יחס התורה לשחיטת בעלי חיים

הדפסה הדפסה

א. הקדמה

פרשת אמור פותחת בענייני שמירת הקדושה והקודשים: פרק כ"א עוסק בדיני קדושת הכוהנים (איסור טומאה למת, איסורי גילוח קרחה ושריטה, איסורי חיתון ואיסור עבודה לכהן בעל מום); פרק כ"ב עובר לדיני קדושת הקודשים ואכילתם בטהרה. מפסוק י"ז ואילך עוסק הפרק בקדושת הקרבנות. בתחילה מזהירה התורה שלא להקריב קרבן בעל מום ומפרטת את המומים האסורים (פסוקים יז-כה). הקרבת קרבן בעל מום הרי היא זלזול בוטה בקדושת הקרבנות, ולפיכך ההקשר של נושא זה לפרשתנו ברור. מכאן עוברת הפרשה לשני עניינים נוספים הפוסלים את הבהמה להקרבה: א. כאשר גילהּ פחות משמונה ימים[1] (פסוקים כו-כז); ב. איסור שחיטת בהמה ובנה ביום אחד (פסוק כח).

את נושא שמירת קדושת הקרבנות חותמת התורה בהגבלת זמן אכילת בשר קרבן התודה עד הבוקר (פסוקים כט-ל). דין זה נראה לכאורה כחריג, מפני שאיננו עוסק בשמירת קדושת הקרבן אלא בזמן אכילתו. חריגה זו ניתן ליישב ולראותה כהשלמה לדיני אכילת הקודשים שנאמרו בתחילת הפרק. בשר התודה הוא קדשים קלים שנאכל על ידי הבעלים, ולכן דיניו לא הופיעו בין דיני אכילת הקודשים על ידי הכוהנים, אך זהו בשר קרבן ולכן יש תנאים מיוחדים לאכילתו וראוי לדון בהם בפרשת שמירת הקדושה[2].

בשיעור זה נתמקד בדין "אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד".

ב. "אותו ואת בנו" – בחולין או במוקדשין?

גדרי האיסור

וְשׁוֹר אוֹ שֶׂה אֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ לֹא תִשְׁחֲטוּ בְּיוֹם אֶחָד. (ויקרא כ"ב, כח)

מתוך ההקשר של הפרשייה, נראה לכאורה שדין זה עוסק בקרבנות. אולם, בלשון הפסוק אין אזכור מפורש לכך שמדובר בקרבן דווקא: לא נאמר 'אותו ואת בנו לא תקריבו ביום אחד', אלא רק "לא תשחטו", ולולא ההקשר של הפסוק ניתן היה להבין שמדובר על כל שחיטה, כלומר גם על שחיטת חולין. ואכן, חכמים למדו להלכה שאיסור "אותו ואת בנו" נוהג גם בחולין:
אותו ואת בנו נוהג בין בארץ בין בחו"ל, בפני הבית ושלא בפני הבית, בחולין ובמוקדשין.
…תנו רבנן: מנין לאותו ואת בנו שנוהג במוקדשין? – תלמוד לומר: "שור או כשב או עז כי יולד", וכתיב בתריה [אחריו]: "ושור או שה אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד", לימד על אותו ואת בנו שנוהג במוקדשין. ואימא [ושמא תאמר]: במוקדשין אִין [כן], בחולין לא? – "שור" הפסיק הענין. ואימא: בחולין אִין, במוקדשין לא? -כתיב: "ושור" – וי"ו מוסיף על ענין ראשון. (חולין עח, א)

חז"ל למדו מתוך הפסוקים שדין "אותו ואת בנו" נוהג גם בחולין וגם במוקדשים: הוא נוהג במוקדשים מפני שהוא נכתב סמוך לדין גיל הקרבן, ומחובר לדין זה על ידי ו' החיבור: "… ומיום השמיני והלאה ירצה לקרבן… ושור או שה אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד". מאידך, האיסור נוהג גם בחולין, מפני שיש לדין זה פתיחה עצמאית – "ושור או שה" – ולכן הוא אינו מחובר לגמרי לדין הקודם ויכול לעמוד גם בפני עצמו.[3]

לאור דרשת חז"ל זו, עלינו לברר מדוע אם כן איסור "אותו ואת בנו" מוזכר דווקא כאן, בתוך דיני הקרבנות?

ניתן להסביר זאת בשתי דרכים:

א.   עיקרו של הדין הוא בקרבנות, אך הוא הורחב לכל שחיטה.

ב.   עיקרו של הדין הוא בכל שחיטה, והוא נכתב דווקא כאן מסיבה מסוימת.

השיטה הראשונה מאוד הגיונית, שהרי הדין נכתב בתורה כחלק מדיני הקרבנות, ואינו מופיע שוב במקום אחר, ולכן יש הגיון רב בהבנה שעיקר מהותו של הדין הוא בקרבנות. אך דבר זה גופו דורש הסבר: מדוע עיקר הדין, שלא לשחוט אותו ואת בנו ביום אחד, נכתב לגבי קרבנות; ומדוע אף על פי כן הוא שייך גם בחולין.

