חטא התיירים והפרשיות שבעקבותיו
א. בין פרשת ה"תיירים" לפרשת "המרגלים"
בפרשתנו, לא מוזכרים כלל "מרגלים" או "ריגול" – למעשה, אף מילה מהשורש 'ר.ג.ל.' לא מופיעה. רק "תיירים" נשלחו על ידי משה "לָתוּר את ארץ כנען" (במדבר י"ג, י"ז):
"וַיַעֲלוּ וַיָתֻרוּ את הארץ…" (במדבר י"ג, כ"א)
"וַיָשֻבוּ מִתוּר הארץ…" (שם, כ"ה)
"הארץ אשר עברנו בהּ לָתוּר אֹתהּ…" (שם, ל"ב)
ה"ריגול" בא רק מהסיפור המקביל בפרשת 'דברים' (א', כד), "וַיְרַגְלוּ אֹתהּ".
איך בתודעה היהודית הפכה פרשת שלח, פרשת ה'תיירים', לפרשת 'המרגלים'? מדוע מופיע כך הדבר בשיעורים ובשיח, בבתי הכנסת ובמרחבי העולם התורני? האם יש הבדל משמעותי בין שני הפעלים? בנוסף, מדוע נשלחו ה'תיירים', ומי ביקש זאת?
לכאורה, יש הבדלים עמוקים[1] עד כדי 'מחלוקת' כביכול בין התיאור בספר 'במדבר', שם ה' ציווה למשה לשלוח 'תיירים', תריסר נציגי שבטים "ראשי בני ישראל" (שם, ג') – לבין התיאור בספר 'דברים', שם משה סיפר על הרעיון כיוזמה של העם: "וַתִקרבוּן אֵלַי כֻּלְכֶם, וַתֹאמְרוּ: נִשלחה אנשים לפנינו וְיַחְפְּרוּ לנו את הארץ, וְיָשִבוּ אֹתָנוּ דבר, את הדרך אשר נעלה בהּ, ואת הערים אשר נָבֹא אליהן" (דברים א', כ"ב)
גם בספר דברים נשלחו שנים עשר נציגי שבטים, אבל לא לתור, אלא כדי לחפור ולרגל את הארץ.
מעתה, אנו חייבים לשאול:
- "שלח לך"? או "נשלחה"?
- ה' ציווה? או העם ביקש?
- 'תיירים'? או 'מרגלים'?
אני מזמין – את מי שמוכן להעמיק ולראות בשני תיאורים שונים בתורה,[2] שני פנים או 'שתי בחינות' של סיפור אחד, ולא שתי גירסאות – לעיין בהצעה הבאה.
ב. מטרת העם: תיירות והשארות בקדש ברנע
המשברים שתוארו בשיעור הקודם (ארון יוצא למלחמה, מתאוננים, מתאווים, מרים) יצרו בעם חרדה וחוסר אמון ביחס לתוכנית העלייה לארץ. סימני השאלה התגבשו לכלל בקשה, לבדוק תחילה את "הדרך'" בה עתידים ללכת.
יש לשים לב, ששליחת מרגלים כדי לדעת באיזו דרך כדאי לעלות ומאיזו עיר תיפתח המלחמה, היא נכונה ולגיטימית. אולם, היא אינה יכולה להיות נושא לדיון ציבורי או מחאה ציבורית. למטרות ריגול שולחים בחשאי כמה מקצוענים, ולא משלחת רשמית ומוכרת. אנו מכירים דוגמאות קרובות לכך:
"וישלח משה לרַגֵל את יַעְזֵר, וַיִלְכְּדוּ בְּנֹתֶיהָ…" (במדבר כ"א, ל"ב)
"וישלח יהושע בן-נון מן השִטים שנים אנשים מרגלים חֶרֶש…" (יהושע ב', א')
לאור זאת, מסתבר שבקשת ה"ריגול" הציבורית של נציגי "כֻּלכֶם" הייתה רק כיסוי לשאלה האמיתית שהחרידה אותם:
"ומה הארץ… הטובה היא אם רעה"?
