את עצמו לבדו כשהוא חוצה נהר, ממש כפי שהיה בעבר ("כִּי בְמַקְלִי עָבַרְתִּי אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה" [יא]). עתה, כשבני משפחתו אינם על במת הסיפור, נכפה על יעקב מאבק מסתורי: "וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר: וַיַּרְא כִּי לֹא יָכֹל לוֹ וַיִּגַּע בְּכַף יְרֵכוֹ וַתֵּקַע כַּף יֶרֶךְ יַעֲקֹב בְּהֵאָבְקוֹ עִמּוֹ" (ל"ב, כה-כו)

המאבק מתחולל כשיעקב נמצא בנקודת המעבר בין שני עברי היבוק, בשעת המעבר בין חשכת הליל לאורו של היום. כוחותיהם של יעקב והאיש נראים שקולים והם אינם מצליחים להכריע איש את רעהו, אפילו כאשר האיש פוגע ב"כַּף יֶרֶךְ יַעֲקֹב".

סופו של המאבק המשונה הופך את הסיפור למוזר אפילו יותר: וַיֹּאמֶר שַׁלְּחֵנִי כִּי עָלָה הַשָּׁחַר וַיֹּאמֶר לֹא אֲשַׁלֵּחֲךָ כִּי אִם בֵּרַכְתָּנִי: וַיֹּאמֶר אֵלָיו מַה שְּׁמֶךָ וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב: וַיֹּאמֶר לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ כִּי אִם יִשְׂרָאֵל כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱ-לֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָל: וַיִּשְׁאַל יַעֲקֹב וַיֹּאמֶר הַגִּידָה נָּא שְׁמֶךָ וַיֹּאמֶר לָמָּה זֶּה תִּשְׁאַל לִשְׁמִי וַיְבָרֶךְ אֹתוֹ שָׁם" (ל"ב, כז-ל)

האיש פונה ליעקב בבקשה משונה: "שַׁלְּחֵנִי כִּי עָלָה הַשָּׁחַר".[9] יעקב החבול אינו מוכן לשלח את האיש חינם והוא מציב דרישה מפתיעה: "וַיֹּאמֶר לֹא אֲשַׁלֵּחֲךָ כִּי אִם בֵּרַכְתָּנִי". האיש מגיב בשינוי שמו של יעקב לישראל תוך שהוא מוסיף הסבר חידתי: "כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָל".

תחילה אפשר היה לחשוב שהמאבק עם האיש המחיש את כוחו של יעקב לשרות (=להאבק) עם אנשים. אך מדוע לטעון שעלה בידו לשרות גם עם אלוהים? התשובה לכך מתבררת כשהאיש מסרב לומר את שמו, ובכך רומז שאינו אדם אלא מלאך.[10]

חז"ל מזהים את המלאך הזה כ"שרו של עֵשָׂו",[11] זיהוי זה מסתבר לנוכח מספר נתונים. ראשית,  התזמון של המאבק, רגע לפני המפגש של יעקב ועֵשָׂו. שנית, לאור ההתאמה בין המאבק השוויוני שנגמר בהצלחת יעקב, לנבואת רבקה אחרי שהבנים התרוצצו בקרבה: "וּלְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר" (כ"ה, כג).

מעל הכול, הזיהוי הזה מסתבר לנוכח הזיקה בין המאבק שלנו לבין סיפור 'גנבת' הברכות. התנאי שמציב יעקב לסיום המאבק: "וַיֹּאמֶר לֹא אֲשַׁלֵּחֲךָ כִּי אִם בֵּרַכְתָּנִי" (כז), מלמד שהעימות נסוב על ברכות יצחק. כדברי רש"י על אתר: "הוֹדֵה לי על הברכות שברכני אבא, שעשו מערער עליהן" (רש"י [מהדורת הכתר] ל"ב, כז)

