למה קדמה פרשת משפטים לפרשיות המשכן

הדפסה הדפסה

א. "מי יִשְכֹּן בהַר קָדְשֶךָ"?[1]

פרשיות המשכן, הקרבנות והטהרה, תופסות מקום מרכזי בתורה. הן משתרעות על פני המחצית השנייה של ספר שמות והמחצית הראשונה של ספר ויקרא (וכן תחילת ספר במדבר). הרושם הוא, שעבודת הקרבנות והטהרה היא מרכז עולמה של תורה, ובלעדיה אין לנו תורה שלמה כלל.

אולם, בדברי הנביאים, משמואל דרך ירמיהו ועד מזמורי תהילים, מתקבל רושם אחר לגמרי. לפי רושם זה, רק מי שראוי מבחינה מוסרית לעלות בהר ה' ולשכון בהר קדשו, ה' רוצה בו. אין ה' חפץ בעולות וזבחים ואין לו צורך בקרבנות. וודאי, שקרבנות של אנשים בלתי ראויים מבחינה מוסרית הם חילול הקודש, וגורמים לסילוק השכינה.

במבט שטחי יש פער תהומי ביחס אל הקודש והמקדש בין מצוות התורה לבין מוסר הנביאים והמזמורים. מתוך פער זה נדמה כאילו התורה חוגרת שק על החלל הנורא של היעדר המקדש מאז החורבן, ואילו מוסר הנביאים והמזמורים מעדיף מקדש חרב על מקדש מחולל בהשחתה מוסרית.

ברם, עיון מעמיק בפרשת משפטים, ובעיקר במשפט המוחלט המהווה הקדמה מהותית לפרשיות המשכן, חושף משמעות אחרת. איסורי שמועת שווא, נתינת יד לרשע, איסורי שוחד והטיית משפט הם תנאים מוקדמים. רק ציבור שעומד במבחנים המוסריים של פרשת משפטים, ראוי לעלות אל הקודש. רק בציבור זה יתקיים: "ועשו לי מקדש, ושכנתי בתוכם" (שמות כ"ה, ז')

ברית יציאת מצרים ומעמד הר סיני בכללו הם תנאי מוקדם לכניסה לארץ, אבל מצוות הצדק והמשפט הם התנאי המקדים לעלייה אל הקודש והמקדש.

בקריאה זאת, אין שום פער בין התורה לבין מוסר הנביאים והמזמורים. ממילא, צריך להיות ברור לכל מאמין[2] שכך קראו הנביאים את התורה, וכך פירשו את מוסר התורה ואת עיקריה. העמידה לפני ה' בהיכל הקודש היא זכות מופלאה למי שראוי לה, בעוד הצדק והמשפט והמוסר הם העמודים שעליהם ההיכל עומד, ובלעדיהם אין לו קיום.

להלן נציג את פסוקי 'המשפט המוחלט' מפרשת משפטים, מתוך ההבנה שהם מייצגים את עמודי היסוד, שרק עליהם יכול לעמוד היכל הקודש. לאחר מכן נציג את פסוקי הנביאים והמזמורים, כהמשך מובן ומתבקש. ממילא ייווכח כל מעיין, שכך יש לקרוא את סדר התורה, במעבר מפרשת משפטים לפרשיות המשכן.

לכאורה, לפרשנות זו יש מקום בעיקר בשיטת רש"י, מפני שלדעתו מצוות הקמת המשכן ניתנו למשה רק לאחר חטא העגל ("ימים רבים"). לפיכך, סדר התורה, השם את פרשת משפטים לפני פרשיות המשכן, דורש הסבר. קריאת פרשת משפטים כתנאי יסוד למשכן ולקודש נותנת הסבר לסדר הפרשיות.

אולם לפי הרשב"ם, האבן עזרא והרמב"ן, סדר התורה משקף את סדר ההתרחשות במציאות הריאלית. אם כן, לכאורה אין צורך בהסבר נוסף. אולם, בעיון מעמיק נמצא שגם לסדר ההתרחשות במציאות הריאלית יכולה להיות משמעות. ההסבר המוצג כאן מעניק לסדר הפרשיות והאירועים משמעות התואמת לדברי הנביאים והמזמורים.

