הקטורת ומחלוקת קורח

הדפסה הדפסה

הקטורת ממלאת תפקיד מרכזי בסיפור מחלוקת קורח ועדתו. בפרשתנו יש שני סיפורים בהם מופיעה הקטורת בתפקיד משמעותי:

א.   בפרק ט"ז, קורח ועדתו נקהלים על משה ועל אהרון בטענה "כי כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה' ומדוע תתנשאו על קהל ה'". בתגובה, מציע משה לערוך מבחן לזיהוי הנבחר ע"י ה', שייערך ע"י הקרבת קטורת: "זאת עשו, קחו לכם מחתות קרח וכל עדתו. ותנו בהן אש ושימו עליהן קטורת לפני ה' מחר, והיה האיש אשר יבחר ה' הוא הקדוש". קורח ועדתו מקבלים את ההצעה: מאתיים וחמישים הנשיאים ואהרון לוקחים מחתות ומקריבים קטורת. בהמשך מתגלה כבוד ה', והחוטאים נענשים: קורח, דתן ואבירם נבלעים באדמה, ו-250 מקריבי הקטורת נשרפים ע"י האש היוצאת מאת ה'.

ב.   בפרק י"ז, לאחר מות קורח ועדתו, בני ישראל נקהלים על משה ואהרון בטענה "אתם המיתם את עם ה'". כתוצאה מכך פורצת מגפה בעם, ומשה מצווה על אהרון – "קח את המחתה ותן עליה אש מעל המזבח ושים קטורת והולך מהרה אל העדה וכפר עליהם, כי יצא הקצף מלפני ה' החל הנגף". אהרון מקיים את שציווה עליו משה: "ויקח אהרן כאשר דבר משה, וירץ אל תוך הקהל והנה החל הנגף בעם, ויתן את הקטורת ויכפר על העם. ויעמוד בין המתים ובין החיים ותעצר המגפה".

סיפורים אלה מדגישים את תפקידה של הקטורת בסיפור קורח ועדתו, ולאור זאת נשאלת שאלה פשוטה: מדוע דווקא הקטרת הקטורת היא המוכיחה מיהו הנבחר ע"י ה' והיא העוצרת את המגפה? האם נבחרה הקטורת רק באופן מקרי, כאחת מעבודות המשכן? כיצד ייתכן שאותה הקטורת הממיתה את 250 האנשים, היא המכפרת על העם ועוצרת את המגפה? מהו המיוחד בקטורת?

א. מזבח הקטורת – נספח לכלי המשכן

כזכור לנו מפרשיות ספר שמות, כל הציוויים על עשיית כלי המשכן מופיעים בפרשת תרומה. בפרשה שלאחר מכן – פרשת תצווה – מפורטים הציוויים על עשיית בגדי הכהונה ועל הקדשת הכוהנים. לקראת סוף פרשת תצווה, מופיעים פסוקים המסכמים את פרשת עשיית המשכן: וְנֹעַדְתִּי שָׁמָּה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְנִקְדַּשׁ בִּכְבֹדִי: וְקִדַּשְׁתִּי אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וְאֶת הַמִּזְבֵּחַ וְאֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו אֲקַדֵּשׁ לְכַהֵן לִי: וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלוֹהִים: וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי ה' אֱלוֹהֵיהֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְשָׁכְנִי בְתוֹכָם, אֲנִי ה' אֱלוֹהֵיהֶם. (שמות כ"ט, מג-מו)

לכאורה, פסוקים אלו מסכמים את הציווי על מעשה המשכן. פרשיות תרומה ותצווה פותחות ב"ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", ממשיכות בפירוט כל מעשה המשכן, ומסכמות ב"ושכנתי בתוך בני ישראל והייתי להם
לאלוקים".

אולם למרבה הפלא, לאחר סיכום חגיגי זה, מופיעים עוד כמה ציוויים הקשורים לעשיית המשכן, ובראשם – ציווי על עשיית מזבח הקטורת. בהמשך, לאחר ציווי זה, מופיעים כמה ציוויים נוספים: מחצית השקל, עשיית הכיור, הכנת שמן המשחה, הכנת הקטורת ובחירת בצלאל לעשיית הכלים. לאחר כל הציוויים הללו לא מופיע סיכום נוסף לציוויי המשכן. מדוע הוציאה התורה חלק מן הציוויים על מלאכת המשכן אל מחוץ לפרשיות המשכן העיקריות?

במסגרת זו, נתמקד בהסבר מקומו של הציווי על עשיית מזבח הקטורת. מדוע ציווי זה אינו מופיע בפרשת תרומה, בין שאר הציוויים על עשיית כלי המשכן? מדוע הוצא ציווי זה אל מחוץ למקומו הטבעי?