מאבק זה הוא מעין 'מהדורה מתוקנת' של הסיפור המקורי. כפי שבסיפור 'גנבת' הברכות יצחק שאל את יעקב לשמו, שואל עתה המלאך: "מַה שְּׁמֶךָ?" (כח). אלא, שזו הפעם ניתנת תשובת אמת: "וַיֹּאמֶר: יַעֲקֹב". כפי שעֵשָׂו דרש את שמו של יעקב 'הרמאי' לגנאי: "הֲכִי קָרָא שְׁמוֹ יַעֲקֹב וַיַּעְקְבֵנִי זֶה פַעֲמַיִם" (כ"ז, לו), כך המלאך דורש עתה את שמו החדש לשבח: "וַיֹּאמֶר לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ כִּי אִם יִשְׂרָאֵל כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱ-לֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָל" (ל"ב, כט).[12] וכפי שבסיפור הראשון יעקב זוכה לברכה, כך מפגש יעקב עם המלאך נגמר במילים: "וַיְבָרֶךְ אֹתוֹ שָׁם".

פסוקי הסיום של סיפורנו מביאים את המאבק הלילי מזווית המבט של יעקב, השונה מזו של המלאך:

תחילה מתברר לנו שלמרות קביעתו של המלאך, "לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ", יעקב אינו ממהר ליטול לעצמו את השם ישראל.[13] זאת ועוד, אם השם 'ישראל' נועד להביע שיעקב שרה עם אלוהים ויכול לו, הרי שהשם  שבחר יעקב, פניאל, מצביע על מאורע צנוע הרבה יותר – יעקב ראה אלוהים פנים אל פנים וניצל.[14] למעשה, אפילו הצלה זו לא הייתה שלמה, שכן יצא משם כשהוא צולע על ירכו.

ד. מפגש יעקב ועֵשָׂו

לאחר פרק ארוך של פחדים והכנות, מגיע לבסוף רגע המפגש הדרמטי בין יעקב לעֵשָׂו. יעקב נושא את עיניו ורואה את עֵשָׂו ואנשיו ומחלק את מחנהו לשניים. בכך יעקב חוזר אל התוכנית המקורית שלו להתמודדות עם עֵשָׂו. אז, יוצא הוא בעצמו לפני המחנה כדי להיפגש עם אחיו: "וְהוּא עָבַר לִפְנֵיהֶם וַיִּשְׁתַּחוּ אַרְצָה שֶׁבַע פְּעָמִים עַד גִּשְׁתּוֹ עַד אָחִיו: וַיָּרָץ עֵשָׂו לִקְרָאתוֹ וַיְחַבְּקֵהוּ וַיִּפֹּל עַל צַוָּארָו וַיִּשָּׁקֵהוּ וַיִּבְכּוּ" (ל"ג, ג-ד)

מה גדולה ההפתעה כאשר אנו מגלים שבעקבות המאבק הלילי, חל שינוי רק בהתנהגותו הצפויה של עֵשָׂו, אך לא בזו של יעקב. חרף החלפת שמו ל'ישראל', יעקב נותר 'יעקב'.[15] הוא אינו מתקרב לעֵשָׂו כמי ששרה גם עם אלוהים וגם עם אנשים, אלא כעבד המשתחווה למלכו.[16] לעומתו, עֵשָׂו רץ לקראת יעקב כאח אוהב, ולא כאויב.[17]

כשעֵשָׂו שואל: "מִי לְךָ כָּל הַמַּחֲנֶה הַזֶּה אֲשֶׁר פָּגָשְׁתִּי", יעקב משיב, ממש כמו בתוכנית המקורית: "לִמְצֹא חֵן בְּעֵינֵי אֲדֹנִי" (ח). וכשעֵשָׂו מסרב לקחת את רכוש אחיו, בטענה: "יֶשׁ לִי רָב אָחִי יְהִי לְךָ אֲשֶׁר לָךְ" (ט), עונה יעקב תשובה ארוכה וכנועה: "וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אַל נָא אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ וְלָקַחְתָּ מִנְחָתִי מִיָּדִי כִּי עַל כֵּן רָאִיתִי פָנֶיךָ כִּרְאֹת פְּנֵי אֱ-לֹהִים וַתִּרְצֵנִי קַח נָא אֶת בִּרְכָתִי אֲשֶׁר הֻבָאת לָךְ כִּי חַנַּנִי אֱלֹהִים וְכִי יֶשׁ לִי כֹל וַיִּפְצַר בּוֹ וַיִּקָּח"  (ל"ג, י-יא)