ב. משפט בטרם המשכן

המשפט המוחלט בתורה הוא תנאי מוקדם למשכן: "וגֵר לא תוֹנֶה ולא תִלחָצֶנוּ כי גֵרים הֱיִיתֶם בארץ מצרים: כל אלמנה ויתום לא תְעַנוּן: אם עַנֵה תְעַנֶה אֹתו, והיה אם צָעֹק יצעק אֵלַי, שָמֹעַ אשמע צַעקתו – וחָרה אַפּי…
אם כסף תַלוֶה את עַמי, את הֶעָני עִמָך, לא תהיה לו כְּנֹשֶה, לא תְשׂימֻן עליו נֶשֶך: אם חָבֹל תַחבֹּל שַׂלמַת רֵעֶךָ, עד בֹּא השמש תְשיבֶנוּ לו, כי הִוא כְסֻתֹה לבדהּ הִוא שִׂמלתו לְעֹרו, בַּמֶה ישכב, והיה כי יצעק אֵלַי ושמעתי כי חַנוּן אני…
לא תִשָׂא (=לא תקבל) שֵמַע שָוְא, אל תָשֶת יָדךָ עִם רשע לִהְיֹת עֵד חָמָס: לא תהיה אחרי רבים לְרָעֹת, ולא תַעֲנֶה על רִב לִנְטֹת אחרי רבים לְהַטֹת [משפט]: ודָל לא תֶהְדַר בריבו…
לא תַטֶה משפט אֶבְיֹנךָ בריבו: מִדְבַר שקר תִרחָק, ונקי וצדיק אל תַהֲרֹג כי לא אַצדיק רָשָע: ושֹחַד לא תִקָח, כי השֹחַד יְעַוֵר עֵינֵי חכמים וִיסַלֵף דברי צדיקִם: וגֵר לא תלחץ, ואַתֶם יְדַעתֶם את נפש הגֵר כי גֵרים הֱיִיתֶם בארץ מצרים" (שמות כ"ב, כ'- כ"ג, ט')

פסוקים אלו הם ה"משפט המוחלט" בתורה, המהווים תנאי לקבלת תורה.

ג. הנביאים – המקדש למול צדקה ומשפט

בנביאים אנו מוצאים פסוקים רבים העומדים על היחס בין "דרך ה' לעשות צדקה ומשפט" (בראשית י"ח, י"ט) לבין המקדש ועבודת הקודש: "ויאמר שמואל: הַחֵפֶץ לה' בְּעֹלוֹת וזבחים, כִּשְמֹעַ בקול ה'? הִנֵה שְמֹעַ מִזֶבַח טוב, להקשיב מֵחֵלֶב אֵילים" (שמואל א" ט"ו, כ"ב)

"למה לי רֹב זִבחֵיכֶם יֹאמר ה', שָׂבַעתי עֹלוֹת אֵילים וחֵלֶב מְריאים, ודַם פרים וכבשים ועַתוּדים לא חָפַצתי: כי תָבֹאוּ לֵרָאוֹת פָּנַי, מי בִקֵש זאת מִיֶדכֶם רְמֹס חֲצֵרָי: לא תוסיפו הָביא מִנחַת שָוְא, קְטֹרֶת, תועֵבה היא לי, חֹדֶש ושבת קְרֹא מקרא לא אוּכַל אָוֶן וַעֲצָרה: …גם כי תַרבּוּ תְפִלה, אינני שֹמֵעַ, ידיכם דָמים מָלֵאוּ: רַחֲצוּ הִזַכּוּ הָסירוּ רֹע מַעַלְלֵיכֶם מִנֶגֶד עֵינָי, חִדלוּ הָרֵעַ: לִמדוּ היטב, דִרשוּ משפט, אַשרוּ חָמוֹץ, שִפטוּ יתום, ריבוּ אלמנה…" (ישעיהו א', י"א-י"ז)

ישעיהו לא התנגד רק לקרבנות ולקטורת, אלא גם לתפילות, לנשיאת כפים ואף לשבתות וחגים. עבודת ה' רצויה וראויה רק לאחר סילוק הרֶשע ודרישת המשפט, במיוחד לחסרי אונים כמו גֵר, יתום ואלמנה. תפיסה זו תואמת את לשון התורה בפרשת 'משפטים': "כל אלמנה ויתום לא תְעַנוּן" (שמות כ"ב, כ"א), ולאזהרה איך ה' יתערב ויעניש אם יענו אותם, הנזכרת בצמוד.

