פרשנות משה לחטא העגל

הדפסה הדפסה

א. מקומו של חטא העגל בתוך נאום המצוות[1]

חטא העגל הוא מן האירועים הטרגיים ביותר בהיסטוריה של עם ישראל שלא ניתן להתעלם ממנו. אולם, כפי שנראה במהלך השיעור, גם הדרך והתזמון שבו משה בוחר להתייחס למאורע מהווה דבר משמעותי בפני עצמו.

כפי שציינו בשיעור הקודם, אנחנו הולכים בעקבות שיטת הרב ברויאר, המבקשת לראות את המבנה של נאום המצוות כולו כמבוסס על התבנית של עשרת הדברות. לפי חלוקתו, סיפור חטא העגל עדיין שייך לדיבר הראשון:[2] "אָנֹכִי ה' אֱ-לֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי: לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל כָּל תְּמוּנָה אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וַאֲשֶׁר בָּאָרֶץ מִתָּחַת וַאֲשֶׁר בַּמַּיִם מִתַּחַת לָאָרֶץ: לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לָהֶם וְלֹא תָעָבְדֵם כִּי אָנֹכִי ה' אֱ-לֹהֶיךָ אֵ-ל קַנָּא פֹּקֵד עֲוֹן אָבוֹת עַל בָּנִים וְעַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים לְשֹׂנְאָי: וְעֹשֶׂה חֶסֶד לַאֲלָפִים לְאֹהֲבַי וּלְשֹׁמְרֵי מִצְוֹתָי" (דברים ה', ו'-י')[3]

החלק בנאום המצוות שמייצג את הדיבר הראשון בנוי משני חלקים המתחילים במילים 'שמע ישראל'. הפעם הראשונה היא ב'קריאת שמע' המופיעה עדיין בפרשת ואתחנן (שם ו', ד'), והפעם השנייה היא אצלנו בפרשת עקב, בתחילת סיפור חטא העגל (שם ט', א').

ב. חסד ה' הוא המכניס את עם ישראל לארץ

כפי שנראה, קריאת משה "שמע ישראל" מהווה פתיחה של נושא אחר – שונה מהנושא של החלק הראשון (שם ו', ד' – ח', כ', המתחיל אף הוא במילים "שמע ישראל"): "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל אַתָּה עֹבֵר הַיּוֹם אֶת הַיַּרְדֵּן לָבֹא לָרֶשֶׁת גּוֹיִם גְּדֹלִים וַעֲצֻמִים מִמֶּךָּ עָרִים גְּדֹלֹת וּבְצֻרֹת בַּשָּׁמָיִם: עַם גָּדוֹל וָרָם בְּנֵי עֲנָקִים אֲשֶׁר אַתָּה יָדַעְתָּ וְאַתָּה שָׁמַעְתָּ מִי יִתְיַצֵּב לִפְנֵי בְּנֵי עֲנָק" (שם ט', א'-ב')

דברי משה אלה מהווים כמעט חזרה מדוייקת לאופן שבו משה מתאר את תגובת בני ישראל לדברי המרגלים, בתחילת הספר: "אָנָה אֲנַחְנוּ עֹלִים אַחֵינוּ הֵמַסּוּ אֶת לְבָבֵנוּ לֵאמֹר עַם גָּדוֹל וָרָם מִמֶּנּוּ עָרִים גְּדֹלֹת וּבְצוּרֹת בַּשָּׁמָיִם וְגַם בְּנֵי עֲנָקִים רָאִינוּ שָׁם:" (שם א', כ"ח)

השימוש הכמעט מדויק באותו מטבע לשון, מצביע על כך שאזכור הלשון של חטא המרגלים איננו מקרי כלל וכלל. משה משתמש בביטוי זה כחלק ממהלך אסטרטגי, ואזכור המרגלים מסייע כאמצעי רטורי.

אם נבחן באופן מהיר את סיפור חטא העגל, נראה שמשה מבקש לשדר לעם שאין הגאולה באה להם בזכות עצמם אלא בזכות הקדוש ברוך הוא.

כבר מראשית דרכם של ישראל הם היו "ממרים" (שם ט', ז'). ההקבלה הלשונית של חטא העגל וחטא המרגלים, החוזרת כמה פעמים, נועדה לחבר את שני החטאים הנוראיים הללו. החיבור הוא אמירה מובהקת שעם ישראל היה חוטא גדול, ובכל זאת הקדוש ברוך הוא בוחר להושיע את ישראל.

אם ההקבלה הלשונית לא מספקת, דברים אלה גם נאמרים בפרוש: "וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ הוּא הָעֹבֵר לְפָנֶיךָ אֵשׁ אֹכְלָה הוּא יַשְׁמִידֵם וְהוּא יַכְנִיעֵם לְפָנֶיךָ וְהוֹרַשְׁתָּם וְהַאֲבַדְתָּם מַהֵר כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה' לָךְ" (שם ט', ג')

על פי פירוש דעת מקרא (שם), יש לקרוא את המילה "הוא" המופיעה ברצף המילים "…אֵשׁ אֹכְלָה הוּא יַשְׁמִידֵם וְהוּא יַכְנִיעֵם" לשני כיוונים – "כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ הָעֹבֵר לְפָנֶיךָ אֵשׁ אֹכְלָה הוּאהוּא יַשְׁמִידֵם וְהוּא יַכְנִיעֵם". בעולם המחקר, נהוג לקרוא לתקבולת מעין זו תקבולת ינוסטית.[4]

גם בלי תקבולת זו, יש דגש רב בפסוק על המילה "הוא" – ה' הוא המושיע ולא האדם.

