ירושלים המאחדת
נראה בעיניי, כי מטרת לימוד התורה בישיבה ומחוצה לה מתמקדת בעיקר בגישור על פער חשוב: בין התורה שבכתב, לבין התורה שבעל פה.
בין הפערים הרבים הקיימים בנושא, נראה שאין פער קשה ובוטה יותר מאשר הפער בנושא שכר ועונש. בתורה שבכתב שגורים על לשוננו פרשיית "והיה עם שמוע", ולצידה – פרשיות הברכה והקללה שבפרשיות בהר בחוקותי ובפרשת כי תבוא. לעומת זאת, התורה שבעל פה מפגישה אותנו עם עולם של שכר ועונש בעולם הבא.
הגמרא מתארת כיצד ירד אלישע בן אבויה לתרבות רעה. אלישע חזה באדם ששלח את בנו לקיים מצוות שילוח הקן. בנו הלך לקיים את מצוות אביו, ובהיותו על העץ – נפל, ומת. 'אחר' התקשה בדבר: כיצד זה קיים הילד שתי מצוות, אשר על שתיהן הובטח – "למען יטב לך והארכת ימים" – ובעת קיום המצוות נהרג הילד?
שאלה קשה זו הביאה את אלישע בן אבויה לשנות את דרכו. ר' עקיבא לעומתו יודע לענות, ומסביר: "למען יטב לך – לעולם שכולו טוב, והארכת ימים – לעולם שכולו ארוך".
למעשה, ילד זה אינו עומד לבדו. ילד זה דומה לאותו ילד עם קסקט בכניסה ליד ושם, המייצג מיליוני ילדים מתקופת השואה. הילד שחזה אלישע בן אבויה, מצטרף לתחושה כללית באותה תקופה, תקופת תלמידי ר' עקיבא.
קל לדמיין את התסכול באותה תקופה מנושא השכר והעונש. אנו מדברים על תקופה בה נהרגו אלפי תלמידי ר' עקיבא, במרד בר כוכבא. ובעקבות כישלון המרד, פותח אדריאנוס בגזרותיו. כאשר עולה כאן צורך להסביר את נושא השכר והעונש, עובר ר' עקיבא לדבר על העולם הבא.
פעם נוספת בה הדבר עולה, מתרחשת כמה דורות קודם לכן – בזמנו של אנטיגנוס איש סוכו. גם בדור זה, שלאחר שמעון הצדיק, התקיימו קשיים רבים. וכאן מגיע אנטיגנוס ואומר: "אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס, אלא הוו כעבדים המשמשין את הרב שלא על מנת לקבל פרס, ויהי מורא שמים עליכם." (אבות א', ג)
שניים מתלמידיו של אנטיגנוס, לא הסכימו להאמין בשכר בעולם הבא. ומסקנתם ברורה היא: אם אין שכר בעולם הזה, ואין מושג של עולם הזה – הרי שאין כל אינטרס לקיים את אותן מצוות.
אם כן, ישנו פער גדול בין מגמת התורה שבכתב, לבין זו של התורה שבעל פה. ישנו היגיון רב בצורה זו של שכר ועונש. ראשית, קשה לדמיין עולם בו כל השכר והעונש הוא גשמי בלבד. לא יתכן שהמצוות הרוחניות, האידיאלים הנשגבים יזכו למענה במישור הפיזי בלבד – במציאת הדיש, הבציר והזרע.
בנוסף, עיננו הרואות כי עולמנו איננו מכיל שכר ועונש בהתאם לאדם. אנו רגילים משחר ילדותנו לשאלת צדיק ורע לו, לצד רשע וטוב לו. שאלה זו איננה חדשה באנושות – היא מופיעה בקהלת, ואף לפני. כך, אנו מוצאים את הפסוקים שם מתארים את המציאות הקשה: "וּבְכֵן רָאִיתִי רְשָׁעִים קְבֻרִים וָבָאוּ וּמִמְּקוֹם קָדוֹשׁ יְהַלֵּכוּ וְיִשְׁתַּכְּחוּ בָעִיר אֲשֶׁר כֵּן עָשׂוּ גַּם זֶה הָבֶל." (קהלת ח' ,י)
אותם רשעים אמורים היו להיות קבורים, לפי חוקי השכר והעונש. ברמה המעשית, אותם רשעים נמצאים בעיר, מסתובבים חופשי. ההתנגשות שבין התיאור בתורה שבכתב לבין המציאות כואב וזועק.
