חטא משה ואופייה של הארץ
בפרשתנו משווה התורה בין האופי האקלימי של ארץ ישראל וארץ מצרים: "כי הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה, לא כארץ מצרים היא אשר יצאתם משם, אשר תזרע את זרעך והשקית ברגלך כגן הירק. והארץ אשר אתם עֹברים שמה לרשתה – ארץ הרים ובקעֹת, למטר השמים תשתה מים. ארץ אשר ה' אלקיך דֹרש אֹתה, תמיד עיני ה' אלקיך בה מרֵשית השנה ועד אחרית שנה" (דברים י"א, י-יב).
כמובן, שאפיון אקלימי זה של ארץ ישראל אינו מצטמצם למשמעותו החקלאית, אלא טעון גם במשמעות רוחנית ביחס לאופייה של הארץ. העובדה שהגשם – המנוע הראשי של הכלכלה בעולם העתיק – נתון באופן מתמיד בידיו של הקב"ה, יוצרת מציאות שבה השגשוג החומרי בארץ ישראל מותנה בטיב הזיקה שבין ישראל לאביהם שבשמים. המצב החומרי-כלכלי של עם ישראל אינו אלא תוצאה וביטוי לטיב היחס שבין העם לאלוקיו.
אחת מההשלכות של מצב זה הוא בהתייחסות שהוא אמור לכונן למצבים של חוסר או של מצוקה. ככלל, אנו רגילים לראות בהיעדר משאבים כלכליים בעיה שיש להתמודד עימה, לפתור אותה במהירות האפשרית וכך להגיע למצב של רווחה. אך מרגע שאנו רואים את המצב החומרי כביטוי למצב הרוחני והדתי של עם ישראל, הרי שהתמודדות עם קשיים חומריים הופכת להיות הזדמנות של ממש לתהליך של התקדמות רוחנית.
נראה שבאמצעות רעיון זה ניתן להבין טוב יותר את טיב הקשר שבין חטאו של משה במי מריבה לבין העונש שנגזר עליו בעקבות חטא זה. כזכור, חטאו של משה היה בכך שהוא הכה על הסלע במקום לדבר אליו ולקרוא בשם ה' (אם כי עיין באברבנאל בפרשת חוקת). על פי דברינו, נראה שיש להבין את משמעותו של החטא באופן סימבולי: עם ישראל היה שרוי במצב של מצוקה וחוסר מים. משמעות העובדה שמשה בחר להכות בסלע היא שמבחינתו חוסר זה הוא לא יותר מאשר בעיה חומרית, שיש לפתור במהירות וביעילות. על כן, יש להכות בסלע, לגרום ליציאת המים ולאחר שהבעיה נפתרה – ניתן להמשיך הלאה.
אך בהתנהלות כזו לנוכח מצבי מצוקה ישנה החמצה של הפוטנציאל הרוחני הגלום בבעיה שבה נתקלו בני ישראל, ואותו משה אמור היה לממש. היכולת לממש פוטנציאל זה היא המסר הבוקע ועולה מאופייה האקלימי-חקלאי של הארץ: משה אמור היה לקרוא בשם ה' – ולא להכות בסלע – ובכך לבטא את העובדה שההתמודדות עם מצבי חוסר גשמיים אמורה לשמש כמנוף לפגישה עם הקב"ה, לעמידה בתפילה, וממילא – להתקדמות רוחנית.
זוהי דרכה המיוחדת של ארץ ישראל, לקשור ולחבר את המציאות הגשמית עם זו הרוחנית. משה רבנו בחטאו סטה מדרך זו, וממילא נמצא שלא הוא המנהיג המתאים להכניס את עם ישראל לארצו.
(הרב יצחק בן דוד. נשלח ע"י ישיבת הר עציון, במסגרת "יום יום")