שגרה מחודשת
חג השבועות מאחורינו, החג הבא הנראה באופק הוא ראש השנה.. עד אז אנו חוזרים לשגרת החיים, לימודים, עבודה, ימי חול ושבת, שינה וקימה, כביסות קניות, בישולים ונקיונות.. יש אנשים שהשגרה טובה להם, ונושמים לרווחה. אך ישנם לא מעט, שימי השגרה שוחקים אותם, הם לאט לאט שוקעים, ומאבדים עניין. איך עושים זאת? כיצד אנו יכולים בתוך "האותו דבר" לצקת משהו שונה שיתדלק, וירענן את שגרת חיינו?
בפרשת נשא ישנה תופעה חריגה, התורה שכל תג ותג בה מחושב, כל קוצו של יוד נדרש, חוזרת שנים עשר פעמים, על קורבנות הנשיאים מילה במילה. "קרבנו קערת כסף אחת, שלושים ומאה משקלה וכו' " כל נשיא הביא קרבן ביום אחר, אך כולם בנדבת לבם, הביאו את אותו קרבן בדיוק. מדוע התורה לא כתבה את קרבנו של הראשון, ולסכם במשפט אחד: "וכן הביאו שאר הנשיאים"?
פרשת נשא עוסקת גם בדינו של הנזיר, ובקרבן שעליו להביא בתום ימי נזירתו וכך התורה מציינת את הסיבה שעל הנזיר להביא קרבן: "וכפר עליו מאשר חטא על הנפש" איזה חטא חטא הנזיר? מבאר ר' אלעזר במסכת תענית "אלא שציער עצמו מן היין" כיצד הנזיר שנראה לנו כפרוש וקדוש, נחשב בתורה לחוטא?
הרבה דברים נראים בחיינו אותו דבר, לא מעט פעמים אנו זקוקים ליציאות "שוברות שגרה". אך התורה מלמדת אותנו שכל דבר שנראה לנו שחוזר על עצמו, הוא רק במבט ראשון, המעטפת והצורה דומה. כל הקרבנות נראים אותו דבר, כל ימי החול נראים שגרה אחת שחוזרת על עצמה, אך אם נעמיק פנימה, לתוכן, למהות, נגלה שאין שום דמיון בין אחד למשנהו, כל נשיא כוון כוונות אחרות בקרבנו, כל קרבן היה שונה בתוכנו מחבירו. בתוכן חיינו אין שום דמיון בין היום למחר, בין השנה לשנה הבאה. אנשים מאושרים הם האנשים אשר מצליחים לראות בפעולות היומיום, את מה שפעולות אלו מעניקות לי ולמשפחתי, ובכל יום השגרה מייצרת משהו חדש.
הנזיר מסמל את האדם שהיה זקוק לניעור, להתחדשות, לשינוי. במקום לשנות את המהות, הוא משנה את הצורה, שערו מתארך, נמנע הוא משתיית יין וטומאת מת, הוא מתנהג ונראה אחרת. קרבנות הנשיאים היא התשובה לחטאו של הנזיר, אתה מרגיש צורך לשנות, אתה רואה את בבואתך במים, ונבהל ורץ להתנזר? תדע שהשינוי נמצא בפנים, ההתקדמות לא נמצאת בשינוי הטקסט והצורה החיצונית, אלא דוקא בתוכן, ובכוונה הפנימית.
(הרב אברהם רינת)