דברי ישעיהו נקראים כמו דרשה נבואית לפסוקי התורה, וביתר שְׂאֵת בפסוקי ההמשך: "…קִריה נאמנה, מְלֵאֲתי משפט, צדק יָלין בּהּ [אז], ועַתה מְרַצְחים: כַּספֵּך היה לְסיגים, סָבאֵך מָהוּל בַּמים: שָׂרַיִך סוררים, וְחַברֵי גנבים, כֻּלוֹ אֹהֵב שֹחַד ורֹדֵף שַלמוֹנים, יתום לא יִשפֹּטוּ, וריב אלמנה לא יבוא אליהם… ואָשיבה שֹפטַיִך כְּבָרִאשֹנה, וְיֲֹעֲצַיִך כְּבַתְחִלה, אחרי כן יִקָרֵא לָך עיר הצדק, קִריה נאמנה: ציון במשפט תִפָּדֶה, וְשָבֶיהָ בצדקה" (ישעיהו א', כ"א-כ"ז)

ישעיהו חזה על יהודה וירושלים, ואילו הושע ועמוס, באותה תקופה עצמה,[3] אמרו דברים דומים על ממלכת ישראל (=שומרון). במיוחד על דרך הדמים בין העיר שכם לבין הגלעד: "כי חסד חפצתי ולא זֶבַח, ודעת א-להים מֵעֹלות: והֵמה כאדם עברו ברית, שָם בגדו בי: גלעד קִריַת פֹּעֲלֵי אָוֶן, עֲקֻבּה מִדם… דֶרֶך יְרַצְחוּ שֶכְמָה, כי זִמה עשו" (הושע ו', ו'-ט')

"שָׂנֵאתי מאסתי חַגֵיכֶם, ולא אָריח בְּעַצרֹתֵיכֶם: כי אם תעלו לי עֹלות, וּמִנחֹתֵיכֶם לא אֶרצֶה, ושֶלֶם מְריאֵיכֶם לא אַבּיט: הָסֵר מֵעָלַי המון שִרֶיךָ, וזִמרַת נְבָלֶיךָ לא אשמע: וְיִגַל כמים משפט, וצדקה כנחל איתן: הַזְבָחים ומנחה הִגַשתֶם לי במדבר ארבעים שנה, בית ישראל?" (עמוס ה', כ"א-כ"ה)

חוקרי המקרא חשבו שעמוס לא הכיר את פרשיות התורה העוסקות בקרבנות במדבר.[4] אולם, עיון מעמיק בתורה מגלה שזבחים ומנחה הם קרבנות התלויים בכניסה "אל אֶרֶץ מוֹשְבֹתֵיכֶם" (במדבר ט"ו, א'-ט"ז), במנחות ובנסכים הצמודים להם. רק על עולת התמיד (כקרבן קבוע) נאמר "הָעֲשֻׂיָה בהר סיני" (במדבר כ"ח, ו'. שמות כ"ט, ל"ה-מ"ב).

עמוס דייק בלשון התורה ובסדר הפרשיות[5] וטען, שעצרות החג ההמוניות בישראל נוגדות את דבר ה', כי המשפט והצדקה הם תנאים מקדימים. ארבעים שנות המדבר הוקדשו בעיקר לבסיס של צדקה ומשפט שעליו יוצב משכן-מקדש.

למעשה, כך בדיוק אמרו ישעיהו ומיכה אחריו על ירושלים: "שִמעוּ נא זאת ראשי בית יעקב וקציני בית ישראל הַמְתַעֲבים משפט, ואת כל הַיְשָרה יְעַקֵשוּ: בֹּנֶה ציון בדָמים וירושלִַם בְּעַוְלה: רָאשֶיהָ בְּשֹחַד יִשפֹּטוּ, וכֹהֲנֶיהָ בִּמחיר יוֹרוּ, וּנביאֶיהָ בכסף יִקְסֹמוּ, ועל ה' יִשָעֵנוּ לֵאמֹר- הֲלוֹא ה' בקִרבֵּנוּ, לא תבוא עלינו רעה: לכן, בִּגלַלכֶם, ציון שׂדה תֵחָרֵש וירושלִַם עִיִין תהיה, והר הבית לבָמוֹת יער!" (מיכה ג', ט'-י"ב)

מיכה המשיך את ישעיהו[6] וחידד את המסר עוד יותר, בכך שתלה את זכות קיומו של המקדש בהר הבית במשפט ובצדקה (="הַיְשָרה"). זאת, בעוד "הַשֹחַד" במשפט (הנזכר בפירוש באזהרות 'משפטים') יביא אסון עד כדי חורבן צפוי. ירמיהו (כ"ו, י"ז-י"ט) מספר על הזעזוע שחוללה נבואה זו, ועל התשובה של חזקיהו המלך ואנשי יהודה אשר הצילו ומנעו את החורבן בימיהם.