דבריו של יעקב מפתיעים מאוד, דווקא משום זיקתם הניגודית לסיפור המאבק עם המלאך. תחילה יעקב מתאר את עֵשָׂו במילים: " כִּי… רָאִיתִי פָנֶיךָ כִּרְאֹת פְּנֵי אֱלֹהִים וַתִּרְצֵנִי". תיאור זה רומז למאבק הלילי שתואר על ידי יעקב במילים דומות: "כִּי רָאִיתִי אֱ-לֹהִים פָּנִים אֶל פָּנִים וַתִּנָּצֵל נַפְשִׁי" (ל"ב, לא). הקשר הניגודי למאבק הלילי מתהדק אפילו יותר, כשיעקב שב ומתייחס לברכה, אבל במקום לדרוש מעֵשָׂו שיברך אותו, כדרך שנהג עם המלאך, יעקב מציע לעֵשָׂו 'ברכה': "קַח נָא אֶת בִּרְכָתִי אֲשֶׁר הֻבָאת לָךְ". הבחירה של יעקב להשתמש בביטוי זה מפתיעה כפליים לנוכח הזיקה הברורה לסיפור 'גנבת' הברכות: "וַיֹּאמֶר בָּא אָחִיךָ בְּמִרְמָה וַיִּקַּח בִּרְכָתֶךָ… אֶת בְּכֹרָתִי לָקָח וְהִנֵּה עַתָּה לָקַח בִּרְכָתִי" (כ"ז, לה-לו). ואמנם, כך דרשו חז"ל: "אמר לו: [על] אותה הברכה אתה שוטניני? הרי היא נתונה לך – 'קח נא את ברכתי אשר הובאת לך'!" (פסיקתא רבתי [איש שלום] י"ג)[18]

אם לא די בכך, יעקב נפרד מעֵשָׂו ב'שקר לבן': "יַעֲבָר נָא אֲדֹנִי לִפְנֵי עַבְדּוֹ וַאֲנִי אֶתְנָהֲלָה לְאִטִּי… עַד אֲשֶׁר אָבֹא אֶל אֲדֹנִי שֵׂעִירָה" (ל"ג, יד). כדברי המדרש: "אמר ר' אבהו: חזרנו בכל התורה ולא מצאנו שהלך יעקב מימיו אצל עֵשָׂו לשעיר. אפשר יעקב אמִתי והיה מרמה בו? … אלא כך דרש הפשט, שמפני דרכי שלום הפליגו בדברים" (שכל טוב ל"ג, יד)

לא 'ישראל', לא יושר ולא שררה יש כאן, כי אם 'יעקב' ששב ונוהג בעקבה!

ה. יעקב נשאר יעקב

מדוע מסרב יעקב לקבל על עצמו את השינוי לישראל? יתכן שהתשובה לכך טמונה בתוצאות המאבק עם המלאך. יעקב אמנם מנצח, אבל לא בלי-פגע: "וַיִּגַּע [=המלאך] בְּכַף יְרֵכוֹ וַתֵּקַע כַּף יֶרֶךְ יַעֲקֹב בְּהֵאָבְקוֹ עִמּוֹ" (ל"ב, כו). אם אנו תופסים את המאבק הלילי בין יעקב למלאך כבעל אופי סמלי, המקדים את המאבק הממשי בין יעקב לעֵשָׂו, הרי שניתן לראות בירך של יעקב סמל לצאצאיו, כמו בביטוי: "יֹצְאֵי יֶרֶךְ יַעֲקֹב" (שמות א', ה).[19] יעקב יודע שאם הוא יבחר להפוך לישראל הוא יזכה בברכות ובכוח לשרות עם אלוהים ואנשים, אבל במחיר נורא – פגיעה ביוצאי ירכו![20] למרות שהמלאך קובע: "לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ כִּי אִם יִשְׂרָאֵל" (ל"ב, כט), יעקב אבינו מעדיף לחמול על צאצאיו ולהישאר 'יעקב' – על כל המשתמע מכך. זו החלטה שלא תבוטל לגמרי, אפילו כאשר א-לוהים בכבודו ובעצמו ישוב וישנה את שמו של יעקב: "וַיֹּאמֶר לוֹ אֱ-לֹהִים שִׁמְךָ יַעֲקֹב לֹא יִקָּרֵא שִׁמְךָ עוֹד יַעֲקֹב כִּי אִם יִשְׂרָאֵל יִהְיֶה שְׁמֶךָ וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ יִשְׂרָאֵל" (ל"ה, י).[21]