אנושיות הבהמה

רש"ר הירש הסביר את טעמו של האיסור כדין שעיקר מהותו בקרבנות, ואלו הם דבריו:
…כל הדרישות האלה מצטרפות למושג אחד: יחס האם של הבהמה לוולדה. סבורים אנחנו שנוכל להעז ולומר: מושג זה תופס אותה בחינה של בהמה שיש בה משום התחלה של התקרבות לאופיו של האדם. אנוכיות, אהבה עצמית ודאגה לצרכי עצמה – הן הן המניע העז המפעיל את חיי הבהמה. הקרבה עצמית לצורך קיומו של הזולת ודאגה מתמסרת לשלומו – הן המתגלות ברחמי האם של הבהמה בשעת הלידה והטיפול בוולד. והן תחילת ההתרוממות לאותה שכחה עצמית המאפיינת את אהבת האדם… אל יטושטש אותו זכר של מידה אנושית, אלא יובלט תוך כדי התחשבות בו. יושם אליו לב באותה בהמה המייצגת בקרבן את חזונו המוסרי של האדם. אותו זכר של מידה אנושית מכשיר את הבהמה לייצוג זה. והצורך וההתחשבות במידה זו מאפיינים את מושג הקרבן היהודי: תכליתו היחידה היא קידומו המוסרי של האדם… ההתחשבות בבחינות האנושיות של הבהמה היא היסוד של דין "אותו ואת בנו".

לדעת הרש"ר הירש, מכיוון שתכלית הקרבנות היא להעלות את מוסריות האדם, לכן בזמן הקרבת הקרבן אסור לגדוע את התכונה האנושית שהבהמה סיגלה לעצמה תוך כדי התעלות על טבעה – הקרבה עצמית למען הזולת. יתירה מזו, בעת ההקרבה, על האדם המקריב לדמות את עצמו כאילו הוא עצמו עומד ומוקרב[4], ולפיכך עליו להבליט את ההקרבה העצמית של האֵם לבנה, ובוודאי שלא להפקיעו על ידי ההקרבה. לכן אסרה התורה להקריב "אותו ואת בנו" ביום אחד, כדי להדגיש את הקשר המשפחתי והמסירות המרוממת של האם לבנה.

אם כך, מדוע גם בשחיטת חולין אסור לשחוט אותו ואת בנו ביום אחד? ממשיך הרש"ר הירש ומסביר:
אך דין זה נוהג גם בחולין, בשעת הכנת סעודה רגילה של בשר, ללמדנו ששולחנו של יהודי דומה למזבח מבחינת תכליתו המוסרית. והואיל ורק שחיטה אסורה ולא נחירה וכל המתה אחרת, הרי מוכח שהאיסור איננו מחמת רחמנות כדי לחוס על רגשות הבהמה וכדומה. אלא זה טעמו של דבר: שעה שאנו הופכים חיי בהמה למזוננו נזכור את רעיון האנושיות, באותו רגע שבו היננו מייעדים בהמה להתבולל בעצמיותנו.

לפי הרש"ר הירש, איסור "אותו ואת בנו" הוא בעל משמעות מיוחדת לגבי הקרבנות, ולכן הוא נכתב כחלק מדיני הקרבנות. אולם, אכילת חולין של יהודי צריכה להידמות במידה מסוימת להקרבת קרבן, לכן גם באכילת חולין יש משמעות לאיסור זה, בהזכרת תכונות הבהמה (אהבה ומסירות) הדומות לתכונות האדם, ולכן האיסור נוהג גם בחולין[5].

ג. היתר שחיטת חולין

במדבר – שחיטה רק לקרבנות

ייתכן שאפשר לתת הסבר נוסף למקומו של דין זה כחלק מדיני הקרבנות. בפרשת "אחרי מות" נאמר: אִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יִשְׁחַט שׁוֹר אוֹ כֶשֶׂב אוֹ עֵז בַּמַּחֲנֶה אוֹ אֲשֶׁר יִשְׁחַט מִחוּץ לַמַּחֲנֶה: וְאֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא הֱבִיאוֹ לְהַקְרִיב קָרְבָּן לַה' לִפְנֵי מִשְׁכַּן ה' דָּם יֵחָשֵׁב לָאִישׁ הַהוּא דָּם שָׁפָךְ וְנִכְרַת הָאִישׁ הַהוּא מִקֶּרֶב עַמּוֹ. (ויקרא י"ז, ג-ד)

לפי פסוקים אלה, נאסר על בני ישראל לשחוט ולאכול בשר ללא הקרבת קרבן – שחיטה ללא הקרבת הבהמה לקרבן נחשבת כשפיכת דם; אדם שרוצה לאכול בשר צריך להביא קרבן שלמים, ואחרי ההקרבה הוא מקבל חלק מהבשר לאכילה, נמצא שלפי דין זה לא קיימת מציאות של שחיטת חולין, אלא רק שחיטת קודשים. מתי הותרה שחיטת חולין?

