"גְּדִלִים תַּעֲשֶׂה לָּךְ" – מצוות ציצית בעיני המקרא

א. רשימת המצוות

פרשתנו פותחת ברשימת מצוות, שלאמיתו של דבר נמשכת מהפרשה שעברה. עצם הפתיחה שלה (כ"א, י') "כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶיךָ", חוזרת באופן מדויק על ניסוח שכבר הוזכר מעט קודם לכן (כ', א'). בהתאם לכך, מצוות הפתיחה בפרשתנו מהווה המשך מצוות סביב מלחמה.

בהמשך הפרשה מפורטות מגוון מצוות עשה ומצוות לא תעשה. תבנית ניסוח מצוות 'לא תעשה' היא אחידה. היא פותחת במילה 'לא תפעל…' השוללת את הפעולה האסורה המצוינת מיד אחריה, לדוגמה: "לֹא תִרְאֶה אֶת שׁוֹר אָחִיךָ אוֹ אֶת שֵׂיוֹ נִדָּחִים וְהִתְעַלַּמְתָּ מֵהֶם הָשֵׁב תְּשִׁיבֵם לְאָחִיךָ: וְאִם לֹא קָרוֹב אָחִיךָ אֵלֶיךָ… וְהָיָה עִמְּךָ עַד דְּרֹשׁ אָחִיךָ אֹתוֹ וַהֲשֵׁבֹתוֹ לוֹ: וְכֵן תַּעֲשֶׂה לַחֲמֹרוֹ וְכֵן תַּעֲשֶׂה לְשִׂמְלָתוֹ וְכֵן תַּעֲשֶׂה לְכָל אֲבֵדַת אָחִיךָ אֲשֶׁר תֹּאבַד מִמֶּנּוּ וּמְצָאתָהּ לֹא תוּכַל לְהִתְעַלֵּם: לֹא תִרְאֶה אֶת חֲמוֹר אָחִיךָ אוֹ שׁוֹרוֹ נֹפְלִים בַּדֶּרֶךְ וְהִתְעַלַּמְתָּ מֵהֶם הָקֵם תָּקִים עִמּוֹ: לֹא יִהְיֶה כְלִי גֶבֶר עַל אִשָּׁה וְלֹא יִלְבַּשׁ גֶּבֶר שִׂמְלַת אִשָּׁה כִּי תוֹעֲבַת ה' אֱלֹהֶיךָ כָּל עֹשֵׂה אֵלֶּה" (כ"ב, א'-ה')

מעיון מקיף ברשימת המצוות נגלה, כי תבנית הניסוח בה הכתוב נוקט ביחס למצוות עשה אף היא אחידה. הכתוב מצייר מקרה אקראי, 'כי יקרה….', ואז מורה לקורא כיצד יש לנהוג במידה ונקלע למצב שכזה. נציין שוב מספר דוגמאות: "כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶיךָ… וְרָאִיתָ בַּשִּׁבְיָה אֵשֶׁת יְפַת תֹּאַר וְחָשַׁקְתָּ בָהּ וְלָקַחְתָּ לְךָ לְאִשָּׁה… וְאַחַר כֵּן תָּבוֹא אֵלֶיהָ וּבְעַלְתָּהּ וְהָיְתָה לְךָ לְאִשָּׁה… כִּי תִהְיֶיןָ לְאִישׁ שְׁתֵּי נָשִׁים הָאַחַת אֲהוּבָה וְהָאַחַת שְׂנוּאָה וְיָלְדוּ לוֹ בָנִים הָאֲהוּבָה וְהַשְּׂנוּאָה וְהָיָה הַבֵּן הַבְּכֹר לַשְּׂנִיאָה… כִּי יִהְיֶה לְאִישׁ בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה אֵינֶנּוּ שֹׁמֵעַ בְּקוֹל אָבִיו וּבְקוֹל אִמּוֹ וְיִסְּרוּ אֹתוֹ וְלֹא יִשְׁמַע אֲלֵיהֶם… וּרְגָמֻהוּ כָּל אַנְשֵׁי עִירוֹ בָאֲבָנִים וָמֵת… וְכִי יִהְיֶה בְאִישׁ חֵטְא מִשְׁפַּט מָוֶת וְהוּמָת וְתָלִיתָ אֹתוֹ עַל עֵץ: לֹא תָלִין נִבְלָתוֹ עַל הָעֵץ כִּי קָבוֹר תִּקְבְּרֶנּוּ בַּיּוֹם הַהוּא… כִּי יִקָּרֵא קַן צִפּוֹר לְפָנֶיךָ בַּדֶּרֶךְ בְּכָל עֵץ אוֹ עַל הָאָרֶץ אֶפְרֹחִים אוֹ בֵיצִים… שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח אֶת הָאֵם וְאֶת הַבָּנִים תִּקַּח לָךְ לְמַעַן יִיטַב לָךְ וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים: כִּי תִבְנֶה בַּיִת חָדָשׁ וְעָשִׂיתָ מַעֲקֶה לְגַגֶּךָ וְלֹא תָשִׂים דָּמִים בְּבֵיתֶךָ כִּי יִפֹּל הַנֹּפֵל מִמֶּנּוּ" (כ"א, י' – כ"ב, ח')

