"וירד מצרימה"

פתיחה

בפרשתנו מתגלה ערבות מרשימה, כאשר יהודה נאבק עם יוסף על בנימין, מה שמוביל בהמשך להתגלותו של יוסף לאחיו ולאיחוד המשפחה מחדש. במבט ראשון השמחה שלמה: סוף סוף משפחת יעקב זוכה להתאחד מחדש, ובנו האהוב האובד של יעקב שב אליו; "סוף טוב הכל טוב". אך במבט נוסף, נראה שאותו סוף טוב אינו מושלם, והוא דרש מחירים כבדים.

הירידה למצרים

"מַהֲרוּ וַעֲלוּ אֶל אָבִי וַאֲמַרְתֶּם אֵלָיו כֹּה אָמַר בִּנְךָ יוֹסֵף שָׂמַנִי אֱ-לֹהִים לְאָדוֹן לְכָל מִצְרָיִם רְדָה אֵלַי אַל תַּעֲמֹד: וְיָשַׁבְתָּ בְאֶרֶץ גֹּשֶׁן וְהָיִיתָ קָרוֹב אֵלַי אַתָּה וּבָנֶיךָ וּבְנֵי בָנֶיךָ וְצֹאנְךָ וּבְקָרְךָ וְכָל אֲשֶׁר לָךְ: וְכִלְכַּלְתִּי אֹתְךָ שָׁם כִּי עוֹד חָמֵשׁ שָׁנִים רָעָב פֶּן תִּוָּרֵשׁ אַתָּה וּבֵיתְךָ וְכָל אֲשֶׁר לָךְ". (בראשית מ"ה, ט-יא)

אחרי העימות בין יוסף ליהודה, מתוודה יוסף – "אני יוסף". כעת, יוסף מבקש להביא את אביו למצרים, ולאחד את כל המשפחה. כאמור, נראה שסוף סוף הגיע ספר בראשית לסיום שמח ואל המנוחה והנחלה. חלומו של יוסף התגשם, הוא כעת שולט על מצרים והוא בעצם הגשים את שאיפותיו. גם חלומו של יעקב התממש, וכל המשפחה יכולה לחיות בשלווה.

למרות זאת, האידיליה המשפחתית מקבלת טוויסט אירוני. אמנם כל חלומותיהם של יעקב ויוסף התגשמו – אך הם התגשמו במצרים. יעקב יוכל לפגוש את בנו יוסף, אך לשם כך הוא יצטרך לרדת למצרים. גם יוסף לא עלה לשלטון בארץ מגוריו, אלא רק בנכר, במצרים.

אכן, אין זו הפעם הראשונה שבה יעקב יורד מהארץ, וגם בעבר יעקב נאלץ לעזוב את ארצו כדי לברוח מעשו שרצה להורגו. עם זאת, יש הבדל גדול בין הגלות הראשונה של יעקב ובין גלותו השנייה: בירידה הראשונה יעקב ברח מסיבות מעשיות, בידיעה שהוא עתיד לשוב ארצה. יעקב ידע שעליו לחכות עד שעשו יתפייס, ולשם כך חיכה מחוץ לארץ. הפעם לעומת זאת, יעקב יודע שהירידה תארך זמן ממושך הרבה יותר. הוא יורד מהארץ על מנת להשתקע במצרים, ולהקים שם עם. הקמת עם היא תהליך שדורש זמן, כך שברור שיעקב לא ישוב לארצו בחייו.

ירידת יעקב מלווה בתחושות קשות. הוא יודע שכאן באה ברית בין הבתרים לפרוע את חובה, לפיו זרעו של אברהם יהיה גר בארץ לא־לו. בהתאם לכך, ניתן למצוא מספר הקבלות בין הנאמר בברית בין הבתרים לבין ירידת יעקב למצרים. למשל, בברית בין הבתרים הקב"ה נראה אל אברהם בחשכה גדולה, וגם בירידה למצרים ה' מתגלה אל יעקב במראות הלילה. אמנם, גם בירידה הראשונה של יעקב הוא חולם חלום, אך זהו חלום מסוג שונה לגמרי. בחלומו הראשון הקב"ה מבטיח לו שישמור עליו בכל מקום, ואילו כאן הקב"ה נדרש לחזק את רוחו של יעקב. יעקב יודע שצפויים לו זמנים קשים, שאליהם יש להתכונן מראש: "וַיֹּאמֶר אֱ-לֹהִים לְיִשְׂרָאֵל בְּמַרְאֹת הַלַּיְלָה וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב יַעֲקֹב וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי: וַיֹּאמֶר אָנֹכִי הָאֵ-ל אֱ-לֹהֵי אָבִיךָ אַל תִּירָא מֵרְדָה מִצְרַיְמָה כִּי לְגוֹי גָּדוֹל אֲשִׂימְךָ שָׁם". (בראשית מ"ו, ב-ג)

