חשבונו של המקושש

הדפסה הדפסה

במהלך דרשתו על פרשת השבוע "שלח" ה'תשעט שאל הרב ברוך רוזנבלום בדרך אגב, מדוע המקושש לא יכול היה להתגלח בתער במקום לקושש עצים? וכך במקום להתחייב במיתה היה מקבל מלקות, וחרף הכאב לפחות היה נשאר בחיים וכל לכאורה היה משיג את אותה תוצאה, כאשר הגמ' בשבת מביאה מחלוקת מה עשה בפועל, קושש עצים, עבר על מעמר או העביר ארבע אמות ברשות הרבים.

וחשבתי בעה"י לומר שהמקושש שהיה מדור דעה והיה אדם גדול, שהרי בכל פעם שהתורה כותבת "איש" ביחס למישהו אנוט מבינים שמדובר באישיות גדולה, כדכתיב: "וַיִּהְיוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר וַיִּמְצְאוּ אִישׁ מְקֹשֵׁשׁ עֵצִים בְּיוֹם הַשַּׁבָּת" (במדבר טו, לב), והוא ודאי ידע שאם היה בוחר בדרך זו, היה סופג מלקות ותוך כדי החכמים היו שואלים אותו אם הוא מתחרט על מעשיו, ואז הוא לא יכול היה לומר שהוא באמת מתחרט, שהרי לא התכוון באמת לחטוא אלא כל מטרתו היתה טובה וטהורה, לחזק בקרב עם ישראל את שמירת השבת ודרך זה את שמירת כל המצוות, ולהוציא להם מהראש את המחשבה השגויה שאם נגזר עליהם לשהות במדבר ולא להיכנס לארץ ישראל בעוון חטא המרגלים אז הם לא מחויבים יותר לקיים מצוות, מאחר והתכוון לעשות עבירה לשמה לכבוד ד' וידע שהוא מקריב בכך את חייו לכבודו יתברך, ובאופן כזה אינו יכול לשקר ולומר שהוא מתחרט על כך.

כשם שאין מצוה באה בעבירה ואע"פ שעשה עבירה, גדולה עבירה לשמה ממצוה שלא לשמה כמעשה אהרן הכהן, שעמד בין הפטיש לסדן ונאלץ בעל כרחו לבחור ברע במיעוטו ולבנות את העגל, והתכוון להציל בכך את עם ישראל מעונש חמור יותר במידה והיה מסרב לבקשתם, מאחר וידע שהרגו את חור, בנם שם כלב בן יפנה ומרים הנביאה, שהיה נביא וסירב לבנות עבורם את העגל, ואם היו הורגים גם את אהרן שהיה כהן היה מתקיים בהם המקרא שכתוב, שאם יהרג במקדש ד' כהן ונביא מיד הן גולין, כדכתיב: "רְאֵה ה' וְהַבִּיטָה לְמִי עוֹלַלְתָּ כֹּה אִם תֹּאכַלְנָה נָשִׁים פִּרְיָם עֹלֲלֵי טִפֻּחִים אִם יֵהָרֵג בְּמִקְדַּשׁ ד' כֹּהֵן וְנָבִיא" (איוב ב, כ), ועוד שידע שאם הם יבנו אותו יעשו זאת במהירות והוא לעומת זאת עשה זאת באיטיות כדי למשוך את הזמן ככל שניתן בתקוה שמשה רבינו ירד בינתיים מהר סיני.

ולכאורה ניתן להקשות ולומר שגם אם היה משקר זה היה שקר לשמה שמצטרף לעבירה לשמה, ואפשר לומר שרצה למעט ככל שניתן בעבירות אע"פ שפעל לשמה ולעשות רק מה שהוא מחויב במציאות לתפיסתו, ועוד שידע שעצם המיתה שלו תזעזע את עם ישראל ותגרום להם להבין שזה לא משחק ילדים ולא מדובר באיומי סרק אלא במצוות חשובות ואיסורים חמורים שמי שעובר עליהן יכול להגיע עד כדי מיתה.