השערה ראשונית שניתן להעלות היא שמזבח הקטורת איננו חשוב כל כך, והמשכן שלם גם בלעדיו. עיקרו של מעשה המשכן הוא "ושכנתי בתוך בני ישראל", כפי שנאמר בסיכום פרשת המשכן, ומזבח הקטורת אינו תורם מאומה לתכלית זו. אמנם הוא משלים את מעשה המשכן, אך הוא אינו פרט עיקרי בו.

השערה זו מתחזקת לאור העובדה שקיים כלי נוסף שהציווי על עשייתו נזכר לאחר שאר הציוויים – הכיור. הכיור איננו כלי בעל חשיבות עצמית, וכל תפקידו הוא לאפשר לכוהנים להיטהר לפני הכניסה אל הקודש. הוא משרת את הקודש, אך חשיבותו היא משנית בלבד. האם מזבח הקטורת דומה לכיור? האם גם מזבח הקטורת הוא בעל חשיבות משנית בלבד?

אכן, כמה מן המפרשים פירשו כך.

לדעת הספורנו (שמות ל, א), מזבח הקטורת לא הוזכר עם שאר הכלים מפני שהוא לא נועד להשראת שכינה, אלא "היה עניין זה המזבח לכבד את הא-ל יתברך אחרי בואו, לקבל ברצון עבודת עמו בקרבנות הבוקר והערב". לדעתו, אם כן, תכלית מזבח הקטורת היא לכבד את הקב"ה לאחר בואו, אך הוא אינו תורם להשראת השכינה במשכן.

לדעת הרמב"ם (מורה-הנבוכים ג', מה), הקטורת נועדה לטשטש את ריחות השחיטה וההקרבה שבמקדש. גם לפי גישה זו, הקטורת איננה חלק חשוב מעבודות המקדש, אלא יש לה חשיבות משנית, ולכן מזבח הקטורת נזכר לאחר כל עבודות המשכן, כנספח.

רעיון נוסף, המובא ע"י כמה רבנים בני זמננו[1], הוא שהקטורת מהווה מסך החוצץ בין גילוי השכינה לבין העם, אשר אינו יכול לעמוד בגילוי השכינה. בפרשיות תרומה ותצווה מוזכרים כל כלי המשכן שמטרתם להביא להשראת שכינה במשכן, כפי שמסכמת התורה: "ושכנתי בתוך בני ישראל". אולם כיוון שבני אדם אינם יכולים לעמוד בגילוי השכינה הנשגב הזה, יש צורך במשהו שיגן עליהם מפני עוצמת השכינה ויאפשר להם להתקיים בקרבתה, וזהו ייעודה של הקטורת. הקטורת מהווה מסך עשן החוצץ בין בני האדם לבין השכינה. לכן, כל כלי המשכן נועדו להשראת שכינה, ואילו הקטורת נועדה כביכול להקטין את עוצמת גילוי השכינה. מעתה מובן שמזבח הקטורת הוא אכן כלי בעל חשיבות משנית במשכן (אולי אפילו בעל משמעות הפוכה מכל שאר הכלים), ולכן הציווי על עשייתו נזכר כנספח, לאחר סיכום הציוויים על בניין שאר כלי המשכן.

לפי שלושת הפירושים האלה, הציווי על עשיית מזבח הקטורת הוצא מכלל הציוויים על עשיית כלי המשכן מפני שהקטורת היא עבודה בעלת חשיבות פחותה. היא איננה עבודה עיקרית במשכן, איננה חלק מהעבודות המביאות להשראת שכינה, ולפי הפירוש האחרון – תפקידה אפילו הפוך: להקטין את עוצמת גילוי השכינה.

ב. האמנם בעל חשיבות פחוּתה?

רעיון זה יכול להתקבל על הדעת בשל מיקומו של הציווי על עשיית מזבח הקטורת, מחוץ לציוויים העיקריים על כלי המשכן. אולם מעיון בפרשה זו עצמה ובפרשיות נוספות המזכירות את הקטורת, נראה שעולה תמונה אחרת.

