"לְשִׁכְנוֹ תִדְרְשׁוּ וּבָאתָ שָׁמָּה"

לע"נ יהודה פנחס בן הרב שרגא פייוועל (כ"ב באב תשכ"ח – י' באב תשע"ב) תנצב"ה.
א. וּבָאתָ שָׁמָּה וַהֲבֵאתֶם שָׁמָּה

בפרשתנו התורה מאריכה בהתייחסותה לחידוש המהותי שעתיד להתממש בארץ – ריכוז עבודת הפולחן במקום אחד, בשונה מכל שהיה מוכר לעם עד עתה. כהקדמה לכך, יש צורך להדגיש את חשיבות טיהור הארץ משרידי הפולחן האלילי שהיה רווח בה: "אֵלֶּה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תִּשְׁמְרוּן לַעֲשׂוֹת בָּאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַן ה' אֱ-לֹהֵי אֲבֹתֶיךָ לְךָ לְרִשְׁתָּהּ… אַבֵּד תְּאַבְּדוּן אֶת כָּל הַמְּקֹמוֹת אֲשֶׁר עָבְדוּ שָׁם הַגּוֹיִם אֲשֶׁר אַתֶּם יֹרְשִׁים אֹתָם אֶת אֱלֹהֵיהֶם עַל הֶהָרִים הָרָמִים וְעַל הַגְּבָעוֹת וְתַחַת כָּל עֵץ רַעֲנָן: וְנִתַּצְתֶּם אֶת מִזְבְּחֹתָם וְשִׁבַּרְתֶּם אֶת מַצֵּבֹתָם וַאֲשֵׁרֵיהֶם תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ וּפְסִילֵי אֱלֹהֵיהֶם תְּגַדֵּעוּן וְאִבַּדְתֶּם אֶת שְׁמָם מִן הַמָּקוֹם הַהוּא: לֹא תַעֲשׂוּן כֵּן לַ-ה' אֱ-לֹהֵיכֶם: כִּי אִם אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֵיכֶם מִכָּל שִׁבְטֵיכֶם לָשׂוּם אֶת שְׁמוֹ שָׁם לְשִׁכְנוֹ תִדְרְשׁוּ וּבָאתָ שָׁמָּה: וַהֲבֵאתֶם שָׁמָּה עֹלֹתֵיכֶם וְזִבְחֵיכֶם וְאֵת מַעְשְׂרֹתֵיכֶם וְאֵת תְּרוּמַת יֶדְכֶם וְנִדְרֵיכֶם וְנִדְבֹתֵיכֶם וּבְכֹרֹת בְּקַרְכֶם וְצֹאנְכֶם: וַאֲכַלְתֶּם שָׁם לִפְנֵי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם וּשְׂמַחְתֶּם בְּכֹל מִשְׁלַח יֶדְכֶם אַתֶּם וּבָתֵּיכֶם אֲשֶׁר בֵּרַכְךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ" (י"ב, א'-ז')

כבר בפסוקים אלו חש הקורא בריבוי השימוש במילה "שם" או בהטייתה "שמה". ההקשר של הופעתה הראשונה של המילה סביר, בהיותה מתייחסת לשלל המקומות שעבדו בהם עבודה זרה. סביר שהמקרא מעדיף לכלול יחד 'אֶת כָּל הַמְּקֹמוֹת אֲשֶׁר עָבְדוּ שָׁם', במקום לפרטם. אמנם, ביחס למקום אשר יבחר ה', על נקלה היינו יכולים לנסח את הפסוקים ללא שימוש במילה זו, היות ומדובר תמיד על מקום בודד. הפליאה גדלה ככל שממשיכים לקרוא, אז מסתבר שלא רק שהמילה "שם" מיותרת, אלא שהמקרא מפריז בכוונה תחילה בשימוש בה: "לְשִׁכְנוֹ תִדְרְשׁוּ וּבָאתָ שָׁמָּה: וַהֲבֵאתֶם שָׁמָּה עֹלֹתֵיכֶם וְזִבְחֵיכֶם…" (שם, ו'-ז')

