קנאי בן קנאי, משיב חימה בן משיב חימה

פתיחה

פרשת פינחס פותחת בתגובתו של הקב"ה למשה בעקבות מעשה פינחס: "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי בְּתוֹכָם וְלֹא כִלִּיתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקִנְאָתִי: לָכֵן אֱמֹר הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם". (במדבר כ"ה, י-יב)

מדוע נזכר ייחוסו של פינחס בצורה כה מפורטת? רש"י על אתר (פסוק י"א ד"ה פינחס) מסביר "שהיו השבטים מבזים אותו הראיתם בן פוטי זה שפיטם אבי אמו עגלים לעבודת אלילים והרג נשיא שבט מישראל – לפיכך בא הכתוב ויחסו אחר אהרן". דבריו של רש"י מבוססים על הגמרא בסנהדרין: "ויעמד פנחס ויפלל – אמר רבי אלעזר ויתפלל לא נאמר אלא ויפלל, מלמד כביכול שעשה פלילות עם קונו. בקשו מלאכי השרת לדחפו. אמר להן הניחו לו קנאי בן קנאי הוא משיב חימה בן משיב חימה הוא. התחילו שבטים מבזין אותו ראיתם בן פוטי זה שפיטם אבי אמו עגלים לעבודת כוכבים והרג נשיא שבט מישראל? בא הכתוב ויחסו פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן". (סנהדרין פב:)

עדיין, לא ברור מדוע יש צורך בהדגשה העקבית של ייחוסו של פינחס לאהרן הכהן, כמו גם את כינויו "קנאי בן קנאי, משיב חמה בן משיב חמה": האם לא מובן מאליו שמעשה פינחס היה נכון ואף הכרחי?

בין ישראל לעמים

מסתבר שלא כל כך. המדיינים שעם בנותיהם זנה עם ישראל[1] הם קרובי משפחתנו, בני אברהם וקטורה, והפנייה של בחורי ישראל אחרי בנותיהן לא נאסרה במפורש: הן משום שעל פי פשטי המקראות איסור נישואי תערובת הוא רק על שבעת עמי ארץ כנען, הן משום שבמקרה של בנות מדין מדובר בזנות חד פעמית ולא בנישואין של ממש, כך שייתכן שאין בכך איסור אף כלפי שבעת עממין.[2]

בקיצור, הגבולות המפרידים בין ישראל לשאר העמים ממשפחת אברהם לא היו כל כך ברורים, ולאור זאת מעשהו של פינחס היה מאוד בעייתי: מי שמו לקבוע האם הדבר מותר או אסור, ועוד לנקוט בפעולה כל כך חריפה כדי לקבוע בכך מסמרות?

האמוראים עמדו על קושי זה והציעו כמה תשובות לשאלה מה באמת הוביל את פינחס לפעולתו הנועזת: "אמר רב ראה מעשה ונזכר הלכה… ושמואל אמר ראה ש'אין חכמה ואין תבונה ואין עצה נגד ה' – כל מקום שיש חילול השם אין חולקין כבוד לרב. ר' יצחק אמר ר"א ראה שבא מלאך והשחית בעם". (סנהדרין פב.)

"קנאי בן קנאי"

בדברים הבאים נבקש לעסוק בשתי הדעות האחרונות, ונפתח בדעת שמואל לפיה טעמו של פינחס למעשהו היה מניעת חילול השם.

לעיתים, הפער בין חילול השם לקידוש השם דק מאוד, ולא כל כך פשוט לדעת איזו פעולה תכריע לאיזה כיוון. עם כל זאת, פינחס ראה את הסיטואציה שמולו – בחורי ישראל נוהים אחר הזנות עם בנות מדין, ותוך כדי כך אף נשיא שבט מטיח דברים כלפי משה רבנו – ופינחס האמין שלא ייתכן שזה רצון ה', ועל כן חובה לקום ולעשות מעשה.

זו משמעות הקביעה "קנאי בן קנאי הוא": הקנאות היא ההבנה שהמצב הנוכחי בוודאות אינו משקף את רצון ה', גם אם אין סעיף הלכתי מפורש שקובע אחרת. הבחנה זו אינה מספיקה לבדה כמובן, וצריך גם לקום ולעשות מעשה שיתקן את המצב.

