'וְשָׁפַךְ אֶת דָּמוֹ' –ביטוי שלילי?

הדפסה

מוקדש במלאת שנה לפטירת מרת קוויני בת הרב שלמה ורבקה פיש ובמלאות ארבעים שנה לפטירת אברהם דב, בנם היקר של פסח וקוויני גרוסברג.

א. פסוקי הדם[1]

בפרק י"ז מופיעות מספר פסקאות המתייחסות לדם, המחולקות באופן בולט באמצעות מילות פתיחה זהות:

"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו וְאֶל כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה' לֵאמֹר: אִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יִשְׁחַט שׁוֹר אוֹ כֶשֶׂב אוֹ עֵז בַּמַּחֲנֶה אוֹ אֲשֶׁר יִשְׁחַט מִחוּץ לַמַּחֲנֶה: וְאֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא הֱבִיאוֹ לְהַקְרִיב קָרְבָּן לַ-ה' לִפְנֵי מִשְׁכַּן ה' דָּם יֵחָשֵׁב לָאִישׁ הַהוּא דָּם שָׁפָךְ וְנִכְרַת הָאִישׁ הַהוּא מִקֶּרֶב עַמּוֹ: לְמַעַן אֲשֶׁר יָבִיאוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת זִבְחֵיהֶם אֲשֶׁר הֵם זֹבְחִים עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה וֶהֱבִיאֻם לַ-ה' אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד אֶל הַכֹּהֵן וְזָבְחוּ זִבְחֵי שְׁלָמִים לַ-ה' אוֹתָם: וְזָרַק הַכֹּהֵן אֶת הַדָּם עַל מִזְבַּח ה' פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וְהִקְטִיר הַחֵלֶב לְרֵיחַ נִיחֹחַ לַ-ה': וְלֹא יִזְבְּחוּ עוֹד אֶת זִבְחֵיהֶם לַשְּׂעִירִם אֲשֶׁר הֵם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם חֻקַּת עוֹלָם תִּהְיֶה זֹּאת לָהֶם לְדֹרֹתָם:

וַאֲלֵהֶם תֹּאמַר אִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל וּמִן הַגֵּר אֲשֶׁר יָגוּר בְּתוֹכָם אֲשֶׁר יַעֲלֶה עֹלָה אוֹ זָבַח: וְאֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא יְבִיאֶנּוּ לַעֲשׂוֹת אֹתוֹ לַ-ה' וְנִכְרַת הָאִישׁ הַהוּא מֵעַמָּיו:

וְאִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל וּמִן הַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם אֲשֶׁר יֹאכַל כָּל דָּם וְנָתַתִּי פָנַי בַּנֶּפֶשׁ הָאֹכֶלֶת אֶת הַדָּם וְהִכְרַתִּי אֹתָהּ מִקֶּרֶב עַמָּהּ: כִּי נֶפֶשׁ הַבָּשָׂר בַּדָּם הִוא וַאֲנִי נְתַתִּיו לָכֶם עַל הַמִּזְבֵּחַ לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם כִּי הַדָּם הוּא בַּנֶּפֶשׁ יְכַפֵּר:  עַל כֵּן אָמַרְתִּי לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל כָּל נֶפֶשׁ מִכֶּם לֹא תֹאכַל דָּם וְהַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכְכֶם לֹא יֹאכַל דָּם:

וְאִישׁ אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִן הַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם אֲשֶׁר יָצוּד צֵיד חַיָּה אוֹ עוֹף אֲשֶׁר יֵאָכֵל וְשָׁפַךְ אֶת דָּמוֹ וְכִסָּהוּ בֶּעָפָר: כִּי נֶפֶשׁ כָּל בָּשָׂר דָּמוֹ בְנַפְשׁוֹ הוּא וָאֹמַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל דַּם כָּל בָּשָׂר לֹא תֹאכֵלוּ כִּי נֶפֶשׁ כָּל בָּשָׂר דָּמוֹ הִוא כָּל אֹכְלָיו יִכָּרֵת: וְכָל נֶפֶשׁ אֲשֶׁר תֹּאכַל נְבֵלָה וּטְרֵפָה בָּאֶזְרָח וּבַגֵּר וְכִבֶּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָמֵא עַד הָעֶרֶב וְטָהֵר: וְאִם לֹא יְכַבֵּס וּבְשָׂרוֹ לֹא יִרְחָץ וְנָשָׂא עֲוֹנוֹ" (ויקרא י"ז, א'-ט"ז)