בולט לעין, שישנה כוונת מכוון בשילוב ה'מוגזם' של מילה זו. תחושה זו חוזרת על עצמה בפיסקה הבאה, בה התורה עוברת לצוות על ריכוז הפולחן: "הָיָה הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱ-לֹהֵיכֶם בּוֹ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם שָׁמָּה תָבִיאוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם עוֹלֹתֵיכֶם וְזִבְחֵיכֶם מַעְשְׂרֹתֵיכֶם וּתְרֻמַת יֶדְכֶם וְכֹל מִבְחַר נִדְרֵיכֶם אֲשֶׁר תִּדְּרוּ לַ-ה': וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם אַתֶּם וּבְנֵיכֶם וּבְנֹתֵיכֶם וְעַבְדֵיכֶם וְאַמְהֹתֵיכֶם וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר בְּשַׁעֲרֵיכֶם כִּי אֵין לוֹ חֵלֶק וְנַחֲלָה אִתְּכֶם: הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תַּעֲלֶה עֹלֹתֶיךָ בְּכָל מָקוֹם אֲשֶׁר תִּרְאֶה: כִּי אִם בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' בְּאַחַד שְׁבָטֶיךָ שָׁם תַּעֲלֶה עֹלֹתֶיךָ וְשָׁם תַּעֲשֶׂה כֹּל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּךָּ: רַק בְּכָל אַוַּת נַפְשְׁךָ תִּזְבַּח וְאָכַלְתָּ בָשָׂר כְּבִרְכַּת ה' אֱ-לֹהֶיךָ אֲשֶׁר נָתַן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ הַטָּמֵא וְהַטָּהוֹר יֹאכְלֶנּוּ כַּצְּבִי וְכָאַיָּל: רַק הַדָּם לֹא תֹאכֵלוּ עַל הָאָרֶץ תִּשְׁפְּכֶנּוּ כַּמָּיִם: לֹא תוּכַל לֶאֱכֹל בִּשְׁעָרֶיךָ מַעְשַׂר דְּגָנְךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ וּבְכֹרֹת בְּקָרְךָ וְצֹאנֶךָ וְכָל נְדָרֶיךָ אֲשֶׁר תִּדֹּר וְנִדְבֹתֶיךָ וּתְרוּמַת יָדֶךָ: כִּי אִם לִפְנֵי ה' אֱ-לֹהֶיךָ תֹּאכְלֶנּוּ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ בּוֹ אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי ה' אֱ-לֹהֶיךָ בְּכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ: הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תַּעֲזֹב אֶת הַלֵּוִי כָּל יָמֶיךָ עַל אַדְמָתֶךָ" (שם, י"א-י"ט)

כפי שנראה, ניתן להציע שתי פתרונות לתופעה זו.

ב. הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה'

המקרא ממאן לבאר את מיקומו המדויק של המקדש והמזבח, אלא מתעקש לתארו שוב ושוב בהגדרתו האנונימית כ"מקום אשר יבחר ה' ". הרמב"ם ביאר זאת כהוראת שעה: "ואשר לא התבאר בתורה ולא נזכר בפרט, אבל רמז אליו ואמר אל המקום אשר יבחר ה' וגו', יש בו אצלי שלש חכמות, האחת מהן, שלא יחזיקו בו האומות וילחמו עליו מלחמה חזקה כשידעו שזה המקום מן הארץ הוא תכלית התורה. והשנית, שלא יפסידוהו מי שהוא בידם עתה וישחיתוהו בכל יכולתם. והשלישית, והיא החזקה שבהם, שלא יבקש כל שבט היותו בנחלתו ולמשול בו, והיה נופל עליו מן המחלוקת והקטטה כמו שנפל בבקשת הכהונה" (מורה נבוכים ג', מ"ה)

החזקוני הסביר שביטוי זה נועד לכסות מספר מקומות: "לא פירש המקום, לפי שהשכינה שרתה בכמה מקומות כמו גלגל שילה נוב וגבעון ובית עולמים וחייב אדם לשנות לתלמידו דרך קצרה" (חזקוני י"ב, ה')

לצד הסברים טכניים אלו, רבי מאיר שמחה מדווינסק, ה'משך חכמה', העלה היבט עקרוני, במהלך דיון ארוך בו הוא סוקר את היחס בין השכל לרגש ביהדות:

"והברור, דההרגשות כולם בנויות מהטבע, והמוחש אשר תתרגש מהם לב האדם, כמו האהבה והיופי והגבורה. והעמים הקדמונים הקדישו כל כוחות הטבע בהתרגשם מכל זה, והעריצום וקראו להן שמות אלילים, לאליל היופי, לאליל הגבורה, אליל האהבה, כידוע. ומי שהיה לו בזה הפלגה הקדישוהו, וקראוהו בן אלהי. ועד היום העמים מציירים תמונות ומקדישים המוחשים. ואף הישמעאלים מקדשים קבר משיחם במעקא וכיוצא בזה. נמצא דההרגשות מסייעים לאמונתם הבנוי על המוחש והמצוייר.

