מי ימלל גבורות ה'
פתיחה
בימי החנוכה אנו מציינים את הנס, התשועות והמלחמות. כדי להבין את משמעותם של ימי החנוכה ואת הלקחים שיש ללמוד מהם, ננסה לעמוד על דמויותיהם של מתתיהו החשמונאי, ושל יהודה המקבי.
קנאותו של מתתיהו
מתתיהו מתואר בספר המקבים כקנאי "לתורת א-לוהיו" כפנחס: "אם אמנם יסורו כל עבדי המלך גוי גוי מאלהיו וישמעון לקולו להמיר את חוקות אבותיהם: לא כן אנכי ומשפחתי, כי לא נסור ימין ושמאל מאחרי חוקות אבותינו: חלילה לנו לשוב ממצוות ה' א-להינו ולהפר בריתו אתנו: לכן את דתי המלך לא נעשה, ואת חוקותינו לא נמיר בחוקות המלך: ויהי ככלותו לדבר, ויגש איש מבני ישראל לעיני כל הניצבים אל הבמה אשר במודעית לזבוח זבח כאשר ציוה המלך: וירא מתתיהו, ויחם לבבו ותבער קנאתו על תורת א-להיו: וירוץ בחמתו אל האיש, וימיתהו אצל הבמה, וגם את הפקיד המית, ויתוץ את הבמה: ויקנא לתורת א-להיו כאשר עשה פינחס לזמרי בן סלוא". (ספר מקבים א', ב', כ-כז)
מתתיהו הוא קנאי דתי, שעוסק בעיקר בחובתנו כלפי הקב"ה. במובן זה הוא שייך לקבוצת מיעוט בעם הנלחמת כנגד הקבוצה הגדולה בעם, קבוצת המתייוונים, המחללת שם שמיים – וזו בעצם מלחמה פנימית. התנהלות זו מתאימה למקרים נוספים שבהם ראינו שקנאות גורמת למלחמה פנימית: הקנאים במצור אספסיאנוס על ירושלים (גיטין נו.), מעשה פינחס וזמרי, אליהו בהר הכרמל ועוד.
בפרק י"ט בספרו מסילת ישרים, עוסק הרמח"ל בקנאות. הוא טוען שקנאותם של פינחס ואליהו (הוא משווה בין שניהם בעקבות דברי חז"ל: "הוא פינחס הוא אליהו"), היא קנאות לכבודו של הקב"ה, או כפי שחז"ל אומרים, "אליהו תבע כבוד האב" (אדר"נ נוסח ב', מ"ז). כמובן, אין זו דאגה 'סתמית' לכבוד ה', אלא התפרצות (ספונטאנית) המתרחשת כאשר עם ישראל עומד בפני כיליון. לענייננו, חדשנותו של מתתיהו היא שכיליון זה אינו חייב להיות כיליון גשמי, אלא גם רוחני, ויש בכך לקח חשוב לדורות.
ועדיין, נדמה שחג החנוכה שנתקן לדורות לא היה נקבע אילו כל מה שהיה בו זה מורשת מתתיהו. ממילא, יש לתור אחר דבר מה נוסף, ולכן נעבור לדמותו של בנו יהודה.
הצלחתו הכפולה של יהודה
כאמור, מתתיהו היה מנהיגה של קבוצת מיעוט בעם הקנאית לה' ולתורתו, אך לוחמת לא רק באויב החיצוני, אלא גם באויב הפנימי. כעת, מי שבא ומשנה את פני הדברים הוא יהודה, בנו של מתתיהו: יהודה מחובר יותר לכלל העם. בהשאלה, יש בו יותר ממידת החסד ופחות ממידת הדין, וכך הוא מצליח להפוך את המלחמה הפנימית מול היהודים המתייוונים למלחמה משותפת של כלל העם כנגד האויב החיצוני.
אבל יהודה חידש דבר מה נוסף, שאותו נסביר מיד. מסופר על הרבי מקוצק שטען שבתפילה אנחנו צריכים להיות כמו תינוק, לבכות ולצעוק: "אבא". אבל לדעתנו זאת תפישה שגויה – אנחנו לא צריכים לראות בעצמנו תינוקות אלא מבוגרים.