האם הבחירה בחרפה על-פני מלחמה (כלשונו של צ'רצ'יל) הצילה את זרעו של יעקב? ספק רב. די שנזכיר את זעקתו הנוראה של יעקב: "אֹתִי שִׁכַּלְתֶּם! יוֹסֵף אֵינֶנּוּ וְשִׁמְעוֹן אֵינֶנּוּ וְאֶת בִּנְיָמִן תִּקָּחוּ?! עָלַי הָיוּ כֻלָּנָה!" ואכן, מסיפורנו ואילך עוסקים סיפורי יעקב בעיקר בצרות בניו, החל באונס דינה, עבור במותו המזויף של יוסף, דרך מותם הממשי של בני יהודה, המשך במאסר שמעון ובירידת בנימין, וכלה ב'צוואה' המיוחסת ליעקב שאוסרת על יוסף להרוג את אחיו. מתברר שהדרך אותה נקט יעקב, שהיא במובן מסוים היפך דרכו של אברהם בעקידה, לא חסכה מבניו את סבל הייעוד, אלא רק את הַשֶּׂגֶב הגלום בעמידה בהם מרצון.[22]

(ד"ר יושי פרג'ון. נשלח ע"י ישיבת הר עציון. עורך: אורי יעקב בירן. כל הזכויות שמורות לישיבה ולרב).

[1] כך כותב ר' יוסף בכור שור: "ולא רצה להזכיר שום דרך שנאה, אלא כאדם ששולח לאחיו ולאוהבו לבשרו טוב עניינו… כלומר: לא הלכתי מפני שום שנאה, ולא ידעתי בינינו רק אהבה וריעות; ומתוך טענה שיענה, תדעו מה בלבו ותכירו מחשבתו" (ר"י בכור שור [מהדורת הכתר], ל"ב, ד-ו)

[2] רש"י (מהדורת הכתר), ל"ב, ה, בעקבות תנחומא (מהדורת ש' בובר), וישלח ה' (עמ' 164). השוו לפירוש רמב"ן על אתר.

[3] שאלת כוונותיו של עֵשָׂו היא אחת המשפיעות ביותר על הבנת הסיפור ואחת הקשות ביותר להכרעה. רבים מן הפרשנים אימצו את ההערכה של יעקב עצמו, שפניו של עֵשָׂו למלחמה. ראו למשל רש"י ל"ב, ז, יב; רמב"ן ל"ב, ח; רד"ק ל"ב, ז; רד"צ הופמן, ספר בראשית (מהדורת א' וסרטיל), תל-אביב תשל"א, ל"ב, ז (כרך ב', עמ' תפ"ז-ת"צ); א' סמט, עיונים בפרשות השבוע: סדרה ראשונה, תל אביב תשס"ט, כרך א', עמ' 89–104. את העובדה שבסופו של דבר עֵשָׂו לא מנסה לפגוע ביעקב ואפילו מפגין כלפיו אהבה, הם מסבירים כתוצאה מוצלחת של פעולות יעקב או של המאבק הלילי עם המלאך (ראו א' עסיס, מאבק על זהות: העימותים בין יעקב ועשו, ישראל ואדום, אלון שבות תשע"ח, עמ' 79).

כמה מן הפרשנים נטו לראות בהדגשת השליחים: "בָּאנוּ אֶל־אָחִיךָ אֶל־עֵשָׂו", כמו גם במפגש האוהב שהתחולל בסופו של דבר, עדות לכך שמלכתחילה לא בא עֵשָׂו אלא מאהבתו ליעקב. ראו למשל ראב"ע, פירוש מפי תלמיד, ל"ב, ז, ל"ג, ו-ז; רשב"ם ל"ב, ז; חזקוני ל"ב, ז.