בפסוקים אלה, וכן בהמשך הפרק, משה מביע חשש גדול מגביהות הלב של ישראל בעקבות ירושת הארץ:
"אַל תֹּאמַר בִּלְבָבְךָ בַּהֲדֹף ה' אֱ-לֹהֶיךָ אֹתָם מִלְּפָנֶיךָ לֵאמֹר בְּצִדְקָתִי הֱבִיאַנִי ה' לָרֶשֶׁת אֶת  הָאָרֶץ הַזֹּאת וּבְרִשְׁעַת הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה ה' מוֹרִישָׁם מִפָּנֶיךָ: לֹא בְצִדְקָתְךָ וּבְיֹשֶׁר לְבָבְךָ אַתָּה בָא לָרֶשֶׁת אֶת אַרְצָם כִּי בְּרִשְׁעַת הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה ה' אֱ-לֹהֶיךָ מוֹרִישָׁם מִפָּנֶיךָ וּלְמַעַן הָקִים אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֶיךָ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב: וְיָדַעְתָּ כִּי לֹא בְצִדְקָתְךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה הַזֹּאת לְרִשְׁתָּהּ כִּי עַם קְשֵׁה  עֹרֶף אָתָּה: זְכֹר אַל תִּשְׁכַּח אֵת אֲשֶׁר הִקְצַפְתָּ אֶת ה' אֱ-לֹהֶיךָ בַּמִּדְבָּר לְמִן הַיּוֹם אֲשֶׁר יָצָאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם עַד בֹּאֲכֶם עַד הַמָּקוֹם הַזֶּה מַמְרִים הֱיִיתֶם עִם ה':  (שם, ד'-ז')

המילה "לרשת" מופיעה שבע פעמים מתחילת הפרק,  והיא המילה המנחה כאן. חשוב למשה להדגיש שלא האדם הוא היורש את הארץ, אלא הקדוש ברוך הוא מוריש אותה לבני ישראל. כאמור, עם ישראל הוא עם של מרי, ולא מגיע לו מזכות עצמו לרשת את הארץ.

ג. חטא העגל – עבודה זרה או הגשמה?

תודעת המרי של ישראל היא המובילה את משה אל עבר המבט המחודש של חטא העגל. הפסוקים שזה עתה ראינו, מהווים מבוא לקראת העיסוק הנרחב בחטא העגל, חטא המשמש דוגמה נהדרת למרי של ישראל במדבר.

משה רבנו אמנם מתייחס לסוגיה ההיסטורית של חטא העגל, אך הוא לא מעתיק את דבריו מספר שמות. משה בוחר להתייחס לקטעים מסוימים בלבד, וגם אותם באופן שאינו תמיד 'נאמן למקור' בשמות.

בפרשנותנו לקמן נתבסס על מאמרו של אלי חדד (מגדים כ"א).

הראשונים נחלקו בשאלה מה היה ה"חטא" בסיפור חטא העגל.

הרוב המכריע של הראשונים סבור שחטא העגל היה עבודה זרה ממש, "אלהות הרבה איוו להם".[5] דברים מעין אלה אנחנו יכולים למצוא גם בלשון המשורר בספר תהלים: "יַעֲשׂוּ עֵגֶל בְּחֹרֵב וַיִּשְׁתַּחֲווּ לְמַסֵּכָה: וַיָּמִירוּ אֶת כְּבוֹדָם בְּתַבְנִית שׁוֹר אֹכֵל עֵשֶׂב: שָׁכְחוּ אֵל מוֹשִׁיעָם עֹשֶׂה גְדֹלוֹת בְּמִצְרָיִם:" (תהלים ק"ו, י"ט-כ"א)

מן הצד השני ניצב רבי יהודה הלוי (ספר הכוזרי מאמר א', צ"ז), האומר שה'חטא' במעמד הר סיני לא היה חטא של עבודה זרה של ממש, אלא היה זה חטא של הגשמה שנבע מטעותם של בני ישראל.

על בסיס חלוקה זו, מציע אלי חדד לחלק את שני הסיפורים של חטא העגל: לפי חטא העגל שבספר שמות, חטאם של ישראל היה באיסור עבודה זרה ממשית. לפי ספר דברים, לעומת זאת, חטא העגל מתואר לא כחטא של עבודה זרה אלא כחטא של הגשמת הקדוש ברוך הוא באמצעות העגל.

היוצא מזה הוא, שבסיפור חטא העגל משה כבר לא מתייחס לתחילת הדיבר הראשון "אנכי ה'…", המכיל את חובת האמונה בקדוש ברוך הוא. בספר דברים, משה מתייחס לחלק השני של הדיבר, המדבר על בעיית ההגשמה: "לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל כָּל תְּמוּנָה…". פסוקים אלה אינם מתייחסים לעזיבת הקדוש ברוך הוא אלא לדרך עבודת ה' שאין לעשות כדוגמתה. זהו אמנם איסור, אך פחות חמור מאיסור עבודה זרה של ממש.