בדיוק כאן, נראה שיהודה מצליח לעשות את הבלתי אפשרי, ולחבר בין שני יסודות רוחניים, שביניהם קיימת סתירה מובנית: מצד אחד, הוא לא רק בוכה וצועק "אבא", אלא מוביל בעצמו צבא לקרב, משתמש בטקטיקות שונות ואינו "סומך על הנס" – וכל זאת מתוך רצון להשפיע על ההיסטוריה ולעצב אותה. מצד שני, הוא לא שוכח לרגע את תלותנו הקבועה והמוחלטת בה', וכך רואים בכמה וכמה מקומות.
שילוב שני היסודות הללו יחדיו בא לידי ביטוי למשל במלחמה נגד סירון בבית חורון: "ויען יהודה ויאמר: היד ה' תקצר לתת רבים ביד מעטים, ואם יש מעצור לו להושיע ברב או במעט: הן לה' התשועה, ורוב חיל לא ימלט: הם בוטחים על המונם ועל רוב חילם להשמידנו עם נשינו וטפנו ולבוז את שללינו: ואנחנו נעמוד על נפשנו להילחם בעד חיינו ותורתנו: לכן אל תיראון ואל תעצרון מפניהם, כי השמד ישמידם ה' לעינינו". (ספר מקבים א' ג', יח-כב)
וכן בקרב בית צור מול ליזיאס: "ויצא יהודה לקראתו ועשרת אלפים איש אתו: וירא את מחנה האויב כי כבד הוא מאוד, ויתפלל אל ה' ויאמר: ברוך אתה ה' א-להי ישראל וגואלו, אתה הכית את בן הענק ביד דוד עבדך, ונתת את חיל הגויים ביד יונתן בן שאול ונושא כליו: תנה גם עתה את המחנה הלזה ביד עמך ישראל, למען יבושו וייכלמו ברב כוחם והמונם: תן מורך בלבבם, והפל עליהם אימה ופחד, שלח ידך בהם להומם ולאבדם: למען יפלו בחרב אוהביך, וכל יודעי שמך יזמרו שירי תהילתך". (ספר מקבים א' ד', כז-לב)
בימים ההם – בזמן הזה
כאמור, השילוב בין אקטיביזם ויוזמה לעיצוב ההיסטוריה ובין זכירת התלות המוחלטת בקב"ה כלל אינו מובן מאליו – לא בזמנו, ולא בזמננו.
כך, הציונות החילונית אימצה את העיקרון הראשון, את תחושת האחריות לעיצובה של ההיסטוריה, תוך זניחה מוחלטת של העיקרון השני. אין זו התעלמות גרידא מהשגחתו של הקב"ה, אלא אף הזנחתה באופן מכוון. כך נוצרו שירים כמו "אשר חוללו המכבים" ו"מי ימלל גבורות ישראל", במקום "מי ימלל גבורות ה'".
מהעבר האחר, העולם החרדי מקבל באופן מלא את העיקרון השני, של ישועת ה'. מנגד, הם לא מוכנים לקחת שום אחריות עצמית, באופן כזה שתחושת התלות נעשית גדולה מדי.
הציונות הדתית ניסתה להוסיף 'גיבנת' על גבי הציונות החילונית, להתבסס על עבודה עצמית מתוך תחושת אחריות, ובנוסף, להרגיש את קטנותנו מול הקב"ה. דרך ארוכה לפנינו בתחום זה ועלינו לעבוד קשה כדי להשלים מטרה זו.
לצורך כך נלך בעקבות חזונם של שני אישים שהצליחו בשילוב זה. השני הוא יהודה המקבי, כאמור, וחזון זה מבוסס גם על מודל קודם – דמותו של דוד המלך.
אדם הקורא את ספר שמואל ב' ואת ספר תהלים ללא ידע מוקדם, יתקשה לקבל את העובדה שדוד המתואר בספר שמואל הוא מחבר תהלים. אותו טקטיקן מוצלח, איש מעשה, יושב עם נבל, מנגן ומזמר? אלא שדוד מצליח בדיוק באותו חיבור שהוזכר לעיל – הוא מצליח לאחד את הפעולה המעשית יחד עם התלות המוחלטת בקב"ה.
זה החיבור שהצליח לחקות יהודה, ועל בסיס אותו חיבור יפעל גם משיח בן דוד, במהרה בימינו.
(הרב יעקב מדן שליט"א. נשלח ע"י ישיבת הר עציון. השיחה ניתנה בשבת קודש פרשת וישב ה'תשע"ז, סוכמה על ידי יאיר אוסטר ונערכה על ידי אביעד ברסטל. סיכום השיחה לא עבר את ביקורת הרב. כל הזכויות שמורות לישיבה ולרב)