ר' יוסף בכור שור טוען כי המפתח להבנת התנהגותו של יעקב הוא חוסר היכולת להכריע בדבר כוונותיו של עֵשָׂו: "וגם הולך לקראתך וארבע מאות איש עמו… ולא ידענו מה בדעתו, אם טוב אם רע, כי לא השיבנו כלום… ויירא יעקב מאד ויצר לו – כי לא ידע מה לעשות; שאם היה יודע שכוונתו לרעה, היה מבקש לעצמו צד הצלה, או לברוח, או ללכת לערי המבצר מפניו; אבל עכשיו, שמא אינו בא אלא לכבודו, ואם יברח, ישים לו לב ויראה לו דרך שנאה… ואם כוונתו לרעה, איני יכול לעמוד כנגד ארבע מאות איש; ולפיכך היה מיצר, שלא היה יודע מה יעשה – או יברח, או יעמוד" (ר"י בכור שור [מהדורת הכתר], ל"ב, ז-ח)

ראו עוד מ' סבתו, "פגישת יעקב ועשיו", המעין כ' [תש"מ], עמ' 1–8; י' זקוביץ, יעקב: הסיפור המפתיע של אבי האומה, אור יהודה תשע"ב, עמ' 97, 110; י' גרוסמן, יעקב: סיפורה של משפחה, ראשון לציון תשע"ט, עמ' בעמ' 346–353, 385–389.

[4] אפשר שלאפיון כזה של עֵשָׂו רומז עמוס בנבואתו: "כֹּה אָמַר ה' עַל שְׁלֹשָׁה פִּשְׁעֵי אֱדוֹם וְעַל אַרְבָּעָה לֹא אֲשִׁיבֶנּוּ עַל רָדְפוֹ בַחֶרֶב אָחִיו וְשִׁחֵת רַחֲמָיו וַיִּטְרֹף לָעַד אַפּוֹ וְעֶבְרָתוֹ שְׁמָרָה נֶצַח" (עמוס א', יא)

[5] אמנם רש"י מעדיף לפרש: "'ויירא' שמא יהרג, 'ויצר לו' אם יהרוג אחרים." (רש"י [מהדורת הכתר], ל"ב, ח). אולם סביר יותר לפרש כדברי רד"ק: "ויירא… ויצר – כפל הענין במלות שונות לרוב יראתו" (רד"ק [מהדורת הכתר], ל"ב, ח).

[6] כנגד זאת טוען ראב"ע: "יעקב אבינו לא היה לו גבורה בלבו, על כן פחד, אף על פי שהיה תקיף בכח; כי יש חלש שהוא גבור בלב, כי אין הגבורה – רק בלב, ויש תקיף בכח בידו ובזרועותיו, ואין לו גבורה בלבו, כי ירא הוא" (ראב"ע, פירוש מפי תלמיד [מהדורת הכתר], ל"ב, ח)

[7] כמה מן הפרשנים והחוקרים מוצאים רמזים במנחה ששלח יעקב לעֵשָׂו. ר' חיים בן עטר כותב: "שנתכוין יעקב בחשבון ששלח מבעלי חיים כחשבון 'שעיר' [=580 בגימטריה] שעולה בו תק"ף… לשבר תוקפו"       (אור החיים, ל"ב, טו)

גרוסמן כותב: "שהרשימה מבליטה את 'המשפחתיות של בעלי החיים האלו… לבי אומר לי שמבעד לרשימה זו נרמז הקורא ממה יעקב באמת חושש… יעקב מוותר על הרחלים שבעדרו ומקווה שבכך הוא יוכל להגן על רחל אשתו… הרשימה נחתמת גם בעשרה עיירים… האם יש בכך כדי להזכיר את בניו הצעירים של יעקב שהוא חושש להם?" (י' גרוסמן, [לעיל הערה 3], עמ' 361–362)

[8] הסיבה לכך שיעקב מבקש להעביר את משפחתו את היבוק אינה ברורה. מעניינת במיוחד הצעתו של רשב"ם: "שרצה יעקב לברוח בלילה דרך אחרת, אם לא מפני שעכבו המלאך, לכך היה מתכוין להטעותו לעשו, שלא יפגשהו… ומה שלקה יעקב ונצלע, לפי שהקדוש ברוך הוא הבטיחו, והוא היה בורח" (רשב"ם [מהדורת הכתר], ל"ב, כא-כט)