בקטע הראשון, הכתוב מחייב כל שוחט בהמה להביאה לאהל מועד, על מנת שהכהן יקריבה על המזבח.

בעקבות החיוב לשחוט במשכן, מופיעה בקטע השני האזהרה לא להקריב מחוץ למשכן.[2]

בקטע השלישי הכתוב מזהיר על אכילת דם, תוך שהוא מציין שאין זו הפעם הראשונה.[3] אלא, שהפעם מצורף נימוק – כיוון שהדם הוא נפש הבהמה, ראוי שיכפר על נפש האדם כשיקריבנו על גבי המזבח, ולא שישמש להנאתו החומרית.

בקטע הרביעי, מצווה הכתוב על כיסוי דם חיות ועופות, המותרות באכילה, אך אינן קרבות על גבי המזבח. על אף שדם זה לא מיועד לכפרה, אנחנו מנועים מצריכתו היות שדם הוא "נפש כל בשר". בסיומו של הקטע, מופיעה התייחסות מפתיעה לאכילת נבלה וטרפה.

ב. "דָּם יֵחָשֵׁב לָאִישׁ הַהוּא דָּם שָׁפָךְ"

בשיעורים שצוינו בהערת הפתיחה, התייחסו הכותבים (בעקבות רש"י שם, ד') לביטוי שציטטנו בכותרת כארמז לספר בראשית:"שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ כִּי בְּצֶלֶם אֱ-לֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם" (בראשית ט', ו')
מתוך כך ביארו, שהכתוב מבקש להציג הריגת יצורים חיים כ'רצח' ברמה מסוימת, אלא אם כן ייזרק דמם על גבי המזבח. אף הביטוי "וְשָׁפַךְ אֶת דָּמוֹ" (ויקרא י"ז, י"ג) ביחס להריגת חיה ועוף, אמור להתבאר באותו מובן.

את הרקע לכך, יש להבין לאור איסור אכילת בשר שנהג לפני המבול והותר לאחריו.[4] כעת מתברר, שהיתר אכילת בשר לגזע האנושי, היה מוגבל לתנאים מסוימים. הפרת תנאים אלו שומטת את הקרקע מזכותו של האדם ליטול את נפשו של יצור חי זולתו. בהתאם לכך, נטילת חיים של בעל חי, הן בהמה והן חיה ועוף, מתוארת בכתוב כ'שפיכת דם'.

לאור זאת, ביארו בשיעורים הנ"ל את ציווי כיסוי הדם. מצאנו במקרא ייחוס תפקיד לאדמה, בהקשר של שפיכת דם המביאה למוות: "אֶרֶץ אַל תְּכַסִּי דָמִי וְאַל יְהִי מָקוֹם לְזַעֲקָתִי" (איוב ט"ז, י"ח)

כיסוי הדם על ידי האדמה מחפה על המוות, בכך שהוא 'מעלים את הראיות' לקיומם של חיים. בהתאם לכך, ניתן להבין שהתורה מבקשת להעלים את הדם שגרם לרציחת החיה והעוף. בבהמה יש מוצא לכך בהבאת הדם על גבי המזבח, שאף מצדיק את הריגת הבהמה לשם כך. אולם, היות וחיה ועוף לא קרבים לגבי המזבח,[5] מוצא זה לא זמין, ולכן נדרש כיסוי הדם. העלמת הדם מכוונת לתחושת 'בושה' או 'אי נוחות' שאמורה להתעורר באדם, מנטילת חיים של יצור חי לשמחת כרסו.[6]

ג. "עַל הָאָרֶץ תִּשְׁפְּכֶנּוּ כַּמָּיִם"