ד. חטא העגל – בין ספר שמות לספר דברים

שמות פרק ל"בדברים פרק ט'
(א) וַיַּרְא הָעָם כִּי בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה לָרֶדֶת מִן הָהָר וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו קוּם עֲשֵׂה  לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ כִּי זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֹא יָדַעְנוּ מֶה  הָיָה לוֹ:

(ב) וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אַהֲרֹן פָּרְקוּ נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּאָזְנֵי נְשֵׁיכֶם בְּנֵיכֶם וּבְנֹתֵיכֶם וְהָבִיאוּ אֵלָי:

(ג) וַיִּתְפָּרְקוּ כָּל הָעָם אֶת נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּאָזְנֵיהֶם וַיָּבִיאוּ אֶל אַהֲרֹן:

(ד) וַיִּקַּח מִיָּדָם וַיָּצַר אֹתוֹ בַּחֶרֶט וַיַּעֲשֵׂהוּ עֵגֶל מַסֵּכָה וַיֹּאמְרוּ אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם:

(ה) וַיַּרְא אַהֲרֹן וַיִּבֶן מִזְבֵּחַ לְפָנָיו וַיִּקְרָא אַהֲרֹן וַיֹּאמַר חַג לַ-ה' מָחָר:

(ו) וַיַּשְׁכִּימוּ מִמָּחֳרָת וַיַּעֲלוּ עֹלֹת וַיַּגִּשׁוּ שְׁלָמִים וַיֵּשֶׁב הָעָם לֶאֱכֹל וְשָׁתוֹ וַיָּקֻמוּ לְצַחֵק:

(ז) וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֶךְ רֵד כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ אֲשֶׁר הֶעֱלֵיתָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם:

(ח) סָרוּ מַהֵר מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוִּיתִם עָשׂוּ לָהֶם עֵגֶל מַסֵּכָה וַיִּשְׁתַּחֲווּ לוֹ וַיִּזְבְּחוּ לוֹ וַיֹּאמְרוּ אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם:

(ח) וּבְחֹרֵב הִקְצַפְתֶּם אֶת ה' וַיִּתְאַנַּף ה' בָּכֶם לְהַשְׁמִיד אֶתְכֶם:

 

 

 

 

 

 

 

(ט) בַּעֲלֹתִי הָהָרָה לָקַחַת לוּחֹת הָאֲבָנִים לוּחֹת הַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַת ה' עִמָּכֶם וָאֵשֵׁב בָּהָר אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה לֶחֶם לֹא אָכַלְתִּי וּמַיִם לֹא שָׁתִיתִי:

(י) וַיִּתֵּן ה' אֵלַי אֶת שְׁנֵי לוּחֹת הָאֲבָנִים כְּתֻבִים בְּאֶצְבַּע אֱלֹהִים וַעֲלֵיהֶם כְּכָל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' עִמָּכֶם בָּהָר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ בְּיוֹם הַקָּהָל:

(יא) וַיְהִי מִקֵּץ אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה נָתַן ה' אֵלַי אֶת שְׁנֵי לֻחֹת הָאֲבָנִים לֻחוֹת הַבְּרִית:

 

(יב) וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי קוּם רֵד מַהֵר מִזֶּה כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ מִמִּצְרָיִם סָרוּ מַהֵר מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוִּיתִם עָשׂוּ לָהֶם מַסֵּכָה:

ספר דברים, הנאמר מתוך נקודת מבטו של משה, אינו מביא את סיפור הרקע השלם לסיפור חטא העגל. יש מספר הבדלים משמעותיים בין שני הסיפורים, דרכם נוכל להתחקות אחרי המטרה שלשמה בוחר משה להכניס את סיפור חטא העגל דווקא במיקום ובאופן הזה.

אם נבחן את פסוק ח' בספר שמות לעומת פסוק י"ב בספר דברים, נראה שהחטאים של ישראל מתוארים ביתר הרחבה בספר שמות: "וישתחוו… ויזבחו… ויאמרו…" לעומת ספר דברים ששם כמעט ואין תיאור של חטא ממשי אלא רק "סרו מהר מן הדרך… עשו להם מסכה".

אולם, אחת התפניות הגדולות ביותר בסיפור העגל שבספר דברים, הוא היעדר תפילת משה לפני ירידתו מן ההר. משה איננו מוחק לגמרי את התפילה מהמאורע אלא רק דוחה אותה לסוף דבריו.

את הסיבה לדחייה זו ניתן להסביר דרך הבדל נוסף בין שני הסיפורים – סיפור שבירת הלוחות. גם סיפור שבירת הלוחות בספר דברים איננו סימטרי לתיאור בספר שמות.

ה. מטרת שבירת הלוחות – בין שמות לדברים

שמות פרק ל"בדברים פרק ט'
(ט) וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה רָאִיתִי אֶת הָעָם הַזֶּה וְהִנֵּה עַם קְשֵׁה עֹרֶף הוּא:

(י) וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי וְיִחַר אַפִּי בָהֶם וַאֲכַלֵּם וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל:

 

(יא) וַיְחַל מֹשֶׁה… [תפילת משה]

(יד) וַיִּנָּחֶם ה' עַל הָרָעָה אֲשֶׁר דִּבֶּר לַעֲשׂוֹת לְעַמּוֹ:

 

(טו) וַיִּפֶן וַיֵּרֶד מֹשֶׁה מִן הָהָר וּשְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת בְּיָדוֹ לֻחֹת כְּתֻבִים מִשְּׁנֵי עֶבְרֵיהֶם מִזֶּה וּמִזֶּה הֵם כְּתֻבִים:

(טז) וְהַלֻּחֹת מַעֲשֵׂה אֱלֹהִים הֵמָּה וְהַמִּכְתָּב מִכְתַּב אֱ-לֹהִים הוּא חָרוּת עַל הַלֻּחֹת:…

(יט) וַיְהִי כַּאֲשֶׁר קָרַב אֶל הַמַּחֲנֶה וַיַּרְא אֶת הָעֵגֶל וּמְחֹלֹת וַיִּחַר אַף מֹשֶׁה וַיַּשְׁלֵךְ מִיָּדָיו אֶת הַלֻּחֹת וַיְשַׁבֵּר אֹתָם תַּחַת הָהָר:

(יג) וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי לֵאמֹר רָאִיתִי אֶת הָעָם הַזֶּה וְהִנֵּה עַם קְשֵׁה עֹרֶף הוּא:

(יד) הֶרֶף מִמֶּנִּי וְאַשְׁמִידֵם וְאֶמְחֶה אֶת שְׁמָם מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי עָצוּם וָרָב מִמֶּנּוּ:

 

 

 

 

 

(טו) וָאֵפֶן וָאֵרֵד מִן הָהָר וְהָהָר בֹּעֵר בָּאֵשׁ וּשְׁנֵי לוּחֹת הַבְּרִית עַל שְׁתֵּי יָדָי:

 

 

 

 

 

 

(טז) וָאֵרֶא וְהִנֵּה חֲטָאתֶם לַ-ה' אֱ-לֹהֵיכֶם עֲשִׂיתֶם לָכֶם עֵגֶל מַסֵּכָה סַרְתֶּם מַהֵר מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר  צִוָּה ה' אֶתְכֶם:

(יז) וָאֶתְפֹּשׂ בִּשְׁנֵי הַלֻּחֹת וָאַשְׁלִכֵם מֵעַל שְׁתֵּי יָדָי וָאֲשַׁבְּרֵם לְעֵינֵיכֶם:

שבירת הלוחות בספר שמות נראית כתנועה אמוציונלית חסרת מגמה ברורה: "ויהי כאשר קרב אל המחנה… ויחר אף משה וישלך מידיו…". משה מתואר כמי שברגע של כעס מאבד את השליטה וזורק את הלוחות מתוך תסכול.

בספר דברים, לעומת זאת, נאמר: "ואתפש… ואשליכם מעל שתי ידי ואשברם לעיניכם". כשמשה מתאר את מעשה העגל לישראל, חשוב לו להדגיש שהדבר התרחש דווקא לעיני ישראל. נתון זה חסר לחלוטין מהסיפור בספר שמות, שם היה ניתן לקבל את הרושם שמשה שבר את הלוחות עוד בהר סיני ואף אחד לא ראה את הדבר.

לטעמי, ההדגשה ששבירת הלוחות הייתה לעיני ישראל היא הדגשה חינוכית. לפי הדגשה זו, משה מחליט לשבור את הלוחות בשביל לשלול את המחשבה שהקדוש ברוך הוא יגשים את מטרתו באמצעות הלוחות הללו. שבירת הלוחות איננה מטרה כשלעצמה, אלא היא כלי דידקטי להעברת מסר חד וחלק.

משה רואה את העגל, ומחליט לשבור את הלוחות אף על פי שהם "מכתב א-לוהים". זאת, בשביל להגיד לעם ישראל שבשום פנים אין היתר להגשים את ה' ולתת לו תחלופה גם אם הכוונה היא לשם שמיים.

ו. הביקורת על אהרן – בין שמות לדברים

"וָאֶתְנַפַּל לִפְנֵי ה' כָּרִאשֹׁנָה אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה לֶחֶם לֹא אָכַלְתִּי וּמַיִם לֹא שָׁתִיתִי עַל כָּל חַטַּאתְכֶם אֲשֶׁר חֲטָאתֶם לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי ה' לְהַכְעִיסוֹ: כִּי יָגֹרְתִּי מִפְּנֵי הָאַף וְהַחֵמָה אֲשֶׁר קָצַף ה' עֲלֵיכֶם לְהַשְׁמִיד אֶתְכֶם וַיִּשְׁמַע ה' אֵלַי גַּם בַּפַּעַם הַהִוא: וּבְאַהֲרֹן הִתְאַנַּף ה' מְאֹד לְהַשְׁמִידוֹ וָאֶתְפַּלֵּל גַּם בְּעַד אַהֲרֹן בָּעֵת הַהִוא" (דברים ט', י"ח-כ')

בספר שמות אין שום ביקורת מצד הקדוש ברוך הוא על החלק של אהרן, ומשה בלבד הוא שבא בטענות לאהרן. רק בספר דברים ישנה ביקורת א-לוהית על אהרן, דבר האומר דרשני.

לפי הקו המנחה שהצענו, נראה שניתן לתת מענה פשוט על הדבר. בספר שמות, שבו הביקורת על עם ישראל היא על עבודה זרה, באמת אין מקום לביקורת על אהרן שכן הוא לא עבד עבודה זרה. אך כאשר מדובר על חטא של הגשמה, ממילא הביקורת תהיה מופנית גם אל אהרן.

ז. מה עשה עם משה עם עגל הזהב?

שמות פרק ל"בדברים פרק ט'
(כ) וַיִּקַּח אֶת הָעֵגֶל אֲשֶׁר עָשׂוּ וַיִּשְׂרֹף בָּאֵשׁ וַיִּטְחַן עַד אֲשֶׁר דָּק וַיִּזֶר עַל פְּנֵי הַמַּיִם וַיַּשְׁקְ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:(כא) וְאֶת חַטַּאתְכֶם אֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם אֶת הָעֵגֶל לָקַחְתִּי וָאֶשְׂרֹף אֹתוֹ בָּאֵשׁ וָאֶכֹּת אֹתוֹ טָחוֹן הֵיטֵב עַד אֲשֶׁר דַּק לְעָפָר וָאַשְׁלִךְ אֶת עֲפָרוֹ אֶל הַנַּחַל הַיֹּרֵד מִן הָהָר:

בספר שמות משה משקה את ישראל בשאריות העגל, ואילו בספר דברים משה משליך את העפר אל הנחל. מדוע משה לא מציין את השקיית בני ישראל?

