ירידתו הכפולה של יעקב למצרים

לזכרה של מרים בת יצחק ורבקה ווייז, ע"י משפחות ווייז ועת שלום ט' בטבת

שתי ההזמנות לרדת למצרים

שתי הזמנות מקבל יעקב לרדת מצרימה. האחת מגיעה מיוסף, המזמין אותו לרדת ולשבת בארץ גושן, שם הוא יכלכל אותו ואת משפחתו בשנות הרעב הנותרות: "מַהֲרוּ וַעֲלוּ אֶל אָבִי וַאֲמַרְתֶּם אֵלָיו כֹּה אָמַר בִּנְךָ יוֹסֵף שָׂמַנִי אֱ-לֹהִים לְאָדוֹן לְכָל מִצְרָיִם רְדָה אֵלַי אַל תַּעֲמֹד: וְיָשַׁבְתָּ בְאֶרֶץ גֹּשֶׁן וְהָיִיתָ קָרוֹב אֵלַי אַתָּה וּבָנֶיךָ וּבְנֵי בָנֶיךָ וְצֹאנְךָ וּבְקָרְךָ וְכָל אֲשֶׁר לָךְ: וְכִלְכַּלְתִּי אֹתְךָ שָׁם כִּי עוֹד חָמֵשׁ שָׁנִים רָעָב פֶּן תִּוָּרֵשׁ אַתָּה וּבֵיתְךָ וְכָל אֲשֶׁר לָךְ" (בראשית מ"ה, ט'-י"א)

ההזמנה השנייה באה מפרעה, המזמין אותו ואת כל ביתו לבוא, לקבל את כל טוב ארץ מצרים ולאכול את חלב הארץ: וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל יוֹסֵף אֱמֹר אֶל אַחֶיךָ זֹאת עֲשׂוּ טַעֲנוּ אֶת בְּעִירְכֶם וּלְכוּ בֹאוּ אַרְצָה כְּנָעַן: וּקְחוּ אֶת אֲבִיכֶם וְאֶת בָּתֵּיכֶם וּבֹאוּ אֵלָי וְאֶתְּנָה לָכֶם אֶת טוּב אֶרֶץ מִצְרַיִם וְאִכְלוּ אֶת חֵלֶב הָאָרֶץ: וְאַתָּה צֻוֵּיתָה זֹאת עֲשׂוּ קְחוּ לָכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם עֲגָלוֹת לְטַפְּכֶם וְלִנְשֵׁיכֶם וּנְשָׂאתֶם אֶת אֲבִיכֶם וּבָאתֶם: וְעֵינְכֶם אַל תָּחֹס עַל כְּלֵיכֶם כִּי טוּב כָּל אֶרֶץ מִצְרַיִם לָכֶם הוּא" (שם, י"ח-כ')

הזמנתו של יוסף נראית כהזמנה לישיבת ארעי במצרים, לחמש שנות הרעב שנותרו. הזמנת פרעה, לעומת זאת, נראית כהזמנה שאיננה תחומה בזמן. הטעם להזמנת פרעה הוא איחוד משפחות, ומכיוון שאין לפרעה כל כוונה שיוסף יעזוב את מצריים, ממילא הזמנתו את משפחת יעקב הינה הזמנה לישיבה של קבע במצרים.

הזמנה כפולה זו עונה לשאלת האברבנאל הנוגעת להתגלות הקדוש ברוך הוא ליעקב בבאר שבע: "למה הוצרך הקדוש ברוך הוא לדבר עם יעקב 'אל תירא מרדה מצרים' כי הנה הוא לא היה ירא מזה? וקודם זה הדבור אמר 'אלכה ואראנו בטרם אמות' וכבר נסע לדרכו כמו שנאמר 'ויסע ישראל וכל אשר לו'?"  (בראשית מ"ד, י"ח, השאלה הי"ז)

לאור הדברים ניתן להציע לכך תשובה: יעקב אמנם מחליט לקבל את הזמנת יוסף לירידה ארעית למצרים, אך חושש וירא מאוד מהזמנת פרעה שעלולה להפוך להשתקעות קבועה במצרים. רק לאחר שהקדוש ברוך הוא מתגלה ליעקב ואומר לו "…אַל תִּירָא מֵרְדָה מִצְרַיְמָה כִּי לְגוֹי גָּדוֹל אֲשִׂימְךָ שָׁם" (בראשית מ"ו, ג'), יעקב ממשיך בדרכו ומוכן להיענות גם להזמנת פרעה.

