כובד עוון המבייש וכפרת הבושה
בפרשת כי תצא מובאים שני דינים שונים, אשר לכאורה אין קשר ביניהם, אבל שניהם קשורים אחד לשני, וממחישים את גודל עוון הבושה:
הדין הראשון "ארבעים יכנו לא יוסיף, פן יוסיף להכותו על אלה מכה רבה ונקלה אחיך לעיניך" (דברים כה. ג) מדובר על חייב מלקות שאמדו אותו בית הדין כמה מלקות יוכל לשרוד, וכבר הפילו אותו לפני המכה. מסביר ספורנו: "ונקלה אחיך- שיתקלקל ברעי ובמים מרוב הכאב" מבואר במסכת מכות דף כג עמוד א, כי במידה ויעשה הנאשם או הנאשמת על עצמו/ה גדולים או קטנים -מפחד דין או מרוב כאב המכות פוטרים אותו מהמשך קבלת המכות! יתירה מכך, מבואר ברש"י "בין בראשונה בין בשנייה- בין קודם שהיכהו כלל בין לאחר שהיכהו- והיינו הראשונה, הגבהה ראשונה שמגביה ידו להכות- אם נתקלקל באותה הגבהה מחמת פחד או שנתקלקל בהגבהה שניה- דהיינו לאחר שהיכהו פוטרין אותו! דנקלה קרינא ביה דהא קלה"
יוצא שלפי התורה קלון, ביזיון או בושה לאדם הרי הם יותר גרועים ממלקות בית דין- ורק בשביל לסבר את האוזן, לא מדובר במלקות קלות אלא במלקות היכולות להרוג בן אדם!
הדין השני הוא "כי ינצו אנשים יחדיו איש ואחיו וקרבה אשת האחד להציל את אישה מיד מכהו ושלחה ידה והחזיקה במבושיו. וקצותה את כפה לא תחוס עינך" (דברים כה. יא-יב) רש"י מפרש "וקצותה את כפה- ממון דמי בושתו" יוצא שגם כאן מחמירה התורה על עוון הבושת עד כדי כך, שאפילו להגן על בעלה, לא התירה התורה לאישה להחזיק במקומות צנועים של המכה!
יש לדקדק ולומר שהתורה קוראת לאיבר מינו של המכה "מבושיו", יכלה התורה לקרוא לאיבר זה כמו שמובא מסכת נידה "אמה": "רבי אליעזר אומר כל האוחז באמתו ומשתין כאילו מביא מבול לעולם" נראה שהתורה קראה במכוון בפסוק שלנו את איברו של המכה "מבושיו", על מנת להדגיש לנו את עניין הבושה! יוצא מכאן עומק עוון המבייש וחומרתו בעיני הקדוש ברוך הוא, עד כדי כך שהמבייש מחוייב בקציצת כף ידו, ולמבויש מתכפר עוונו ועונשו אשר נגזר עליו!
לא סתם פרשה זו מגיעה כל שנה בתקופת יום כיפור – כדי לעורר אותנו על עוון זה ולהחזירנו בתשובה שלמה כלפי כל מי שפגענו בו וביישנו אותו.
ה' יצילנו, ויעזרנו לחזור בתשובה שלמה
(טל יקותיאלי. לע"נ מור אבי גד בן אסתר הכ"מ)