ודברתם אל הסלע לעיניהם

בפרשתנו מסופר על מות מרים ומיד אחר כך על תלונות העם על מחסור במים. במבט ראשון שני האירועים אינם נראים קשורים זה אל זה.

בניגוד למשה ואהרן, שנפטרו בשלב מאוחר יותר, מרים לא העמידה לה יורשת. חז"ל במדרש מבארים, שלכל אורך ארבעים השנה הייתה באר בזכות מרים, אשר נועדה לספק לעם מים. משמתה מרים, הפסיקה הבאר להתקיים, יחד עם זכותה של מרים שבה הייתה תלויה.

על קבילת העם על היובש והרעב הקיימים במדבר, כתב הנצי"ב: "הפלא הנה זה ארבעים שנה הולכים במדבר הגדול וסבלו בלי שום תרעומות. והבינו כי לא זהו תכלית נסיעתם עד בואם אל ארץ נושבת. ולמה זה התרעמו עתה.
אבל ראוי לדעת דבשנה האחרונה היה סוף הליכות הנסיי בהנהגה נפלאה ההולך לימין משה זרוע תפארת ה׳. ועתה היו עומדים ליכנס לא״י ולהתנהג בהליכות הטבע תחת השגחת ה׳. ע״כ התנהג הקב״ה עמם בשנה זו בדרך הממוצע.
וכמו אומנת ילד היונק העומד להגמל מחלב. כבר איזה משך לפני הגמלו מרגלת את הילד מעט מעט באכילת לחם. ומכל מקום לעת הצורך מניקתו עד שהוא נגמל לגמרי. כי קשה להחליף סדר החיים בפעם א׳.
כך החל המקום ית׳ להפרישם מן הנס ולהעמידם על הליכות עולם הטבע וללמדם איך יעשו בעת יהיה השגחה לענוש אותם ולמנוע טובה וגשמי השנה ולא יהיה עוד כח משה אשר בבקשתו לבד נעשה הכל. והנה כשנפסק המים מן הבאר הבינו ישראל שזהו שלא בתורת עונש על איזה דבר. אלא כדי להרגילם לחיים טבעים." (העמק דבר במדבר כ', ה)

לאחר ארבעים שנות הנדודים, לקראת הכניסה לארץ, ההנהגה מתחלפת, ומתרחש תהליך הדרגתי של מעבר מהנהגה א-להית־נסית, להנהגה טבעית. מ"ה' ילחם לכם ואתם תחרשון", למצב שבו העם נלחם למען עצמו.[1]

מיד לאחר תלונות העם על החוסר במים, מופיעה פרשת מי מריבה:

"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: קַח אֶת הַמַּטֶּה וְהַקְהֵל אֶת הָעֵדָה אַתָּה וְאַהֲרֹן אָחִיךָ וְדִבַּרְתֶּם אֶל הַסֶּלַע לְעֵינֵיהֶם וְנָתַן מֵימָיו וְהוֹצֵאתָ לָהֶם מַיִם מִן הַסֶּלַע וְהִשְׁקִיתָ אֶת הָעֵדָה וְאֶת בְּעִירָם: וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת הַמַּטֶּה מִלִּפְנֵי ה' כַּאֲשֶׁר צִוָּהוּ:
וַיַּקְהִלוּ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶת הַקָּהָל אֶל פְּנֵי הַסָּלַע וַיֹּאמֶר לָהֶם שִׁמְעוּ נָא הַמֹּרִים הֲמִן הַסֶּלַע הַזֶּה נוֹצִיא לָכֶם מָיִם: וַיָּרֶם מֹשֶׁה אֶת יָדוֹ וַיַּךְ אֶת הַסֶּלַע בְּמַטֵּהוּ פַּעֲמָיִם וַיֵּצְאוּ מַיִם רַבִּים וַתֵּשְׁתְּ הָעֵדָה וּבְעִירָם.
וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָכֵן לֹא תָבִיאוּ אֶת הַקָּהָל הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם: הֵמָּה מֵי מְרִיבָה אֲשֶׁר רָבוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת ה' וַיִּקָּדֵשׁ בָּם." (במדבר כ', ז-י"ג)

לפני ההמשך, ראוי להעיר כי לפי הרמב"ם במורה נבוכים, ה' לא אומר לנביאים לעשות מעשים תמוהים. כאן לכאורה יש בעיה – ה' אמר למשה לדבר אל הסלע. זהו דבר מוזר ובלתי אפשרי. התשובה הפשוטה לכך היא, על פי הרמב"ן וראב"ע, שישנם חילופי "על" ו"אל" בתנ"ך. כאן יש אחד מחילופים אלו, וצריך להבין שהמשמעות היא בעצם לדבר על הסלע. כך כתב גם הנצי"ב:
"ודברתם אל הסלע. אין הכונה שידברו עם הסלע ויצוו אותו ליתן מים שהרי אין הסלע בר שמיעה." (העמק דבר שם, ח)

לענייננו, מפרשים רבים התחבטו בשאלה מה היה חטאו של משה במי מריבה. פירוש מתאים ביותר לדורנו הוא פירושו של רש"י: "לפי שלא צוה המקום להכותו אלא ודברתם אל הסלע." (רש"י במדבר כ', י"א)

החטא היה במרי – אי עשיית ציווי ה'. אין לחפש אחר מימד מהותי – החטא היה במעבר על צו ה'.