ברם, עיון במקבילות במקרא מגלה שהביטוי 'שפיכת דם' אינו משמש בהקשר שלילי בלבד. מצאנו אותו כבר בתחילת ספר ויקרא: "וְלָקַח הַכֹּהֵן מִדַּם הַחַטָּאת בְּאֶצְבָּעוֹ… וְאֶת דָּמוֹ יִשְׁפֹּךְ אֶל  יְסוֹד מִזְבַּח הָעֹלָה" (ויקרא ד', כ"ה)
ביטוי זה מופיע גם בספר דברים: "וְעָשִׂיתָ עֹלֹתֶיךָ הַבָּשָׂר וְהַדָּם עַל מִזְבַּח ה' אֱלֹהֶיךָ וְדַם זְבָחֶיךָ יִשָּׁפֵךְ עַל מִזְבַּח ה' אֱ-לֹהֶיךָ וְהַבָּשָׂר תֹּאכֵל" (דברים י"ב, כ"ז)

נראה, שהביטוי 'שפיכת דם' מתאר מעין 'זרימת שטף של דם' למקום מסוים, אך אין בו כשלעצמו אפיון שלילי לתופעה. דוגמה נוספת לכך נמצאת בשפיכת הדם המתוארת באותו פרק ביחס לאכילת בשר תאווה, שאין בה שום קונוטציה שלילית: "כִּי יַרְחִיב ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת גְּבֻלְךָ… וְאָמַרְתָּ אֹכְלָה בָשָׂר כִּי תְאַוֶּה נַפְשְׁךָ לֶאֱכֹל בָּשָׂר… כִּי יִרְחַק מִמְּךָ הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱ-לֹהֶיךָ לָשׂוּם שְׁמוֹ שָׁם וְזָבַחְתָּ מִבְּקָרְךָ וּמִצֹּאנְךָ… וְאָכַלְתָּ בִּשְׁעָרֶיךָ בְּכֹל אַוַּת נַפְשֶׁךָ… רַק חֲזַק לְבִלְתִּי אֲכֹל הַדָּם כִּי הַדָּם הוּא הַנָּפֶשׁ וְלֹא תֹאכַל הַנֶּפֶשׁ עִם הַבָּשָׂר: לֹא תֹּאכְלֶנּוּ עַל הָאָרֶץ תִּשְׁפְּכֶנּוּ כַּמָּיִם" (שם, כ'-כ"ד)

ד. דָּם יֵחָשֵׁב לָאִישׁ הַהוּא

למרות זאת, מסקנתנו אינה סותרת את העובדה שהביטוי בפסקה שלנו הוא בהקשר שלילי. אולם, נראה שאין זה בגלל השימוש בביטוי 'דָּם שָׁפָךְ' כשלעצמו, אלא דווקא עקב הביטוי הקודם לו: "וְאֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא הֱבִיאוֹ לְהַקְרִיב קָרְבָּן לַה' לִפְנֵי מִשְׁכַּן ה' דָּם יֵחָשֵׁב לָאִישׁ הַהוּא דָּם שָׁפָךְ וְנִכְרַת הָאִישׁ הַהוּא מִקֶּרֶב עַמּוֹ" (ויקרא י"ז, ד')

לאמיתו של דבר נראה, שעיקר עניינה של הפסקה הינו להתרות בעם להביא את הבהמות לקרבן ל-ה' ולא לזבוח על פני השדה. שפיכת דמה של הבהמה על פני השדה עלולה להתפרש כזבח לשעירים, וממילא נחשבת הריגה שלא לצורך. על כן, אין הכרח לטעון שהתורה מבקשת לייחס רגשות אשמה לאדם על עצם צריכת הבשר.

אם אכן כך, יש לשים לב שהדבר נכון לפסקה הראשונה בלבד, שם הביטוי 'דָּם יֵחָשֵׁב' מופיע. כעת ניתן לנתק לגמרי את הביטוי "וְשָׁפַךְ אֶת דָּמוֹ" המוזכר לגבי חיה ועוף, משום שאצלם לא מופיע הביטוי "דָּם יֵחָשֵׁב לָאִישׁ הַהוּא". הדבר מובן ביותר, כיוון שחיה ועוף בכל מקרה לא היו קרבות על המזבח. על כן, אין מקום לחשוש שהריגתן לצורך מאכל תתפרש כזבח לשעירים, וממילא אין צורך בביטוי כה חריף ביחס לכך.