"ומה הערים… הַבְּמַחֲנים אם בְּמִבצָרים"? (במדבר י"ג, י"ט)
צו ה' למשה חשף את מה שהסתתר בלבבות העם, והעמיד אותם למבחן. במקביל, צו ה' התעלם כליל מבקשתם המתחכמת: לא 'מרגלים' הם באמת רצו כדי להשיג מידע צבאי חיוני, אלא 'תיירים' שיבחנו אם טובה הארץ ומתאימה להם, אם לאו. משה (בדברים) הזכיר את בקשת העם הראשונה, כדי להדגיש את האחריות של מנהיגי הציבור למשבר ולגזֵרת 40 השנה. הסיפור בפרשתנו, לעומת זאת, פותח באמת שנחשפה בדבר ה' למשה.
לבקשת העם הייתה גם מטרה נוספת, מצומצמת, בטווח המיידי: לנוח בקדש ברנע מתלאות הדרך הקשה במדבר ומן המשברים הקשים שחוו. 40 ימי מנוחה!
את היות קדש ברנע מקום מנוחה אידיאלי, גיליתי לפני שנים רבות (חנוכה תשמ"ב), בעת טיול במזרח סיני. יצאנו מאילת לכּוּנְתילה ולנוה המדבר הגדול בוואדי קוּדֵירַאת,[3] המזוהה עם "קדש ברנע".[4] זהו אחד המעיינות השופעים ביותר בכל מרחבי סיני (כ-40 קוב לשעה), והוא זורם לתוך נוה המדבר לאורך קילומטרים של צמחים ועצים, ולצידם גם מטעים מושקים.
ברגע שראיתי נוף מדהים זה, נזכרתי בפער הברור בתורה בין "מדבר צִן הִוא קָדֵש" (במדבר ל"ג, ל"ו ועוד) לבין קדש ברנע במדבר פארן (שם י"ב, ט"ז ועוד). במדבר צין לא היו "מים לעדה", מצוקה שהולידה את "מי מריבה", בעוד שבקדש ברנע לא נזכרה מעולם בעיה של מים ואפשר היה לשבת שם "ימים רבים, כימים אשר ישבתם".
הוצאתי את התנ"ך מן התרמיל וקראתי שוב כדי להיות בטוח בכך, ששום בעיה של מים לא התעוררה ב"קדש ברנע". באותו רגע הבנתי את רצון העם לנוח בצל העצים עם המים השוקקים, ולשלוח אנשים שיבדקו אם כדאי בכלל לעלות מנוה המדבר הנפלא הזה. מי שלא ראה בעיניו, באמת יתקשה להבין.
ג. המעפילים – "הדור אנשי המלחמה"
הסיכוי היחיד לעלות לארץ מדרום היה בהפתעה גדולה, כשם שיציאת מצרים יכלה להתרחש רק בבת אחת, בלילה ויום אחד. אולם, חודש ימים בקברות התאווה ועוד 40 יום למשלחת 'תיירים', צמצמו מאד את הסיכוי, כי "העמלקי והכנעני" התארגנו לבלום את עליית בני ישראל בהר. נפילת המורל והבכי סתמו את הגולל על כל סיכוי לעלות לארץ מדרום. למעשה, גם בתום ארבעים השנים לא יצליחו בני ישראל להבקיע ולעלות מדרום, ויידרש מסע מפרך ואיגוף מפתיע, מדרום למזרח, אל עבר הירדן (במדבר כ"א, א'-כ').