הירידה הכפולה – יעקב וישראל

כדי להדגיש את הירידה הכפולה עושה התורה שימוש בשני שמותיו של יעקב.

  • יעקב הינו שם המציין את הגלות, בה יש צורך בערמה ובתחכום על מנת לשרוד ולהתקיים בין שליטים זרים שאינם אוהבים במיוחד את עם ישראל. בשם זה התורה משתמשת כאשר היא מתארת את יעקב הנענה להזמנת פרעה המבשרת גלות ארוכה.
  • ישראל הינו שם הניתן ליעקב כאשר הוא חוזר לארץ לאחר שנים רבות בחרן (בראשית ל"ב, כ"ט), שם זה מציין ישרות, עוצמה ויכולת למאבק ישיר ללא הזדקקות לעורמה. ישראל הנטוע בארץ מחליט ללכת לראות את יוסף, אך מגמתו היא ללכת, לראות ולחזור. במילים אחרות: לגור ולא להשתקע. בשם זה משתמשת התורה לתאר את ההיענות להזמנת יוסף.

כאשר ישראל שומע את דברי בניו בשם יוסף והוא רואה את העגלות ששלח יוסף לשאת אותו בהן, הוא מחליט להיענות להזמנה. התורה מדגישה שישראל הוא זה שנענה להזמנת יוסף והוא זה שנוסע לבאר שבע בדרכו למצרים: וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל רַב עוֹד יוֹסֵף בְּנִי חָי אֵלְכָה וְאֶרְאֶנּוּ בְּטֶרֶם אָמוּת: וַיִּסַּע יִשְׂרָאֵל וְכָל אֲשֶׁר לוֹ וַיָּבֹא בְּאֵרָה שָּׁבַע וַיִּזְבַּח זְבָחִים לֵא-לֹהֵי אָבִיו יִצְחָק" (בראשית מ"ה, כ"ח – מ"ו, א')

אולם, כאשר הקדוש ברוך הוא מתגלה אליו בבאר שבע, הוא לא קורא לו ישראל אלא יעקב: "וַיֹּאמֶר אֱ-לֹהִים לְיִשְׂרָאֵל בְּמַרְאֹת הַלַּיְלָה וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב יַעֲקֹב וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי"(בראשית מ"ו, ב')

מדוע ה' לא קורא לו בשם ישראל? ההסבר לכך הוא, שהקדוש ברוך הוא פונה לישראל הנוסע ונמצא בדרכו מצרימה על פי הזמנת יוסף וקורא לו כעת יעקב, בשמו הגלותי. ה' מרגיע גם את יעקב המוזמן על ידי פרעה ומאשר לו לקבל גם הזמנה זו לבוא למצרים לתקופה ארוכה – "אַל תִּירָא מֵרְדָה מִצְרַיְמָה" (שם, ג'). מדבריו של הקדוש ברוך הוא ברור שמדובר על גלות לשנים ארוכות שהרי הוא מבטיח לו: "כִּי לְגוֹי גָּדוֹל אֲשִׂימְךָ שָׁם" (שם).