שחיטת חולין – רק בארץ ישראל

כִּי יַרְחִיב ה' אֱ‑לוֹהֶיךָ אֶת גְּבוּלְךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ וְאָמַרְתָּ אֹכְלָה בָשָׂר כִּי תְאַוֶּה נַפְשְׁךָ לֶאֱכֹל בָּשָׂר בְּכָל אַוַּת נַפְשְׁךָ תֹּאכַל בָּשָׂר: כִּי יִרְחַק מִמְּךָ הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱ‑לוֹהֶיךָ לָשׂוּם שְׁמוֹ שָׁם וְזָבַחְתָּ מִבְּקָרְךָ וּמִצֹּאנְךָ אֲשֶׁר נָתַן ה' לְךָ כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִךָ וְאָכַלְתָּ בִּשְׁעָרֶיךָ בְּכֹל אַוַּת נַפְשֶׁךָ. (דברים י"ב, כ-כא)

בפסוקים אלה מתואר שאכילת "בשר תאוה", כלומר בשר חולין, היא אילוץ הנובע מריחוק מקום המגורים ממקום המקדש. אילוץ זה לא היה קיים במדבר, מפני שמחנה ישראל היה סמוך למשכן, והתורה צפתה את קיומו לפני הכניסה לארץ, בטרם "ירחיב ה' את גבולך", ו"ירחק ממך המקום אשר יבחר ה'"[6]. כל זמן ששהו ישראל במדבר נאסר עליהם לאכול משחיטת חולין, ורק שחיטת קרבנות הותרה, כדברי רש"י שם:
אבל במדבר נאסר להם בשר חולין, אלא אם כן מקדישה ומקריבה שלמים. (רש"י דברים י"ב, כ)

כלומר, במדבר כל דיני השחיטה שנאמרו לישראל במדבר היו למעשה חלק מדיני קרבנות[7]; בארץ הותרה שחיטת חולין, ואז הורחבו דיני השחיטה וחלו גם על שחיטת חולין.

כעת מובן מדוע דין "אותו ואת בנו" איננו מופיע ביחס לבשר חולין אלא רק ביחס לקרבנות. לפי הדברים שראינו, דין זה מופיע כחלק מדיני קרבנות כי לא הייתה בזמן הציווי עליו שחיטה אחרת; לימוד הגמרא שדין זה שייך גם בשחיטת חולין מתייחס למצב שנוצר לאחר הכניסה לארץ.

ד. האם רחמנות היא הטעם לאיסור?

צער בעלי חיים ורחמנות

מה הטעם לאסור שחיטת "אותו ואת בנו" ביום אחד?

לכאורה נראה שהטעם הוא רחמנות, וכך מסביר הרמב"ם:
וכן נאסר לשחוט אותו ואת בנו ביום אחד, סייג והרחקה, שמא ישחט מהם הבן לפני האם, כי צער בעלי החיים בכך גדול מאד, כי אין הבדל בין צער האדם בכך ובין צער שאר בעלי חיים, כי אהבת האם וחנינתה על הבן אינו תוצאה של הגיון אלא פעולת הכח המדמה המצוי ברב בעלי החיים כמציאותו באדם… (מורה נבוכים, מאמר ג', פרק מח)

לפי הרמב"ם, איסור "אותו ואת בנו" הוא תולדה והרחבה של האיסור לשחוט את הבן לעיני אמו, שטעמו הוא כדי שלא לגרום לאם צער גדול על הריגת בנה. כלומר, האיסור הוא בגלל רחמי ה' על ברואיו. רעיון זה מופיע גם במדרש:
ולמה התינוק נימול לשמונה ימים? שנתן הקב"ה רחמים עליו להמתין לו עד שיהא בו כחו, וכשם שרחמיו של הקב"ה על האדם כך רחמיו על הבהמה. מנין? שנאמר: "ומיום השמיני והלאה ירצה לקרבן" ולא עוד, אלא שאמר הקב"ה: "אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד". וכשם שנתן הקב"ה רחמים על הבהמה כך נתמלא רחמים על העופות, מנין? שנאמר (דברים כ"ב, ו): "כי יקרא קן צפור לפניך". (דברים רבה ו', א, ד"ה "כי תצא")

לפי מדרש זה, איסור שחיטת אם ובנה ביום אחד נובע מרחמיו של ה' על כל ברואיו. המדרש מזכיר גם את המצווה הסמוכה ל"אותו ואת בנו", מצוות הקרבת בהמה מהיום השמיני ואילך. שתי המצוות הסמוכות זו לזו עוסקות ביחסים שבין אם ובנה, והטעם של שתיהן הוא רחמיו של הקב"ה על הבהמה[8].