מעתה, נבקש לתור מחדש למשמעות הביטוי "וְשָׁפַךְ אֶת דָּמוֹ", המופיע לגביהם.

ה. "וְשָׁפַךְ אֶת דָּמוֹ וְכִסָּהוּ בֶּעָפָר"

יש לעורר ספק ביחס לקריאת הפסוק "ושפך את דמו", אותו ניתן לחלקו בשתי צורות. כך מופיע הפסוק בטעמיו: "וְאִ֨ישׁ אִ֜ישׁ מִבְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל וּמִן־הַגֵּר֙ הַגָּ֣ר בְּתוֹכָ֔ם אֲשֶׁ֨ר יָצ֜וּד צֵ֥יד חַיָּ֛ה אוֹ־ע֖וֹף אֲשֶׁ֣ר יֵאָכֵ֑ל – וְשָׁפַךְ֙ אֶת־דָּמ֔וֹ וְכִסָּ֖הוּ בֶּעָפָֽר" (שם, י"ג)

לפי פיסוק הטעמים, חלוקת הפסוק מתבצעת לאחר המילים 'אֲשֶׁר יֵאָכֵל', כיוון ששם מופיע הטעם אתנחתא. לפי פיסוק זה, כוונת הדברים היא שבמקרה ואיש מבני ישראל יצוד חיה או עוף מהזן המותר באכילה, אזי מוטל עליו לשפוך את דמו ולכסותו בעפר.

אמנם רבי דוד צבי הופמן בפירושו על פסוק זה,[7] מהרהר באפשרות חילופית: "וְאִישׁ אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִן הַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם אֲשֶׁר יָצוּד צֵיד חַיָּה אוֹ עוֹף אֲשֶׁר יֵאָכֵל וְשָׁפַךְ  אֶת  דָּמוֹ – וְכִסָּהוּ בֶּעָפָר" (שם)

כעת, כוונת הפסוק היא שבמקרה ואיש מבני ישראל צד חיה ועוף מהזן המותר ואף שפך את דמם, אזי מוטל עליו לכסותו בעפר. המילים "אשר יאכל ושפך את דמו", מתארות את הנסיבות המחייבות בכיסוי הדם. הכיסוי נדרש לדם חיה ועוף המותרים באכילה ("אשר יאכל"), ובנוסף, הם נשחטו ("דמם נשפך"), באופן שמתיר אותם לאכילה. רק דם שעונה על שתי הדרישות הללו מחייב כיסוי בעפר. רד"צ הופמן מצדד בקריאה זו, כיוון שהיא תואמת את קריאתה של תורה שבעל פה, המחייבת כיסוי הדם רק לאחר שחיטה כשרה. לדידו, הפסוק נקט בביטוי 'שפיכת דם', כיוון שביקש לכלול בשר נחירה, שעדיין היה מותר במדבר.

ברצוננו לאמץ תחילה את אופן הפיסוק שהעדיף הרד"צ, אך לנסות לסלול דרך חדשה.

ו. "אֲשֶׁר יָצוּד צֵיד חַיָּה אוֹ עוֹף"

לא מצאתי מי מהמפרשים שייחס חשיבות למלים בכותרת, למרות שיתכן והן משנות את כל התמונה. בהמות הינן יצורים ביתיים\מבויתים, החיים ללא התנגדות בשכנות לאדם. לעומתם, חיות ועופות חיות במרחב הפתוח. אם האדם מעוניין לשלוט בהן, הוא חייב לטרוח ולרדוף אחריהן, כיוון שמטבען הם יברחו ממנו. מכאן נולד ההכרח לצוד אותם.