מעתה, משתנה שמו של ישראל ליעקב. ישראל הוא זה שנסע והגיע לבאר שבע, אך מי שקם כעת וממשיך מבאר שבע למצרים הוא יעקב:"וַיִּסַּע יִשְׂרָאֵל וְכָל אֲשֶׁר לוֹ וַיָּבֹא בְּאֵרָה שָּׁבַע… וַיָּקָם יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע וַיִּשְׂאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת יַעֲקֹב אֲבִיהֶם וְאֶת טַפָּם וְאֶת נְשֵׁיהֶם בָּעֲגָלוֹת אֲשֶׁר שָׁלַח פַּרְעֹה לָשֵׂאת אֹתוֹ" (בראשית מ"ו, א'-ה')

השינוי מתבטא לא רק בשם בו מכונה יעקב, אלא גם בהזמנה לה נענה. עד לבאר שבע יורד ישראל בעגלות ששלח יוסף ("וַיַּרְא אֶת הָעֲגָלוֹת אֲשֶׁר שָׁלַח יוֹסֵף לָשֵׂאת אֹתוֹ" – בראשית מ"ה, כ"ז), ובכך הוא נענה להזמנת יוסף. אולם, מבאר שבע נושאים בניו את יעקב "בָּעֲגָלוֹת אֲשֶׁר שָׁלַח פַּרְעֹה" (בראשית מ"ו, ה'), ובכך נענה יעקב גם להזמנת פרעה לרדת ולהשתקע במצרים.

גם מבחינה סגנונית עוברת התורה ברגע מכריע זה לדבר במונחים של מעבר ועקירה למקום קבע לצורך השתקעות: "וַיִּקְחוּ אֶת מִקְנֵיהֶם וְאֶת רְכוּשָׁם אֲשֶׁר רָכְשׁוּ בְּאֶרֶץ כְּנַעַן וַיָּבֹאוּ מִצְרָיְמָה יַעֲקֹב וְכָל זַרְעוֹ אִתּוֹ: בָּנָיו וּבְנֵי בָנָיו אִתּוֹ בְּנֹתָיו וּבְנוֹת בָּנָיו וְכָל זַרְעוֹ הֵבִיא אִתּוֹ מִצְרָיְמָה" (שם, ו'-ז')

ניסוח זה דומה מאוד לסגנון שבו אנו שומעים על אברהם העוקר מחרן לארץ כנען: "וַיִּקַּח אַבְרָם אֶת שָׂרַי אִשְׁתּוֹ וְאֶת לוֹט בֶּן אָחִיו וְאֶת כָּל רְכוּשָׁם אֲשֶׁר רָכָשׁוּ וְאֶת הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ בְחָרָן וַיֵּצְאוּ לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן וַיָּבֹאוּ אַרְצָה כְּנָעַן" (בראשית י"ב, ה')

גם בתיאור הפעולות שנוקט אברהם מופיע השורש לקח, וגם כאן מדובר בלקיחת הרכוש אשר נרכש ומופיע השורש "בוא".

הדבר מופיע בצורה דומה לכך גם בעקירת עשו מכנען להר שעיר, בסוף פרשת וישלח: "וַיִּקַּח עֵשָׂו אֶת נָשָׁיו וְאֶת בָּנָיו וְאֶת בְּנֹתָיו וְאֶת כָּל נַפְשׁוֹת בֵּיתוֹ וְאֶת מִקְנֵהוּ וְאֶת כָּל בְּהֶמְתּוֹ וְאֵת כָּל קִנְיָנוֹ אֲשֶׁר רָכַשׁ בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וַיֵּלֶךְ אֶל אֶרֶץ מִפְּנֵי יַעֲקֹב אָחִיו" (בראשית ל"ו, ו')

גם הביטויים "ויבואו מצרימה", "הביא אתו מצרימה" ושוב לאחר מנין שבעים הנפש "כָּל הַנֶּפֶשׁ לְבֵית יַעֲקֹב הַבָּאָה מִצְרַיְמָה" (בראשית מ"ו, כ"ז) – מתאימים להזמנת פרעה, שאיננו מתבטא כמו יוסף "רדה אלי" אלא "וּקְחוּ אֶת אֲבִיכֶם וְאֶת בָּתֵּיכֶם וּבֹאוּ אֵלָי" (בראשית מ"ה, י"ח).