מצווה נוספת נזכרת במדרש כמצווה הנובעת מרחמי ה' על כל מעשיו – מצוות שילוח הקן. מדרשים רבים נוספים קושרים בין מצוות שילוח הקן ובין איסור "אותו ואת בנו" כשתי מצוות המסמלות את רחמיו של הקב"ה, לדוגמא מדרש תנחומא:
"ושור או שה אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד". זה שאמר הכתוב: "יודע צדיק נפש בהמתו" וגו'[9] (משלי י"ב, י), זה הקב"ה, שאמר "לא תקח האם על הבנים" (דברים כב, ו); "ורחמי רשעים אכזרי" (משלי שם) זה סנחריב, שכתיב בו "אם על בנים רוטשה" (הושע י', יד).
דבר אחר: "יודע צדיק" זה הקב"ה, שאמר "ושור או שה, אותו ואת בנו" (ויקרא כ"ב, כח) וגו', "ורחמי רשעים אכזרי", זה המן, שכתיב בו "להרג ולאבד" וגו' (אסתר ג', יג). (מדרש תנחומא, פרשת אמור, סימן י"ח)

ואכן, נראה שיש דמיון בין מצוות שילוח הקן לבין איסור "אותו ואת בנו" –  בשתיהן מדובר באם ובנה, בשתיהן האיסור הוא בלקיחתם, ובשתיהן נראה שהאיסור נובע מטעמי רחמנות.

חינוך האדם

הרמב"ן חלק על הרמב"ם, ולטענתו טעם שתי המצוות הללו איננו רחמנות של ה' על בעלי החיים:
"כי יקרא קן צפור לפניך"… שלא חס הא‑ל על קן צפור ולא הגיעו רחמיו על אותו ואת בנו, שאין רחמיו מגיעין בבעלי הנפש הבהמית למנוע אותנו מלעשות בהם צרכנו, שאם כן היה אוסר השחיטה. אבל טעם המניעה ללמד אותנו מדת הרחמנות ושלא נתאכזר. כי האכזריות תתפשט בנפש האדם, כידוע בטבחים שוחטי השורים הגדולים והחמורים שהם אנשי דמים זובחי אדם אכזרים מאד… והנה המצות האלה בבהמה ובעוף אינן רחמנות עליהם, אלא גזירות בנו להדריכנו וללמד אותנו המדות הטובות… (רמב"ן, דברים כ"ב, ו)

הרמב"ן אינו מקבל את הרעיון שה' ציווה עלינו לשלח את הציפור ואסר לשחוט אם ובנה ביום אחד מתוך רחמים על הבהמה. לדעתו, מטרת המצוות היא לחנך את האדם, וגם שילוח הקן ו"אותו ואת בנו" מטרתן חינוך האדם. אמנם, גם הרמב"ן מסכים שביסוד מצוות אלו עומדת מידת הרחמים, אך עיקרם הוא לא רחמי ה' על הבהמה, אלא עיקרם הוא לחנך את האדם לרחם ולא להיות אכזרי.

גם הרשב"ם פירש באופן דומה בפירושו לשילוח הקן:
כבר פירשתי ב"לא תבשל גדי בחלב אמו" וכן ב"אותו ואת בנו" שדומה לאכזריות ורעבתנות לקחת ולשחוט ולבשל ולאכול אם ובנים יחד. (רשב"ם, דברים כ"ב, ו)

הרשב"ם מוסיף גם את איסור בישול גדי בחלב אמו, וטוען ששלושת האיסורים האלה, האוסרים לאדם לקחת אם ובנים יחד, מחנכים את האדם לבל יתאכזר לבעלי החיים ולרסן את רעבתנותו[10].

אחת מהטענות של הרמב"ן כנגד דברי הרמב"ם היא שאילו הטעם היה כדי למנוע צער מבעלי החיים, הייתה התורה אוסרת להורגם כלל. אמנם לשיטת הרמב"ן, התורה אינה באה למנוע את צער הבהמה אלא לחנך את האדם, ולכן די בכך שהן ממַזְעֵרות את האכזריות, ומַפנות את תשומת ליבו של האדם לתקן את מידותיו. אמנם גם לאחר קיום מצוות התורה נשארת איזו שהיא מידה של אכזריות במעשה: וכי איזו רחמנות היא לשלח את האם מהקן בזמן שהיא דוגרת על הביצים[11]? ואיזו רחמנות היא להשאיר אֵם בחיים כששוחטים את בנה, או כשמשאירים בן בחיים ללא האם?[12]. למרות זאת, מדרשים ומפרשים רבים מתייחסים לשילוח הקן ולאיסור "אותו ואת בנו" כמצוות המבטאות רחמים או מחנכות לרחמים, שהרי גם אם לא כל הפרטים מתאימים[13], הטעם הכללי והתחושה האישית בעת קיום המצווה הם של רחמים.

ה. הגבלת השחיטה

טעם האיסור – איסור הכחדת המין

הרמב"ן, בפירושו המצוטט לעיל, נותן טעם נוסף למצוות אלו[14]:
…שלא יתיר הכתוב לעשות השחתה לעקור המין אף על פי שהתיר השחיטה במין ההוא. והנה ההורג האם והבנים ביום אחד או לוקח אותם בהיות להם דרור לעוף כאלו יכרית המין ההוא.