לכל אורך רשימת המצוות נשמרים ניסוחים אלו וחוזרים על עצמם. מצאנו חריגה בודדת אחת, במצוות ציצית: "לֹא תִזְרַע כַּרְמְךָ כִּלְאָיִם פֶּן תִּקְדַּשׁ הַמְלֵאָה הַזֶּרַע אֲשֶׁר תִּזְרָע וּתְבוּאַת הַכָּרֶם: לֹא תַחֲרֹשׁ בְּשׁוֹר וּבַחֲמֹר יַחְדָּו: לֹא תִלְבַּשׁ שַׁעַטְנֵז צֶמֶר וּפִשְׁתִּים יַחְדָּו: גְּדִלִים תַּעֲשֶׂה לָּךְ עַל אַרְבַּע כַּנְפוֹת כְּסוּתְךָ אֲשֶׁר תְּכַסֶּה בָּהּ: כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה… כִּי יִמָּצֵא אִישׁ שֹׁכֵב עִם אִשָּׁה בְעֻלַת בַּעַל… כִּי יִהְיֶה נַעֲרָ בְתוּלָה מְאֹרָשָׂה לְאִישׁ וּמְצָאָהּ אִישׁ בָּעִיר וְשָׁכַב עִמָּהּ… כִּי יִמְצָא אִישׁ נַעֲרָ בְתוּלָה אֲשֶׁר לֹא אֹרָשָׂה וּתְפָשָׂהּ וְשָׁכַב עִמָּהּ וְנִמְצָאוּ…" (כ"ב, ט'-כ"ט)

אף בפסקה זו מופיעות תבניות הניסוח שהצבענו עליהן, כשתבנית הניסוח למצוות עשה מורחבת גם לגבי הציווי להעניש עוברי עבירה, שאף הוא ציווי בקום עשה. אמנם, מבין שלל התבניות המוכרות בולט הציווי המוחלט לעשיית גדילים, שאינו מותנה.