הנצי"ב מוסיף ומבאר:
"ועתה כשנפסק הסלע מליתן מים לא היה משום שכלה הליכות הנס. אלא הוא כמו שעוצר הקב״ה מי מטר בשביל עון הדור. וידוע מנהג ישראל בעת עצירת גשמים מתאספים ברבים למקום א׳ אף שלא בבית המקדש מקום קרבנות וגלוי שכינה וראש העם אומר דברים כבושים ואח״כ מתפללים בצבור כמבואר במס׳ תענית. ורצה הקב״ה אשר משה ואהרן ילמדו את העם היאך יעשו לדורות בא״י ויאמינו שגם בלי כח ועוז של משה אפשר לפעול בתפלת רבים. ע״כ צוה ה׳ להקהל עדה אל הסלע". (העמק דבר שם)

משה היה אמור לכנס עצרת תפילה בעקבות המחסור במים, מתוך תפיסה שכאשר יש מחסור במים הפתרון הראוי הוא דיבור ישיר אל ה'. תפישה זו לא הייתה שייכת רק בימי חז"ל אלא גם לאורך כל הדורות. זקני ירושלים היו מספרים שבמקרה שבורות המים היו מתחילים להתרוקן בתמוז, הפתרון היחיד שעמד לרשותם הוא אמירת תהלים. כך גם במי מריבה הייתה אמורה להיות עצרת תפילה המונית לה' על המחסור במים.

ישנה הקבלה מסוימת בין המעשה במי מריבה לבין המעשה ברפידים בשנה הראשונה.[2] הנצי"ב כאן מתבסס על הבדל המצוי בפסוקים המתארים את שני המקרים: כאן מופיע ציווי להקהיל את העם, ואילו ברפידים לא היה ציווי שכזה.

ההסבר הוא, ששם עם ישראל רק יצא מסבלות מצרים והיה פסיבי לחלוטין; הוא היה צריך מנהיג שיקשר בינו לבין הקב"ה. לעומת זאת, כאן, בשנת הארבעים, זהו כבר דור חדש – דור שגדל במדבר וחונך מינקותו על ידי משה. לכן, ה' מצווה את משה להקהיל את העם. הוא רוצה שהעם יתחיל להתרגל להיות אקטיבי ועצמאי. כאן הכישלון בולט: הייתה ציפייה מהעם להיות בוגר יותר ולהתפלל, אולם הוא לא עשה זאת.

כאמור, הנצי"ב מבאר, שבעצם משה ניסה לכנס עצרת תפילה אך לא הצליח בכך, כי העם לא שיתף פעולה. מנהיג שנמצא במצב כזה צריך לסיים את תפקידו ולפנות את מקומו ליורשו, ולכן משה נענש על כך ולא נכנס עם העם לארץ.

ישנם ארבעה מסרים שניתן לשאוב מכך:

ראשית, ישנה בעיה מובנית באדם, בכך שבהיותו יצור חמרי הוא אינו יכול להתקרב לה' ולהידבק בו לגמרי. עובדה זו עלולה להביא לכישלונות ולחטאים.

שנית, ישנה בעיה מובנית נוספת באדם בכך שרוחו שואפת לאוטונומיה, ומתוך כך, יש לו בעיה מסוימת בקבלת מרות. לא קל לאדם לקבל עליו את סמכות ה'.

לקח נוסף, חינוכי, הוא שכאשר המנהיג לא מצליח להוביל את העם, הגיע הזמן שהוא יפנה את מקומו ליורשו. חוסר ההצלחה של משה לכנס עצרת תפילה לה' היווה סימן לכך שהוא לא יכול להמשיך עם העם לארץ ישראל.

נקודה אחרונה היא התפילה. בעקבות הנצי"ב, נאמר שתפילה שייכת באופן טבעי לעולם נסי. במדבר, בני ישראל חיו בעולם שכולו נסי: הומטר להם מן מין השמים, היו להם ענני כבוד, עמוד אש ועמוד ענן. בעולם שכזה, ההרגשה הקיומית של תלות בה' היא ברורה מאוד, ותפילה, כמבטאת אותה, היא דבר פשוט מאוד. לעומת זאת בארץ, כאשר ההנהגה הא־להית הופכת לטבעית, התפילה יותר קשה. במציאות טבעית, שבה הכל מסודר וברור, קשה הרבה יותר להרגיש את התלות הקיומית בה'. זהו האתגר, ובפרט בחיים המודרניים: עלינו להצליח להרגיש את תחושת התלות הקיומית בה', ומתוך הרגשה זו, לעמוד לפני ה' ולהתפלל.

(הרב משה ליכטנשטיין. נשלח ע"י ישיבת הר עציון. השיחה נאמרה בליל שבת קודש פרשת חקת ה'תשע"ז, וסוכמה על ידי אביעד ברסטל. השיחה לא עברה את ביקורת הרב. עורך: אלישע אורון. כל הזכויות שמורות לישיבה ולרב)


[1] ניתן לראות תהליך זה גם במהלך מלחמות יהושע – שממלחמות נסיות כמעט לחלוטין, הן הופכות בהדרגה לטבעיות.

[2] שמות י"ז.