לפי דברי הרמב"ן, אמנם ה' התיר לאדם לאכול בשר, אך אכילה זו צריכה להיות בגבולות סבירים: אסור לאדם לשחוט בעלי חיים באופן הגורם להכחדתם. הריגת אב ובנו ביום אחד ולקיחת אם ובנים יחד מסמלת הכרתה של המשפחה, אך כאשר משאירים מישהו מהמשפחה – מאפשרים את המשך קיומה. על ידי קיום מצווה זו האדם צריך להיזכר שאמנם ניתנו לו בעלי החיים לאכילה, אך עליו להגביל את עצמו באכילה זו: בעלי החיים אינם קניינו, אלא הם ברואי ה', וה' מעוניין בקיומם. לכן, אסור לאדם להכרית את בעלי החיים, וכסמל לדבר נאסר לו לשחוט "אותו ואת בנו" ביום אחד.

על האדם לשים גבול להיתר השחיטה, כדי להשאיר קיום לעולם וכדי ללמוד את מידת הענווה: עליו לדעת שהעולם איננו בבעלותו ואין הוא יכול לעשות בו כרצונו, ונאסר עליו להשחית את העולם:
בשעה שברא הקב"ה את אדם הראשון נטלו והחזירו על כל אילני גן עדן ואמר לו ראה מעשי כמה נאים ומשובחין הן וכל מה שבראתי בשבילך בראתי, תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי… (קהלת רבה, ז', א, ד"ה "ראה")

אכילת בשר חולין כמצב לא אידיאלי

בראשית בריאת האדם, ניתנו לו לאכילה רק הצמחים:
הנה נתתי לכם את כל עשב… ואת כל העץ… לכם יהיה לאכלה. (בראשית א', כט)

בעלי החיים לא ניתנו לאכילת אדם הראשון. המצב הראשוני האידיאלי של העולם הוא המצב שבו אדם אינו אוכל בעלי חיים; אמנם הוא שולט בהם – "ורדו בדגת הים ובעוף השמים ובכל חיה הרומשת על הארץ" (שם, כח) אך אין לו רשות לשחטם ולאכלם. למרות זאת, מתוך סיפור קין והבל ניתן ללמוד ששחיטת בהמה לצורך קרבן הייתה מותרת כבר מימי בראשית, שהרי הבל הקריב לה' וה' שעה למנחתו (בראשית ד', ד), וגם נח הקריב קרבנות (שם ח', כ). מכאן ניתן ללמוד שיש הבדל מהותי בין שחיטה לצורך אכילה לבין שחיטה לצורך קרבן: שחיטה לצורך קרבן היא דבר מותר ואף חיובי, ולכן אפשרות זו קיימת כבר מימי בראשית. הקרבן הוא נתינה לה', וכל משמעותו היא שאנו מכירים בשליטתו של ה' עלינו, ולכן אין בקרבן בעיה של השתלטות האדם על הטבע. כמו כן, הקרבן אינו נחשב כשפיכת דם, מפני שהאדם איננו עושה זאת לצורך עצמו, אלא לצורך גבוה.

בשלב מאוחר יותר הותר האדם באכילת בשר[15]:  כל רמש אשר הוא חי לכם יהיה לאכלה כירק עשב נתתי לכם את כל.  (בראשית ט', ג)

למרות שהותר לאדם לאכול בשר בעלי חיים, ההיתר הוגבל. חלק מההגבלות תקפות גם לכל בני נח (אבר מן החי), אך רוב ההגבלות מיוחדות לעם ישראל. קדושתם הייחודית של ישראל תובעת מהם מוסריות ייחודית, ומשום כך עליהם להגביל את עצמם יותר בהריגת ואכילת בעלי חיים. בראשיתו של עם ישראל, במדבר, לא הותר לישראל כלל לאכול בשר חולין. כפי שהזכרנו, במדבר, אדם שרצה לאכול בשר היה צריך להביא אותו קודם כל כקרבן, כך שהשחיטה הייתה לצורך קרבן, ורק כך היא הותרה (ויקרא י"ז). שחיטת בעלי חיים לצורך אכילה סתמית הייתה נחשבת במדבר כשפיכת דם:
אִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יִשְׁחַט שׁוֹר אוֹ כֶשֶׂב אוֹ עֵז …דָּם יֵחָשֵׁב לָאִישׁ הַהוּא דָּם שָׁפָךְ (ויקרא י"ז, ג-ד)[16]

מבחינה זו, המצב במדבר היה דומה למצב בימי בראשית[17]. לאחר הכניסה לארץ הותרה אכילת בשר, אך גם להיתר זה יש הגבלות מסוימות, המזכירות לאדם את גבולות שליטתו, ואת היחס הראוי לבעלי החיים, בעלי הנפש.