המקושש לא רצה לעשות מהלך שיחייב אותו לשקר אם הוא יודע שיש לו חלופה טובה יותר שלא תדרוש זאת ממנו, אע"פ שישנם מצבים מיוחדים בהם אין ברירה אלא לשנות מפני השלום שהוא אחד משמות ד', בזמן שהאמת היא חותמו יתברך, וידוע ששמו של המלך חשוב יותר מחותמו. שהרי בעבירה מדאוריתא מכין אותו 39 מלקות ובעבירה מדרבנן, כמו כאן שהרי זאת היתה מלאכה שאין צריך לגופה, מכין אותו ללא גבול עד שיתחרט, ומכאן יכל לעשות חשבון פשוט שבין כך ובין כך ימסור את נשמתו לבוראו, ולכן בחר דוקא באפשרות הזאת כדי לזעזע את עם ישראל למען יראו מה דינו של חוטא שעושה נגד רצון ד' ויראו, ויקבלו הוכחה לכך שהגזירה שלא להיכנס לארץ ישראל לא הפקיעה מהם את החיוב לקיים מצוות ח"ו, ואף מסר את נפשו כדי לקרבם אל אביהם שבשמים.

*  *  *  *  *

יהודי יקר ששיתפתי אותו ברעיון הזה הקשה עלי ושאל אותי מדוע לא שאל צלופחד את משה רבינו אם מותר לו לעשות את המהלך הזה אלא פעל על דעת עצמו? וחשבתי בעה"י כיצד לענות לו ותחילה חיזקתי את שאלתו באמצעות פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן שבשונה מצלופחד לא פעל על דעת עצמו אלא אמר למשה רבינו כדאיתא במס' סנהדרין פב ע"א: "אחי אבי אבא לא כך לימדתני ברדתך מהר סיני – הבועל את כותית קנאין פוגעים בו", ובתגובה הודה משה רבינו ואמר: "קַרְיָינָא דְּאִיגַּרְתָּא אִיהוּ לֶיהֱוֵי פַּרְוַונְקָא" (תרגום: קורא האיגרת הוא יהיה השליח), ובכך למעשה התיר לו להרוג את זמרי בן סלוא וכזבי בת צור.

אלא שלא דומה מעשה צלופחד למעשה פינחס מאחר וצלופחד לא סיכן אף אדם אחר אלא רק את עצמו, והוא היה בטוח בצדקת דרכו, ואף היה מוכן להקריב את חייו עבור קודשא בריך הוא, אוריתא וישראל, וידע שלא יכול לצאת מכאן שום נזק אלא רק תועלת מאחר ואם לא יעשה כך כל עם ישראל יכולים ליפול מבחינה רוחנית והוא יחד איתם במידה ויפרשו בצורה שגויה את המציאות ויתחילו לזלזל בשבת ובכל שאר המצוות מפאת הגזירה, ואז חייהם של כל ישראל לא רק ברמת הפרט אלא גם ברמת הכלל יהיו בסכנה, שהרי כל יהודי מהוה איבר בגוף המאוחד שנקרא ישראל, ולכן לפי החשבון שעשה הבין עד כמה הצעד הזה מתבקש, נחוץ והכרחי.