"משיב חימה בן משיב חימה"

את הדעה השנייה מביא ר' יצחק, שקושר את מעשהו של פינחס למגפה. לדעתו פינחס ראה את המגפה מכה בעם והבין שחייבים לעשות משהו כדי לעצור אותה, בדיוק כפי שנהג סבו אהרן במגפה שאחרי חטא קורח ועדתו: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן קַח אֶת הַמַּחְתָּה וְתֶן עָלֶיהָ אֵשׁ מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ וְשִׂים קְטֹרֶת וְהוֹלֵךְ מְהֵרָה אֶל הָעֵדָה וְכַפֵּר עֲלֵיהֶם כִּי יָצָא הַקֶּצֶף מִלִּפְנֵי ה' הֵחֵל הַנָּגֶף: וַיִּקַּח אַהֲרֹן כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה וַיָּרָץ אֶל תּוֹךְ הַקָּהָל וְהִנֵּה הֵחֵל הַנֶּגֶף בָּעָם וַיִּתֵּן אֶת הַקְּטֹרֶת וַיְכַפֵּר עַל הָעָם: וַיַּעֲמֹד בֵּין הַמֵּתִים וּבֵין הַחַיִּים וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה". (במדבר י"ז, יא-יג)

הקטרת קטורת בחוץ אסורה על פי ההלכה, ולעשות זאת מיד אחרי מותם של מאתיים וחמישים האנשים שהקטירו קטורת ונשרפו באש ה' הופך זאת למעשה מסוכן עוד יותר. למרות זאת, אהרן אינו נרתע מלצאת אל מחוץ לאוהל, לעמוד בין המתים לחיים ולנסות לכפר על עמו.

גם פינחס סיכן את חייו במעשהו הנועז ואף פעל באופן בעייתי מבחינה הלכתית, עד כדי כך שהגמרא שם (סנהדרין פב.) כותבת שהיה לו 'דין רודף', כך שלזמרי או לכל אדם אחר הייתה רשות להורגו, בנוסף, בגמרא מבואר שאילו הוא היה שואל לפני מעשה היו מורים לו שלא להרוג את זמרי. עם כל זאת, כסבו לפניו הוא ראה את המגפה הנוראה שמכה בעם והבין שחייבים לעשות מעשה כדי לעצור אותה, גם אם צריך להיכנס לסכנת חיים לשם כך, וגם אם לא ברור עד כמה המעשה תקין.

זהו עניין הקביעה השנייה לגבי פינחס, "משיב חמה בן משיב חמה הוא": לפעמים הדרך להשיב את חמתו של הקב"ה מעלינו איננה מובנת מאליה, ולא כולם מסוגלים להבין שבמצב נורא שכזה חייבים לקום ולפעול כדי לכפר על העם.

(הרב יעקב מדן. נשלח ע"י ישיבת הר עציון. השיחה ניתנה בליל שבת קודש פינחס ה'תש"פ, סוכמה על ידי שמואל פוקס ונערכה על ידי אביעד ברסטל. סיכום השיחה לא עבר את ביקורת הרב. כל הזכויות שמורות לישיבה ולרב)


[1] ברור שעם ישראל זנה עם בנות מדין ולא עם בנות מואב, ואכמ"ל. בהקשר זה יצויין רק שבמילים "וַיָּחֶל הָעָם לִזְנוֹת אֶל בְּנוֹת מוֹאָב" (במדבר כ"ה, א) הכוונה 'לזנות עם הבנות שמתגוררות במואב'.

[2] חשוב להדגיש שגם ההסתייגות של בני יעקב מהתערבות בערלים שעולה במעשה דינה (בראשית ל"ד, יד-טו) אינה שייכת למקרה זה, משום שגם המדיינים נימולים – כפי שמוכח מציפורה שמלה את בנה במלון.

דברי תורה נוספים בקטגוריות של דבר תורה זה
  • הקרבה, מסירות נפש וביטול מוחלט של הפרט למען הכלל
  • מהי אהבה, וחשיבותו של השלום (לשבע ברכות)
  • פני משה ופני יהושע - חמה ולבנה במלכויות
  • עם מי חטאו בני ישראל בשטים, בנות מואב או בנות מדין?
  • קנאות קטיעא
  • בקנאו את קנאתי
  • בנות צלפחד
  • https://www.vorts.co.il/wp-content/uploads/MagenDavidS1-e1367510016159.jpg לחצו כאן כדי להוריד את המודעה של וורטס! (230KB)
    רוצים לעזור? הורידו את הקובץ, הדפיסו ותלו על לוח מודעות ציבורי ליד בית הכנסת או בית הספר במקום מגוריכם, ועזרו לנו להפיץ את דבר קיומו של האתר לאנשים נוספים.