לרוב, יצורים אלו מהירים מהאדם, ופעמים רבות יזדקק האדם לאמצעי עזר כדי לצודם, בדמות חצים, כידונים, חניתות ורומחים. חפצים אלו פוצעים אותם, וכך מאטים את מנוסתם, באופן שהאדם מסוגל להשיג אותם. פציעה זו גוררת אחריה באופן טבעי את שפיכת דמם. אם מטרת הצייד היא להשתמש בחיה לצרכיו, הוא יתכנן את הציד באופן זהיר, כך שלאחריו היצור הניצוד עדיין יוכל לתפקד. אולם, אם כוונתו לצרוך את הבשר לאכילה, הוא ירשה לעצמו לבצע ציד אגרסיבי בכל הכלים העומדים לרשותו. במקרה זה, אין לו עניין לשמור על חיי הניצוד, וזו אכן הדרך המקובלת של ציד למטרות מאכל.

בקריאה פשוטה של הפסוק, נראה שמדובר במקרה שכזה. אדם מבקש לצוד חיה או עוף למאכל, ובמהלך הציד שופך את דמם. במקרה שכזה, התורה דורשת שהדם שנשפך במהלך הצידה יכוסה.

לכן, חוזר הכתוב כעת על איסור הדם. הנימוק לאיסור אכילת דם בהמות מתבסס על הקרבתו על גבי המזבח. אך דם חיה ועוף אינו מיועד להקרבה, ונשפך בהיתר בכוונה תחילה למאכל אדם. יתכן והיינו חושבים שניתן לשתותו, ולכן התורה חוזרת על איסור זה: "כִּי נֶפֶשׁ כָּל בָּשָׂר דָּמוֹ בְנַפְשׁוֹ הוּא וָאֹמַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל דַּם כָּל בָּשָׂר לֹא תֹאכֵלוּ כִּי נֶפֶשׁ כָּל בָּשָׂר דָּמוֹ הִוא כָּל אֹכְלָיו יִכָּרֵת" (שם, י"ד)

ז. חובת כיסוי הדם

על פי פשט הפסוקים נראה, שחובת כיסוי הדם בחיה ועוף נובעת מאיסור אכילת דמם: "וְאִישׁ אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִן הַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם אֲשֶׁר יָצוּד צֵיד חַיָּה אוֹ עוֹף אֲשֶׁר יֵאָכֵל וְשָׁפַךְ אֶת דָּמוֹ וְכִסָּהוּ בֶּעָפָר: כִּי נֶפֶשׁ כָּל בָּשָׂר דָּמוֹ בְנַפְשׁוֹ הוּא וָאֹמַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל דַּם כָּל בָּשָׂר לֹא תֹאכֵלוּ כִּי נֶפֶשׁ כָּל בָּשָׂר דָּמוֹ הִוא כָּל אֹכְלָיו יִכָּרֵת" (שם, י"ג-י"ד)

קביעה זו מתחזקת מנתון נוסף. בפסקה הקודמת, שהתמקדה באיסור אכילת דם בהמה, הכתוב מצטט את דבריו בעבר:"עַל כֵּן אָמַרְתִּי לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל כָּל נֶפֶשׁ מִכֶּם לֹא תֹאכַל דָּם וְהַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכְכֶם לֹא יֹאכַל דָּם" (שם, י"ב)

בעוד שם האיסור מתייחס לנפש האוכלת, בפסקה שלפנינו ניסוח האיסור ממוקד בדם, שהכתוב מזהיר על אכילתו: "כִּי נֶפֶשׁ כָּל בָּשָׂר דָּמוֹ בְנַפְשׁוֹ הוּא וָאֹמַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל דַּם כָּל בָּשָׂר לֹא תֹאכֵלוּ כִּי נֶפֶשׁ כָּל בָּשָׂר דָּמוֹ הִוא כָּל אֹכְלָיו יִכָּרֵת" (שם, י"ד)

נראה, שהתורה בוררת את הניסוח בהתאם לעניין. מכיוון שכיסוי הדם נדרש למנוע את אכילת הדם, מוקד האיסור מתמקד בדם. זאת, לעומת איסור אכילת דם בהמה, הנובע מכך שהוא מיועד לאכילת המזבח. לכן, הכתוב מתרה שלא יעז אדם לדמות את אכילתו לאכילת מזבח.[8]