נעיין בציווי על עשיית מזבח הקטורת: וְעָשִׂיתָ מִזְבֵּחַ מִקְטַר קְטֹרֶת עֲצֵי שִׁטִּים תַּעֲשֶׂה אֹתוֹ… וְצִפִּיתָ אֹתוֹ זָהָב טָהוֹר, אֶת גַּגּוֹ וְאֶת קִירֹתָיו סָבִיב וְאֶת קַרְנֹתָיו, וְעָשִׂיתָ לּוֹ זֵר זָהָב סָבִיב… וְנָתַתָּה אֹתוֹ לִפְנֵי הַפָּרֹכֶת אֲשֶׁר עַל אֲרֹן הָעֵדֻת לִפְנֵי הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל הָעֵדֻת אֲשֶׁר אִוָּעֵד לְךָ שָׁמָּה: וְהִקְטִיר עָלָיו אַהֲרֹן קְטֹרֶת סַמִּים בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר בְּהֵיטִיבוֹ אֶת הַנֵּרֹת יַקְטִירֶנָּה: וּבְהַעֲלֹת אַהֲרֹן אֶת הַנֵּרֹת בֵּין הָעַרְבַּיִם יַקְטִירֶנָּה, קְטֹרֶת תָּמִיד לִפְנֵי ה' לְדֹרֹתֵיכֶם: לֹא תַעֲלוּ עָלָיו קְטֹרֶת זָרָה וְעֹלָה וּמִנְחָה וְנֵסֶךְ לֹא תִסְּכוּ עָלָיו: וְכִפֶּר אַהֲרֹן עַל קַרְנֹתָיו אַחַת בַּשָּׁנָה מִדַּם חַטַּאת הַכִּפֻּרִים אַחַת בַּשָּׁנָה יְכַפֵּר עָלָיו לְדֹרֹתֵיכֶם, קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הוּא לַה'. (שמות ל', א-י)

כמה פרטים בולטים בפרשייה זו:

א. מזבח הקטורת עשוי זהב, כמו כל הכלים הפנימיים, ובשונה ממזבח העולה והכיור העשויים נחושת.

ב. מקומו של מזבח הקטורת הוא בקודש, לצד השולחן והמנורה. החשיבות שבעצם ההימצאות בתוך הקודש מודגשת עוד יותר לאור העובדה שהתורה אינה מתארת את מיקומם של כל הכלים בציווי על עשייתם, ורק מיקומו של מזבח הקטורת מפורש בציווי על עשייתו. מיקום שאר הכלים מתואר רק בציווי על עשיית הפרוכת: וְנָתַתָּה אֶת הַפָּרֹכֶת תַּחַת הַקְּרָסִים וְהֵבֵאתָ שָׁמָּה מִבֵּית לַפָּרֹכֶת אֵת אֲרוֹן הָעֵדוּת, וְהִבְדִּילָה הַפָּרֹכֶת לָכֶם בֵּין הַקֹּדֶשׁ וּבֵין קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים: וְנָתַתָּ אֶת הַכַּפֹּרֶת עַל אֲרוֹן הָעֵדֻת בְּקֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים: וְשַׂמְתָּ אֶת הַשֻּׁלְחָן מִחוּץ לַפָּרֹכֶת וְאֶת הַמְּנֹרָה נֹכַח הַשֻּׁלְחָן עַל צֶלַע הַמִּשְׁכָּן תֵּימָנָה וְהַשֻּׁלְחָן תִּתֵּן עַל צֶלַע צָפוֹן.  (שמות כ"ו, לג-לו)

לעומת זאת, כאמור, התורה קובעת את מקומו של מזבח הקטורת כבר בציווי על עשייתו. אמנם אפשר לטעון שהדבר נובע מכך שהציווי על עשיית מזבח הקטורת מופיע לאחר הציווי על עשיית הפרוכת ועל מיקומם של שאר הכלים, אך מסתבר שהדבר מלמד על חשיבות מיקומו של מזבח הקטורת, ועל היותו חלק בלתי-נפרד מאופיו.

ואכן, בכמה מקומות בתורה מתוארים השולחן והמנורה כנמצאים "מחוץ לפרוכת" – כלומר: מודגש שהם אינם נמצאים בקודש הקדשים אלא מחוצה לו, ואילו מזבח הקטורת מתואר כנמצא "לפני הפרוכת"[2]. למעשה, כמובן, הכוונה היא לאותו מקום: מזבח הקטורת נמצא בקודש, כמו השולחן והמנורה, ולא בקודש הקדשים; אך יש חשיבות לביטוי שהתורה משתמשת בו: השולחן והמנורה הם "מחוץ לפרוכת", ואילו מזבח הקטורת הוא "לפני הפרוכת".

ג. בפרשת הציווי על עשיית מזבח הקטורת, התורה אינה מסתפקת בתיאור קצר של מיקום המזבח – "לפני הפרוכת", אלא מביאה תיאור ארוך ומפורט: וְנָתַתָּה אֹתוֹ לִפְנֵי הַפָּרֹכֶת אֲשֶׁר עַל אֲרֹן הָעֵדֻת לִפְנֵי הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל הָעֵדֻת אֲשֶׁר אִוָּעֵד לְךָ שָׁמָּה.