פינחס לעומת זאת תכנן לפגוע בשני אנשים אחרים, כשאחד מהם היה ראש שבט שמעון, אע"פ שגם הוא סיכן בכך את חייו, שהרי לזמרי מותר היה להרגו מדין תורה כהגנה עצמית אם היה מבחין שהוא בא להרגו, כדברי הגמרא: "אם בא להורגך השכם להרגו" (סנהדרין עב.), כדכתיב: "אִם בַּמַּחְתֶּרֶת יִמָּצֵא הַגַּנָּב וְהֻכָּה וָמֵת אֵין לוֹ דָּמִים" (שמות כב, א), שהרי אם הגנב יראה אחד מיושבי המקום אליו פרץ כדי לגנוב משם הוא יבוא להרגו ולכן מותר לדייר להקדים את הגנב ולהרגו. ולכן לא יכול היה להרשות לעצמו לקחת את הדין לידים מאחר ואנשים אחרים היו מעורבים בו ולא הוא עצמו ומתוך כך פנה למשה רבינו ושיתף אותו בתכניתו שזכתה לאישור. אלא ששאני הכא שידע שפועל בשם ד' עם אישור לפעולתו של גדול הדור ולכן ידע שתהיה לו סיעתא דשמיא, ואכן נעשו לו עשרה ניסים לפי אחת הדעות כמובא במדרש תנחומא ובתרגום יונתן בן עוזיאל.

*  *  *  *  *

חשבתי בעה"י להקשות מכיוון אחר בענין, שהרי המקושש חשש שמא בני ישראל יגיעו למסקנות שגויות כפועל יוצא של הגזירה להישאר במדבר בצורה שתגרום להם להפסיק לקיים מצוות בצורה כזאת או אחרת, ולכן הוא היה יכול לחכות לראשון מביניהם שיחטא והוא כבר היה נענש, וגם כך לכאורה היתה מושגת אותה מטרה, ואם כך מדוע היה צריך להקריב את עצמו?

אלא שחשבתי בעה"י לומר שלמקושש היתה אהבת ישראל שהיא פועל יוצא של אהבת ד' הגדולה שלו[1], ומתוך כך עשה חשבון שאם יהיה ולו יהודי אחד שיעשה חטא אמיתי ויעבור על רצון בוראו הוא באמת יענש על כך כפי שציוה ד' בצורה שתגרום לו לאבד את חיי הנצח של העוה"ב שלו, וכל שכן אם רבים היו נופלים בעבירות שונות וגורמים לקלקולים נוראיים לעם ישראל באופן שהיה משמש השראה שלילית ומדבק גם אחרים שהיו לומדים מהמעשים הרעים האלה, ולכן החליט להקריב את עצמו ולעשות עבירה לשמה בכדי להציל את כלל ישראל כשהעונש עליה יהיה הרבה פחות חמור מזה של אלו שהיו עלולים לחטוא באמת, ובכך לא יגרם נזק משמעותי לאף נשמה של יהודי, בחינת הרע במיעוטו[2], והמקושש עצמו הרגיש מחויב למסור את נפשו וידע שכדאי לו לשלם מחיר פעוט כדי שהגוף הכולל והאחדותי שנקרא ישראל שהוא מהוה חלק בלתי נפרד ממנו לא יאבד כיוון, יתחיל תהליך של התדרדרות ויסכן בכך את עצמו והמשך קיומו ברמת הפרט וברמת הכלל.

משל למה הדבר דומה? לצוות רפואי שמחליט לקטוע את ידו או רגלו של אדם מסוים שיש בה נמק שמסכן את חייו. כל אדם יסכים להקריב איבר אחד כדי להציל גוף שלם, וכך גם המקושש הקריב את חייו כדי להציל את כלל ישראל, והנמק מסמל את אותה מסקנה שגויה שהמצוות בטלות מתוקף הגזירה והוא הפך את עצמו לאותו איבר שהסרתו תציל את כל הגוף, אלא שבשונה מהאיבר עם הנמק שנקטע ודאי שהוא לא יגרע מכלל ישראל. ורק אדם שהשקפת המציאות שלו מיושרת לאמת האלוקית ולחכמת ד' בצורה כזאת עליונה יכול לעשות צעד אמיץ שכזה.