בהתאמה מלאה, גם בהמשך, כאשר יעקב נפגש עם יוסף הוא נקרא ישראל, ואילו כאשר הוא נפגש עם פרעה הוא נקרא יעקב: "וַיֶּאְסֹר יוֹסֵף מֶרְכַּבְתּוֹ וַיַּעַל לִקְרַאת יִשְׂרָאֵל אָבִיו גֹּשְׁנָה וַיֵּרָא אֵלָיו וַיִּפֹּל עַל צַוָּארָיו וַיֵּבְךְּ עַל צַוָּארָיו עוֹד: וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל אֶל יוֹסֵף אָמוּתָה הַפָּעַם אַחֲרֵי רְאוֹתִי אֶת פָּנֶיךָ כִּי עוֹדְךָ חָי"(בראשית מ"ו, כ"ט-ל')

לעומת זאת, כאשר יוסף מציג את אביו לפני פרעה, התורה משתמשת חמש פעמים ברציפות בשם יעקב וכנגדן חמש פעמים בשם פרעה המזמין את יעקב: "וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת יַעֲקֹב אָבִיו וַיַּעֲמִדֵהוּ לִפְנֵי פַרְעֹה וַיְבָרֶךְ יַעֲקֹב אֶת פַּרְעֹה: וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל יַעֲקֹב כַּמָּה יְמֵי שְׁנֵי חַיֶּיךָ: וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל פַּרְעֹה יְמֵי שְׁנֵי מְגוּרַי שְׁלֹשִׁים וּמְאַת שָׁנָה מְעַט וְרָעִים הָיוּ יְמֵי שְׁנֵי חַיַּי וְלֹא הִשִּׂיגוּ אֶת יְמֵי שְׁנֵי חַיֵּי אֲבֹתַי בִּימֵי מְגוּרֵיהֶם: וַיְבָרֶךְ יַעֲקֹב אֶת פַּרְעֹה וַיֵּצֵא מִלִּפְנֵי פַרְעֹה" (בראשית מ"ז, ז'-י')

הישיבה הכפולה במצרים

הירידה הכפולה מודגשת גם במקום מושבה של משפחת יעקב. יוסף מושיב את בני משפחתו בארץ גושן, ואילו לאחר המפגש עם פרעה, יוסף נותן להם בשם פרעה אחוזה – המסמלת התיישבות והיאחזות של קבע – בארץ רעמסס: "וַיּוֹשֵׁב יוֹסֵף אֶת אָבִיו וְאֶת אֶחָיו וַיִּתֵּן לָהֶם אֲחֻזָּה בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּמֵיטַב הָאָרֶץ בְּאֶרֶץ רַעְמְסֵס כַּאֲשֶׁר צִוָּה פַרְעֹה" (בראשית מ"ז, י"א)

יש המדייקים שישיבתם הייתה בגושן ואחוזתם ברעמסס. גם אם מדובר באותו מקום, יש לפרש שהתורה מדגישה על ידי השימוש בשמות שונים לאותו מקום את הישיבה הכפולה במצרים – ישיבת הארעי והיאחזות הקבע.

בכך גם מתבהר מדוע אנו לא שומעים מיד בתום שנות הרעב שיעקב או בניו מבקשים לחזור לארץ כנען. מלבד הירידה הארעית במטרה לראות את יוסף ולעבור את שנות הרעב בשלום לידו, יעקב נענה גם להזמנת פרעה שהזמינו להשתקע במצרים ולשבת בה ישיבת קבע, עד בוא עת הפקידה, המאפשרת לחזור לארץ כנען ולרשת אותה ירושת עולם.