ב. ציוויים מוחלטים נוספים

כמובן, לא נכחש שמצאנו עוד ציוויים מוחלטים בהמשך פרשתנו: "לֹא תַשִּׁיךְ לְאָחִיךָ נֶשֶׁךְ כֶּסֶף נֶשֶׁךְ אֹכֶל נֶשֶׁךְ כָּל דָּבָר אֲשֶׁר יִשָּׁךְ: לַנָּכְרִי תַשִּׁיךְ וּלְאָחִיךָ לֹא תַשִּׁיךְ לְמַעַן יְבָרֶכְךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ בְּכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ עַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ: כִּי תִדֹּר נֶדֶר לַ-ה' אֱ-לֹהֶיךָ לֹא תְאַחֵר לְשַׁלְּמוֹ כִּי דָרֹשׁ יִדְרְשֶׁנּוּ ה' אֱ-לֹהֶיךָ מֵעִמָּךְ וְהָיָה בְךָ חֵטְא: וְכִי תֶחְדַּל לִנְדֹּר לֹא יִהְיֶה בְךָ חֵטְא: מוֹצָא שְׂפָתֶיךָ תִּשְׁמֹר וְעָשִׂיתָ כַּאֲשֶׁר נָדַרְתָּ לַה' אֱלֹהֶיךָ נְדָבָה אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ בְּפִיךָ" (כ"ג, כ'-כ"ד)

אמנם, מעיון רחב יותר נבין, שציוויים אלה מהווים חלק מפסקה שלמה, השומרת על כללי הניסוח שהוזכרנו. הציווים החריגים מהווים אך פרט מהעניין הכללי, בו מתרכז הכתוב[1].

זוג מצוות עשה המוצגות גם הן בניסוח ציווי מוחלט, מופיע בהמשך פרשתנו: "הִשָּׁמֶר בְּנֶגַע הַצָּרַעַת לִשְׁמֹר מְאֹד וְלַעֲשׂוֹת כְּכֹל אֲשֶׁר יוֹרוּ אֶתְכֶם הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִם תִּשְׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת: זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה ה' אֱ-לֹהֶיךָ לְמִרְיָם בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם" (כ"ד, ח'-ט')

הציווי מזהיר את העם להישמר תמיד בנגע הצרעת, וממשיך להפנות אותם לציית להוראה עתידית של הכוהנים. משמעות ההפניה להוראה עתידית של הכוהנים היא שהכתוב מפרש בעצמו שהוא מכיר באופייה המזדמן של המצווה, ומבקש להדריך כיצד לנהוג במקרה ותופיע. הוא אף מסיים בציווי לזכירת מעשה מרים, שהוא אמנם ציווי תמידי אמיתי.

ציווי מוחלט נוסף נמצא אף בסוף פרשתנו: "זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם: אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ וְלֹא יָרֵא אֱ-לֹהִים: וְהָיָה בְּהָנִיחַ ה' אֱ-לֹהֶיךָ לְךָ מִכָּל אֹיְבֶיךָ מִסָּבִיב בָּאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱ-לֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם לֹא תִּשְׁכָּח" (כ"ה, י"ז-י"ט)

ניסוחה המוחלט של המצווה מותאם לאופייה המוחלט, המצווה על זכירה מתמדת.

עיוננו מעלה, שניתן למפות את הפרשה בחלוקה לשתי קבוצות, יחד עם אי אלו חריגות משתלבות ומוסברות. נותרה בידינו מצוות ציצית, שלאור עיוננו המקיף בפרשה בולט הניסוח המוחלט שלה.

ג. עַל אַרְבַּע כַּנְפוֹת כְּסוּתְךָ

לאור הנתונים שהצבענו אליהם, עולה כי המקרא מבקש לצייר מצווה מוחלטת – החיוב לעשות גדילים על כנפות הבגדים. כמובן מסקנה זו נראית מופרזת, כיוון שהכתוב עצמו מסייג את דבריו ומדגיש שמדובר בבגד בעל ארבע כנפות בלבד. אם כן, הרי שאף הכתוב מכיר באופייה המזדמן של המצווה. ברם, טרם נתייחס לכך, יש לציין כי קריאתנו זו נתמכת באופן מוצק אף מהניסוח של המצווה בספר במדבר: "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת עַל כַּנְפֵי בִגְדֵיהֶם לְדֹרֹתָם וְנָתְנוּ עַל צִיצִת הַכָּנָף פְּתִיל תְּכֵלֶת: וְהָיָה לָכֶם לְצִיצִת וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְוֹת ה' וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם: לְמַעַן תִּזְכְּרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֶת כָּל מִצְוֹתָי וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים לֵא-לֹהֵיכֶם" (ט"ו, ל"ח-מ"ה)