הרמב"ם במורה הנבוכים (אשר אני מבין אותו בדרך שונה מעט ממה שמקובל להבינו) בא ומסביר התנגשות זו. לדבריו, השכר הגשמי המתואר בתורה איננו מטרה עצמאית, אלא מהווה רק תשתית נוחה לקיום מצוות.
ניתן לראות לדברים אלו בסיס בפרשתנו. באמצע הברכה של פרשת בהר נאמר: "וַהֲקִימֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתְּכֶם." (שם כ"ו, ט)
בהמשך למגמה זו, בסיום הברכות הגשמיות נאמר: "וְהִתְהַלַּכְתִּי בְּתוֹכְכֶם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי לְעָם." (שם, יב)
שיאה של הברכה היא התהלכות ה' בתוכנו. זוהי גולת הכותרת של הברכה, אשר הקורא אותה אינו יכול שלא להיזכר בפסוק דומה: "וַיִּשְׁמְעוּ אֶת קוֹל ה' אֱ-לֹהים מִתְהַלֵּךְ בַּגָּן לְרוּחַ הַיּוֹם." (בראשית ג', ח)
מדובר על מציאות של גן עדן, אך לא גן עדן מרוחק, במקום הנקרא בפינו "עולם הבא". אין הפסוקים מתארים מציאות מרוחקת אשר נגיע אליה, אלא מצב בו גן העדן מגיע אלינו, אל הארץ. כאן, בתוכנו – יתהלך לו ה', בקרבנו. הוא יהיה לנו לא-לוהים, ואנו – נהיה לו לעם.
וכאן אנו מגיעים לנקודה שורשית ביותר: השכר והעונש בתורה איננו מתייחס לפרט, לאינדיבידואל. הן בפרשיות השכר והעונש, והן בהשקפה הכללית – התורה מתייחסת דווקא לקיום המצוות של הכלל, של האומה. כביכול, אין לתורה כל עניין שהיחיד יניח תפילין או ישמור את השבת. המשמעות של קיום המצוות היא דווקא, אף ורק – אם הן מקוימות על ידי כלל ישראל.
הדבר מסביר את הדגשת חילול השבת וקיום השבת בפרהסיה. לשני ניגודים אלו כוח עצום להרע או להטיב, כוון ששניהם מתייחסים לקיום השבת במרחב הציבורי. נושא זה של השבת הציבורית מגיע לכותרות העיתונים לא אחת, וחשיבותו הדתית היא דבר שקשה להמעיט בערכו.
היחס בין הכלל לבין הפרט איננו נושא העולה ביחסנו למצוות בלבד. זהו נושא אשר עלה בתרבות הכללית ובפילוסופיה הכללית לא אחת. למעשה, התפתחותה של הדמוקרטיה נובעת בין השאר מהתמקדות בשאלה זו.
ניצניה הראשונים של הדמוקרטיה מופיעים בתורתו של הפילוסוף ג'ון לוק, אדם המתואר כאציל נפש. הלה חי בזמנה של המהפכה באנגליה, אשר החלה בשל ניצול הכח והמעמד על ידי המלך צ'ארלס הראשון. לאחר הדחתו התקיימה אנגליה במשך דור אחד בראשותו של אדם שאיננו מלך – הלוא הוא אוליבר קרומוול. על רקע מעבר זה קמה לה הכנסייה האנגליקנית, ולצידה – זרם הנצרות הפוריטנית. בדור זה קם ג'ון לוק, וכתב על זכויותיו של הפרט.
שיח זכויות הפרט בא לידי ביטוי גם בתורתו של ז'אן ז'אק רוסו, אך מקבלת משנה תוקף במהפכה הצרפתית. מהפכה זו, אשר משמעותה וחשיבותה בדפי ההסטוריה היא דבר שכמעט שאין כדוגמתו, מהווה נקודה מעניינת ביותר באופן בו מנהל הקב"ה את עולמו.
במגילה שנכתבה לאחר המהפכה וכתוצאה ממנה, יש דגש רב על זכויותיו של הפרט. זכויות אלו מכונות במספר תארים, אשר בראשן, עומד לא פחות ולא יותר המושג קדושה. זכויות של הפרט קדושות הן, ואין לחללן בשום אופן.
בכך, שיח הזכויות הוא מאפיין כולל של הדמוקרטיה. אנו רגילים לשמוע חדשות לבקרים על זכויותיה של האישה, על זכויותיו של הילד ועוד. ובאופן ברור, זכויותיו של הפרט באות על חשבון זכויותיה של החברה בכללותה.