לעומתו טוען ראב"ע: "ואיך יעקב חשב מחשבה אחרת לברוח, ויגרום לעשו אחיו כי יחר אפו, בראותו כי אחיו ברח מפניו אחר שהודיעו?! והנה בחרון אפו יהרג כל המחנה! על כן אין נכון לומר על יעקב – שהיה חכם, ויחשוב שטות כזה" (ראב"ע, פירוש מפי תלמיד [מהדורת הכתר], ל"ב, כב-כה)

[9] לא ברור מדוע האיש בא בדרישה כזו ליעקב. לנוכח זאת, הציע גרוסמן פירוש מהפכני ומבריק, שהיה זה יעקב שביקש מהמלאך לשלח אותו: "המלאך בא להיאבק עם יעקב כדי שלא יברח עם משפחתו מהעימות הצפוי עם עשיו… כשראה יעקב שכבר עלה השחר הוא התמלא בדאגה – עשיו הלוא בדרכו עם ארבע מאות איש על מנת לפגוש אותו ואת משפחתו, שחשופה כעת… והוא ביקש… מהאיש האוחז בו שישחרר-ישלח אותו. אולם המלאך לא הסכים לשחרר את יעקב מאחיזתו אלא אם יעקב יברך אותו" (גרוסמן [לעיל הערה 3], עמ' 371)

[10] זיהוי יריבו של יעקב כמלאך, מופיע במפורש בהושע י"ב, ג-ה (יתכן שהוא ממקם את המאבק בבית אל). ראו עוד זקוביץ (לעיל הערה 3), עמ' 105–108; גרוסמן (לעיל הערה 3), עמ' 364–365.

[11] בראשית רבה ע"ח, ג. זיהוי זה אומץ בידי רבים, וראו למשל: רש"י ל"ב, כה; ראב"ע, פירוש מפי תלמיד, ל"ב, ל; ר"י בכור שור ל"ב, ל; י' אברבנאל, פירוש התורה: בראשית (מכון יסודי), ירושלים תשע"ח, עמ' שע"א; סבתו (לעיל הערה 3), עמ' 5–8; מ' ויינפלד ואחרים (עורכים), בראשית (עולם התנ"ך), תל אביב 1982, עמ' 189; סמט (לעיל הערה 3), עמ' 96–97; זקוביץ (לעיל הערה 3), עמ' 100–101. הרעיון שלכל עם יש 'שר', מופיע במפורש רק בדניאל י', יג, כ, כא; י"ב, א. לנוכח זאת טוען גרוסמן שלא נכון לזהות את המלאך עם שרו של עשו (גרוסמן [לעיל הערה 3], עמ' 366 הערה 3). לנוכח זאת, הוא מציע להבין את הביטוי 'שרו של עשו' במשמעות סמלית, כמלאך הגורם ליעקב להשיב את הברכות לעֵשָׂו (עמ' 377–378). עם זאת, אפשר שרעיון דומה נרמז כבר בדברים ל"ב, ח-ט, וראו למשל א' רופא, האמונה במלאכים בישראל בתקופת הבית הראשון לאור מסורות מקראיות, עבודת דוקטור, האוניברסיטה העברית תשכ"ט, עמ' 66–68, 75–77.

[12] כך מפרש רש"י: "לא יעקב יאמר עוד שמך – כי לא יאמרו עליך עוד שהברכות באו לך בעקיבה וברמייה, כי אם בשררה וגילוי פנים" (רש"י [מהדורת הכתר], ל"ב, כט)

ראו עוד מ"מ בובר, דרכו של מקרא, ירושלים תשכ"ד, עמ' 291–292. רבים מוצאים בשינוי שמו של יעקב רמז לשתי מהפכות: מ'עקב' ל'שררה' ומ'עקבה' [=רמיה] ל'יושר'. ראו א' חדד, "והיה העקב למישור – מיעקב לישראל", מגדים ל"ח (תשס"ג), עמ' 13–15; זקוביץ (לעיל הערה 3), עמ' 108–109; גרוסמן (לעיל הערה 3), עמ' 380.