שני פרטים מודגשים בתיאור מיקומו של מזבח הקטורת: הארון וההתוועדות. מקומו של מזבח הקטורת מתואר בזיקה אל הארון, ונראה שאין זה רק תיאור טכני המסביר באיזו פינה צריך להניח אותו, אלא רמז לקשר הדוק הקיים בינו לבין הארון. בנוסף לכך, מדגישים הפסוקים שלוש פעמים את ההתוועדות. אמנם ההתוועדות היא על הארון, אך התורה מדגישה זאת דווקא בציווי על עשיית מזבח הקטורת. לכן, נראה שקיים קשר הדוק בין מזבח הקטורת לבין ההתוועדות אשר על הארון[3].

ד. מזבח הקטורת הוא הכלי היחיד שכבר בעשייתו נאמר שצריך לכפר עליו פעם בשנה. רק על שני כלים נאמר ציווי דומה: על הארון ועל מזבח הקטורת. כלי שצריך לכפר עליו פעם בשנה אינו יכול להיות כלי שולי בעבודת המשכן, ושוב רואים את הקשר המשמעותי שבין הארון לבין מזבח הקטורת.

ה. בסיכום הציווי על מזבח הקטורת נאמר: "קודש קדשים הוא לה'". אפילו על הארון לא נאמר שהוא קודש קדשים, ועובדה זו אינה מותירה ספק באשר לחשיבותו של מזבח הקטורת.

ג. חשיבותה של הקטורת

הציווי על עשיית מזבח הקטורת נמצא בשמות ל', ובסוף אותו פרק מצטווה משה על הכנת הקטורת עצמה: וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה – קַח לְךָ סַמִּים, נָטָף וּשְׁחֵלֶת וְחֶלְבְּנָה סַמִּים וּלְבֹנָה זַכָּה בַּד בְּבַד יִהְיֶה: וְעָשִׂיתָ אֹתָהּ קְטֹרֶת רֹקַח מַעֲשֵׂה רוֹקֵחַ מְמֻלָּח טָהוֹר קֹדֶשׁ: וְשָׁחַקְתָּ מִמֶּנָּה הָדֵק וְנָתַתָּה מִמֶּנָּה לִפְנֵי הָעֵדֻת בְּאֹהֶל מוֹעֵד אֲשֶׁר אִוָּעֵד לְךָ שָׁמָּה קֹדֶשׁ קָדָשִׁים תִּהְיֶה לָכֶם: וְהַקְּטֹרֶת אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה בְּמַתְכֻּנְתָּהּ לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם קֹדֶשׁ תִּהְיֶה לְךָ לַה': אִישׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה כָמוֹהָ לְהָרִיחַ בָּהּ וְנִכְרַת מֵעַמָּיו. (שמות ל', לד-לח)

ניתן לראות שהתורה מרבה להדגיש את הקדושה שבקטורת: "ועשית אותה קטורת… טהור קודש… קודש קדשים תהיה לכם… במתכונתה לא תעשו לכם קודש תהיה לך לה'…".

פרט לכך, כמו בציווי על עשיית מזבח הקטורת, גם בציווי על הכנת הקטורת עצמה מודגש מיקום נתינת הקטורת ביחס לארון: "ונתתה ממנה לפני העדות באוהל מועד אשר אועד לך שמה"[4].

סיפורי קטורת

בתנ"ך מצאנו שלושה סיפורים על אנשים שהקריבו קטורת ונפגעו כתוצאה מכך:

א. נדב ואביהוא – וַיִּקְחוּ בְנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת וַיַּקְרִבוּ לִפְנֵי ה' אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם: וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל אוֹתָם וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי ה'. (ויקרא י', א-ב)

ב. מאתיים וחמישים הנשיאים בפרשת קורח – וְאֵשׁ יָצְאָה מֵאֵת ה' וַתֹּאכַל אֵת הַחֲמִשִּׁים וּמָאתַיִם אִישׁ מַקְרִיבֵי הַקְּטֹרֶת. (במדבר ט"ז, לה)