הקב"ה מוריד את יעקב למצרים למשימה חשובה ויעקב אבינו מכריז בתגובה: "הִנֵּנִי". לפי המדרש, בכל מקום שבו אומר הקב"ה לאדם שלא יירא, סימן הוא שיש לו סיבה לחשוש. כאן, הסיבה ברורה. יעקב יודע שהוא יורד לגלות קשה ומפרכת, שבה בניו עתידים לסבול זמן מרובה. לקראת הירידה יעקב מקריב קרבנות, והמדרש מסביר שאלו קרבנות שלמים. כלומר, לקראת ירידתו למצרים יעקב זקוק לחיזוק נוסף, שאותו הוא מבקש מה' באמצעות הקרבנות.

גלות חרן ומצרים

"אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: ראוי היה יעקב אבינו לירד למצרים בשלשלאות של ברזל, אלא שזכותו גרמה לו דכתיב 'בְּחַבְלֵי אָדָם אֶמְשְׁכֵם בַּעֲבֹתוֹת אַהֲבָה וָאֶהְיֶה לָהֶם כִּמְרִימֵי עֹל עַל לְחֵיהֶם וְאַט אֵלָיו אוֹכִיל'". (בבלי שבת פט:)

על פי הגמרא בשבת, יעקב אמור היה לרדת למצרים בעבותות של ברזל. הראשון שירד למצרים בעבותות של ברזל היה יוסף, שנמכר לישמעאלים בעל כורחו. בדומה לכך, גם גלותו של יעקב אמורה הייתה להיות קשה, אלמלא זכותו שעמדה לו. וכך, בזכות מעשיו, יעקב ירד למצרים בעבותות של אהבה במקום בעבותות של ברזל. אך אל לנו להתבלבל, שהרי גם עבותות של אהבה, אלו ככלות הכל, עבותות. הגלות הצפויה ליעקב היא גלות מפרכת, כמעט כמו ימיו הראשונים של יוסף במצרים.

ישנם שני מודלים שונים של גלות שחווה יעקב. הגלות הראשונה היא בעת הבריחה לחרן, אז נמלט יעקב מפני עשו. בגלות שכזו, יעקב לא חווה קשיים מיוחדים והוא הצליח להתפתח לכיוונים שונים. הוא הצליח לשאת שתי נשים, להוליד בנים רבים ולהגדיל מקנהו. הגלות השנייה לעומת זאת, הייתה קשה הרבה יותר. עם ישראל עבד בה בפרך, ועמד בפני סכנת השמדה. ממילא, תפקידה של הגלות בחרן ברור, משום שבה התעצם יעקב; אך מה תפקידה של הגלות הקשה במצרים?

"וַיִּהְיוּ בְנֵי יַעֲקֹב שְׁנֵים עָשָׂר"

כדי להבין את תפקידה של הגלות השנייה, עלינו לחזור למבנה ההיסטורי של ספר בראשית וחייו של יעקב. כל חייו יעקב שאף להשיג מטרה אחת, והיא אחדות בין כל בניו ונשותיו. פעם אחר פעם מתגלים מתחים בתוך משפחת יעקב, שעליהם הוא מנסה לגשר. כבר בבית לבן מתחיל המתח בין נשותיו של יעקב, כאשר כל אחת רוצה לקבל ממנו יחס מועדף. די בעיון מהיר בשמותיהם של בניו של יעקב כדי לחוש באותו מתח, למשל: "וַתֹּאמֶר רָחֵל נַפְתּוּלֵי אֱ-לֹהִים נִפְתַּלְתִּי עִם אֲחֹתִי גַּם יָכֹלְתִּי וַתִּקְרָא שְׁמוֹ נַפְתָּלִי". (בראשית ל', ח)

נפתלי קיבל את שמו בעקבות המריבה בין רחל ללאה. רחל מרגישה שהיא ניצחה את אחותה, ומחליטה להנציח את אותו ניצחון באמצעות שמו של בנה. בהמשך, המתח בין הנשים ממשיך להחריף, כפי שמתבטא בסיפור הדודאים. זוהי דוגמא אחת מיני רבות לניסיונות של נשות יעקב לזכות בתשומת לבו.