יוסף חיים ברנר, טבע פתגם אשר יוחס לטרומפלדור (שאמר גם הוא משפט דומה): "טוב למות בעד ארצנו". אמרה זו מבטאת באופן ישיר ובולט את חשיבותה של האומה והציבור על פני הפרט. בניגוד לכך, כתב ידידי פרופסור אסא כשר משפט הפוך: "רע למות בעד ארצנו". אכן, דבריו אלו נאמרו בהקשר מסוים, אך עדיין מדובר באמירה חמורה ביותר, המתאימה ביותר להלך הרוח של ערכי הדמוקרטיה – קדושת הפרט וזכויותיו.
בניגוד מוחלט להלך רוח זה, יש לציין את תורתו של קאנט, המבטאת את חשיבות החברה, הציבור. חברי משה פייגלין החל להעלות מעל במת הכנסת שיח חדש של זכויות – זכויות המשפחה. זכויות הפרטים במשפחה – הילד והאישה, מכרסמים למעשה בחסנה הכולל של המשפחה. למעשה, מדובר בתהליך איטי ומתמשך של פירוק המשפחה לפרטים שונים בעלי זכויות נפרדות. ההצעה החדשה באה ומעמידה גוף חדש ואורגני: משפחה.
זהו צעד ביניים בלבד במהלך לו אנו שואפים. לדידנו, יש להגיע לשיח של זכויות האומה, זכויותיו של עם ישראל כעם. אם נגיע לזכות המשפחה, ולזכות השבט – נוכל גם להגיע לזכותו של עם ה'.
אם נתבונן מעט בדפי התנ"ך וההיסטוריה, נלמד שעם ישראל לא התקיים כעם למשך מספר ממושך של דורות. בזמן יהושע וההתנחלות, בזמן השופטים ובזמנו של שמואל – לא היה עם ישראל מאוחד. בזמנו של שאול היה אמור להיות איחוד, אך זה לא הגיע לידי ביטוי מעשי. גם כאשר דוד מולך בחברון, ישנה מלחמה והתנגשות בינו ובין בית שאול – איש בושת.
נקודת הזמן בה הופך עם ישראל ליחידה אחת הוא כאשר דוד כובש את ירושלים. ירושלים, עיר היבוסי, נמצאת בגבות שבין שני השבטים החזקים והיריבים: בנימין, ויהודה. דוד כובש את ירושלים ומחליט למלוך בה, ובכך מאחד את הממלכה לאחת. שני ההפכים, שני היריבים, מתאחדים, כאשר נישואי דוד לבת שאול אמורים להוות חלק ממהלך כולל זה (הגם שנישואין אלו עלו על שרטון בשלב מוקדם).
איחוד זה מחזיר שנים רבות אחורה – לזמנה של פרשת ויגש. בפרשה זו מסכן יהודה את נפשו בכדי להציל את בנימין, ובכך מאחד בין שני האחים. בין זרע יוסף, לבין זרע לאה.
איחוד זה לא החזיק מעמד במשך שנות דור. לאחר מותו של שלמה מתפצלת המלוכה שוב, אך נותר החלום של אותו איחוד. איחוד, אשר תלויה בבניינה של ירושלים.
אותו איחוד מתבצע שוב אחרי דורות רבים, בזמנו של נחמיה. כבר בדור שלפניו היו יהודים בירושלים, והמזבח עמד על כנו. אולם, ירושלים כעיר לא הייתה קיימת. כאשר נחמיה מגיע הוא משקיע עמל ויגיעה מרובים בכדי להקים את העיר על תילה, לחדשה ולמסדה. כאשר הוא צולח במלאכתו, אנו עדים להתחדשות ולאיחוד בעם ישראל, כקדם.
מי שידקדק ימצא כי לאורך הדורות, כאשר כסף עם ישראל לגאולה, לא עומדת ארץ ישראל במרכז. למעשה, היא אפילו איננה מוזכרת. דווקא ירושלים, המקום בו בחר ה', היא זו העומדת במוקד תפילות עמנו לאורך השנים.
כך, אלפים שנה לאחר נחמיה, אנו מגיעים למלחמת השחרור. כאן, עיקר המאמץ של דוד בן גוריון היה סביב ירושלים. בן גוריון הבין את חשיבותה של ירושלים, ועל כן ריכז כוחות מרובים סביבה. גם המאבק על גוש עציון לא עמד בזכות עצמו, אלא בזכות הקשר שלו לירושלים, וכפי שהתנסח מפקד הכוחות בגוש: "תשובתנו נחושה – נצח ירושלים".