ג. המלך עוזיה – וּכְחֶזְקָתוֹ גָּבַהּ לִבּוֹ עַד לְהַשְׁחִית וַיִּמְעַל בַּה' אֱלוֹהָיו וַיָּבֹא אֶל הֵיכַל ה' לְהַקְטִיר עַל מִזְבַּח הַקְּטֹרֶת: וַיָּבֹא אַחֲרָיו עֲזַרְיָהוּ הַכֹּהֵן וְעִמּוֹ כֹּהֲנִים לַה' שְׁמוֹנִים בְּנֵי חָיִל: וַיַּעַמְדוּ עַל עֻזִּיָּהוּ הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמְרוּ לוֹ – לֹא לְךָ עֻזִּיָּהוּ לְהַקְטִיר לַה' כִּי לַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן הַמְקֻדָּשִׁים לְהַקְטִיר, צֵא מִן הַמִּקְדָּשׁ כִּי מָעַלְתָּ וְלֹא לְךָ לְכָבוֹד מֵה' אֱלוֹהִים: וַיִּזְעַף עֻזִּיָּהוּ וּבְיָדוֹ מִקְטֶרֶת לְהַקְטִיר, וּבְזַעְפּוֹ עִם הַכֹּהֲנִים וְהַצָּרַעַת זָרְחָה בְמִצְחוֹ לִפְנֵי הַכֹּהֲנִים בְּבֵית ה' מֵעַל לְמִזְבַּח הַקְּטֹרֶת: וַיִּפֶן אֵלָיו עֲזַרְיָהוּ כֹהֵן הָרֹאשׁ וְכָל הַכֹּהֲנִים וְהִנֵּה הוּא מְצֹרָע בְּמִצְחוֹ וַיַּבְהִלוּהוּ מִשָּׁם, וְגַם הוּא נִדְחַף לָצֵאת כִּי נִגְּעוֹ ה': וַיְהִי עֻזִּיָּהוּ הַמֶּלֶךְ מְצֹרָע עַד יוֹם מוֹתוֹ וַיֵּשֶׁב בֵּית הַחָפְשִׁית מְצֹרָע כִּי נִגְזַר מִבֵּית ה'. (דבהי"ב כ"ו, טז-כא)

שלושת הסיפורים הללו מתארים נסיונות של אנשים שונים להקטיר קטורת, שהקטרה זו פגעה בהם קשה, עד מוות[5]. מסיפורים אלה נראה שהקטורת איננה עבודה שולית במקדש אלא עבודה מאוד משמעותית, ולכן עשייתה על ידי אדם לא-ראוי או בצורה לא-ראויה היא מסוכנת.

הבנה זו מתחדדת לאור העובדה שסיפורים כאלו אינם מצויים על כלי מקדש אחרים. לא מצאנו שמישהו מת בגלל שניסה להדליק את המנורה, או שמישהו נפגע ממתן לחם הפנים. רק על כלי אחד נוסף אנו מוצאים סיפורים מעין אלו – על הארון. בספר שמואל א' מתוארת מלחמה בין ישראל לפלשתים, שבמהלכה נשבה ארון ה'. כאשר ארון ה' נמצא בפלשתים הוא גורם להם מגפות קשות, עד שלבסוף הם מחליטים להחזיר אותו לישראל. גם כאשר הארון מגיע לישראל ועַם ישראל שמח בו ומקריב קרבנות, הארון גורם למוות:
וַיַּךְ בְּאַנְשֵׁי בֵית שֶׁמֶשׁ כִּי רָאוּ בַּאֲרוֹן ה' וַיַּךְ בָּעָם שִׁבְעִים אִישׁ חֲמִשִּׁים אֶלֶף אִישׁ וַיִּתְאַבְּלוּ הָעָם כִּי הִכָּה ה' בָּעָם מַכָּה גְדוֹלָה: וַיֹּאמְרוּ אַנְשֵׁי בֵית שֶׁמֶשׁ – מִי יוּכַל לַעֲמֹד לִפְנֵי ה' הָאֱלוֹהִים הַקָּדוֹשׁ הַזֶּה וְאֶל מִי יַעֲלֶה מֵעָלֵינוּ… (שמ"א ו', יט-כ)

סיפור דומה מופיע גם בספר שמואל ב', כאשר דוד מעלה את ארון ה' אל עיר דוד: וַיָּבֹאוּ עַד גֹּרֶן נָכוֹן וַיִּשְׁלַח עֻזָּא אֶל אֲרוֹן הָאֱלוֹהִים וַיֹּאחֶז בּוֹ כִּי שָׁמְטוּ הַבָּקָר: וַיִּחַר אַף ה' בְּעֻזָּה וַיַּכֵּהוּ שָׁם הָאֱלוֹהִים עַל הַשַּׁל, וַיָּמָת שָׁם עִם אֲרוֹן הָאֱלוֹהִים. (שמ"ב ו', ו-ז)

בשני הסיפורים הללו בולטת העובדה שלאנשים שנפגעו הייתה כוונה חיובית: אנשי בית שמש שמחו עם שובו של הארון משדה פלשתים והתנהגו אליו בצורה מכובדת, ועוזה שלח ידו כדי לתפוס את הארון כדי שלא יפול. לכן, נראה שהמוות אינו עונש אלא תוצאה של עוצמת הקדושה. אדם המתקרב אל הקודש יותר מדי – נפגע, גם אם כוונותיו חיוביות.

סיפורים אלה מחזקים את ההבנה בדבר הקשר המהותי הקיים בין הארון לבין הקטורת. מתוך ההשוואה בין סיפורי הארון לבין סיפורי הקטורת אנו מבינים שגם הקטורת, כמו הארון, היא בעלת קדושה מרובה, ולכן התקרבות לא-ראויה אליה גורמת למוות.