מאוחר יותר, אותו מאבק ממשיך גם לדור הבא, לבניו של יעקב. יוסף חולם חלומות רבים שבהם מתבטאות שאיפותיו לגבור על אחיו ולמשול בהם. הוא אינו מוכן לחיות בשלווה עם בני לאה, אלא רוצה לשלוט בהם אחת ולתמיד. לשיא מגיע אותו מאבק כאשר אחיו של יוסף רוצים להורגו, ומחליטים למוכרו לישמעאלים. מעשה שכזה כמעט שמפרק את משפחת יעקב באופן בלתי הפיך, וישנו חשש כבד שמשפחת יעקב תתפורר.

כדי לשמר את התא המשפחתי, ולמנוע פיצולים שונים יעקב מוכן לשלם מחירים כבירים: "וַיְהִי בִּשְׁכֹּן יִשְׂרָאֵל בָּאָרֶץ הַהִוא וַיֵּלֶךְ רְאוּבֵן וַיִּשְׁכַּב אֶת בִּלְהָה פִּילֶגֶשׁ אָבִיו וַיִּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל…". (בראשית ל"ה, כב)

ראובן עושה מעשה שבקלות יכול היה לפרק את משפחתו. עם זאת, יעקב מחליט למחול לראובן ולא להעניש אותו כעת. אמנם מן הראוי להתייחס למעשיו של ראובן אבל יעקב מעדיף לשמור על אחדות המשפחה.

גם אחרי מעשה דינה יעקב זועם על שמעון ולוי, אך אינו מגרש אותם מן המשפחה. המדיניות של יעקב לא תמיד השתלמה בהכרח, שהרי גם על חלומותיו של יוסף הוא הבליג, ודווקא בכך רק גבר הכעס של שאר האחים. מכל מקום, מה שחשוב לענייננו הוא שכאשר יוסף יורד מצרימה משפחתו עומדת על סף התפרקות.

רגע המפנה ביחסי בני יעקב מגיע בשעת המצוקה, כאשר בנימין נחשד כמרגל. יוסף מאשים בריגול את בנימין, בנה של רחל, ויהודה ושאר אחיו יוצאים להגנתו. בני יעקב מבינים שבעת צרה יש 'לצופף את השורות' ולעזור אחד לשני – למרות המתחים הפנימיים. דווקא המשבר הוא שהצליח לאחות את הקרע הגדול במשפחת יעקב.

"מִכּוּר הַבַּרְזֶל מִמִּצְרָיִם"

"וַיְשַׁלַּח אֶת אֶחָיו וַיֵּלֵכוּ וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אַל תִּרְגְּזוּ בַּדָּרֶךְ". (בראשית מ"ה, כד)

אחרי שהוחלט שמשפחת יעקב תרד למצרים, יוסף אומר לאחיו לא לרגוז בדרך. יוסף הפנים שהגיעה העת ללכד את המשפחה, שהרי הם עומדים בפני צרה גדולה. בשעת משבר אסור לאחים להמשיך את המריבות ביניהם, אלא עליהם לשתף פעולה אחד עם השני.

על פי דברינו ניתן להבין מדוע היה על יעקב ובניו לרדת מצרימה. אמנם הגלות במצרים תהיה גלות קשה, אך דווקא הקושי הוא שמאחד ומלכד את כל הגורמים השונים במשפחה. כדי ליצור עם יש לאחד את כל בני יעקב, שהרי כל עוד כל אחד עומד בפני עצמו לא יתהווה עם אחד. הישיבה בארץ אמנם נעימה יותר, אבל היא יכולה ליצור מתחים ומריבות. כשכל אחד יושב בארץ, תחת גפנו ותחת תאנתו, עלולה להתפתח קנאה באחים אחרים. בתרבות של שפע ושלווה אדם יפתח אמביציות שונות, שבהמשך תתפתחנה למריבות ולמלחמות.