גם כאן אנחנו יכולים לראות את אותה החלוקה בדיוק. חז"ל מדמים את השקיית ישראל להשקיית סוטה (עבודה זרה מד.). כמו שהסוטה שותה בעקבות מעילה בבעלה, כך גם בני ישראל, שמעלו בקדוש ברוך הוא, שותים את החטא שלהם כפעולה של תיקון.

תיקון זה מתבקש, דווקא כאשר מדברים על חטא של עבודה זרה. אולם, אם מדובר על טעות של הגשמה, אין כאן מעילה בקב"ה אלא רק טעות בעבודת ה'. לשם כך אין צורך להשקות את העם בעגל הזהב.

ח. תפילת משה לפני ירידתו מהר סיני

סוף חטא העגל מסתיים בתפילת משה. כאמור, משה דחה את התפילה לסוף התיאור:
"וָאֶתְנַפַּל לִפְנֵי ה' אֵת אַרְבָּעִים הַיּוֹם וְאֶת אַרְבָּעִים הַלַּיְלָה אֲשֶׁר הִתְנַפָּלְתִּי כִּי אָמַר ה' לְהַשְׁמִיד אֶתְכֶם: וָאֶתְפַּלֵּל אֶל ה' וָאֹמַר אֲ-דֹנָי ה' אַל תַּשְׁחֵת עַמְּךָ וְנַחֲלָתְךָ אֲשֶׁר פָּדִיתָ בְּגָדְלֶךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה: זְכֹר לַעֲבָדֶיךָ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב אַל תֵּפֶן אֶל קְשִׁי הָעָם הַזֶּה וְאֶל רִשְׁעוֹ וְאֶל  חַטָּאתוֹ: פֶּן יֹאמְרוּ הָאָרֶץ אֲשֶׁר הוֹצֵאתָנוּ מִשָּׁם מִבְּלִי יְכֹלֶת ה' לַהֲבִיאָם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר דִּבֶּר לָהֶם וּמִשִּׂנְאָתוֹ אוֹתָם הוֹצִיאָם לַהֲמִתָם בַּמִּדְבָּר: וְהֵם עַמְּךָ וְנַחֲלָתֶךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ בְּכֹחֲךָ הַגָּדֹל וּבִזְרֹעֲךָ הַנְּטוּיָה" (דברים ט', כ"ה-כ"ט)

מבחינת נוסח התפילה של משה בספר דברים, מדובר פחות או יותר באותו הנוסח המופיע בספר שמות, נוסח המכיל בתוכו את שלושת העקרונות הבאים:

  • עם ישראל הוא עם ה'.
  • שאלת מה יאמרו המצרים.
  • זכות אבות.

הקושי האמתי איננו תוכן התפילה, אלא מיקומה בתוך נאום משה, מדוע מזכיר משה את התפילה בסוף סיפור מעשה העגל? הלא בספר שמות, התפילה נעשתה עוד לפני ירידת משה מהר סיני!

ככל הנראה, הדבר נבע מכך שמשה רצה להצמיד את התפילה לחידוש הברית. אם נתבונן בספר שמות נראה, שגם לאחר התפילה ישנם מקרי מוות, ויכוחים וכל מיני עניינים סבוכים סביב מעשה העגל. דבר זה מקשה לקלוט באופן שלם את ההתרחשויות ולגבש מהם תמונה ברורה. כאשר משה, בספר דברים, משנה את סדר האירועים – הוא יוצר רצף הגיוני שבו הכפרה לעם ישראל וחידוש הברית שבא בעקבותיו, נבעו מתפילת משה.

ח. חטא העגל – לאו דווקא עבודה זרה

ניתן לסכם בשלב זה, ולגבש התבוננות כוללת על השינויים: עיצובו של חטא העגל בספר דברים באופן שונה מעיצוב הסיפור בספר שמות, מעביר את החטא של בני ישראל מאיסור עבודה זרה ממש (כפי שעולה בספר שמות) לאיסור הגשמה של "לא תעשה פסל". הבעיה היא בעשיית הפסל ולא בפולחן. במילים אחרות, אין כאן בעיה תיאולוגית של עבודת אל זר אלא שגגה בעבודת ה', סטייה מן הדרך אך לא סטייה מהקדוש ברוך הוא. בספר דברים אין כל אזכור של "מי ל-ה' אלי" כפי שמוצג בספר שמות – משום שכולם הם עובדי ה'.

מצד האמת, סביר להניח ששני הטיפוסים אכן היו במעמד הר סיני. אמנם היו עובדי עבודה זרה ממש, 3,000 הרוגים המתוארים בספר שמות. אולם, אלו היו קבוצת מיעוט בלבד,[6] ואילו רוב האנשים הגיעו לידי הגשמה אך לא לידי עבודה זרה.

בהנחה שהאירוע אכן הכיל את שני סוגי העברות, יש לשאול מדוע בוחר משה להדגיש דווקא את הצד של עשיית פסל ותמונה?

תשובה פשוטה לכך תהיה, שהדבר נובע מהתייחסותו של משה לחטא העגל בשלב השני, בו הוא כבר לא עוסק בענייני עבודה זרה אלא בענייני הגשמה. משכך, רלוונטי יותר לציין את המימד ההגשמתי של חטא העגל.

מעבר לכך, ניתן להבין שהכנסת סיפור העגל דווקא בנקודה זו מהווה ביטוי גדול לאהבת משה כלפי עם ישראל. משה היה יכול לתאר את ישראל כעובדי עבודה זרה, אך הוא בחר להזכיר את חטא העגל כחלק מבעיית ההגשמה. לפי סיפורו של משה, יוצא שעם ישראל מעולם לא חטא בעבודה זרה אלא רק עבר על איסור הגשמה. בחירתו בדרך העדינה נבעה מתוך חיבתו אליהם.