אולם, בעם ישראל היו רבים שלא השלימו עם הגזרה הזאת, והם התאמצו להפוך את 'הקערה על פיה': "חטאנו לה' [אבל] אנחנו נעלה ונלחמנו ככל אשר צִוָנוּ ה' א-להינו" (דברים א', מ"א)
"וַיַעְפִּלוּ לעלות אל ראש ההר" (במדבר י"ד, מ"ד)
הם נכשלו ונחלו תבוסה "וַיַכּוּם וַיַכְּתוּם עד הַחרְמה". ה' לא הושיע אותם, "וארון ברית ה' ומשה לא מָשוּ מִקֶרֶב המחנה" (במדבר י"ד, מ"ד-מ"ה).
לדעתי, לוחמי דור המדבר לא ויתרו, וחזרו ועלו פעם אחרי פעם. להבנתי, עליהם אמר משה: "והימים אשר הלכנו מקדש ברנע עד אשר עברנו את נחל זֶרֶד, שלֹשים ושמֹנה שנה, עד תֹם כל הדור אנשי המלחמה מקרב המחנה… וגם יד ה' היתה בָּם לְהֻמָם מִקֶרֶב המחנה, עד תֻמָם…" (דברים ב', י"ד-ט"ז)
לדעתי ברור, ש"אנשי המלחמה" מתו בניסיונות הנואשים לפרוץ אל הארץ מדרום.
רק רמזים נשארו בתורה למלחמות 'המעפילים'.
הנסיעה דרומה אל "המדבר דרך [המובילה אל] ים סוף" (במדבר י"ד, כ"ה וכן דברים ב', א', ח') נועדה להרחיק את העם מן החזית שפתחו 'המעפילים', כדי שיפסיקו 'להטיח את ראשם בקיר'. כאשר חזרו בתחילת שנת הארבעים צפונה, כבר היה נוה המדבר הגדול תפוס בידי העמלקים, ואי אפשר היה לחזור אליו. כאילו אמר ה' לבני ישראל, שלא ינסה אותם שוב בפינוק בו נכשלו.
בקָדֵש שבמדבר צין פרץ שוב משבר המים, ולא יכלו להישאר שם. באותו סיור במזרח סיני ראיתי גם את 'עין אל-קַדיס' הסמוך מאד לגבול ישראל (במורדות 'הר הנגב' הקרוי בתורה 'מדבר צין'), ושם ראיתי מעיין קטן מטפטף לתוך בריכה.
מיד התחוור לי הדיוק בסיפור התורה, והפער העצום בין "קדש ברנע" שופעת המים ש"במדבר פארן", לבין "מדבר צִן הִוא קָדֵש" הדלה במים. זאת, אף שהמרחק ביניהן אינו עולה על 12 ק"מ בקו אוויר.
אחרי מות אהרן, ואחרי ה"חרְמה" מול "הכנעני מלך ערד", נאלצו בני ישראל "לִסְבֹּב את ארץ אדום" (במדבר כ"א, א'-ד'), כדי להיכנס לארץ ממזרח.
ד. המעפילים והציונות
לדעתי, חלק גדול מההתנגדות החרדית לציונות, כולל לצה"ל, נשענת על פרשת 'המעפילים'. המעפילים, אף על פי שהם מדברים בשפה של מאמינים, לא הובלו על ידי ארון ה'.
גם רבים מהציונים חשבו על 'העפלה', כי רצו להתנתק מההנהגה הרבנית ולעלות בחומה, גם אם זה נראה מסוכן או בלתי אפשרי, וכך שרו –
"אל ראש ההר – אל ראש ההר – הדרך מי יחסום לפדויי שבי/
מעבר הר הן זה מכבר רומזת לנו ארץ צבי/
הַעְפּילוּ, הַעְפּילוּ, אל ראש ההר הַעְפּילוּ…"[5]
רק דמות אחת בכל 'עולם התורה', ר' צדוק הכהן מלובלין, כתב (צדקת הצדיק אות מ"ו) שהמעפילים, למרות החוצפה שלהם, צדקו בכך שסירבו לוותר על העלייה לארץ, אלא שהשעה לא הייתה בשלה לכך. לכן אמר משה: "והִוא לא תִצלח" (דברים י"ד, מ"א), וכתב ר' צדוק: "אבל לפעם אחרת תצלח… והוא זמננו זה, שהוא עקבתא דמשיחא" (שבו דווקא חוצפה תגדל ותצליח, כדברי חז"ל, סוטה מח ע"ב)" (צדקת הצדיק מ"ו)
ההעפלה הציונית הצליחה, ברוך ה', ונבואתו של ר' צדוק הכהן הוכחה כאמת.