התורה בפרשת דברים, ובהמשך בספר ירמיהו, מתארת את ארץ מצרים בתור "כּוּר הַבַּרְזֶל" (דברים ד', כ). כור ברזל הוא מקום שיכול לצרף גורמים שונים, ולהפוך אותם ליחידה אחת. בארץ מצרים האחים הצליחו לגשר על הפערים ביניהם וליצור עם אחד מגובש ומלוכד.

עם זאת, יש לכור הברזל מאפיין נוסף. כור הברזל מצליח למצוא את המשותף לכל החתיכות שנכנסו אליו, לראות בכולן יחידות של ברזל, וכך להופכן לגוש אחד. בשעת משבר, המשותף לכל עם ישראל גובר על המפלג, וכולם רואים אחד את השני כאחים. כאשר המצרים רדו בבני ישראל, הם לא בדקו מי בן לוי ומי בן ראובן, אלא פגעו בכולם יחד. באופן דומה, גם הנאצים ימ"ש לא הבחינו בין אנשי "אגודה" לאנשי "המזרחי" בזמן השואה. הקשיים מאפשרים לנו למצוא את המשותף ולזנוח את ההבדלים בינינו. כבר בתנ"ך מצאנו מקומות רבים שבהם המצוקה הצליחה לאחד את העם. במגילת אסתר הכינוס הגדול נוצר בעקבות הקושי והסכנה, ולא בעקבות הרווח וההצלה.

גדול השלום

על פי דברינו, המסר העולה מפרשת השבוע ובכלל מספר בראשית, הוא מסר קשה ביותר. לכאורה לפי מה שאמרנו, יוצא שהמקום הטוב ביותר לחיות בו הוא הגלות ולא ארץ ישראל! לכן, נראה שיש להבין את המסר של פרשיות יוסף ואחיו באופן אחר. ניתן ללמוד שהערך החשוב ביותר בעם ישראל הוא ערך האחדות והשלום, ולא ערכים אחרים. לפעמים, שווה יהיה לעם ישראל לשלם מחירים ערכיים שונים, ובלבד שנשמור על אחדות העם.

כפי שניתן לראות בספר בראשית, ניתן להתמודד עם כל גורם חיצוני. כאשר לבן ניסה להרוס את בית יעקב, יעקב ידע להתמודד אתו ולשמור על עצמו. גם עם עשו, יעקב הצליח 'להסתדר' בלי להיפגע או לסטות מדרכו. אמנם הוא נאלץ להתפייס ולהשתחוות לעשו, אך הוא הצליח להציל בכך את משפחתו.

כללו של דבר, גורמים חיצוניים עלולים לגבות מחירים שונים לעתים, אך בסופו של יום ניתן יהיה להתמודד אתם. הסכנה האמיתית לבני יעקב לא באה מן החוץ, אלא דווקא מבפנים. המקרה היחיד שבו באמת היה סיכוי שעם ישראל יכלה חלילה היה בעקבות המריבות הפנימיות, ולא תחת איומים חיצוניים.

ישנו קושי אמיתי בהתמודדות עם מחלוקות בתוך עם ישראל. לרוב, במחלוקות מסוג זה כל צד משוכנע באמת ובתמים בצדקת דרכו, ושיש לפעול על פיו. כל צד מאמין שדעות אחרות עלולות להשמיד את ישראל מבחוץ, ולכן יש ללכת לפיו דבריו. פרשת השבוע מלמדת אותנו שלפעמים יש לשלם מחירים ערכיים, ואף לעזוב את הארץ במקרה הצורך, כאשר יש סכנה לאחדות ישראל. הדרך שבה ישראל יצליח להתקיים כעם תהיה דרך של שלום, ולא של תככים ומריבות.

(הרב משה ליכטנשטיין. נשלח ע"י ישיבת הר עציון. השיחה ניתנה בליל שבת קודש פרשת ויגש ה'תש"פ, סוכמה על ידי אביעד ליפשטט ונערכה על ידי אביעד ברסטל. סיכום השיחה לא עבר את ביקורת הרב. כל הזכויות שמורות לישיבה ולרב)