על דרך זו יתכן שיש מקום להציע נימוק לכך שאין חובת כיסוי הדם בבהמות חולין. כיוון שהשחיטה מתוכננת מראש, השוחט אמור לתכנן את השחיטה במקום כזה, שהדם יישפך הרחק מהישג יד. אך חיה ועוף, שניצודו בידי אדם, דמם שפוך במקום צידתם. מאחר שהוא אסור באכילה, התורה מצווה על קבורתו/כיסויו בעפר.

באופן כללי יש מקום לשאול, מדוע חיות לא קרבות למזבח? יתכן וניסוח הפסוק מרמז על תשובה לשאלה זו. כדי להקריב למזבח יש צורך בשחיטה, המתבצעת בבהמה נייחת, שנלקחת מהדיר או הרפת. אולם, הדרך המקובלת להשגת חיה כרוכה בצידתה. בדרך זו כבר נשפך דמה, ויתכן אף שהפכה טריפה, ועל כן התורה 'ויתרה' על הקרבתה. אמנם לא כל צייד חייב להסתיים בהריגת החיה – אך די בכך שיש צורך בצייד, העלול להרוג את החיה או העוף, כדי לפטור אותה מעל המזבח.[9]

ח. שחיטה לעוף וחיה מן התורה – מנין?

על כל דברינו מעיבה קושיה חזקה. חובת כיסוי הדם חלה רק לאחר שחיטה המתרת באכילה. ממילא, ברור שהתורה מתייחסת לחיה ועוף שכבר ניצודו, ולאחר מכן נשחטים בנחת. רק על שחיטה זו חלה חובת כיסוי דמם, בעוד אנו טענו שהכתוב מתאר את תהליך צידתם!

אמנם דווקא טענה זו היא כדמות ראייה להסברנו. במסכת חולין, הגמרא מצטטת מחלוקת האם שחיטה לעוף מן התורה. בטעם הסובר ששחיטתו איננה חובה מהתורה, היא מנומקת כך: "אמר רב יהודה משום רבי יצחק בן פנחס: אין שחיטה לעוף מן התורה, שנאמר: ושפך, בשפיכה בעלמא סגי. אי הכי, חיה נמי?! איתקש לפסולי המוקדשין"  (חולין כז:)

הרי, שפשט הכתוב נוטה לכך שהריגת חיה ועוף מתרחשת באמצעות שפיכת דמם, כדרכה של צידה. הגמרא עצמה ערה לעובדה שמסקנה זו צריכה להיות תקפה אף לגבי חיה. לצורך הצדקת ההלכה לפיה 'חיה טעונה שחיטה', הגמרא מגייסת מדרש הלכה. אף הדעה המחייבת שחיטה לעוף מהתורה, נסמכת רק על דרכי הלימוד של תורה שבעל פה.[10] 

בדרך זו, ביקש רבי יוסף בכור שור, להסביר את סמיכות פסוק הסיום המתייחס לנבלה וטריפה: "וְכָל נֶפֶשׁ אֲשֶׁר תֹּאכַל נְבֵלָה וּטְרֵפָה בָּאֶזְרָח וּבַגֵּר וְכִבֶּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָמֵא עַד הָעֶרֶב וְטָהֵר" (ויקרא י"ז, ט"ו)

וכך כותב ר"י בכור שור: "וכל נפש אשר תאכל נבילה. במה הכתוב מדבר? אם בנבלת בהמה, הרי כבר אמור: 'והאוכל מנבלתה יכבס בגדיו'… אלא בנבלת [עוף] טהור הכתוב מדבר, שאינו מטמא לא במגע ולא במשא אלא אבית הבליעה… ולפיכך החמיר הכתוב בנבלת עוף טהור מעוף טמא, דמתוך שהוא מותר באכילה אתי לקלקל בו, דעוף אין שחיטתו מפורשת ויהיו סבורים שנבלתו מותרת" (ר"י בכור שור שם)

מאחר שעסקנו במקרה שהיצור החי אינו טעון שחיטה, הרי הפער בינו לנבלה וטריפה מצטמצם. דווקא כעת, התורה צריכה להדגיש את ההבדל בין הדברים.