כעת, אם אנו צודקים בנקודת המוצא שלנו, הרי שצריך לקרוא את הפסוק בספר דברים במבט שונה לגמרי. בעוד בספר במדבר הלשון עמומה, בספר דברים המקרא מבהיר כי החובה לעשות גדילים אינה מתממשת בעשיית גדיל על כנף בודד או על שניים. התורה מבקשת להבהיר שישנה חובה לשים גדילים על כל כנפות הבגד, הפרושות על ארבע רוחותיו[2]!

בקריאה זו תומכת ההלכה, הדנה בבגד בעל חמש כנפות או יותר. מאחר והבגד אינו עונה על דרישות הכתוב כלשונו, ישנן דעות הפוטרות את הבגד מלהטיל בו ציצית כלל. ברם, ההלכה נפסקה אחרת: "טלית שאין לה ד' כנפות, פטורה. יש לה יותר מ-ד' חייבת, ועושה לה ארבע ציציות בארבע כנפיה המרוחקות זו מזו יותר" (שו"ע או"ח י', א')

מיד תזדקר הקושיה – מדוע התורה פטרה בגד בעל שלוש כנפות, אם עיקר כוונתה לצוות שבכל כנפות הבגד יתנופפו גדילים?

יתכן להשיב שבגד שאין בו כנף לכל רוח, אינו הבגד הנפוץ והמקובל. כדרכה, התורה מתייחסת לצורת החיים המקובלת, וממילא נפטרים מקרי הקיצון.

אמנם, ניתן להציע יותר מכך, לאור הסבר הרמ"א לנוהג המקובל, שאין אנו מטילים ציציות בחולצות שלנו: "ולי נראה ליישב המנהג כי מאחר שמצות ציצית היא 'שיחזיר שתי ציציות לפניו ושתים לאחריו'… דלא חייבה תורה אלא בכהאי גונא ששתי כנפות לאחוריו ושתי כנפות לפניו, שאז שתי ציצית מאחוריו ושתי ציצית לפניו ומעוטף בציצית אבל במלבושים שלנו שכל הארבע כנפות לפניו ואי אפשר להלבישן בענין אחר אין זה חייב בציצית…" (דרכי משה או"ח, י')

התורה מכוונת לכך שהאדם יהיה עטוף מכל צדדיו, מארבע רוחותיו. בגד שלא עונה על דרישה זו נפטר, מאחר וממילא אין ביכולתו להגשים את רצון התורה, בה יהודי ניכר בעיטופו מכל זווית שייראה.

אם כנים דברינו עד כה, נמצא שהניסוח יוצא הדופן של התורה למצווה זו, מורה הפוך מהמקובל. אנו רגילים לסווג את מצוות ציצית כמצווה מזדמנת ('קיומית' ולא 'חיובית') – במידה ויזדמן לך בגד החייב בציצית עליך להטיל ציצית בכנפיו. אמנם מקריאה פשוטה בכתוב, במיוחד על רקע שלל המצוות הסובבות אותו, ההתרשמות היא הפוכה. מוטלת עלינו חובה להטיל ציצית בבגד ארבע כנפות, שנתכסה בו.

ד. וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְוֹת ה'

הגדרת הטלת ציציות בבגדים כמצווה חיובית במקרא, איננה צריכה להפתיע אותנו, לאור המשמעות יוצאת הדופן שהמקרא מייחס לה בהופעתה בספר במדבר: "וְהָיָה לָכֶם לְצִיצִת וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְוֹת ה' וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם: לְמַעַן תִּזְכְּרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֶת כָּל מִצְוֹתָי וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים לֵא-לֹהֵיכֶם" (ט"ו, ל"ט-מ')

אדרבא, תמהים אנו לדעת – הנמצא כזה פער בשאר מצוות התורה?! התורה עצמה מייחסת לה חשיבות ומשמעות בסיסית ויומיומית, ואילו בפן המעשי היא תלויה ביד המקרה המזדמן.