בנבואה אחרת, הציג מיכה "מה טוב" בעיני ה'. בדבריו שם נחשף גם פער חשוב בין הקרבנות בתורה שתמיד מעטים, לבין שיטת הקרבנות אצל מלכי בית דוד ובעיקר אצל שלמה, שהביא אלפי קרבנות: "בַּמָה אֲקַדֵם ה'? אִכַּף לֵא-להי מָרוֹם? הַאֲקַדְמֶנוּ בעוֹלוֹת? בעגלים בני שנה? הֲיִרְצֶה ה' באלפי אילים? ברִבבות נחלי שמן? … הִגיד לְךָ אדם מה טוב, ומה ה' דורש ממך, כי אם עֲשׂוֹת משפט ואהבת חסד והַצנֵעַ לֶכֶת עם א-להיך!" (מיכה ו', ו'-ח')

ל"אלפי אילים" אין זכר בקרבנות התורה, ועל כך אמרו חז"ל: "כי טוב יום בחצריך מאלף" (תהלים פ"ד, י"א)– טוב לי יום אחד שאתה (=דוד) יושב ועוסק בתורה מאלף עולות שעתיד שלמה בנך להקריב לפָנַי על גבי המזבח" (שבת ל ע"א)

ירמיהו, לפני חורבן ירושלים, הביא נבואות אלה לשיא: "כֹּה אמר ה' צ-באות א-להי ישראל, הֵיטיבוּ דַרכֵיֶכם וּמַעַלְלֵיכֶם, וַאֲשַכְּנה אתכם במקום הזה: אל תבטחו לכם אל דברי השקר לֵאמֹר, היכל ה', היכל ה', היכל ה' הֵמה: כי אם הֵיטיב תֵיטיבוּ את דַרכֵיכֶם ואת מַעַלְלֵיכֶם, אם עָשׂוֹ תַעשׂוּ משפט בין איש ובין רעהו: גֵר יתום ואלמנה לא תַעֲשֹׁקוּ, ודם נקי אל תִשפְּכוּ במקום הזה, ואחרי אלהים אחרים לא תֵלְכוּ לרַע לכם: וְשִכַּנתי אתכם במקום הזה, בארץ אשר נתתי לַאבותיכם למן עולם ועד עולם!" (ירמיהו ז', ג'-ז')

ירמיהו השתמש בלשון 'שכן' (שממנו 'משכן') "במקום הזה", יחד עם הקריאה החוזרת "היכל ה'  " בפי אלה שבטחו במקדש שאיננו קשור לצדק ולמשפט.

כך, רואים שוב איך הנביא דרש את הקשר והרצף כתנאי מוקדם של חוקי המשפט בתורה "בין איש ובין רעהו", לפרשיות המשכן והמקדש, "היכל ה' ".

עוד המשיך ירמיהו בלשון ברורה של עשרת הדיברות, שכאשר עברו על איסוריהן, הפך המקדש ל"מערת פָּרִצים": "הֲגָנֹב, רָצֹחַ וְנָאֹף? והִשָבֵעַ לַשקר וקַטֵר לַבעל? והָלֹך אחרי אלהים אחרים אשר לא יְדַעתֶם? וּבָאתֶם וַעֲמַדְתֶם לְפָנַי בבית הזה אשר נקרא שמי עליו, וַאֲמַרתֶם נִצַלנוּ?… הַמְעָרַת פָּרִצים היה הבית הזה אשר נקרא שמי עליו, בעיניכם?" (ירמיהו ז', ט'-י"א)

בהמשך הפרק, לאחר ההצעה למקריבי קרבנות עוֹלָה שאינם ראויים לעמוד לפני ה' שיאכלו גם את בשר העוֹלָה עם הזבחים (כי אין ה' חָפֵץ בה), מגיע ירמיהו לדבר העיקרי. בתחילת הדרך, לאחר יציאת מצרים, לא נאמרו מצוות על קרבנות, אלא הרחקת אלילות ושמיעה בקול ה'. כפי מודגש בעשרת הדיברות, במשפטים וחוקי גוי קדוש: "כֹּה אמר ה' צ-באות א-להי ישראל, עֹלוֹתֵיכֶם סְפוּ על זִבחֵיכֶם ואִכלוּ בשר: כי לא דברתי את אבותיכם ולא צִויתים ביום הוציאִי אותם מארץ מצרים על דברי עוֹלָה וזָבַח: כי אם… שִמעוּ בקולי והייתי לכם לא-להים ואתם תהיו לי לעם, וַהֲלַכתֶם בכל הדרך אשר אֲצַוֶה אתכם למען ייטב לכם!" (ירמיהו ז', כ"א-כ"ג)