[13] השם 'ישראל' אמנם מופיע כמעט מיד, אך לא כשמו של יעקב עצמו, אלא כשמם של בניו, ואולי נכון יותר לומר, של העם שעתיד לצאת מהם: "עַל־כֵּן לֹא־יֹאכְלוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל אֶת־גִּיד הַנָּשֶׁה אֲשֶׁר עַל־כַּף הַיָּרֵךְ עַד הַיּוֹם הַזֶּה כִּי נָגַע בְּכַף־יֶרֶךְ יַעֲקֹב בְּגִיד הַנָּשֶׁה" (ל"ב, לג).

[14] יעקב אמנם מבקש להמעיט בגודל המאורע, אך בדבריו נותר זכר למשמעות המקורית של מלחמה, כדברי ר' יוסף בכור שור: "כי ראיתי א-להים פנים אל פנים – נלחמתי עם מלאך, כמו "לך (בנוסחנו: לכה) נתראה פנים" דאמציה (מ"ב י"ד, ח), שהוא לשון 'מלחמה' " (ר"י בכור שור [מהדורת הכתר], ל"ב, לא)

ראו עוד רד"צ הופמן (לעיל הערה 3), ל"ב, לא (עמ' תצ"ט); זקוביץ (לעיל הערה 3), עמ' 103–104.

גרוסמן מעדיף לאמץ את גרסתו הצנועה של יעקב למאורע: "שם המקום מעיד על כך שיעקב ראה 'אֱ-לֹהִים פָּנִים אֶל פָּנִים' וניצל, אך אין מדובר בניצחון. אדרבה: המלאך הוא שהשיג בסוף את מבוקשו ויעקב נותר 'צֹלֵעַ עַל־יְרֵכוֹ' כשעזב את פנואל (לב)" (גרוסמן [לעיל הערה 3], עמ' 372)

[15] רבים טוענים שניכר ביעקב שינוי בעקבות סיפור המאבק הלילי. ראו למשל אברבנאל (לעיל הערה 11), עמ' שע"ב; סמט (לעיל הערה 3), עמ' 95–100. אולם בצדק טוען גרוסמן כי "די בקריאה מהירה של פעולת יעקב לאחר המאבק כדי להיווכח שלפחות יעקב לא הבין כך את משמעות הסיפור: הוא ממשיך ומשתחווה בפני עשיו וממשיך ומתרפס בפניו עד לכדי ביטויי כניעה של אדם העומד מול אלוהיו… אם אומנם יעקב גבר על המלאך וזו עיקר מגמת הסיפור, הרי שיעקב לא הפנים זאת, והדבר לא הביא לכל שינוי בפעולתו בהמשך הסיפור." (גרוסמן [לעיל הערה 3], עמ' 368).

[16] כך כותב ויינפלד: "השתחווייתו של יעקב שבע פעמים היא בגדר נוהג… כך למשל כתוב באיגרתו של הנסיך מקַטְנָה למלך מצרים: 'כה אמר עבדך, שבע פעמים נפלתי לרגלי אדוני'… וכיוצא בזה באיגרתו של פקיד מלך אוגרית אל אדוניו… '…לרגלי אדוני מרחוק פעמיים שבע פעמים נפלתי" (ויינפלד [לעיל הערה 11], עמ' 188, וראו עוד שם עמ' 192)

[17] שינוי הגישה של עֵשָׂו הוסבר על ידי רבים כתוצאה של המאבק הלילי, וראו למשל סבתו (לעיל הערה 3), עמ' 5–8; סמט (לעיל הערה 3), עמ' 96–104. הם מציינים גם שהשינוי בין המלחמה הלילית לבין המפגש האוהב בבוקר, נרמז באמצעות הזיקה האטימולוגית בין הפועל היחידאי "וַיֵּאָבֵק" (ל"ב, כה), לפועל המופיע כאן "וַיְחַבְּקֵהוּ".

[18] ראו עוד זקוביץ (לעיל הערה 3), עמ' 112. עסיס (לעיל הערה 3), עמ' 79–80; גרוסמן (לעיל הערה 3), עמ' 375–378.