מתח זה בא לידי ביטוי בדברי השולחן ערוך: "אם אין אדם לובש טלית בת ארבע כנפות, אינו חייב בציצית. וטוב ונכון להיות כל אדם זהיר ללבוש טלית קטן כל היום, כדי שיזכור המצות בכל רגע. וע"כ יש בו חמשה קשרים, כנגד ה' חומשי תורה, וארבע כנפים, שבכל צד שיפנה יזכור. ונכון ללובשו על המלבושים. לפחות יזהר שיהיה לבוש ציצית בשעת התפלה" (שו"ע או"ח כ"ד, א')

נבקש להציע פשר לפער שאנו ניצבים מולו, לאור דוגמאות מקבילות.

ה. אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת עַמִּי אֶת הֶעָנִי עִמָּךְ

מצאנו פער כזה, אך בכיוון הפוך. חז"ל עמדו על כך שישנן מספר מצוות המנוסחות באופן מזדמן, בעוד ברמה המעשית הן חובה לכל דבר. דוגמה לדבר מצוטטת במצוות הלוואת העני: "אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת עַמִּי אֶת הֶעָנִי עִמָּךְ לֹא תִהְיֶה לוֹ כְּנֹשֶׁה לֹא תְשִׂימוּן עָלָיו נֶשֶׁךְ" (שמות כ"ב, כ"ד)

רש"י במקום עמד על כך: "אם כסף תלוה את עמי – רבי ישמעאל אומר כל 'אם' ו'אם' שבתורה רשות, חוץ משלושה, וזה אחד מהן"  (רש"י שם)

נמצא, שהתורה מתארת את תופעת ההלוואה כנתונה לשיקול דעתו האישי של המלווה. לעומת זאת, התורה שבעל פה קובעת כי מדובר בחובה גמורה. לפער זה התייחס המהר"ל: "יש לפרש מה שכתב לשון "אם" אף על גב דחובה הם, מפני שאם יעשה מחובה כאילו מקיים גזירת המלך – אין הדבר לרצון להקדוש ברוך הוא, וצריך שיעשה מרצונו, ואז כשיעשה מרצונו הוא מרוצה. המעשה שהוא הכרחי וחובה אין צריך להביט אל שום טעם, רק הוא מקיים גזירת המלך, ואם עושה אלו שלשה דברים כאילו מקיים גזירת המלך – אין זה דבר… וכן אם הלווה כסף כאילו מקיים גזירת המלך, אין זה מצוה, כי צריך שיהיה מצות הלוואה מרצונו בלב טוב, כדכתיב אף בנתינה (דברים ט"ו, י') ולא ירע לבבך…." (גור אריה שמות כ', כ"ב)

המהר"ל מבאר, כי התורה יוצרת פער מכוון בין ניסוח הכתוב לאופי הקיום בפועל, כיוון שהיא מבקשת לשדר מסר מעבר לעצם הציווי. בדוגמה זו, מבאר המהר"ל כי הענקת הלוואה מכוח כורח לא משקפת את מטרות התורה במצווה זו. האדם אמנם מצווה, אך התורה מצפה ממנו שימצא בעצמו את המוטיבציה לסייע לחברו מרצונו החופשי, למרות שבכל אופן הוא מצווה בכך.

כעת, ננסה לראות האם נוכל לקלוע למסר הנוסף אותו התורה מבקשת להטמיע בנו, באמצעות הפער בין ניסוח מצוות ציצית לאופן קיומה. לצורך כך נעיין במצווה נוספת.