י. הריצוי לאחר חטא העגל

לאחר הכפרה על חטא העגל, עולה משה בחזרה אל הר סיני עם הלוחות השניים, כחלק מחידוש הברית שחוללה.

למרות שבמבט ראשון מדובר בסיפור פשוט, הפסוקים שלו מהווים אתגר פרשני גדול ביותר.

שמות פרק ל"דדברים פרק י
(א) וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה פְּסָל לְךָ שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים וְכָתַבְתִּי עַל הַלֻּחֹת אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר הָיוּ עַל הַלֻּחֹת הָרִאשֹׁנִים אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ:

(ב) וֶהְיֵה נָכוֹן לַבֹּקֶר וְעָלִיתָ בַבֹּקֶר אֶל הַר סִינַי וְנִצַּבְתָּ לִי שָׁם עַל רֹאשׁ הָהָר:

(ג) וְאִישׁ לֹא יַעֲלֶה עִמָּךְ וְגַם אִישׁ אַל יֵרָא בְּכָל הָהָר גַּם הַצֹּאן וְהַבָּקָר אַל יִרְעוּ אֶל מוּל הָהָר הַהוּא:

(ד) וַיִּפְסֹל שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים וַיַּשְׁכֵּם מֹשֶׁה בַבֹּקֶר וַיַּעַל אֶל הַר סִינַי כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֹתוֹ וַיִּקַּח בְּיָדוֹ שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים:

(א) בָּעֵת הַהִוא אָמַר ה' אֵלַי פְּסָל לְךָ שְׁנֵי לוּחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים וַעֲלֵה אֵלַי הָהָרָה וְעָשִׂיתָ לְּךָ אֲרוֹן עֵץ:

(ב) וְאֶכְתֹּב עַל הַלֻּחֹת אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר הָיוּ עַל הַלֻּחֹת הָרִאשֹׁנִים אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ וְשַׂמְתָּם בָּאָרוֹן:

(ג) וָאַעַשׂ אֲרוֹן עֲצֵי שִׁטִּים וָאֶפְסֹל שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים וָאַעַל הָהָרָה וּשְׁנֵי הַלֻּחֹת בְּיָדִי:

(ד) וַיִּכְתֹּב עַל הַלֻּחֹת כַּמִּכְתָּב הָרִאשׁוֹן אֵת עֲשֶׂרֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֲלֵיכֶם בָּהָר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ בְּיוֹם הַקָּהָל וַיִּתְּנֵם ה' אֵלָי:

המשך הפסוקים בספר דברים מתארים את ירידת משה מן ההר בפעם השניה: "וָאֵפֶן וָאֵרֵד מִן הָהָר וָאָשִׂם אֶת הַלֻּחֹת בָּאָרוֹן אֲשֶׁר עָשִׂיתִי וַיִּהְיוּ שָׁם כַּאֲשֶׁר צִוַּנִי ה' " (דברים י', ה')

הדבר מפתיע ביותר, שכן יש פה דילוג על כל סיפור נקרת הצור וי"ג מידות שנאמרו בספר שמות. כיצד אחת מן ההתגלויות הגדולות ביותר של האנושות מושמטת לחלוטין מן הסיפור?

יא. ארון העץ

לפני שנתמודד עם היעדר הסיפור של נקרת הצור, נתמקד בשאלה פרשנית משמעותית בפסוקים שזה עתה ראינו – הארון של הלוחות.

בספר דברים מוזכר לראשונה שמשה מכניס את הלוחות לתוך ארון עצי שיטים. לדעת רש"י, ארון העץ המתואר כאן איננו ארון העדות העשוי מזהב ושעליו עמדו הכרובים של המשכן. לדבריו, לא סביר שמדובר על ארון העדות, מפני שנצטוו על בנייתו רק לאחר יום כיפור.

לאור זאת, רש"י מציע שיש שני ארונות: ארון העדות והארון שכאן. לימים, כאשר הלוחות יעברו לארון העדות, מטרת ארון העץ תהיה לצאת לפני ישראל למלחמה.

לעומתו, האבן עזרא סבור שמדובר על אותו ארון. לטענתו, הציווי על ארון העדות כבר היה עוד לפני המקום שבו הוא מתואר בתורה. הקושי המשמעותי בדברי האבן עזרא, הוא כינויו של ארון העדות כ"ארון עץ" בלבד.

הרמב"ן, ובעקבותיו האברבנאל, יוצרים עמדת ביניים. לשיטתם מדובר על ארון זמני עד לשלב שבו יצטוו ישראל על ארון הזהב. אחת מראיותיו של האברבנאל היא, שאין זה הגיוני שהתורה תקרא לארון העדות לכל אורך התורה 'הארון' אם אכן יש שני ארונות.[7]

 מעבר לשאלת זיהוי הארון, יש לשאול – מדוע חשוב לנו לדעת שהלוחות נכנסו לתוך הארון? יתירה מזאת, מדוע חשוב לדעת שנכנסו דווקא לארון עץ?

לפי רש"י, אם אכן מדובר בשני ארונות, מתבקש לשאול מדוע בספר שמות יש ארון זהב ובספר דברים יש ארון עץ מבלי מקור שיתייחס ליחס ביניהם. לפי האבן עזרא, מדוע לתאר אותו ארון פעם אחת מזהב ובשנייה מעץ?