מעתה, כאשר נאמר בהגדה של פסח את המדרש "ארמי אובד אבי וירד מצרימה ויגר שם – מלמד שלא ירד להשתקע אלא לגור שם" (ספרי דברים כי תבוא, ש"א), נדע שהדברים מורכבים מעט. אמנם בתחילה רצה יעקב להיענות רק להזמנת יוסף לגור במצרים, אלא שהקדוש ברוך הוא מעודד אותו לקבל גם את הזמנת פרעה לבוא ולהשתקע במצרים, על מנת להגשים את דברי הקב"ה לאברהם בברית בין הבתרים: "יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה: וְגַם אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר יַעֲבֹדוּ דָּן אָנֹכִי וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל… וְדוֹר רְבִיעִי יָשׁוּבוּ הֵנָּה כִּי לֹא שָׁלֵם עֲוֹן הָאֱמֹרִי עַד הֵנָּה" (בראשית ט"ו, י"ג-ט"ז)

התושבים והגרים בארץ מצרים

באופן אירוני, ישנו ניגוד בולט בין משפחת יעקב לאנשי מצרים. משפחת יעקב נאחזת בארץ מצרים אחיזת קבע, כפי שמדגיש הפסוק האחרון בפרשתנו "וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן וַיֵּאָחֲזוּ בָהּ וַיִּפְרוּ וַיִּרְבּוּ מְאֹד"  (בראשית מ"ז, כ"ז)

לעומת זאת, דווקא המצרים הופכים להיות גרים בארצם לאחר שהם מוכרים את אדמותיהם בשנות הרעב תמורת לחם, וכפי שמתארים הפסוקים הקודמים לפסוק זה: "וַיִּקֶן יוֹסֵף אֶת כָּל אַדְמַת מִצְרַיִם לְפַרְעֹה כִּי מָכְרוּ מִצְרַיִם אִישׁ שָׂדֵהוּ כִּי חָזַק עֲלֵהֶם הָרָעָב וַתְּהִי הָאָרֶץ לְפַרְעֹה: וְאֶת הָעָם הֶעֱבִיר אֹתוֹ לֶעָרִים מִקְצֵה גְבוּל מִצְרַיִם וְעַד קָצֵהוּ" (שם, כ'-כ"א)

האדמה היחידה שלא נמכרה לפרעה הייתה אדמת הכהנים: "רַק אַדְמַת הַכֹּהֲנִים לֹא קָנָה כִּי חֹק לַכֹּהֲנִים מֵאֵת פַּרְעֹה וְאָכְלוּ אֶת חֻקָּם אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם פַּרְעֹה עַל כֵּן לֹא מָכְרוּ אֶת אַדְמָתָם"  (שם, כ"ב)

מסתבר מאוד, שיוצאי הדופן היחידים הנוספים שלא מכרו את אדמתם ונשארו בעלי אחוזה בארץ מצרים היו משפחת יעקב. משפחת יעקב קיבלו אחוזה מהמלך, ואף הם לא נאלצו למכור אותה מכיוון שיוסף כלכל אותם משולחן המלך כמו את הכהנים: "וַיְכַלְכֵּל יוֹסֵף אֶת אָבִיו וְאֶת אֶחָיו וְאֵת כָּל בֵּית אָבִיו לֶחֶם לְפִי הַטָּף" (שם, י"ב)

כהני מצרים וכהני ישראל

מכך יוצא שחוקי הנחלה בעם ישראל עומדים בניגוד גמור לחוקי הנחלה במצרים, כפי שנקבעו לדורות בעקבות שנות הרעב ופעילותו של יוסף. במצרים אין לאף אחד נחלה, ולמעשה כל העם מתגורר על אדמת המלך מלבד הכהנים, היחידים שיש להם נחלה במצרים. בעם ישראל, לעומת זאת, כל אחד נוחל נחלה בארץ מלבד הכהנים שלא מקבלים כל נחלה בארץ.

הכהנים הן במצרים והן בעם ישראל מקבלים את לחם חוקם מהמלך. במצרים הם מקבלים את לחמם מאוצר המלך ובעם ישראל הם מקבלים את לחם חוקם משולחן גבוה, משולחנו של מלך מלכי המלכים שמייעד להם את התרומות שעם ישראל צריכים לתרום מיבול אדמתו. אלא, שבמצרים, מכיוון שלחם חוקם של הכהנים ממומן על ידי המלך, הרי שהם לא נאלצו למכור את אדמותיהם, ולכן הם היחידים שנותרו בעלי אדמות. בעם ישראל הכהנים הם היחידים שלא נוחלים בארץ, מכיוון שהם מוחזקים ומקבלים את צרכיהם משולחן גבוה ואין להם צורך בנחלה שתספק את פרנסתם.