ו. כִּי תִבְנֶה בַּיִת חָדָשׁ וְעָשִׂיתָ מַעֲקֶה לְגַגֶּךָ

מצוות מעקה הנזכרת בפרשתנו, מנוסחת באופן 'מזדמן' – במקרה ונבנה בית חדש. זאת, למרות שהחיוב מוטל גם על הקונה בית בנוי שאין בו מעקה. מתבקש להשוות את הניסוח למצוות מזוזה: "וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם עַל לְבָבֶךָ: וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ… וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת עַל יָדֶךָ… וּכְתַבְתָּם עַל מְזֻזוֹת בֵּיתֶךָ וּבִשְׁעָרֶיךָ" (ו', ו'-ט')

החיוב לקבוע את דברי ה' על מזוזות הבית, מנוסח כאן בחיוב מוחלט. למרות, שעצם העובדה שמקום הקביעה הינו על מזוזות הבית, מניחה בהכרח שלמצווה ישנו בית, וממילא זו מצווה 'מזדמנת'. שוב הניסוח כאן הוא מוחלט, למרות שנדרשים תנאים למימושו. מדוע לא מצאנו פסוק כדוגמת "כי תשב בביתך ושמת מזוזות בפתחיך" כמו שמצאנו במצוות מעקה[3]?

פעם נוספת אנחנו נמצאים בתווך בין ניסוח מוחלט לקיום מזדמן.

ז. וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים לֵא-לֹהֵיכֶם

את הצעתנו נבקש לפתוח בדברי רבינו יונה: “ומצות תפלין ומצות מזוזה – מצוות עשה הן, והנן בכלל קבלת מלכות שמים, כי על כן נכתבו בפרשת שמע ישראל, ותוכל להתבונן מזה על עונש המבטל המצוות האלה, כי הוא שובר עול מנתק מוסרות, וכבר הקדמנו לדבר על המצוות האלה. ועל מצות ציצית אמרו רבותינו זכרונם לברכה (ספרי במדבר סוף פרשת שלח): שהציצית מוספת קדושה, שנאמר למען תזכרו ועשיתם את כל מצותי והייתם קדושים לא-להיכם. וגם כי אין מצות ציצית זולתי על מי שיש לו בגד אשר לו ארבע כנפות, ואם אין לו בגד כזה אינו חייב לקנותו, אף גם זאת אמרו רבותינו זכרונם לברכה (מנחות מא.) כי ענוש יענש לעתות בצרה על דבר אשר לא חמד בלבבו יפי המצוה ושכרה, לבעבור סבב פני דבר חיובה עליו ולקחת לו בגד שיש לו ארבע כנפות לעשות בו ציצית על כנפיו" (שערי תשובה שער ג', אות כ"ב)

מימים ימימה מחולקות מצוות עשה לכאלו שעלינו לקיימן באופן מוחלט (חיוביות), לעומת אלו שחיובן תלוי בהתממשותם של תנאים מקדימים (קיומיות). ברם, נראה לנו להציע שמניסוח התורה עולה הגדרת ביניים. התורה מבקשת לעצב את שגרת יומנו תוך התייחסות למרכיבים בסיסיים בחיינו כדוגמת לבוש או דיור[4]. לצד חיובים "דתיים" יומיומיים גרידא, כדוגמת תפילין ותפילה, התורה מבקשת שנהיה ניכרים אף בסגנון חיינו ה'אנושי-אזרחי'.

לכן, התורה מכתיבה לנו דפוסים 'דתיים' לסגנון חיינו הבסיסי, שדווקא בפן זה – המשותף לכלל בני אנוש –  ייבדל היהודי בשגרת חייו. אמנם, התורה מבקשת להדגיש שמדובר במסע אישי. למרות שמצוות אלו משתלבות בשגרת יומו של האדם, ומפאת חשיבותן היה ראוי שתהיינה מחויבות באופן מוחלט, בכוונה תחילה התורה תולה אותם בתנאים מקדימים. כך האדם עצמו ישקול במאזני פלס את מדרגתו, וישבץ את עצמו במהלך מסע זה, תוך שהוא בוחן את מדרגתו חדשים לבקרים.