לא כן ה'! שעמד אברהם והתבונן שאינו חלק מהנבראים, ולא כוח בגשם, ואינו מתואר ואינו מצויר ואינו מושג… והוא מחוייב המציאות, ממציא כל המציאות בלעדי האפשרויות מאין מוחלט. יחיד שאין כיחודו… וכל המציאות כולה רחוקה מהממציא האחד יתברך. וזה עיון אמיתי ומושכל…

והנה יש להאריך שכל המקומות המקודשים אין יסודם מן הדת, רק מהאומה והשורשים, כמו הר המוריה שמשם נברא אדם (סנהדרין לח:), ושם הקריב אברהם את יצחק (בראשית כ"ב), וכן נבחר על פי נביא. ובדת לא כתוב רק "מקום אשר יבחר ה' ". והר סיני, מקום הדת, כיון שנסתלקה שכינה ממנו – יעלו צאן ובקר (שמות י"ט, י"ג)! שחלילה ההרגשות לא יתעו לייחס להדת איזה ציור. רק ירושלים וכל ארץ ישראל והר המוריה בנויים על התייחסותם לאבותינו שרשי האמונה, והתאחדות האומה לשורשה, שכל ההרגשות יהיו רק להתאחדות האומה. וזה דרוש עמוק, ואין כאן מקום להאריך" (משך חכמה שמות י"ב, כ"א)

לדבריו, המקרא נאבק בהכרה בקדושתו של מקום גיאוגרפי כלשהו בתורת עצמו – משום שהכרה כזו עומדת בסתירה לאחד מהמאפיינים היסודיים ביותר של האמונה ביוצר כל. היות ולבורא, שהוא מקור הקדושה, אין שום יחס לממדים פיזיים, לא תיתכן קדושה עצמית בעצם מוחש מצד עצמו, אלא רק מסיבות משניות (לדוגמה, סיבות היסטוריות).

אבחנה זו נובעת מטענתו שהיהדות שכלית ביסודה, כיוון שהכרת הבורא תלויה בהבנה שלמרות שאינו בעל ממדים הוא נמצא וממציא הכל. זאת, בניגוד לדתות שבנויות על רגש ותרות אחר עצמים מוחשיים שבאמצעותם יצליחו למקסם את רגשותיהם כלפיהם[1]. לאור תפישה זו, הוא ממשיך לבאר כי התורה לא מזהה מקום ספציפי להשראת השכינה, אלא מגדירה אותו כ"מקום אשר יבחר ה' ". כך המקרא מבליט את העובדה שלמרות שבפועל המקום יתקדש, אין זו קדושה עצמית אלא פועל יוצא מבחירת ה'.

בעקבות דבריו יתכן להציע הסבר ראשון לשאלת השימוש במילה "שם" על הטיותיה. כיוון שהתורה 'לא חשה בנוח' עם מקומות קדושים, היא מנסה לטשטש עובדה זו יותר ויותר. לכן, מעמיקה התורה טשטוש זה בצעד נוסף, כשהיא נוטלת ממנו אף את המאפיין הבסיסי שלו כ'מקום'. זאת אומרת, מעתה הוא אינו מזוהה אף כ'מקום' אלא הוא פשוט "שם".

ג. צליל חוזר ומילה חוזרת

כעת, ננסה לסלול דרך אחרת. הגישה הספרותית לחקר המקרא העלתה על נס את הברירה המחושבת של המילים המופיעות בסיפור ואת תרומתן להעמקת המסר בעלילה. תופעה זו לא מוגבלת למילה זהה החוזרת על עצמה, אלא כוללת אף את הטיותיה השונות. גישה זו הצביעה על כך שרמזים אלו הנשתלים בכתוב, לא מצטמצמים לתוכן המילה עצמה, אלא אף מתרחבים לצליל משותף למילים, אף כאשר תוכנן שונה[2]. דוגמה לדבר נוכל למצוא כבר בדברי רש"י בפרשת 'נחש הנחושת': "וַיְשַׁלַּח ה' בָּעָם אֵת הַנְּחָשִׁים הַשְּׂרָפִים וַיְנַשְּׁכוּ אֶת הָעָם וַיָּמָת עַם רָב מִיִּשְׂרָאֵל… וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה עֲשֵׂה לְךָ שָׂרָף וְשִׂים אֹתוֹ עַל נֵס וְהָיָה כָּל הַנָּשׁוּךְ וְרָאָה אֹתוֹ וָחָי: וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה נְחַשׁ נְחֹשֶׁת וַיְשִׂמֵהוּ עַל הַנֵּס וְהָיָה אִם נָשַׁךְ הַנָּחָשׁ אֶת אִישׁ וְהִבִּיט אֶל נְחַשׁ הַנְּחֹשֶׁת וָחָי" (במדבר כ"א, ו'-ט')