ה. הפרק הארץ ישראלי שאחרי חטא "התיירים"
פרק המצוות המופיע מיד אחר כך (מצוות התלויות בכניסה לארץ, חטאת קהל שוגג, יחיד מזיד ואזהרת לא תתורו) קשור לסיפור על חטא 'התיירים'. לכן, הוא פותח במצוות התלויות בכניסה לארץ (נסכים לקרבנות, תרומת חלה), ומסיים באזהרת הציצית: "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם" (במדבר ט"ו, ל"ט)
כלומר, לא תשאלו על הארץ: "הטובה היא [בשבילי] אם רעה"? שאלה זו, שאלת "התרים את הארץ" (שם י"ד, ו') ושולחיהם, היא שחוללה את השבר הגדול של דור המדבר.
לפתיחת הפרק במצוות התלויות בכניסה לארץ יש משמעות מרחיקת לכת. מיד אחרי ההכרעה הסופית שהארץ חסומה, שאין עוד שום סיכוי לעלות אליה בדור יוצאי מצרים, ושכל מי שיתעקש להטיח ראשו ב'חומה', יוכה ויוכת (=יישבר) "עד הַחרְמה", מוצבת הפתיחה המודיעה: "כי תבֹאו אל ארץ מושבֹתיכם אשר אני נֹתֵן לכם" (שם ט"ו, ב')
ברור וצפוי ומובטח, שבני ישראל אכן יבואו אל הארץ, אם לא בדור הזה אז בדור הבא.
כדי שנבין את עומק המשמעות, נתבונן לרגע בדרך ההפוכה של יהודי הגולה אחרי חורבן הבית הראשון והשני. יהודים אלו השקיעו את כל מאמציהם בהסתגלות למציאות, לבניית קיום יהודי בגולה, ואפילו להצבת 'חומה'[6] מול המבקשים לעורר "את האהבה עד שתֶחפָּץ".
לעומת כל אלה, מנעה התורה מיד כל ניסיון לבנות אידיאולוגיה 'מדברית' או אחרת, ובתוך הייאוש העמוק הציבה מחדש את המטרה האחת והיחידה: ארץ האבות כ"ארץ מושבֹתיכם"!
מעניין עוד, שפרשת המנחות והנסכים הופכת את כל עבודת הקרבנות למצוות 'התלויות בארץ'. זאת, כיוון שהמנחה והנסך צריכים לבוא מן הדגן, התירוש והיצהר, שיצמחו ב"ארץ מושבֹתיכם".
מעניינת עוד יותר מצוות התרומה: "מלחם הארץ… חלה תרימו תרומה" (שם, י"ז-כ"א)
מצווה זו מחוייבת על ידי התורה כבר "בְּבֹאֲכֶם אל הארץ אשר אני מביא אתכם שמה". כלומר תיכף ומיד, מבלי להמתין ל"כי תבֹאו", שדורש זמן ותהליכי ישיבה ונחלה.[7] מדוע דווקא 'חלה' תרימו מיד "בְּבֹאֲכֶם"?
מצוות התלויות בארץ הן מצוות של יבולי שדות בארץ. יבולים אלו יהיו ביד בני ישראל רק אחרי תהליכים של התיישבות ונחלה. 'תרומת החלה', לעומת זאת, מופרשת מן הבצק שנילוש בבית, ומיד "בְּבֹאֲכֶם אל הארץ" תוכלו ללוש בצק "מלחם הארץ" באוהליכם.