הביטוי "יום הוציאי אותם מארץ מצרים" מופיע פעמיים נוספות בירמיהו.[7] פעם אחת בדברי הברית (שם י"א, ד') שנאמרו כנראה בזמן הברית שכרת יאשיהו בשנת ה-18 למלכותו.[8] בפעם השניה היא ביחס לשחרור העבדים שנכשל בימי צדקיהו (שם ל"ד, י"ג). מדובר שם במפורש בברית סיני, בה קיבלו בני ישראל לשמוע בקול ה' ולהיות לו לעם, ויחד עם זה פרשת שילוח עבדים הפותחת את המשפטים.

ברית יציאת מצרים היא היסוד, ובמרכזה עשרת הדיברות עם המשפטים וחוקי גוי קדוש. כל פרשיות המשכן והמקדש, עם קרבנות וטהרהף בנויים על גבי יסודות אלו. ברור, שכך פירש ירמיהו את סדר התורה בקדימת יתרו-משפטים לפרשיות המשכן.

גם זכריה, בתחילת הבית שני, חזר על כך ואמר שאין ל-ה' צורך בצומות (זכריה ז', ה'-ו') כמו שאין צורך בקרבנות. לא צמים על החורבן, אלא על הסיבות שגרמו לו.[9] לכן, גם אין די בבנין בית שני, אלא צריך להתמודד עם הסיבות לחורבן: "כֹּה אמר ה' צ-באות לֵאמֹר, משפט אמת שְפֹטוּ, וחסד ורחמים עֲשׂוּ איש את אחיו: ואלמנה ויתום, גֵר ועני אל תַעֲשֹקוּ, ורָעַת איש אחיו אל תַחשְבוּ בלבבכם!" (זכריה ז', ט'-י')

זכריה הפליג מעבר לדברי קודמיו ודרש לא רק לא לעשות רעה לאיש וביחוד לחסרי האונים, אלא גם לא לחשוב רעה בלב – כיוון שמחשבה רעה עלולה להפוך בקלות לפשע. זו בוודאי דרישה נבואית-מוסרית שמעבר למשפט, כי אי אפשר לשפוט על מחשבות של רוע, בשום בית משפט אנושי.

זכריה מסכם את המוסר הנבואי העומד ביסוד בניין המקדש מחדש בלשון "אלה הדברים" של ברית סיני: "אלה הדברים אשר תעשו, דַבְּרוּ אמת איש את רעהו, אמת ומשפט שלום שִפטוּ בְּשַעֲרֵיכֶם: ואיש את רָעַת רעהו אל תַחשְבוּ בלבבכם, וּשְבֻעַת שקר אל תֶאֱהָבוּ, כי את כל אלה אשר שָׂנֵאתי, נְאֻם ה': …והאמת והשלום אֱהָבוּ!" (שם ח', ט"ז-י"ט)

מתברר, אם כן, שדברי הנביאים עולים בקנה אחד עם דברי התורה, בתנאי שקוראים את התורה כפי שקראו אותה הנביאים. ברית סיני עם עשרת "הדברים", עם החוקים ועם המשפטים, היא היסוד והתנאי המוקדם להשראת השכינה במשכן ובמקדש.

ד. תהלים – מי ראוי לעלות בקודש

בתהלים פרק ט"ו נאמר:

 "מזמור לדוד 
ה' מי יָגוּר בְּאָהֳלֶךָ? מי יִשכֹּן בהר קָדְשֶךָ?
הולֵך תָמיםוּפֹעֵל צדקודֹבֵר אמת בלבבו
לא רָגַל על לְשֹנוֹלא עשה לרעהו רעהוחֶרפה לא נָשָׂא על קְרֹבוֹ
נִבזֶה בעיניו נִמאָס ואת יִראֵי ה' יְכַבֵּד
 נִשבַּע לְהָרַע ולא יָמִר 
כספו לא נתן בנֶשֶך ושֹחַד על נקי לא לָקַח,
 עֹשֵׂה אלה לא יִמוֹט לעולם" 

דברי המזמור תואמים לדברי הנביאים. אלא, שהנביאים דיברו תוכחה והמזמור שר על עובד ה' הראוי לשכון בהר קדשו.