מעניין לציין, כי בצד ההבדל יש גם נקודת דמיון: "וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל הָעָם הֵן קָנִיתִי אֶתְכֶם הַיּוֹם וְאֶת אַדְמַתְכֶם לְפַרְעֹה הֵא לָכֶם זֶרַע וּזְרַעְתֶּם אֶת הָאֲדָמָה: וְהָיָה בַּתְּבוּאֹת וּנְתַתֶּם חֲמִישִׁית לְפַרְעֹה וְאַרְבַּע הַיָּדֹת יִהְיֶה לָכֶם לְזֶרַע הַשָּׂדֶה וּלְאָכְלְכֶם וְלַאֲשֶׁר בְּבָתֵּיכֶם וְלֶאֱכֹל לְטַפְּכֶם: וַיֹּאמְרוּ הֶחֱיִתָנוּ נִמְצָא חֵן בְּעֵינֵי אֲדֹנִי וְהָיִינוּ עֲבָדִים לְפַרְעֹה: וַיָּשֶׂם אֹתָהּ יוֹסֵף לְחֹק עַד הַיּוֹם הַזֶּה עַל אַדְמַת מִצְרַיִם לְפַרְעֹה לַחֹמֶשׁ רַק אַדְמַת הַכֹּהֲנִים לְבַדָּם לֹא הָיְתָה לְפַרְעֹה" (שם כ"ג-כ"ו)

החוק המצרי מאז תקופת יוסף, בעקבות שנות הרעב, מחייב את החקלאים לתת מתבואתם חמישית לאוצר המלך, כיוון שהאדמה כולה שייכת למלך והם עובדים בה כאריסי המלך. והנה, גם בעם ישראל צריכים לתת בערך חומש מהיבול כתרומות וכמעשרות במצוות גבוה. תרומה גדולה, מעשר ראשון ומעשר שני מסתכמים יחדיו לכעשרים אחוזים מהיבול.

הרעיון דומה להפליא. כפי שבמצרים החומש לאוצר המלך מבטא את העובדה שהאדמה אדמת המלך היא והתשלום מהתבואה הגדלה הוא עבור זכות השימוש בקרקע, כך גם עם ישראל מתגורר בנחלתו של הקדוש ברוך הוא, וכדי לבטא ולהפנים זאת עליו להפריש מתבואתו חומש לצורך תרומות ומעשרות לקדוש ברוך הוא – דרך האישים והמקומות אליהם ייעד ה' תרומות ומעשרות אלו.

בהתאם לכך, כפי שהמצרים הרגישו בכך שהם גרים על אדמה השייכת למלך, כך עם ישראל צריך להרגיש שהוא יושב על אדמה ונחלה השייכת לקדוש ברוך הוא: "…כִּי לִי הָאָרֶץ כִּי גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי" (ויקרא כ"ה, כ"ג)

תחושה והרגשה זו מתעצמת ומתבססת בקרבנו על ידי החיוב להפריש תרומות ומעשרות, המבטאות שאנו איננו בעלי האדמה ויש לנו רק זכות שימוש בה. אנו זוכים ב 80 אחוז מהיבול, אך בה בשעה החומש שייך למלך מלכי המלכים ולמי שהוא מייעד אליו. כך, כפי שהמצרים יושבים על אדמת המלך פרעה והאדמה לא שייכת להם, כך גם עם ישראל אינו יושב בארץ השייכת לו אלא בארץ השייכת לקדוש ברוך הוא.

(הרב זאב וייטמן. נשלח ע"י ישיבת הר עציון. עורך: אורי יעקב בירן. כל הזכויות שמורות לישיבה ולרב)