טבילת כלים – טהרה וקדושה

"שהטבילה אינה מחמת פליטת איסור, דהא צריכים לטבול אפילו כלי חדש, אלא רק להעביר ממנו רוח טומאה ושם עכו"ם, ולהכניסו בקדושה של ישראל, לפי שבחרנו ה' א-לוקים לנחלתו, והבדילנו מן התועים, וקדשנו בקדושתו, שנאמר 'ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי', וכתיב 'והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני ה' א-לוהיכם'"('איסור והיתר' כלל נ"ח סי' קי)

ובכן, לכאורה פשוט שקיים יעוד עליו ניתן לתת את הדעת בטבילת כלים הנִקַּחִים. והרי הדברים קל וחומר: אם לגבי המעבר מטומאה לטהרה תתּכן כוונה – לגבי מעבר מטומאה לקדושה, על אחת כמה וכמה! והרי בדירוגי קדושה וטהרה, אם בברייתא דרבי פנחס בן יאיר (עבודה זרה כ:) ואם ב"בעלי הנפש" להראב"ד ("שער הקדושה") קדושה נתפסת כמעלה יותר נשגבה. ובכן, מה הפלא שהמעבר לקדושת ישראל אף ישמש כנושא כוונת הטבילה?

עיקר השוני כרוך במטרה, אשר, מן הסתם, גם משפיעה על הצביון. לפרישה לטהרה יש יעד פסיבי, קביעת משטר 'שב ואל תעשה' האמור לשמר את הכהן הפורש מכל פגע טומאה רע. מאידך, משימת פרישה לקדושה מיועדת לא רק להגן על הקיים, אלא, ברוח 'קום ועשה', גם לבנות עליו, ובשפתו של הרמח"ל ב"מסילת ישרים" – הזהירות מול הזריזות.

קונספטואלית ומעשית, יש ושתי הפרישות, אפשרות הבחירה ביניהן, עומדות בפני אדם או ציבור אחד. לעתים, זאת המציאות הקיימת ביחס לפנייה לישיבת הסדר. בחור יכול להגיע מתוך פרישה לטהרה: אין לו בראשית הדרך, חשק רב להתמיד בלימוד תורה, ואולי גם לא היכולת להצליח במשימה זו. אך הוא בחור ירא שמים, השואף להמשיך בדרך זו, וכאשר הוריו או רבותיו מצביעים על הסכנה הגלומה בהליכה לצבא, בו – ללא מעטפת חברת הישיבה וללא חישוקים שיקבל באמצעות תקופת הלימוד – זהותו הדתית עלולה להתנדנד או להתמוטט (תחזית אשר, למגינת לבנו, לעתים מגשימה את עצמה), אזנו כרויה כאפרכסת, והוא מקבל את המלצת מורי דרכו.

לעומת מקרים כאלה, מתייצבים הפורשים לקדושה – בחורים אשר גם לוּ היה מובטח להם שרמתם הדתית הנוכחית תישאר איתנה עד זיבולא בתרייתא, לא היו הופכים עורף לבית המדרש, מפני שאינם הם מסתפקים באותה רמה. בכל תחום אחר – בגרות נפשית, השכלה כללית, התקדמות מקצועית, רגישות מוסרית, כושר חשיבה והתבטאות, מעמד חברתי, יציבות כלכלית – הם שואפים להתעלות ולהתפתח; וכיצד יעלה על הדעת, שדוקא ביחס לידיעת תורה ואהבת תורה, שְיקרה מפנינים וטובה מאלפי זהב וכסף, יסתפקו במועט שברמה אליה הגיעו עם סיום הישיבה התיכונית? שכאשר בידיהם המפתח והתנאים להעצים ולהעמיק את זהותם כעובדי ה', ירגישו שיצאו ידי חובתם אם יעמדו בדרישת "וּזְכֹר אֶת בּוֹרְאֶיךָ בִּימֵי בְּחוּרֹתֶיךָ"? תְאבים הם, "לֹא רָעָב לַלֶּחֶם וְלֹא צָמָא לַמַּיִם כִּי אִם לִשְׁמֹעַ אֵת דִּבְרֵי ה'"; והם נוהרים לבית המדרש לא מפני אימת הקלקול, אלא מפני שהם מקוים, מצפים ומתפללים שבבית היוצר הזה הם יבַּנו כבני אדם וכבני תורה. הם אינם משלים את עצמם, שבעוד מספר שנים הם יצאו ממנו ככהנים גדולים החודרים, אם כיחידים ואם כמנהיגים, לפני ולפנים. אך על התפתחות עד מקום שנפשם מגעת – אינם בשום פנים ואופן מוכנים לוותר; ומה שהתנאים – כולל המחוייבות להגנת העם והארץ – והיכולת מאפשרים, כשלעצמו, לא יסולא בפז.