החידוש הגדול של הפרק הוא במעבר מהיחד הנבואי אל היחיד המזמורי. היחיד המזמורי הוא היחיד שתמיד "הולך תמים" באורח חייו, "פֹּעֵל צדק" במעשיו, "ודֹבֵר אמת" לא רק בפיו אלא גם "בלבבו". מצד ההתרחקות מן השלילה, נזהר מלרגל בלשונו ושומר על התמימות, נשמר ממעשה רע ושומר על הצדק, ולא מקבל דבר חרפה על קרוב ושומר בזה על האמת שבלב.

השימוש בביטויים כמו "נֶשֶך", "שֹחַד", "נקי" מוכיח את הקשר לאזהרות פרשת 'משפטים'. כמו כן, לשון "יִשכֹּן בהר קדשך" קשורה ללא ספק ללשון התורה:

"ועשו לי מקדש, ושכנתי בתוכם" (שמות כ"ה, ח')

ניסוח דומה, מקוצר וידוע, מופיע בפתיחת מזמור כ"ד, המזמור של "מלך הכבוד":

"מי יַעֲלֶה בהר ה'?ומי יָקוּם במקום קדשו?
נְקי כַפַּיִםוּבַר לֵבָב,
אשר
לא נָשָׂא לַשָוְא נפשיולא נִשבַּע למִרמה"

גם כאן, המידות הטובות מכוונות מול ההימנעות מן הרע, ומעשה הכַּפַּיִם מול טוהר הלב. גם כאן, מופיעים ביטויים שמקורם בפרשיות יתרו-משפטים כמו "לא תִשָׂא את שֵם ה' א-להיך לַשָוְא" יחד עם "לא תִשָׂא שֵמַע שָוְא". עובד ה' הראוי לעלות אל הקודש הוא "אשר לא נָשָׂא לַשָוְא נפשו (נפשי)", ובמיוחד בשבועה: כדי לעלות בהר ה' צריך להיות ראוי לכך. הדרך להיות ראוי היא דרך היושר, הצדק והמשפט, שבפרשיות 'יתרו-משפטים'.

לשון חריפה עוד יותר ודומה ללשון הנבואית, אנו מוצאים ב"מזמור לאסף", עם הדגשת "אנכי" הפותחת את הדיברות, במובנה המדויק כעדות של אזהרה והתראה: "שִמעָה עַמי וַאֲדַבֵּרה, ישראל ואָעידה בָּך – א-להים – א-להיך אנכי!:
לא על זְבָחֶיךָ אוֹכיחֶךָ, ועוֹלֹתֶיךָ לנגדי תמיד: לא אֶקַח מביתך פָר, מִמִכְלְאֹתֶיךָ עַתוּדים: כי לי כל חַיְתוֹ יער, בהמות בהררי אָלֶף: …אם אֶרעַב לא אֹמַר לָך, כי לי תבל וּמְלֹאָהּ…
זְבַח לֵא-להים תודה, ושַלֵם לעליון נדריך; וּקְרָאֵני ביום צרה, אֲחַלֶצךָ וּתְכַבְּדֵני:
ולָרָשָע אמר א-להים, מה לך לְסַפֵּר חֻקָי, וַתִשָׂא בריתי עֲלֵי פיךָ: ואתה שָׂנֵאתָ מוּסָר, וַתַשלֵך דְבָרַי אחריך: אם ראיתָ גַנָב וַתִרֶץ עִמו, ועִם מְנָאֲפים חֶלקֶךָ: פיךָ שָלַחתָ בְרעה, ולשונךָ תַצמיד מִרמה; תֵשֵב באחיךָ תְדַבֵּר, בבֶן אִמְךָ תִתֶן דֹפי:
אלה עשיתָ והֶחֱרַשתי …
זֹבֵחַ תודה יְכַבְּדָנְני, ושָׂם דרך [טובה], אַראֶנוּ בְּיֵשַע א-להים!" (תהלים נ', ז'-כ"ג)

ה' לא זקוק לקרבנות, וגם לא לצומות ותפילות. עבודת ה' נועדה לרומם אותנו, והיא זכות גדולה למי שראוי לה. ירמיהו (ז', כ"א) אמר (בלעג) על אלה שאינם ראויים להקריב עולות, שהם יכולים לאכול בעצמם את בשר העולה יחד עם הזבחים.