איסור "אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד" הוא אחת מן המגבלות על שחיטת בעלי החיים, המזכירה לאדם את גבולות שליטתו בבעלי החיים, ואת העובדה שאף בעלי החיים הם בעלי נפש, ולמרות שאנו אוכלים אותם ראוי לשים לב לכך.

ו. סיכום

הזכרנו שני טעמים למצוות שילוח הקן ו"אותו ואת בנו":

הטעם הראשון (והנפוץ יותר) הוא הרחמנות. מצוות שילוח הקן ומצוות "אותו ואת בנו", לפי רוב המפרשים, מסבות את תשומת ליבנו לכך שבעלי החיים הם בעלי נפש והם מרחמים על צאצאיהם, ולכן אנו אמורים לחוש כלפיהם רגש של רחמים בגלל היותם בעלי נפש[18].
הטעם השני הוא הגבלת השחיטה. שחיטת אם ובנה ביום אחד מסמלת את הכרתת המשפחה. על האדם להכיר שבעלי הנפש אינם נתונים לשליטתו המוחלטת, ואין לו רשות להכריתם.

שני הטעמים קשורים זה לזה:
מכיוון שבעלי החיים הם בעלי נפש, מלכתחילה לא ראוי לאכלם כלל. בעקבות שנויים שחלו באדם ובעולם הותרה לבני האדם אכילת בעלי החיים, אך ברור שהיא איננה אידיאלית: אכילת בעלי החיים אמנם הותרה, אך על האדם לזכור תמיד שבעלי החיים הם בעלי נפש, ולכן עליו להרגיש רחמים כלפיהם, וכן עליו להגביל את שחיטתם ולא להכריתם.

(הרבנית שרון רימון. נשלח ע"י ישיבת הר עציון http://etzion.org.il// כל הזכויות שמורות לרבנית ולישיבה)

——————————————

[1].    מלבד ההקשר הכללי, של כשרות הבהמה לקרבן, ניתן למצוא זיקה מובהקת בין דין זה לאיסור הקרבן בעלי מומים שהוזכר לפני כן – זאת לפי הפרשנים שביארו את טעמו של דין זה מפני שעד גיל שמונה ימים הוולד עדיין אינו מושלם, או שיש חשש שימות. לפי פרשנים אלו ניתן לדמות בהמה זו שטרם בגרה לבעלת מום, אף שהוא זמני.
אומנם יש שפירשו את טעמו של איסור זה מטעמי רחמנות: לאחר הלידה הוולד והאם קשורים וזקוקים זה לזה, ואין להפריד ביניהם. לפי פרשנים אלו, דין זה מתקשר דווקא לדין המובא בפסוק שלאחריו – "אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד", וכפי שיבואר לקמן.

[2].    קשרים אחרים מצאנו בדברי ספורנו וב'העמק דבר' (ויקרא כ"ב, כז).

[3].    על הקשר הכפול של פרשיית "שור או כשב או עז כי יוולד" לדיני הזהירות בקדושת הקרבן מחד גיסא, ולדין "אותו ואת בנו" מאידך גיסא – עמדנו כבר בהערה 1, בבירור טעם הדין.

[4].    כפי שכתב הרמב"ן (ויקרא א', ט):
כי בעבור שמעשי בני אדם נגמרים במחשבה ובדבור ובמעשה, צוה השם כי כאשר יחטא יביא קרבן, יסמוך ידיו עליו כנגד המעשה, ויתודה בפיו כנגד הדבור, וישרוף באש הקרב והכליות שהם כלי המחשבה והתאוה, והכרעים כנגד ידיו ורגליו של אדם העושים כל מלאכתו, ויזרוק הדם על המזבח כנגד דמו בנפשו, כדי שיחשוב אדם בעשותו כל אלה כי חטא לאלהיו בגופו ובנפשו, וראוי לו שישפך דמו וישרף גופו לולא חסד הבורא שלקח ממנו תמורה וכפר הקרבן הזה שיהא דמו תחת דמו, נפש תחת נפש, וראשי אברי הקרבן כנגד ראשי אבריו, והמנות להחיות בהן מורי התורה שיתפללו עליו וקרבן התמיד, בעבור שלא ינצלו הרבים מחטוא תמיד ואלה דברים מתקבלים מושכים את הלב כדברי אגדה.

[5].    ביטוי הלכתי לעיקריותו של דין "אותו ואת בנו" בקודשים ניתן אולי לראות במקרה שכבר עברו על האיסור ושחטו אב ובנו ביום אחד. לגבי קודשים אומרת התוספתא (מסכת קרבנות פ"ט ה"ב): אותו ואת בנו שעלו לגבי מזבח – ירדו, שאין המזבח מקדש אלא את הראוי לו.
לעומת זאת, הרמב"ם פוסק בהלכות שחיטה (יב, א): השוחט אותו ואת בנו ביום אחד – הבשר מותר באכילה והשוחט לוקה.