הקטורת בפרשת קורח ועדתו

בפרשת קורח, כאמור, מופיעה הקטורת פעמיים: בתחילה, הקטרת הקטורת היא הבודקת מי נבחר ע"י ה' לשאת בתפקיד הכהונה, ולאחר מכן, הקטורת מכפרת על העם ומגינה עליהם מפני המגפה.

האם ייתכן שלצורך זיהוי הנבחר ע"י ה' תיבחר דווקא עבודה שולית? אם הקטורת היא כל כך קטלנית, אם כוחה רב כל כך, ואם היא מהווה מבחן לזיהוי האדם הראוי לכהונה – מסתבר שהיא עבודה בעלת משמעות גדולה מאוד.

מעניין לציין שבפרשת המגפה, תפקידה של הקטורת הפוך מתפקידה בשלושת הסיפורים שראינו לעיל. בסיפורים האחרים הקטורת היא ממיתה, ואילו בפרשת המגפה הקטורת מצילה ממות ועוצרת את המגפה. התורה מסבירה שהקטורת עצרה את המגפה באמצעות כפרה על העם. דווקא הקטורת, אם כן, מכפרת על חטאים, ודווקא באמצעותה ניתן לעצור את הנגף!

ד. ייחודה של הקטורת

מתוך כל הפרטים הללו, מתברר שהקטורת איננה עבודה שולית במקדש, אלא עבודה פנימית ומשמעותית ביותר, הקשורה להתגלות השכינה עצמה. לכן הקטורת מכונה "קודש" ו"קודש קדשים"; לכן יש קשר בינה לארון; ולכן גם היא, כמו הארון, גורמת למוות כאשר ניגשים אליה בצורה לא-נכונה.

אולם אם הקטורת היא בעלת חשיבות כה רבה, ובוודאי איננה נספחת לעבודת המשכן אלא חלק מרכזי בה, מדוע התורה מביאה את הציווי על עשיית מזבח הקטורת רק לאחר הציווי על כל מעשה המשכן, ולא בין שאר הכלים?

ייתכן שהוצאת מזבח הקטורת אל מחוץ לכלי המשכן יכולה להעיד דווקא על חשיבותו. יש שתי דרכים להדגיש את חשיבותו של דבר מסוים: להזכיר אותו ראשון, או להוציאו מן הכלל ולייחד לו מקום משלו. הארון ומזבח הקטורת הם שני הכלים הפנימיים ביותר, הקשורים ישירות להשראת השכינה. ברור שהארון חשוב יותר ממזבח הקטורת ואף פנימי ממנו, ולכן הוא הוזכר ראשון. חשיבותו של מזבח הקטורת הודגשה ע"י הוצאתו מכלל הכלים והזכרתו בסיום הציווי על מלאכת המשכן. כך, הציווי על מעשה המשכן פותח בארון וחותם במזבח קטורת – שני הכלים החשובים ביותר, הפנימיים ביותר והקשורים ביותר להופעת השכינה[6].

ה. ייחודה של הקטורת

נעיין בכמה מדרשים העוסקים בקטורת:

הקטורת אינה באה לא על החטא ולא על העוון ולא על האשם אלא על השמחה. הוי: "שמן וקטורת ישמח לב". חביבה הקטורת לפני הקב"ה…

כשעשה משה המשכן וכליו וכל המלאכה והקרבנות, לא ירדה שכינה עד שהקריבו קטורת… אמר הקב"ה לישראל: בני, היזהרו בקטורת יותר מכל הקרבנות שאתם מקריבים לפני, שעל ידי הקטורת אתם מתכפרים בעולם הזה ואף לעתיד לבא… (תנחומא, תצווה טו)

שתי מזבחות היו, אחד של זהב כנגד נפשו של אדם ואחד של נחושת כנגד גופו של אדם. כשם שהזהב יקר מהנחושת, כך הנפשות יקרות מן הגוף. (מדרש תדשא פי"א)

משני המדרשים הללו עולה שהקטורת היא עבודה בעלת חשיבות רבה במיוחד, מפני שהיא מכפרת על הנפש. נפש האדם היא החלק הפנימי והמשמעותי ביותר שבו, וכך גם הקטורת היא העבודה הפנימית והמשמעותית ביותר שבמשכן[7].

הקשר של הקטורת אל הנשמה מתבטא בכמה פרטים: הקטורת היא הקרבת ריח, שהוא דבר מופשט ורוחני, דבר שהנשמה נהנית ממנו (מלבי"ם, שמות ל', א); הקטורת, כמו הנשמה, מתוארת כ"דקה" ונאמר עליה "ושחקת ממנה הדק" (כלי יקר, שמות ל', א).