[19] ההשערה הזו מתחזקת לנוכח נקודות ההשקה בין הסיפור אודות שינוי שמו של יעקב הכרוך בפגיעה בירכו ובהימנעות צאצאיו מאכילת גיד הנשה, לשינוי שמו של אברהם הכרוך בברית המילה לעצמו ולצאצאיו (ראו גרוסמן [לעיל הערה 3], עמ' 29–32). חיזוק נוסף ניתן למצוא בזיקה בין סיפורנו לבין סיפור 'חתן דמים' (שמות ד', כד-כו), שבו ההצלה מהמלאך כרוכה בברית מילה. לבסוף נציין כי פירוש זה משתמע גם מכינוי האבר הנפגע בשם 'גיד הנשה'. מסתבר שהמילה 'גיד' משמשת באיוב (מ', יז), במשמעות של אבר ההולדה. כמו כן, יש מי שסבורים כי "הנשה… נגזר מן נשים ואשה" (שד"ל [מהדורת על-התורה], ל"ב, לג). בכך מתחזק הפירוש שמדובר בכינוי לאיבר ההולדה.

לעומת זאת, ראו ביקורתו החריפה של ראב"ע: "בגיד הנשה, ידוע, כאשר העתיקו קדמונינו ז"ל (חולין צא,א). ואין בו ספק כי אם לחסירי דעת לשון ותולדת, שאמרו, שהוא האבר; ויפרשו הנשה – מגזרת 'נשים' " (ראב"ע, הפירוש הקצר [מהדורת הכתר], ל"ב, לג)

[20] רד"ק מפרש ברוח דומה, אלא שהוא מבין את הפגיעה כרומזת לאונס דינה דווקא: "ויגע בכף ירכו – רמז לו, שעֵשָו לא יוכל לו, אבל הוא יכאב מצד אחד, מצד ירכו; רמז לו בזה, שיכאב מאחד מיוצאי ירכו, והוא בתו שנבעלה לכנעני (ראה בר' לד,ב). לפיכך נגע בכף, כי 'כף' לשון נקבה. וכל זה הבין יעקב ממעשה המלאך; אבל דבר בתו אפשר שלא הבין כאשר היה עד היותו, כי חשב: אפשר שתחלה או תמות" (רד"ק [מהדורת הכתר] ל"ב, כו)

גם אברבנאל סבור היה שהירך רומזת לפגיעה בצאצאי יעקב, אלא שאברבנאל מבין זאת כפגיעה עתידית בבני ישראל: "והראהו עוד שנגע בכף ירך יעקב שהוא רמז לזרעו שכבר יוכל להרע לזרעו כי הירך יאמר על הזרע כמ"ש 'יוצאי ירך יעקב'. והודיעו שיכה ויגע בזרעו של יעקב ובבניו בהאבקו עמו" (אברבנאל [לעיל הערה 11], עמ' שע"ב)

[21] שמו של יעקב אינו משתנה אחרי סיפור המלאך, אלא בשני מקרים שבהם משמשת המילה 'ישראל' במשמעות לאומית. לעומת זאת, אחרי שא-לוהים שב ומשנה את שמו של יעקב, מתחיל השם 'ישראל' לשמש לצד השם יעקב. העובדה שבניגוד למשמע הפשוט של הכתוב, יעקב אינו הופך באופן קבוע לישראל, הובילה את חז"ל לדרוש: "הקורא ל'ישראל' 'יעקב' עובר בעשה! תני, לא שיעקר שם יעקב, אלא… ישראל יהיה עִקר ויעקב טפלה. רבי זכריה בשם רבי אחא… יעקב עִקר וישראל מוסיף עליו" (בראשית רבה ע"ח, ג).

באשר לשינוי השם הכפול של יעקב במבט דיאכרוני ובמבט סינכרוני, ראו מ"צ סגל, "השמות יעקב וישראל בספר בראשית", תרביץ ט (תרצ"ח) עמ' 243–256. ראו עוד עסיס (לעיל הערה 3), עמ' 85 הערה 66; גרוסמן (לעיל הערה 3), עמ' 378–380.

[22] באשר להבדל בין דמותו ההרואית של אברהם לדמותו הטרגית של יעקב, ראו גרוסמן (לעיל הערה 3), עמ' 35–36.