משה מצטווה לעשות "שרף", והמקרא מתאר שמשה עשאו מנחושת, ללא ציווי מפורש. את בחירתו זו נימק רש"י: "נחש נחשת – לא נאמר לו לעשותו של נחשת, אלא אמר משה 'הקדוש ברוך הוא קוראו נחש, ואני אעשנו של נחושת, לשון נופל על לשון" (רש"י שם, ט')

הרי שהעדפת חומרי הגלם בבניית הנחש נעשתה מתוך מבט ספרותי על העלילה, המבקש ליצור הישנות אותו צליל במהלכה.

ממבט זה נבקש אף אנו להצביע על תופעה זו בפרשייתנו. לשם כך נבקש לחזור לתחילת התורה, לסיפור מגדל בבל[3].

ד. הָבָה נִבְנֶה לָּנוּ עִיר וּמִגְדָּל… וְנַעֲשֶׂה לָּנוּ שֵׁם

ספר בראשית מתאר את יוזמת המין האנושי לעשות לו שם: "וַיְהִי כָל הָאָרֶץ שָׂפָה אֶחָת וּדְבָרִים אֲחָדִים: וַיְהִי בְּנָסְעָם מִקֶּדֶם וַיִּמְצְאוּ בִקְעָה בְּאֶרֶץ שִׁנְעָר וַיֵּשְׁבוּ שָׁם: וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ הָבָה נִלְבְּנָה לְבֵנִים וְנִשְׂרְפָה לִשְׂרֵפָה וַתְּהִי לָהֶם הַלְּבֵנָה לְאָבֶן וְהַחֵמָר הָיָה לָהֶם לַחֹמֶר: וַיֹּאמְרוּ הָבָה נִבְנֶה לָּנוּ עִיר וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם וְנַעֲשֶׂה לָּנוּ שֵׁם פֶּן נָפוּץ עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ: וַיֵּרֶד ה' לִרְאֹת אֶת הָעִיר וְאֶת הַמִּגְדָּל אֲשֶׁר בָּנוּ בְּנֵי הָאָדָם: וַיֹּאמֶר ה' הֵן עַם אֶחָד וְשָׂפָה אַחַת לְכֻלָּם וְזֶה הַחִלָּם לַעֲשׂוֹת וְעַתָּה לֹא יִבָּצֵר מֵהֶם כֹּל אֲשֶׁר יָזְמוּ לַעֲשׂוֹת: הָבָה נֵרְדָה וְנָבְלָה שָׁם שְׂפָתָם אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמְעוּ אִישׁ שְׂפַת רֵעֵהוּ: וַיָּפֶץ ה' אֹתָם מִשָּׁם עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ וַיַּחְדְּלוּ לִבְנֹת הָעִיר: עַל כֵּן קָרָא שְׁמָהּ בָּבֶל כִּי שָׁם בָּלַל ה' שְׂפַת כָּל הָאָרֶץ וּמִשָּׁם הֱפִיצָם ה' עַל פְּנֵי כָּל הָאָרֶץ" (בראשית י"א, א'-ט')

תוך כדי תיאור היוזמה וכישלונה, המקרא נוקט שבע פעמים במילים שמכילות את האותיות ש-ם. אמנם, הקורא אמור להבחין שהספירה אינה כה מדויקת, כיוון שהניקוד והמשמעות של שבע ההופעות אינו זהה בכל הפעמים. מצד שני, צליל המילים זהה, ולדעתנו המקרא מכוון בדיוק להכרה זו.