(הרב גד אלדד. נשלח ע"י ישיבת הר עציון. עורך: אורי יעקב בירן. כל הזכויות שמורות לישיבה ולרב)

[1] באתר בית המדרש הוירטואלי, בפרשת 'אחרי מות', מופיעים שני שיעורים נוספים בעניין זה, כשהם חולקים לא מעט מן המשותף: הרב אלחנן סמט (דם שפך-ושפך את דמו: יחס התורה להריגת בעלי חיים לצורך אכילת בשרם), הרב פרופסור יונתן גרוסמן (דם ורצח בעלי חיים). אב לדבריהם הינם דברי הרמב"ן (ויקרא י"ז, י"א-י"ב) ד"ה 'כי נפש הבשר בדם הוא'. בשיעור זה ננסה ללכת בדרך שונה. 

[2] ניתן להבחין שקטע זה נספח לקטע הקודם לאור הניסוח הזהה. הקטע הראשון פתח "וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה' לֵאמֹר:  אִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יִשְׁחַט…" והקטע השני פותח "וַאֲלֵהֶם תֹּאמַר אִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל…. אֲשֶׁר יַעֲלֶה עֹלָה אוֹ זָבַח".

[3] האיסור נזכר כבר בפרק ג' פסוק י"ז, ושוב בפרק ז', פסוקים כ"ו-כ"ז.

[4] על פי דברי הרמב"ן לפסוק י"א, והספורנו לפסוק ד'.

[5] אמנם עוף קרב לגבי המזבח, אך הרב פרופסור גרוסמן פתר זאת בכך שציין שמיתתו במליקה. אמנם עדיין מצוותו במיצוי הדם על המזבח, וצריך עוד יישוב.

[6] בכיוון זה נקט הראי"ה קוק זצ"ל באריכות ב"חזון הצמחונות והשלום", פסקה י"א. לדעתו, נימוק זה לא מחייב כיסוי דם בשר תאווה. האדם מטבעו מורה היתר לעצמו להרוג בהמה לצרכיו, כיוון שמזונותיה עליו. היות וכך, תחושת הבושה בהריגת הבהמה מצריכה מעלת נפש גבוהה יותר. הטלת חובה זו על האדם במדרגתו הנוכחית מפרה את האיזון העדין במושגי המוסר העכשוויים שלו.

[7] חלק א', הוצאת מוסד הרב קוק, תשי"ג, עמ' שכז'.

[8] מעניין לציין שההופעות הקודמות של איסור דם נמצאות בהקשר לקרבן שלמים, המשתף אכילת המזבח ואכילת האדם. יתכן שדווקא לגביו יש צורך להדגיש את הפער בין אכילת הדיוט לאכילת גבוה, לבל יהין אדם לדמות אכילת עצמו לאכילת מזבח, ולהתיר לעצמו את דם הבהמה.

[9] אמנם כמובן, תורים ובני יונה קרבים על המזבח, אך בכל מקרה נצטרך לומר שמדובר בתופעה חריגה. שאם לא כן, התורה הייתה צריכה לצרף את איסור דם בעופות לבהמות, בנימוק זהה, שדמם קרב למזבח. מה עוד, שלא כל מיני העופות הטהורים הוכשרו למזבח, אלא זן בודד בלבד. לכן, מסתבר להתייחס אליו כחריג.  

בהתאם לכך, שילוח הציפור על פני השדה בקרבן המצורע ממחיש את העובדה שמדובר ביצור חופשי, שחי בטבע.  

[10] זו דעתו של רבי, שלמד אותה מציווי השחיטה הכללי בדברים: דתניא, רבי אומר: וזבחת כאשר צויתיך – מלמד שנצטוה משה על הושט ועל הקנה, ועל רוב אחד בעוף ועל רוב שנים בבהמה" (חולין כח.).