אכן, המאמץ של בן גוריון על ירושלים לא התמקד בעיר העתיקה. לזו הוקבצו כוחות מוגבלים, שהביאו לנפילת הרובע לאחר קרב גבורה. במקומה של העיר העתיקה נכבש הר הצופים. באותו מקום הוקמה האוניברסיטה, כסוג של אלטרנטיבה לבית המקדש.
מובלעת זו של הר הצופים נותרה בידנו לאורך התקופה שבין המלחמות. בכל יום הייתה מגיעה שיירה למקום. קו 98 היה מגיע דרך מעבר מנדלבאום, ועושה את דרכו לבית החולים. באחת הפעמים שעברה השיירה, בתאריך ד' ניסן, נתקלה השיירה במארב שהביא לטבח שבעים ושמונה האנשים שבאוטובוס – היא שיירת הע"ח.
אולם, מדינת ישראל המשיכה להחזיק באותה מובלעת, עד למלחמת ששת הימים. גם במלחמה זו מקיפים כוחות מרובים את ירושלים, במלחמה אשר הניסים שבה רבים מספור. חטיבת הצנחנים הונחתה בירושלים, שלא כמתוכנן – רק כיוון שהגיעה שמועה שהר הצופים נכבש. כבר כאשר נשמעה שמועה זו, היה ברור שאיננה נכונה, אולם די היה באיום זה בכדי להפנות את החטיבה לירושלים.
למרות ריבוי הניסים, נראה שיש שני ניסים הגוברים על כל אותם רימונים שלא התפוצצו, הממזערים את כל הכוחות אשר הגיעו ברגע האחרון למקום הנכון בדיוק.
הנס השני שבהם, הוא מעמד תקיעת השופר של הרב גורן בכותל המערבי. ברגע זה, עם ישראל כולו היה עד לתקיעת השופר. בארץ ובתפוצות, בכל מקום – נשמעה תקיעת השופר ברדיו. לרגע אחד, רגע טהור אחד, נראה היה שיש הד כלשהו לאותו שופר אשר שמעו בני ישראל במעמד הר סיני. שוב, עם ישראל כולו ייחד את לבבו לאביו שבשמים, וקיבל עליו עול מלכות שמים.
ההשוואה בין אותו מעמד לבין מעמד הר סיני, קיימת. כמובן שיש פערים רבים, אך השוואה בסיסית ביניהם קיימת. זהו הנס השני.
אולם, הנס הראשון במעלה, נס אשר קשה לתארו, הוא לא אחר מאשר הקמת ממשלת האחדות על רקע המלחמה. קשה לדמיין את בן גוריון ובגין לוחצים ידיים, אחרי שנים כה רבות של יריבות. יריבות, אשר כוללת בין השאר את פרשת אלטלנה, אשר היוותה זיכרון צורב במערכת היחסים שבין השניים.
למרות כל אותם משקעים וזכרונות, הסכימו השניים להתאחד. אחדות, אשר קמה שוב על רקע איחודה של ירושלים.
עיקרה של התורה איננה בפרטים, אלא בעם ישראל כולו. ואחדותו זו של עם ישראל, תלויה באיחודה של ירושלים. אנו נמצאים בערבו של יום ירושלים, בו אנו מציינים את שני הניסים האלו, לצד שאר ניסי המלחמה. בל נשכח את חשיבותו העצומה של איחוד זה בעם ישראל. הנביא (ישעיהו מג) אומר: "וְאַתֶּם עֵדַי נְאֻם יְדֹוָד וַאֲנִי אֵ-ל." (ישעיהו מ"ג, י)
קיומו של ה' איננו תלוי כלל בקיומנו. אולם, קיומו כא-ל, בהחלט תלוי בכך שאנו נהיה עדיו. כביכול, אומר הכתוב, אם לא נהיה עדיו של ה', לא יהיה הוא א-ל. זוהי ירושלים, זהו תפקידה, וזהו כוחה. עיר, שחוברה לה יחדיו.
(הרב יעקב מדן שליט"א. השיחה נאמרה בשבת פרשת בהר ונערכה ע"י אלישע אורון. סיכום השיחה לא עבר את ביקורת הרב. נשלח ע"י ישיבת הר עציון http://etzion.org.il/ כל הזכויות שמורות לישיבה ולרב)