לאור הרעיון שהצענו, על פי מאמרו של אלי חדד, ניתן להציע תשובה לשאלות אלו. משה מעוניין שהלוחות לא יהפכו להיות מקור להגשמת הקדוש ברוך הוא, ולכן יש צורך להחביא את הלוחות השניים בתוך ארון. מעבר לכך, יש למשה חשש שגם הארון יהפוך לסמל הגשמה ולכן הוא מוצג כארון מעץ.

כבר הכוזרי מעלה את השאלה על המשכן בתור דבר הגורם להגשמה. מענהו של החבר היה, שההבדל הוא מה נבע מן הציווי הא-לוהי.[8]

דברים אלה גם יכולים להסביר מדוע משה מדלג על י"ג מידות בספר דברים. בספר שמות מתואר על הפרת ברית, ולכן היה צורך לחדש את הברית. בספר דברים, לעומת זאת, לא הייתה הפרת ברית – ולכן גם לא צריכים גם את י"ג מידות הרחמים.

יב. מבארות יעקן אל מוסרה ומשם הגודגודה

מבחינה פרשנית, כל הדברים האמורים לעיל היו רק מבוא לקראת הקושי המשמעותי הבא:
"וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל נָסְעוּ מִבְּאֵרֹת בְּנֵי יַעֲקָן מוֹסֵרָה שָׁם מֵת אַהֲרֹן וַיִּקָּבֵר שָׁם וַיְכַהֵן אֶלְעָזָר בְּנוֹ תַּחְתָּיו: מִשָּׁם נָסְעוּ הַגֻּדְגֹּדָה וּמִן הַגֻּדְגֹּדָה יָטְבָתָה אֶרֶץ נַחֲלֵי מָיִם: בָּעֵת הַהִוא הִבְדִּיל ה' אֶת שֵׁבֶט הַלֵּוִי לָשֵׂאת אֶת אֲרוֹן בְּרִית ה' לַעֲמֹד לִפְנֵי ה' לְשָׁרְתוֹ וּלְבָרֵךְ בִּשְׁמוֹ עַד הַיּוֹם הַזֶּה: עַל כֵּן לֹא הָיָה לְלֵוִי חֵלֶק וְנַחֲלָה עִם אֶחָיו ה' הוּא נַחֲלָתוֹ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֱלֹהֶיךָ לוֹ: וְאָנֹכִי עָמַדְתִּי בָהָר כַּיָּמִים הָרִאשֹׁנִים אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה וַיִּשְׁמַע ה' אֵלַי גַּם בַּפַּעַם הַהִוא לֹא אָבָה ה' הַשְׁחִיתֶךָ: וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי קוּם לֵךְ לְמַסַּע לִפְנֵי הָעָם וְיָבֹאוּ וְיִירְשׁוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לַאֲבֹתָם לָתֵת לָהֶם" (שם י', ו'-י"א)

החל מפסוק ו', נראה כאילו הכתוב מתחיל סיפור חדש. אולם, בפסוק י' הכתוב מחזיר אותנו אל המשך סיפור חטא העגל, וממילא מחבר את הפסוקים האמורים באמצע לסיפור שלנו, ומשאיר את פסוקים ו'-ז' במיקום תמוה.

מדוע נאמרו דברים אלה באמצע התיאור של חטא העגל? ראשונים רבים, וכן חוקרים מודרניים, אומרים על שאלת ההקשר שהדברים נאמרים כאן בשביל להגיד שפטירת אהרן איננה בגלל חטא העגל אלא רק בגלל דברים אחרים. ראייה נוספת לטענתם היא שמתואר בכתוב שאהרן איננו מאבד את הכהונה.

בכל אופן, זהו רק הקושי המשני. הקושי האמתי הוא שהאמור בפסוקים איננו נכון מפני שבספר במדבר תיאור המסע איננו מבארת יעקן למוסרה אלא ממוסרה אל בארות יעקן: "וַיִּסְעוּ מֵחַשְׁמֹנָה וַיַּחֲנוּ בְּמֹסֵרוֹת: וַיִּסְעוּ מִמֹּסֵרוֹת וַיַּחֲנוּ בִּבְנֵי יַעֲקָן" (במדבר ל"ג, ל'-ל"א)

האבן עזרא התקשה בדברים אלה, ולכן אמר שמדובר כאן על מקומות אחרים לגמרי (הסבר שנדחה על ידי שאר הראשונים). כיוון שהאבן עזרא פשטן, הסבר דחוק זה מראה את הקושי העצום שהיה נתון בתוכו.

קושי נוסף שראוי להתייחס אליו הוא בתיאור מות אהרן במוסרה. הלא כפי הידוע לנו מספר במדבר, אהרן מת רק בהר ההר, שמונה תחנות לאחר מכן.

רש"י עומד על הקשיים ומציע את הפרשנות הבאה:
"אף זו מן התוכחה, ועוד זאת עשיתם כשמת אהרן בהר ההר לסוף ארבעים שנה ונסתלקו ענני כבוד יראתם לכם ממלחמת מלך ערד ונתתם ראש לחזור למצרים, וחזרתם לאחוריכם שמונה מסעות עד בני יעקן ומשם למוסרה, שם נלחמו בכם בני לוי והרגו מכם ואתם מהם, עד שהחזירו אתכם בדרך חזרתכם, ומשם חזרתם הגדגדה הוא חור הגדגד" (רש"י דברים י', ו')

רש"י יוצר פרשנות קשה וסבוכה למדי, פרשנות שאינה מקובלת על שאר הפרשנים (המציעים כל אחד הסבר אחר).

יג. הביקורת על אהרן

ברצוני להציע פרשנות אחרת לחלוטין מדברי הראשונים והאחרונים דלעיל, הצעה די נועזת וחלוצית שלא ראיתי מי שהולך בדרכה.