[6].    ייתכן שמאחרי הסבר 'טכני' זה עומדת תפיסה מהותית לגבי אכילת הבשר: באופן מהותי לא ראוי לאכול בשר ללא הקרבתו לקרבן, כיוון ששחיטת בהמה לשם תאוות חולין נחשבת כשפיכת דם (רצח), כפי שנאמר (ויקרא י"ז, ד): "דם יחשב לאיש ההוא דם שפך". לעומת זאת, הקרבת קרבן היא דבר ראוי, ולכן הדרך היחידה לאכילת בשר היא על ידי הקרבתו כקרבן שלמים. עם הכניסה לארץ עובר עם ישראל להנהגה טבעית. בהנהגה טבעית לא נדרש האדם לגשת לבית המקדש בכל אכילת בשר, והוא רשאי לאכול ישירות מן הטבע ואף מן החי; אולם, התורה מדגישה שיש בכך פגם: "כי תאווה נפשך לאכול בשר בכל אוות נפשך תאכל בשר… ואכלת בשעריך בכל אוות נפשך" – התורה חוזרת ומדגישה את המילה תאווה, שמופיעה בדרך כלל בהקשר שלילי, ללמדנו ששחיטת חולין איננה רצויה. עם זאת, התורה לא אסרה זאת לגמרי בארץ ישראל, והסתפקה בהצבת סייגים בדמות הלכות שחיטה ואיסור "אותו ואת בנו", כדי לציין את חוסר השלמות שבכך.

אולם ה'חזקוני' (י"ז, ד) מבאר את ההבדל בין תקופת המדבר לתקופת ארץ ישראל באופן שונה. לדבריו במדבר הותר רק בשר קודשים כדי "להרגילם שימשכו ידיהם מעבודת כוכבים, כמו שמפרש והולך: 'ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים' שהיו שטופים בהם במצרים וצוה עכשיו שיעשו חולין שלהם שלמים".

לפי ה'חזקוני', אכילת בשר חולין איננה בעיה כשלעצמה, אלא שבתקופת המדבר הדבר נאסר על ישראל כ'תקופת גמילה' מן השעירים שהיו זובחים לאלילים במצרים. ולאחר תקופת הגמילה במדבר, כאשר נכנסו ישראל לארץ, חזר היתר אכילת החולין לקדמותו.

בנושא היתר אכילת חולין נעסוק בהרחבה בהמשך.

[7].    הרמב"ם (הלכות שחיטה ד', יז-יח) צמצם את ציווי המדבר רק לגבי שחיטה כשרה:
כשהיו ישראל במדבר לא נצטוו בשחיטת החולין אלא היו נוחרין או שוחטין ואוכלין כשאר האומות ונצטוו במדבר שכל הרוצה לשחוט לא ישחוט אלא שלמים שנאמר "איש איש מבית ישראל אשר ישחט שור וגו' ואל פתח אהל מועד וגו' למען אשר יביאו וגו' וזבחו זבחי שלמים לה' וגו'". אבל הרוצה לנחור ולאכול במדבר היה נוחר. ומצוה זו אינה נוהגת לדורות אלא במדבר בלבד בעת היתר הנחירה ונצטוו שם שכשיכנסו לארץ תאסר הנחירה ולא יאכלו חולין אלא בשחיטה וישחטו בכל מקום לעולם חוץ לעזרה שנאמר כי ירחיב ה' אלהיך את גבולך וגו' וזבחת מבקרך ומצאנך אשר נתן ה' אלהיך וגו' וזו היא המצוה הנוהגת לדורות לשחוט ואחר כך יאכל.

ומקור המחלוקת בספרי (פסקה עה) ובגמרא בחולין (טז, ב).

[8].    לפי זה, אפשר אולי להסביר את מיקומה של מצוות "אותו ואת בנו": לאחר מצוות הקרבת בהמה מגיל שמונה ימים ואילך, נזכרה מצווה נוספת העוסקת בשחיטה וטעמה רחמנות על אם ובנה. על פי כיוון זה, אין קשר מהותי בין מצווה זו לדיני הקרבנות דווקא, אלא היא נזכרה כאן אגב המצווה הקודמת.

[9].    "יודע צדיק נפש בהמתו, ורחמי רשעים אכזרי".

[10].   ראו גם ראב"ע לשמות כ"ג, יט.

[11].   לפי חלק מהדעות יש מצווה לשלח את הציפור גם כאשר האדם איננו זקוק לביצים (ברכי יוסף יו"ד רצב ס"ק ו', חוות יאיר סימן סז). אולם, רבים מהאחרונים סוברים ששילוח הקן שאין מצווה לחזר אחר קיום מצווה זו, ורק המעוניין בביצים מחויב בה (רבנו בחיי לדברים כ"ב,ז; חתם סופר או"ח ק'; וחזון איש יו"ד קעה). הרמב"ם לא התייחס לסוגייה זו, וייתכן שהוא סובר כמו האחרונים, שאין מצווה לשלח את הקן ללא צורך.