וחשוב לזכור שמדובר באנשים קדושים ונעלים, ואף אדם בדורנו לא יכול להסיק מסקנות שגויות ולהעלות על דעתו שגם הוא יכול לקחת את החוק לידים ולעבור עבירות לשמה על דעת עצמו מתוך סיבות כאלה ואחרות, ואם יש לו שאלה, ספק או רעיון כזה או אחר שיעשה שאלת רב, יסתלק מן הספק ולא יעשה מהלך שיסכן את כל חיי העוה"ב שלו, שמא זאת עצת היצר הרע, שהרי גם קרח ו-250 ראשי הסנהדראות שהצטרפו אליו היו בטוחים בצדקת דרכם.
_______________
[1] שהרי ככל שהאדם אוהב יותר את היוצר כך הוא אוהב יותר גם את היצירות שלו.
[2] בדומה לשיקול שהפעיל אהרן הכהן כשבנה את עגל הזהב לעם ישראל, שהרי אם היה מסרב לכך וכתוצאה מכך היו הורגים אותו כשם שהרגו את חור, עם ישראל היה נענש בצורה הרבה יותר חמורה וזה בדיוק מה שהוא רצה למנוע.

*  *  *  *  *

מסביר הרב ברוך רוזנבלום שכאשר עם ישראל ראו ש-ד' ציוה שלא לקבור את 250 המחתות של עדת קרח אלא לרקוע אותן ולעשות מהן ציפוי למזבח הנחושת שהיה ממוקם בחלק החיצוני של המשכן, הם חשבו בטעות שקרח ועדתו למעשה לא עברו כל עבירה, ומשה ואהרן הרגו אותם על לא עוול בכפם.

שהרי לא נותנים לאשה לשתות מהמים המאררים מאותה כוס ממנה שתתה אשה אחרת שסירבה להודות באמת ונענשה על כך כדי לא להזכיר את דבר החטא, ואותה אבן בה סקלו אדם שחטא נקברת יחד עם העץ עליו הוא נתלה מאותה סיבה, וגם אם חטא עם בהמה הורגים אותה כדי שלא יאמרו הנה הבהמה איתה חטא פלוני, וכך עשו אף עם חמורו של בלעם הרשע מאותה סיבה.

ושמעתי לאחר השיעור שאחד הצדיקים שאל שאלה נפלאה, מדוע קברו את האבן איתה נסקל המקושש ולא הנציחו אותה בדומה למחתות הנחושת של עדת קורח שמנתה 250 אנשים חשובים ששמו אותם על המזבח, שהרי אף הוא עשה עבירה לשמה?

וחשבתי בעה"י לתרץ שהקב"ה הרי ידע את כונתו הטהורה של המקושש וכדי שהזעזוע המבוקש ישתרש בקרב עם ישראל ע"פ הכונה המקורית ובצורה הרצויה, בני ישראל היו צריכים להיות בטוחים שהמקושש באמת חטא ולכן נענש אע"פ שמצד האמת זאת היתה תצוגת תכלית של מה עתיד להיות עונשו של כל מחלל שבת או אדם שחוטא בכל עבירה אחרת למען יראו ויראו, ואם ישראל היו רואים שלא קוברים את אותה אבן הם היו עלולים להגיע למסקנות שגויות וכל התכלית אליה ניסה המקושש להגיע היתה נאבדת.

(ברוך עינב)

דברי תורה נוספים בקטגוריות של דבר תורה זה
  • מי שלח את המרגלים?
  • רחל והמרגלים
  • משמעות הציצית
  • חטא המרגלים ולקחיו
  • המקושש
  • קהל שוגג
  • המרגלים והמעפילים
  • https://www.vorts.co.il/wp-content/uploads/MagenDavidS1-e1367510016159.jpg לחצו כאן כדי להוריד את המודעה של וורטס! (230KB)
    רוצים לעזור? הורידו את הקובץ, הדפיסו ותלו על לוח מודעות ציבורי ליד בית הכנסת או בית הספר במקום מגוריכם, ועזרו לנו להפיץ את דבר קיומו של האתר לאנשים נוספים.