לכן, התורה בחרה להתנסח באופן שלאמיתו של דבר הוא תחנת היעד. זאת, בכוונה לעודד את האדם, שמעצמו יתעורר וינהג חיוב בעצמו, מתוך הכרה בקדושתם של שגרת חייו האנושית[5].

(הרב גד אלדד. נשלח ע"י ישיבת הר עציון. עורך: אורי יעקב בירן. כל הזכויות שמורות לישיבה ולרב)


[1] יתכן שזה מהווה בסיס נוסף ליסוד שחדשה התורה שבעל פה ש'עשה דוחה לא תעשה', הנלמד בדיוק מסמיכות מצוות ציצית לאיסור כלאים (יבמות ד.), למרות שבקריאה פשוטה אין שום קשר בין הנידונים. אמנם אם מצוות ציצית מהווה המשך לאיסור כלאיים, הרי שהיא משתלבת בתבנית הניסוח המקובלת ברשימה זו.

[2] בשיעורי הגרי"ד זצ"ל מובאת הבחנה כי הפרשה בבמדבר מכוונת ל'חובת גברא', בעוד פסוקנו מתמקד ב'חובת מנא', שיש בה קיום גם בשעה שחובת הגברא לא מתקיימת (שיעורי הגרי"ד 'תפילין סת"ם ציצית' סימן כ"ט, הוצאת מוסף הרב קוק עמודים ר"ד-ר"ה). אך אנו נגענו בזווית אחרת לגמרי – טענתנו היא כי מהפסוקים בשתי הפרשיות עולה כי חובה על האדם לדאוג לכך שתהיה לו ציצית בבגדו, כשם שעליו לדאוג לתפילין בראשו.

[3] הבדל זה מבוטא גם בהלכה המניחה כדבר פשוט כי המזוזה הינה 'חובת הדר' (פסחים ד'.) , בעוד לגבי מעקה התבטאו מספר ראשונים במפורש שהדבר אינו כך (יראים סימן רל"ד, סמ"ג מצוות עשה ע"ט, אם כי יש מחלוקת בדבר).

[4] לקבוצה זו ניתן אף לצרף את חיוב הברכה (ח', י'): "וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת ה' אֱ-לֹהֶיךָ עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ". גם כאן הציווי מנוסח כציווי מוחלט לאחר פעולה טבעית שבשגרה כאכילה. אמנם שוב מובלעים תנאים מקדימים, הגורמים לכך שלא כל אכילה תחייב ברכה.

[5] מסר זה משתלב היטב בדברי הרמב"ן (ויקרא י"ט, א') בהסבר הציווי הכללי 'קדושים תהיו' והוא הצד החיובי של המטבע עליו התורה מצווה לא להיות 'נבל ברשות התורה'.

דברי תורה נוספים בקטגוריות של דבר תורה זה
  • "איננו שומע בקולנו" – סמכות בחינוך ולחינוך
  • מה הקשר בין מצות שילוח הקן למגילת אסתר?
  • כובד עוון המבייש וכפרת הבושה
  • לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה'
  • עזרה לזולת מבט לפרשת כי תצא
  • "ולא תשים דמים בביתך" - על חובת זהירות מורחבת
  • אשת יפת תואר
  • https://www.vorts.co.il/wp-content/uploads/MagenDavidS1-e1367510016159.jpg לחצו כאן כדי להוריד את המודעה של וורטס! (230KB)
    רוצים לעזור? הורידו את הקובץ, הדפיסו ותלו על לוח מודעות ציבורי ליד בית הכנסת או בית הספר במקום מגוריכם, ועזרו לנו להפיץ את דבר קיומו של האתר לאנשים נוספים.