בשיעור שעסק במגדל בבל[4], ביארנו שיש משחק מילים מכוון בין המובנים השונים של ההופעות שלהן, במהלך הסיפור. המובנים אינם רק שונים זה מזה אלא אף הפוכים. שמו של אדם או חפץ הוא זה שמקנה לו את ייחודו, בעוד תיאור המקום 'שם' הינו ההיפך הגמור –ללא סימני זיהוי ייחודיים, אין אפשרות לתאר את מיקומו, מלבד העובדה שהוא 'שם'.

כך, תוך כדי משחק מילים מבריק, ממחיש המקרא את גרעין הסיפור המדובר. יושבי שנער הציבו להם למטרה לעשות להם 'שם', אך אט אט המקרא מטשטש בעיני הקורא את משמעות ה'שם' עד שבשעה שנקרא שם למקום, הוא מנציח את כישלונה של היוזמה: "עַל כֵּן קָרָא שְׁמָהּ בָּבֶל כִּי שָׁם בָּלַל ה' שְׂפַת כָּל הָאָרֶץ וּמִשָּׁם הֱפִיצָם ה' עַל פְּנֵי כָּל הָאָרֶץ" (שם, ט')

ה. וְאִבַּדְתֶּם אֶת שְׁמָם מִן הַמָּקוֹם הַהוּא

כעת, נבקש לטעון כי המקרא מבקש לחזור על אותו טכסיס ספרותי שחשפנו בפרשת מגדל בבל, והוא מפתח 'דו-שיח' סמוי בין ההופעות של מילים המכילות את האותיות ש-ם. לצורך זה נשוב לעיין בפסוקים שציטטנו בראשית דברינו:

"אֵלֶּה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תִּשְׁמְרוּן לַעֲשׂוֹת בָּאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַן ה' אֱ-לֹהֵי אֲבֹתֶיךָ לְךָ לְרִשְׁתָּהּ… אַבֵּד תְּאַבְּדוּן אֶת כָּל הַמְּקֹמוֹת אֲשֶׁר עָבְדוּ שָׁם הַגּוֹיִם אֲשֶׁר אַתֶּם יֹרְשִׁים אֹתָם אֶת אֱלֹהֵיהֶם עַל הֶהָרִים הָרָמִים וְעַל הַגְּבָעוֹת וְתַחַת כָּל עֵץ רַעֲנָן: וְנִתַּצְתֶּם אֶת מִזְבְּחֹתָם וְשִׁבַּרְתֶּם אֶת מַצֵּבֹתָם וַאֲשֵׁרֵיהֶם תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ וּפְסִילֵי אֱלֹהֵיהֶם תְּגַדֵּעוּן וְאִבַּדְתֶּם אֶת שְׁמָם מִן הַמָּקוֹם הַהוּא: לֹא תַעֲשׂוּן כֵּן לַ-ה' אֱ-לֹהֵיכֶם: כִּי אִם אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱ-לֹהֵיכֶם מִכָּל שִׁבְטֵיכֶם לָשׂוּם אֶת שְׁמוֹ שָׁם לְשִׁכְנוֹ תִדְרְשׁוּ וּבָאתָ שָׁמָּה: וַהֲבֵאתֶם שָׁמָּה עֹלֹתֵיכֶם וְזִבְחֵיכֶם וְאֵת מַעְשְׂרֹתֵיכֶם וְאֵת תְּרוּמַת יֶדְכֶם וְנִדְרֵיכֶם וְנִדְבֹתֵיכֶם וּבְכֹרֹת בְּקַרְכֶם וְצֹאנְכֶם: וַאֲכַלְתֶּם שָׁם לִפְנֵי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם וּשְׂמַחְתֶּם בְּכֹל מִשְׁלַח יֶדְכֶם אַתֶּם וּבָתֵּיכֶם אֲשֶׁר בֵּרַכְךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ:

לֹא תַעֲשׂוּן כְּכֹל אֲשֶׁר אֲנַחְנוּ עֹשִׂים פֹּה הַיּוֹם אִישׁ כָּל הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו: כִּי לֹא בָאתֶם עַד עָתָּה אֶל הַמְּנוּחָה וְאֶל הַנַּחֲלָה אֲשֶׁר ה' אֱ-לֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ: וַעֲבַרְתֶּם אֶת הַיַּרְדֵּן וִישַׁבְתֶּם בָּאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱ-לֹהֵיכֶם מַנְחִיל אֶתְכֶם וְהֵנִיחַ לָכֶם מִכָּל אֹיְבֵיכֶם מִסָּבִיב וִישַׁבְתֶּם בֶּטַח:

וְהָיָה הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱ-לֹהֵיכֶם בּוֹ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם שָׁמָּה תָבִיאוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם עוֹלֹתֵיכֶם וְזִבְחֵיכֶם מַעְשְׂרֹתֵיכֶם וּתְרֻמַת יֶדְכֶם וְכֹל מִבְחַר נִדְרֵיכֶם אֲשֶׁר תִּדְּרוּ לַה': וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם אַתֶּם וּבְנֵיכֶם וּבְנֹתֵיכֶם וְעַבְדֵיכֶם וְאַמְהֹתֵיכֶם וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר בְּשַׁעֲרֵיכֶם כִּי אֵין לוֹ חֵלֶק וְנַחֲלָה אִתְּכֶם: הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תַּעֲלֶה עֹלֹתֶיךָ בְּכָל מָקוֹם אֲשֶׁר תִּרְאֶה: כִּי אִם בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' בְּאַחַד שְׁבָטֶיךָ שָׁם תַּעֲלֶה עֹלֹתֶיךָ וְשָׁם תַּעֲשֶׂה כֹּל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּךָּ" (י"ב, א'-י"ד)

בתחילת הקטע המקרא מכריז על המשימה העומדת לפתחם של העם בהגיעו לארץ : "אַבֵּד תְּאַבְּדוּן אֶת כָּל הַמְּקֹמוֹת אֲשֶׁר עָבְדוּ שָׁם הַגּוֹיִם אֲשֶׁר אַתֶּם יֹרְשִׁים אֹתָם אֶת אֱלֹהֵיהֶם… וְאִבַּדְתֶּם אֶת שְׁמָם מִן הַמָּקוֹם הַהוּא" (שם, ב')

במהלך הפסוקים המקרא מבקש להמיר מציאות זו במציאות חדשה: "כִּי אִם אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱ-לֹהֵיכֶם מִכָּל שִׁבְטֵיכֶם לָשׂוּם אֶת שְׁמוֹ שָׁם" (שם, ה')

בעיון ערני נבחין כי משם ואילך המקרא משלב תדירות את המילים 'מקום', ואת המילה 'ש-ם' בצורותיה ומובניה השונים. נראה שהכתוב חותר לגשת מיד למלאכה, כך שבמשך הציווי עצמו, מתנסח בצורה שתטשטש את 'שם האלילים', ותעלים את זכרם.

כך יוצא שבפועל, בתום קריאת הפסוקים, בזיכרונו של הקורא יתעצב המחשבה על המילה ש-ם כמתייחסת לשמו של ה' או מצביעה על מקומו. כך שוב, מעקב אחר שינוי הצלילים והמובנים המופיעים בפרשייה מסגיר לנו את מטרתה[5].

(הרב גד אלדד. נשלח ע"י ישיבת הר עציון. עורך: אורי יעקב בירן. כל הזכויות שמורות לישיבה ולרב)


[1] נראה שגישה זו עומדת בניגוד לדעתו של ספר החינוך שביאר את יתרונו של המקדש ובגדי הכהונה דווקא כדי שהאנשים יבאו ויתפעלו מההוד וההדר השורר במקום. תחושה עילאית זו, שתמלא אותם, תסייע בעדם להתרכז בעבודתם ל-ה'. (ספר החינוך מצווה צ"ה, צ"ח ו-צ"ט).

[2] כותרת הפרק והדוגמה לקמן לקוחים מכותרת הפרק השני של ספרו של פרופ' גרוסמן הדן בתופעה ('גלוי ומוצפן, פרק שני, הוצאת הקיבוץ המאוחד ומכללת הרצוג). ראה על כך את שיעורו באתר בית המדרש (דרכי העיצוב של הסיפור המקראי, שיעור 9 – כאן). תופעה זו רחבה וכוללת אף מדרשי שמות, ורבות נכתב אודותיה. ראה אצל משה גרסיאל 'מדרשי שמות במקרא', רמת גן תשמ"ח. עיין עוד במאמרו של נתן קלאוס 'משחקי לשון במקרא' (בית מקרא, (קכט) כרך לז', חוברת ב' תשנ"ב).

[3] על נקודה זו עמדתי כבר בשיעורי לפרשת נח באתר בית המדרש: 'ונעשה לנו שם – למה לא?'. כעת ראיתי שעמדו עליה כבר, עיין בספרו הנ"ל של יונתן גרוסמן בעמ' 110-109.