בכל אופן, החתימה של הפרק מרעישה יותר מכל. מי מכל לובשי הציצִת (ומתעטפי הטלית) חושב ומתכוון לכך, שזהו בגד אמונה ארצישראלי? שזו מצווה של אמונה בארץ ישראל כהבטחת ה' לבני ישראל?
שומרי המצוות מבינים באזהרת "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם, אשר אתם זֹנים אחריהם", תזכורת נגד תאוות הלב והעיניים, והמשיכה לחטאים בכלל.[8] אולם, רק רש"י רמז לקשר הברור עם אלה ששבו "מִתוּר הארץ", וגרמו לדור שלם למות במדבר![9]
ו. פרשת חטאת
באמצע הפרק מופיעה פרשיית חטאת, פרשה שלכאורה שייכת לספר ויקרא. אולם, הרמב"ן בפירושו הסביר את הקשר: מדובר בפריקת עול כללית של "כל אשר צוה ה'" (במדבר ט"ו, כ"ב-כ"ג), כמו שרצו הבוכים שאמרו "נִתְנָה רֹאש (=מנהיג אחר) ונָשוּבָה מִצְרָימָה" (שם י"ד, ד').
לפירוש הרמב"ן, קהל גדול מישראל, אם חלילה יחליט לעזוב את התורה בכלל, הוא 'קהל שוגג'.[10] רק יחיד יכול להיחשב כמי שעושה "ביד רמה" (שם ט"ו, ל'). יש כאן בתורה, באלה שעזבו את התורה בכללה, 'קהל שוגג', 'יחיד שוגג', ויחיד שיעשה "ביד רמה". אין בפרשה קהל מזיד!
מתוך ההקשר ברור, שהאיום להכות בדבר את העם כולו בגלל חטא 'התיירים', הוא איום לקהל מזיד. אולם, תפילת משה הסירה את האיום לדורות.
כך, מתקשרים פסוקי הסליחה בסיפור 'התיירים' עם פסוקי הסליחה במצוות, והם עומדים יחד ביסוד התפילות שלנו ביום הכיפורים.
בתפילת משה ובתשובת ה' אליו: "סלח נא לַעֲוֹן העם הזה כגֹדֶל רחמיך, וכאשר נָשָׂאתה לעם הזה ממצרים ועד הנה" (במדבר י"ד, י"ט)
"סלחתי, כדבריך" (שם, כ')
ובפרשיית השגגה לדורות: "ונסלח לכל עדת בני ישראל ולגר הגר בתוכם, כי לכל העם בשגגה" (שם ט"ו, כ"ו)
(הרב יואל בן נון. נשלח ע"י ישיבת הר עציון. עורך: אורי יעקב בירן. כל הזכויות שמורות לישיבה ולרב)
[1] אחד ההבדלים החשובים הוא בשם 'הארץ' – בפרשתנו נשלחו האנשים "לתור את ארץ כנען", ואילו בדברי משה בספר דברים לא נזכרת 'ארץ כנען' כלל – ראו מאמרי 'הארץ' ו'ארץ כנען' בתורה (בספרי פרקי האבות בספר בראשית, אלון שבות תשס"ג, ובאתר שלי).
[2] דוגמה מובהקת דווקא בפרשת המבול בספר בראשית (ו' עד ח'), עוד יותר מאשר בפרשת הבריאה; ראו 'שיטת הבחינות' של הרב מרדכי ברויאר (אלון שבות תשס"ה); וראו מאמריי על 'כפל המשמעות של הרגלים' בספרי זכור ושמור – טבע והיסטוריה נפגשים בשבת ובלוח החגים (אלון שבות תשע"ה, ובאתר שלי).