[12].   לגבי שילוח הקן אומרת המשנה (ברכות ה, ג) כך:
האומר "על קן צפור יגיעו רחמיך", "ועל טוב יזכר שמך", "מודים מודים" – משתקין אותו.
אחת הסיבות שהובאה בגמרא (ברכות לג, ב) לכך שמשתקים את האומר "על קן ציפור יגיעו רחמיך" היא: מפני שעושה מדותיו של הקב"ה רחמים, ואינן אלא גזירות.

משנה זו מעוררת דיונים רבים בקשר לטעמי מצוות בכלל ולשילוח הקן בפרט, אך אין כאן המקום להאריך. (בקצרה רק נזכיר, שדברי הרמב"ן שהובאו לעיל מבוססים על דברי הגמרא הללו, כאשר הרמב"ן מפרש את המונח "רחמים" כעניין אובייקטיבי, רחמי ה' על הבהמה, ואת המונח "גזרות" כעניין סובייקטיבי, חינוך האדם).

[13].   למשל: חלוּת האיסור על שחיטה כשרה בלבד (משנה חולין ה, ב; רמב"ם הל' שחיטה יב, ג).

[14].   ובדומה כתב גם בעל ספר החינוך (מצוה רצד):  שהאדם יתן אל לבו כי השגחת הקב"ה על כל מיני בעלי חיים בכלל שיתקיימו לעולם, ע"כ לא יבטל מין מהמינים לגמרי כל ימי עולם. ולכן נמנעים מלכלות האילן וענפיו ביחד, לרמז זה. ובהמשך הביא את טעמו של הרמב"ם: ועוד נוכל לומר בענין על צד הפשט כמו כן, שהוא לקבוע כנפשנו מדת החמלה ולהרחיק מדת האכזריות שהיא מדה רעה, ולכן, אף על פי שהתיר לנו האל מיני בעלי חיים למחייתנו צונו לבל נהרוג אותו ואת בנו ביחד, ולקבוע בנפשנו מדת החמלה.

[15].   היתר אכילת בשר בא כנראה בעקבות שינויים רוחניים ופיזיים שחלו בעולם; עיינו במפרשים בבראשית פרק ט'.

[16].   פסוק זה מזכיר את הפסוק בבראשית: "שופך דם האדם באדם דמו ישפך כי בצלם א‑לוהים עשה את האדם". התורה מקבילה בין שפיכת דם הבהמה לשפיכת דם האדם. בדברים י"ב (כא-כג) התורה אמנם מתירה אכילת חולין בארץ, אך אוסרת לאכול את הדם, בנימוק שהדם הוא הנפש: "כִּי יִרְחַק מִמְּךָ הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ לָשׂוּם שְׁמוֹ שָׁם וְזָבַחְתָּ מִבְּקָרְךָ וּמִצֹּאנְךָ אֲשֶׁר נָתַן ה' לְךָ כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִךָ וְאָכַלְתָּ בִּשְׁעָרֶיךָ בְּכֹל אַוַּת נַפְשֶׁךָ… רַק חֲזַק לְבִלְתִּי אֲכֹל הַדָּם כִּי הַדָּם הוּא הַנָּפֶשׁ וְלֹא תֹאכַל הַנֶּפֶשׁ עִם הַבָּשָׂר".
אמנם האדם הוא בעל מדרגה גבוהה מן הבהמה, אך עם זאת גם לבהמה יש נפש, והדם הוא המסמל את הנפש לכן אסור לאכלו, ולכן הריגת בהמה במדבר שלא לצורך קרבן נחשבת כשפיכת דם.

[17].   לפי הזוה"ק, בני דור המדבר לא נכנסו לארץ דווקא בגלל מעלתם הגבוהה וקשרם לעלמא עילאה (ח"א כא-כב).

[18].   גם דברי הרש"ר הירש, שהובאו בתחילת השיעור, מתקשרים לטעם זה. לפי דבריו, בזמן אכילת בעלי חיים עלינו להיות מודעים לתכונותיהם הדומות לתכונות אנושיות, כגון: דאגתם לצאצאיהם.

דברי תורה נוספים בקטגוריות של דבר תורה זה
  • מיהו המקושש?
  • "בסוכות תשבו שבעת ימים כל האזרח בישראל ישבו בסכת" (כג, מב)
  • "אמור אל הכהנים בני אהרן" – הזהרת הגדולים על הקטנים
  • כהן גדול וכהן הדיוט
  • דבר תורה לפרשת אמור
  • דורו של דוד ודורו של אחאב
  • אמור ואמרת
  • https://www.vorts.co.il/wp-content/uploads/MagenDavidS1-e1367510016159.jpg לחצו כאן כדי להוריד את המודעה של וורטס! (230KB)
    רוצים לעזור? הורידו את הקובץ, הדפיסו ותלו על לוח מודעות ציבורי ליד בית הכנסת או בית הספר במקום מגוריכם, ועזרו לנו להפיץ את דבר קיומו של האתר לאנשים נוספים.