[4] ראה הערה קודמת.

[5] סיוע מאד מעניין להצעה זו נמצא בהמשך הפסוקים: "כִּי יַרְחִיב ה' אֱ-לֹהֶיךָ אֶת גְּבֻלְךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ וְאָמַרְתָּ אֹכְלָה בָשָׂר כִּי תְאַוֶּה נַפְשְׁךָ לֶאֱכֹל בָּשָׂר בְּכָל אַוַּת נַפְשְׁךָ תֹּאכַל בָּשָׂר: כִּי יִרְחַק מִמְּךָ הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱ-לֹהֶיךָ לָשׂוּם שְׁמוֹ שָׁם וְזָבַחְתָּ מִבְּקָרְךָ וּמִצֹּאנְךָ אֲשֶׁר נָתַן ה' לְךָ כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִךָ וְאָכַלְתָּ בִּשְׁעָרֶיךָ בְּכֹל אַוַּת נַפְשֶׁךָ: אַךְ כַּאֲשֶׁר יֵאָכֵל אֶת הַצְּבִי וְאֶת הָאַיָּל כֵּן תֹּאכְלֶנּוּ הַטָּמֵא וְהַטָּהוֹר יַחְדָּו יֹאכְלֶנּוּ: רַק חֲזַק לְבִלְתִּי אֲכֹל הַדָּם כִּי הַדָּם הוּא הַנָּפֶשׁ וְלֹא תֹאכַל הַנֶּפֶשׁ עִם הַבָּשָׂר: לֹא תֹּאכְלֶנּוּ עַל הָאָרֶץ תִּשְׁפְּכֶנּוּ כַּמָּיִם: לֹא תֹּאכְלֶנּוּ לְמַעַן יִיטַב לְךָ וּלְבָנֶיךָ אַחֲרֶיךָ כִּי תַעֲשֶׂה הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי ה': רַק קָדָשֶׁיךָ אֲשֶׁר יִהְיוּ לְךָ וּנְדָרֶיךָ תִּשָּׂא וּבָאתָ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה': וְעָשִׂיתָ עֹלֹתֶיךָ הַבָּשָׂר וְהַדָּם עַל מִזְבַּח ה' אֱ-לֹהֶיךָ וְדַם זְבָחֶיךָ יִשָּׁפֵךְ עַל מִזְבַּח ה' אֱ-לֹהֶיךָ וְהַבָּשָׂר תֹּאכֵל: שְׁמֹר וְשָׁמַעְתָּ אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּךָּ לְמַעַן יִיטַב לְךָ וּלְבָנֶיךָ אַחֲרֶיךָ עַד עוֹלָם כִּי תַעֲשֶׂה הַטּוֹב וְהַיָּשָׁר בְּעֵינֵי ה' אֱלֹהֶיךָ" (י"ב, כ'-כ"ח)

לכל אורך הקטע, מוזכר פעם בודדת מכוח ההכרח, 'המקום אשר יבחר ה' '. המילה 'שם' נעלמת, למרות שבהשוואה לקטע הקודם, היינו יכולים למצוא מספר הזדמנויות להשחיל אותה במהלך הפסוקים. אין זאת כי אם ברגע שהמקרא לא מתרכז באיבוד שם האלילים אלא בעבודת המקדש, אין לו כבר צורך לאמצעי ספרותי זה, ולכן הוא נמוג.

דברי תורה נוספים בקטגוריות של דבר תורה זה
  • מצות השמחה ברגלים
  • "ודרשת וחקרת ושאלת היטב והנה אמת נכון הדבר נעשתה התועבה הזאת בקרבך" (יג, טו)
  • אכילת בשר-תאווה במדבר
  • איש כל הישר בעיניו - השראת השכינה היא רק בארץ
  • ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה
  • התרומה של התרומה
  • האחדות - אינטרס לאומי
  • https://www.vorts.co.il/wp-content/uploads/MagenDavidS1-e1367510016159.jpg לחצו כאן כדי להוריד את המודעה של וורטס! (230KB)
    רוצים לעזור? הורידו את הקובץ, הדפיסו ותלו על לוח מודעות ציבורי ליד בית הכנסת או בית הספר במקום מגוריכם, ועזרו לנו להפיץ את דבר קיומו של האתר לאנשים נוספים.