בין סממני הקטורת מצאנו את החלבנה, שריחה רע, וחז"ל הסבירו שהיא מסמלת את הרשעים (כריתות ו ע"ב). הקטורת, אפוא, מסמלת את החיבור שבין כל חלקי עם ישראל. מדוע דווקא הקטורת מקשרת בין כל חלקי ישראל? מסתבר, שכיוון שהקטורת היא עבודה פנימית ביותר, המכוונת כנגד הנשמה שהיא הפנימית ביותר, אין מתאים ממנה לסמל את הקשר שבין כל עם ישראל. בשורש הנשמתי, הפנימי ביותר, כל ישראל הם קדושים ובתוכם ה', ולכן דווקא הקטורת מסמלת קשר זה[8].

קורח ועדתו טוענים טענה בעלת משמעות רבה: כולם קדושים ובתוכם ה'. ואכן, טענה זו נכונה: כל ישראל אכן קדושים ומחוברים בשורש נשמתם אל ה'. אך מהי המסקנה המתבקשת מטענה זו? לדעת קורח, אם כולם מקושרים אל ה' בשורש נשמתם, הרי שכולם מסוגלים גם לעבודת הקודש במשכן. כולם מסוגלים להתקרב אל השכינה.

זוהי טעותו של קורח. אמנם כולם מקושרים אל הקדושה בשורש נשמתם, אך במציאות יש הבדלים בין בני האדם, הנובעים מבחירה ראשונית של ה' או מעבודה פנימית של האדם. הקִרבה אל השכינה תלויה בדרגת מוכנותו של האדם. לא מספיק ששורש נשמתו מחובר אל הקודש; צריך הרבה יותר מכך. צריך שהשורש המקודש יבוא לידי ביטוי גם במציאות חייו של האדם, ורק אז הוא יוכל להתקרב אל הקודש.

מדוע משה בוחר דווקא בקטורת כדי להוכיח לקורח את טעותו? לאור דברינו עד כה, ניתן להבין שכיוון שהקטורת היא עבודה משמעותית, הקשורה לגילוי שכינה, משה בוחר בעבודה החשובה הזאת. מי שראוי להתקרב אל הקודש – יצליח בעבודה זו, ומי שאינו ראוי לכך – ימות, כי הקִרבה אל הקודש עשויה להמית כשהיא נעשית בצורה לא-נכונה.

ייתכן שמשה בחר דווקא בקטורת מסיבה נוספת. דווקא הקטורת, המקשרת את נשמות כל ישראל בנקודת הקדושה הפנימית המשותפת לכולן, יכולה להוכיח את צדקתו של קורח. לכאורה, הקטורת מצביעה על כך ש"כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה'". מצד שני, כפי שהוכיח משה, דווקא הקטורת היא זו שממיתה את מי שקרב אליה כשהוא אינו ראוי לכך!

הקטורת היא עבודה פנימית ומשמעותית ביותר, היורדת אל שורש הנשמות ומחברת את כולן אל מקורן האלוקי. עבודה זו אמנם מחברת את כולם, אך היא יכולה להיעשות רק ע"י אדם מיוחד, המסוגל להגיע אל השורש הפנימי ביותר של עם ישראל וכך לכפר על כולם ולהביא לגילוי שכינה.

בעיוננו בפסוקים מצאנו שהקטורת מכפרת ומצילה ממגפה, אך גם ממיתה את הקרבים אליה. לאמיתו של דבר, אלו הם שני צדדיה של אותה מטבע. הקטורת יורדת אל השורש הפנימי, הטהור והקדוש של הנשמות, ובכך היא מכפרת. אך החיבור הפנימי הזה אל הקדושה מביא לגילוי שכינה, ומי שמתקרב אל השכינה בצורה לא-ראויה – נפגע.

דווקא הקטורת, המחברת את העם ומדגישה את הנקודה הפנימית של כולם, יכולה להטעות ולתת תחושה ש"כולם קדושים"; ודווקא על ידי הקטורת מתגלית הטעות. על ידי הקטרת הקטורת מתברר שלא כל אחד ראוי ליצירת החיבור הפנימי בהקטרת הקטורת, ושיש דרגות בקדושה. הקטורת צריכה להיעשות בצורה מאוד מדויקת, ע"י אנשים מיוחדים שנבחרו ע"י ה', ולכן דווקא היא הראויה להוות מבחן המזהה את מי שראוי לתפקיד נשגב זה, של חיבור כל נשמות ישראל אל הקדושה.

(הרבנית שרון רימון. נשלח ע"י ישיבת הר עציון http://www.etzion.org.il/vbm עורך: יצחק ברט. כל הזכויות שמורות לישיבה ולרבנית.