אסף המשורר גם אמר, שראוי לעובד ה' באמת להביא קרבן תודה (שנאכל לבעליו!), מתוך הכרת הטוב, ואַל יביא עולות מתוך מחשבה שגויה כאילו ריבון העולמים זקוק להן, חלילה. בצורה חריפה יותר, מי ששונא מוסר אין לו מה לחפש בברית ה' ואף לא בחוקיו. מי שיודע לכבד ולומר 'תודה', יזכה ויראה "בְּיֵשַע א-להים".

ה. תרי"ג מצוות ועמודי היסודות

בהתאמה מלאה לדברי הנביאים משלימה אותם סוגיית הגמרא על תרי"ג מצוות ועל עמודי היסודות: "דרש ר' שמלאי: שש מאות ושלש עשרה מצות נאמרו לו למשה… בא דוד והעמידן על אחת עשרה (תהילים ט"ו)[10]
בא ישעיהו והעמידן על שש: 'הֹלֵך צְדָקות ודֹבֵר מֵישָרים, מֹאֵס בבֶצַע מַעֲשַקות, נֹעֵר כַּפָּיו מִתְמֹך בַּשֹחַד, אֹטֵם אָזְנוֹ מִשְמֹעַ דָמים, ועֹצֵם עֵינָיו מֵרְאוֹת בְּרָע – הוא מְרוֹמים יִשכֹּן, מְצָדות סלעים מִשְׂגַבּוֹ, לַחמוֹ נִתַן, מימיו נֶאֱמָנים" (ישעיהו ל"ג, ט"ו-ט"ז).
בא מיכה והעמידן על שלש: 'הִגיד לך אדם מה טוב, ומה ה' דורש ממך, כי אם עֲשׂוֹת משפט ואהבת חסד, והַצנֵעַ לֶכֶת עם א-להיך' (מיכה ו', ח').
חזר ישעיהו והעמידן על שתים: 'ציון במשפט תִפָּדֶה, ושָבֶיהָ בצדקה' (ישעיהו א', כ"ז).
בא עמוס והעמידן על אחת: 'כה אמר ה' לבית ישראל: דִרְשוּני[11] וִחְיוּ' (עמוס ה', ד').
בא חבקוק והעמידן על אחת: 'וצדיק באמונתו[12] יחיה' (חבקוק ב', ד')"      (מכות כג:-כד.)

לפי הפירוש הפשוט, הביטוי "והעמידן על" כוונתו, שהיכל תרי"ג המצוות עומד על עמודי יסודות יצוקים בסלע. "מצדות סלעים משגבו" (ישעיהו ל"ג, ט"ז) הם עמודי הצדקה והמשפט, החסד והיושר, שעליהם עומד היכל המצוות כולו.

המשל שבו מבנה מפואר ניצב על יסודות יצוקים בסלע, מסביר גם את השינויים במספרי העמודים. מתכנן שלד צריך לדעת לחשב ולהעמיד את המבנה. לפעמים יעמיד את המבנה על אחד עשר עמודים, או, בחישוב שונה, על שישה או שלושה, ואפילו על אחד. זאת, אם הוא מכיל בתוכו את הברזל והבטון היצוק השקולים כנגד אחד עשר העמודים.

פירוש זה מעמיד את סוגיית הגמרא בהתאם מדויק לדברי הנביאים ומזמורי תהילים, יחד עם ההבנה בתורה, שעשרת הדיברות ופרשת 'משפטים' הם היסודות. רק עליהם יקום המשכן והמקדש.

לעומת זאת, התפיסה של ספרי המצוות מהרמב"ם ואילך, מעמידה את כל תרי"ג המצוות כשוות ערך (מסיבות עקרוניות וחינוכיות גם יחד), בלי שום יכולת להבחין בין יסודות ועמודים לבין ההיכל. אולם, תפיסה זו של כל המצוות כשוות ערך, מרחיקה כל אפשרות לקרוא את סדר התורה בהתאמה לדברי הנביאים והמזמורים, או אף בהתאמה לסוגיית הגמרא עצמה, שממנה נלמד המספר והמושג 'תרי"ג מצוות'.

סדר הפרשיות בתורה בקדימת יתרו ומשפטים למשכן, יחד עם מוסר הנביאים והמזמורים, וסוגיית הגמרא על תרי"ג מצוות שעומדות על עמודי המשפט והצדקה –  כולם תואמים לדבר ה' "אחד ושמו אחד".