[3] לדעתי, השם 'קוּדֵירַאת' משמר את השם "חצרות"/"חֲצַר-אַדָּר", התחנה הקודמת ל"מדבר פארן"/"קדש ברנע" בספר במדבר (י"ב, ט"ז). נוה המדבר נמשך מערבה עד מעיין גדול נוסף בשם 'קְצֵימֶה', והוא מזוהה עם "עצמון" שבגבול נגב של "ארץ כנען" –
"…מנגב לקדש ברנע, ויצא חֲצַר-אַדָּר ועבר עצמנה…" (במדבר ל"ד, ד'-ה')
[4] הרמב"ן בפירושו (במדבר כ', א') כבר היטיב לדייק באבחנה בין "קדש ברנע" שבמדבר פארן (בשנה השנייה) לבין "מדבר צִן הִוא קָדֵש" (בשנת ה-40). רוב החוקרים לא הבחינו בהבדל (ראו למשל, י' אהרוני באנציקלופדיה מקראית), וחשבו שהשם 'קדש' נשתמר דווקא במעיין הדרומי, הקטן. אולם שתי המצודות הישראליות מימי המלוכה, המצודה הגדולה בנוה המדבר הגדול (קוּדֵירַאת; ראו רודולף כהן, האנציקלופדיה החדשה לחפירות בא"י), והשנייה, הקטנה יותר מעל עין אל-קַדיס, מוכיחות את צדקת הרמב"ן, שמדובר בשני מקומות שונים.
[5] שירו של לוין קיפניס.
[6] כדברי רב יהודה, כתובות קי ע"ב עד קיא ע"א; וראו דיון רחב ומעמיק בשו"ת אבני נזר, יורה דעה, תנ"ד.
[7] וכך אכן פירשו חז"ל (ספרי קי, וברש"י).
[8] ראו ספרֵי קטו, ובפירושי ראב"ע ורמב"ן, ספורנו וחזקוני, ועוד.
[9] אכן היה גדול בתורה בדורות האחרונים, שהבין ופירש את "לא תתורו" בהקשר של העלייה לארץ ובנייתה מחדש. אלא, שלמרבה התדהמה הוא פירש זאת בדיוק במובן ההפוך: מי שיעלה לארץ לבנות אותה במסגרת התנועה הציונית, יעבור על האיסור המפורש בתורה.
היה זה האדמו"ר ממונקאטש, ר' חיים אלעזר שפירא (מחבר 'מנחת אלעזר'), שהתייצב בראש מתנגדי הציונות; חותני, צדוק ראב ז"ל היה פעיל הצלה בהונגריה בשנות השואה (כמדריך בבני עקיבא), וכך סיפר לי (מה ששמעתי גם מרבים אחרים): "כשביקרתי במונקאטש, אמרו לי בשם הרבי: "ולא תתורו אחרי לבבכם" – זה הרצל! "ואחרי עיניכם" – זה [הרב] קוק! על מאמצי הצלה לא היו מוכנים לשמוע!
פסק זה שלל בכל תוקף לא רק את הציונות המדינית שהוביל הרצל (הרץ = לב), אלא גם את חזון התחיה של הרב קוק (קוק = ראיה). הייתכן, שפוסק גדול כ'מנחת אלעזר', לא נתן דעתו לאיסור בתורה המכוון נגד 'התיירים' ונגד מאיסת ארץ חמדה על ידי שאלות וחששות?
אין לי ספק, שהרבי ממונקאטש קרא היטב בתורה, אלא שהוא הבין את הציונות כתנועה של 'העפלה' בלי "ארון ברית ה' ומשה". הוא היה משוכנע, שזאת עלייה אסורה ב'חומה'! לדעתו, האיסור 'לתור אחרי הלב והעיניים', כלל גם את 'המעפילים', אחרי הגזרה "אל תעלו"!
האדמו"ר נסתלק לבית עולמו, בלילה של ב' בסיון התרצ"ז, ושבע שנים אחר כך, הובלה קהילת מונקאטש להשמדה באותו הלילה, ב' בסיון התש"ד!
[10] ראו מאמרי 'קהל שוגג' (על פי הרמב"ן, ועוד), באתר שלי.