[1]     ראה בהרחבה במאמרו של הרב ברוך קץ "וכסה ענן הקטורת", עלון שבות 106. רעיון זה מופיע גם בשיעורים שונים בבית המדרש הוירטואלי: בשיעורו של הרב יונתן גרוסמן לפרשת שמיני (בשיעורו של הרב ליבטאג לפרשת תצווה, בשיעורו של הרב אלחנן סמט לפרשת תצווה, וכן במאמר שבספרו, "עיונים בפרשות השבוע" א'.

[2]     ראה, למשל, שמות כ"ו, לה; כ"ז, כא; מ', ד-ה; מ', כב-כז. בכל המקומות הללו, מיקומו של מזבח הקטורת הוא תמיד "לפני הפרוכת" ובזיקה אל הארון, ומיקום השולחן והמנורה הוא תמיד "מחוץ לפרוכת", ללא קשר אל הארון.

[3]     אמנם, ניתן עדיין להסביר שמזבח הקטורת משרת את ההתוועדות שעל הארון ולכן אין לו מיקום עצמאי אלא רק ביחס לארון, אך להלן נציע קשר מהותי יותר הקיים בין ההתוועדות לבין הקטורת.

[4]     מעניין לשים לב שמוזכרת כאן רק נתינת הקטורת לפני העדות, ולא מפורש ששמים את הקטורת על המזבח. חז"ל אמרו שניתן להקריב את הקטורת גם אם מזבח הקטורת איננו קיים (זבחים נט ע"א), וה"משך חכמה" מסביר שדין זה נלמד מכך שהציווי על הקטרת הקטורת מופיע ללא קשר למזבח הקטורת. ניתן, אפוא, להבין שמזבח הקטורת איננו בעל חשיבות גבוהה, ולכן אולי הוצא מחוץ לכל מעשה המשכן, אך הקטורת עצמה היא בעלת חשיבות רבה. לחילופין, ניתן להסביר שהקטורת היא כה חשובה ומשמעותית בעבודת הקודש, עד שאי אפשר לבטל אותה אפילו כאשר מזבח הקטורת לא נמצא.

[5]     הצרעת היא מחלה קשה כמוות. מצורע חשוב כמת, וכמו שרואים מהסיפור על עוזיה – הצרעת מנעה ממנו להמשיך לתפקד כמלך.

[6]     הציווי על עשיית מזבח הקטורת אינו פותח בדיבור חדש של ה', אלא פותח במילים "ועשית מזבח". כלומר: אין כאן פתיחה חדשה, אלא המשך של הדיבור הקודם, שהוא הציווי על כל מעשה המשכן. בנוסף לכך, בכל הכלים נאמרה לשון עשייה: "ועשו ארון… ועשית שולחן… ועשית מנורה…", ומזבח הקטורת אינו שונה מהם בזאת. המזבח הוא חלק מכלי המשכן, ולכן נכלל בדיבור שבו נצטוו בני ישראל על עשיית שאר הכלים. בניגוד לכך, בהמשך פרק ל' מופיעים ציוויים "נספחים", ולפניהם יש דיבור נפרד: "וידבר ה' אל משה לאמר ועשית כיור… וידבר ה' אל משה לאמר ואתה קח לך בשמים ראש… ויאמר ה' אל משה קח לך סמים…". ההבדל בין ציוויים אלה לבין הציווי על מזבח הקטורת מבליט את ההבדל שבין מזבח הקטורת לבין ה"נספחים" האחרים, ואת היותו של מזבח הקטורת חלק בלתי-נפרד מכלי המשכן.

[7]     להרחבה בעניין ייחודה ומשמעותה של הקטורת עיין בפרושי הרמב"ן, צרור המור, המלבי"ם, הכלי יקר והרקנאטי לשמות ל'; ופרוש רבנו בחיי לויקרא י'.

[8]     עיין בדברי הרב קוק בעולת ראיה ח"א עמ' קלו-קלח, וכן ב"אורות" עמ' לב.

דברי תורה נוספים בקטגוריות של דבר תורה זה
  • על השתיקה
  • חומריות ורוחניות בעדת קרח
  • "קורח, שפיקח היה, מה ראה לשטות זו?"
  • מחתות החטאים - ציפוי למזבח
  • חוכמת נשים גם בעין הסערה
  • "ונחשב לכם תרומתכם כדגן מן הגרן וכמלאה מן היקב" - על מה שבא בקלות
  • בני קורח לא מתו
  • https://www.vorts.co.il/wp-content/uploads/MagenDavidS1-e1367510016159.jpg לחצו כאן כדי להוריד את המודעה של וורטס! (212.5KB)
    רוצים לעזור? הורידו את הקובץ, הדפיסו ותלו על לוח מודעות ציבורי ליד בית הכנסת או בית הספר במקום מגוריכם, ועזרו לנו להפיץ את דבר קיומו של האתר לאנשים נוספים.