(הרב יואל בן נון. נשלח ע"י ישיבת הר עציון http://etzion.org.il/ עורך: אורי יעקב בירן. כל הזכויות שמורות ולישיבה ולרב)

——————————————————————————————————————-

[1] ערוך מתוך מקראות לפרשת משפטים, עמודים 583-575.

[2] חוקרי המקרא בדרך הביקורתית ראו בסתירה הזאת בין חוקי 'הכהונה', לבין מוסר הנביאים, אבן פינה בשיטתם (ראו למשל הערה 3 להלן). אולם הקריאה המוצעת כאן של פרשיות יתרו-משפטים כתנאי מוקדם למשכן, מראה שאין סתירה כלל, ואחד הנימוקים המרכזיים בשיטת הביקורת, נעלם.

[3] ראו ספרי עם הרב בנימין לאו, ישעיהו: כציפורים עפות, תל אביב 2013 עמודים 83-74 ו-284-279.

[4] כפי שסיכם מ' הרן, אנציקלופדיה מקראית, ו', ירושלים תשל"ב, עמודים 285-284.

[5] וכך כתב האבן עזרא על יסוד הפסוק בעמוס: "ועל דרך הסברא לא הקריבו ישראל עולות וזבחים רק בסיני לבדו, ויום הכפורים בשנה השנית (שכתוב "ויעש", ויקרא ט"ז, ל"ד)… כי ישראל עמדו במדבר בתהו יליל ישימון כמו שמונה ושלשים שנה, ומאין היה להם בכל יום חצי הין שמן זית, גם כן יין, ואיך יוליכו עמהם כמו ארבעה עשר אלף הין, ומאין היה להם שני כבשים בני שנה בכל יום, ותוספת בשבת ובמועדים" (אבן עזרא ארוך, שמות כ"ט, מ"ב)

המלבי"ם בפירושו לעמוס  הוסיף כדברי הנביא: "מעת היותם במדבר ארבעים שנה, לא היה להם אז בהמות הרבה לקרבנות ויינות לנסכים, ועיקר עבודתם היה מה שעשו משפט וצדקה …". (מלבי"ם עמוס ה', כ"ה)

[6] על היחס בין נבואות ישעיהו ומיכה ראו בספרי עם הרב בנימין לאו (לעיל הערה 3), עמוד 312-291.

[7] תודה לרב שאול ברוכי על ההקבלה בין שלוש הנבואות בירמיהו בהן מופיע הביטוי 'יום הוציאי…'.

[8] מלכים ב', כ"ג. הלשון בתחילת פרק י"א בירמיהו, בשונה מסגנונו הרגיל, היא ממש לשון "דברי הברית" בספר דברים.

[9] ראו מאמרי על נבואת זכריה (פרקים ז'-ח'), 'דברי הצומות', באתר שלי.

[10] המזמור כולו, כפי שהובא לעיל, מופיע בסוגיית הגמרא, ועליו כמה דרשות.

[11] פירוש הדרישה בדברי עמוס מסתבר כדבריו (שהובאו לעיל) על קדימת המשפט והמוסר, אבל סוגיית הגמרא נשארת בספק אולי הכוונה לכלל מצוות התורה.

[12] בעברית של הראשונים (מאז רס"ג), 'אמונה' היא הדבקות בה' ובתורתו במחשבה ובמעשה. אולם, בלשון המקרא ובלשון חז"ל פירושה 'יושר' – "א-ל אמונה ואין עוול" (דברים ל"ב, ד'). ראו מאמרי 'אמונה אל מול הפכיה', על האמונה (ירושלים תשס"ה), עמודים 242-190; ובאתר שלי.

דברי תורה נוספים בקטגוריות של דבר תורה זה
  • איש את רעהו יחד יעזורו
  • האדם בונה את העולם
  • וחשוקיהם כסף - העוגן ורב החובל (ד"ת לשבת תרומה)
  • חינוך זה כמו הכרובים
  • האדם בבחינת קשר
  • המשכן שבא לאחד את עם ישראל
  • מבית ומחוץ תצפנו
  • https://www.vorts.co.il/wp-content/uploads/MagenDavidS1-e1367510016159.jpg לחצו כאן כדי להוריד את המודעה של וורטס! (230KB)
    רוצים לעזור? הורידו את הקובץ, הדפיסו ותלו על לוח מודעות ציבורי ליד בית הכנסת או בית הספר במקום מגוריכם, ועזרו לנו להפיץ את דבר קיומו של האתר לאנשים נוספים.