להבנתי, המתרחש כאן דומה למה שקרה למשה עם חטא המרגלים. כזכור, בנאום הפתיחה לספר דברים משה הציג את עצמו כמי שנענש בעקבות חטא המרגלים, למרות שבספר במדבר העונש מתואר כמי שהתרחש בגלל מי מריבה. כאן נראה שנעשה בדיוק אותו הדבר רק עם אהרן.

אהרן מתואר כמי שנענש בעקבות חטא העגל, בניגוד להצגת הדברים בספר במדבר. משה משתמש באותה טכניקה שהשתמש בה על עצמו. באמצעות הקפיצה הספרותית מצליח משה לקשר בין מעשה העגל  למותו של אהרן במדבר.

אם הדברים כך, נראה שאפשר לומר עוד שיש משמעות גם להכנסת עניין הלוויים בפסוק הבא: "בָּעֵת הַהִוא הִבְדִּיל ה' אֶת שֵׁבֶט הַלֵּוִי לָשֵׂאת אֶת אֲרוֹן בְּרִית ה' לַעֲמֹד לִפְנֵי ה' לְשָׁרְתוֹ וּלְבָרֵךְ בִּשְׁמוֹ עַד הַיּוֹם הַזֶּה" (דברים י', ח')

האם הלווים אכן מברכים בשם ה'? קשה לומר שהלוויים המוזכרים כאן הם למעשה הכהנים, מפני שהדבר היה פוגע לכאורה במעמדם. פשט הבנת הדברים היא, שמשרה המיועדת לכהנים בלבד התרחבה למשרה לוויית כללית בעקבות חטא העגל.

לאור הסברנו, ננסה להציע הצעה פרשנית גם לבלבול שמות המקומות. הצעתנו תהיה שהתיאור הגיאוגרפי מהווה משחק מילים ולא תיאור גאוגרפי: "וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל נָסְעוּ מִבְּאֵרֹת בְּנֵי יַעֲקָן מוֹסֵרָה שָׁם מֵת אַהֲרֹן וַיִּקָּבֵר שָׁם וַיְכַהֵן אֶלְעָזָר בְּנוֹ תַּחְתָּיו" (שם, ו')

"מוסרה" מלשון מוסר. כשהקדוש ברוך הוא מעניש את המצרים מדובר על מוסר ה', יש כאן תיאור של רמז כעונש על חטא העגל לאהרן.

"מִשָּׁם נָסְעוּ הַגֻּדְגֹּדָה וּמִן הַגֻּדְגֹּדָה יָטְבָתָה אֶרֶץ נַחֲלֵי מָיִם: בָּעֵת הַהִוא הִבְדִּיל ה' אֶת שֵׁבֶט הַלֵּוִי לָשֵׂאת אֶת אֲרוֹן בְּרִית ה' לַעֲמֹד לִפְנֵי ה' לְשָׁרְתוֹ וּלְבָרֵךְ בִּשְׁמוֹ עַד הַיּוֹם הַזֶּה"   (שם, ז'-ח')

זהו תיאור חיובי של מקום, המתאר גישה חיובית למינוי הלוויים. משה מתאר תחילה שיש מוסר לעם ישראל, היפרדות ממקור השפע. אמנם, משם הוא עובר לתאר את השפע שיש לאחר מות אהרן. שפע זה בא לידי ביטוי בהתרחבות חיובית, בחירת שבט לוי כולו כעובד בקודש.

(פרופ' יונתן גרוסמן. נשלח ע"י ישיבת הר עציון. עורך: אורי יעקב בירן. כל הזכויות שמורות לישיבה ולרב)


[1] השיעור מבוסס על שיעור בעל פה ששוכתב ונערך בידי צוות בית המדרש.

[2] כאמור בשיעור הקודם, אנחנו הולכים בשיטת האבן עזרא המחבר את הציווי על האמונה בקב"ה: 'אנכי ה' א-לוהיך…' יחד עם איסור עבודה זרה: 'לא יהיה לך…' כדיבר אחד.

[3] כל הפניה סתמית להלן תהייה לספר דברים.

[4] על שם האל היווני יאנוס שהיו לו שני פנים: מלפנים ומאחור.

[5] רש"י שמות ל"ב, א'.

[6] שלושת אלפים איש זהו סכום זעום לעומת כל בני ישראל שבמדבר בהנחה שרוב ישראל (למעט שבט לוי) חטאו בעגל.

[7] האברבנאל התייחס לסוגיה באריכות מרובה, ראו את דבריו בספר שמואל (פרק ד') בסיפור נפילת הארון בשבי ביציאה למלחמה עם בני עלי.

[8] מאמר ראשון, אותיות פ"ה-פ"ז.

דברי תורה נוספים בקטגוריות של דבר תורה זה
  • גאווה או ענווה
  • "והיה אם שמע... ושמתם את דברי אלה על לבבכם ועל נפשכם וקשרתם אתם לאות על ידכם והיו לטוטפת בין עיניכם" (יא, יג –יח)
  • קריאת שמע המורחבת
  • "לב גדול" ו"לב רם" - מה ההבדל?
  • "ורם לבבך"
  • הילת התפילין
  • כוחי ועוצם ידי
  • https://www.vorts.co.il/wp-content/uploads/MagenDavidS1-e1367510016159.jpg לחצו כאן כדי להוריד את המודעה של וורטס! (212.5KB)
    רוצים לעזור? הורידו את הקובץ, הדפיסו ותלו על לוח מודעות ציבורי ליד בית הכנסת או בית הספר במקום מגוריכם, ועזרו לנו להפיץ את דבר קיומו של האתר לאנשים נוספים.