ביקורת חיובית מול ביקורת חיצונית

הדפסה הדפסה

שני מאורעות מקבילים השבוע ב'פרשה'..האחת בפרשת התורה, סיפור יתרו, והאחרת 'פרשת' עצרת ההמונית שנערכה בעקבות אסון הילדים בעירנו בית שמש רח"ל..

ההקבלה והחוט המקשר ביניהם, הוא על כוחה של שמיעה, וממנה למרבה הפלא גם כוחה של ביקורת. זאת גם אם האחת עוסקת אודות שמיעת ניסים והאחרת על שמיעת צרות רח"ל…נתחיל 'בעבר', וממנו נקיש גם להווה…

וישמע יתרו כהן מדיין חתן משה…יתרו חותן משה מכתת רגליו למדבר הצחיח, לפגוש את העם היוצא ממצרים, ומה מניע אותו לכך? ובלשון חז"ל מה שמועה שמע ובא, קריעת ים סוף ומחיית עמלק..מכירים את השאלה והתשובה?!…אכן אנו מכירים. אם שומעים לא בטוח…

יש שמיעה ויש שמיעה כמו אצל יתרו כך אצלנו.. כל השינויים מתחילים אצל האדם ברגע שהוא שומע הוי אומר מפנים את הדברים.. אצל יתרו השמיעה לא היתה קליטת נתונים גרידא כי אם הפנמה..ויותר מכך יישום השמיעה בחיי המעשה..

והשאלה הידועה הנשאלת כאן, האוזן השומעת של יתרו במה היה כוחה גדול יותר משל שאר בני דורו, עם זאת ששמעו לא עשו מזה עסק, והדברים חלפו על פניהם, לא השפיעו עליהם מאומה..

רבותינו בעלי המוסר, העלו יסוד עצום בנפש האדם ומי שמניח את יסוד הדברים בפנינו, הוא הסבא מקלם בהגדה של פסח. תלמידו הגדול מרנא האור יחזקאל (כרך אמונה עמוד ל"ח) משתמש ביסוד זה להסביר את המניע של יתרו להצטופף בצל העם הנודד במדבר.

'שמיעה' יש בכוחה לחולל שינוי ומהפך אצל האדם, ולו בשמיעה אחת.. כך זה פעל אצל יתרו וכך זה אמור לפעול אצל כל בעל אזן קשובה..ולעומתו הם אנשי דורו, אם כי היו 'שותפים' לשמיעה, לכלל מעשה לא הגיעו, והסיבה לזאת תולה האור יחזקאל משום מעכב שהיה אצלם, את המעכב הזה הוא מכתיר בשם מחלת נפש וזה לשונו: "ואנו שאיננו מושפעים ומודרכים על ידי שמיעתנו הרי זה הוכחה שחולים אנו במחלות הנפש ורק שאיננו מכירים ויודעים שלוקים אנו במחלה זו". וחותם האור יחזקאל את מאמרו (שם עמוד מ') בזה"ל ובאמת שאין צריך להתבוננות בעבר, אלא בעת שיביט כאו"א לנגדו, ויראה את המחלות הנוראות שהתחדשו ובאו עלינו ובפרט את המחלה האיומה שהקב"ה שלח בקרבנו, וכ"ז מורה על השגחת הקב"ה עלינו ורצונו ללמדנו שנשוב בתשובה שלימה לפניו, וגם זה נובע מליקוי נפשי שמונע מאתנו להתבונן ולהתפעל מאשר אנו רואים. ומכיון שחולים אנו בודאי שמחובתנו לחפש דרכים היאך נמצא מזור למחלתנו. ודרך הרפואה בריבוי התבוננות בנסי יציאת מצרים עיין שם.

ואם יורשה לנו ננקוט בקו מעט שונה, במה ייחודית השמיעה של יתרו בניגוד לשאר אנשי דורו…

לאמיתו של דבר עצם השמיעה של יתרו אודות הניסים והנפלאות שאירעו לעם ישראל טרם גרמה לו למהפך בחייו ולעזיבת האלילים, זאת אנו למדים ממה שמכתירה אותו התורה "כהן מדיין" וכי תואר כבוד הוא זה, תואר של עובד ע"ז, ולא סתם עבודה שטחית אלא "עוייבד" "ומדקדק" לפרטי פרטים..ואילו כבר בשלב השמיעה הניח יתרו את מעשי עברו, עבודת האלילים, ודבק בעבודת השם גם התורה לבטח היתה משמיטה את תארי עברו הלא מחמיאים..

[והדברים מוכרחים הנה בתחילת הפרשה פסוק א' כתוב שיתרו שמע על אשר עשה ה' לעם ישראל ובפסוק ח' מתואר את שמספר לו משה על כל נס ההצלה שעשה הקב"ה לישראל, ומה בא משה לחדש ליתרו אחר ששמע את הדברים. מוכרחים לומר שיתרו שמע על סיפורי המופתים שקרו לעם ישראל קודם בואו אלא שנתאמתו אצלו רק אחר ששומע בפרוטרוט ממשה רבינו, וזה שאומר יתרו אחר שמיעת הדברים מפי משה "עתה ידעתי כי גדול ה' מכל האלקים" בתחילה היו הדברים אצל יתרו בחינת שמיעה דברים לא מאומתים דיים כמש"כ "וישמע יתרו" ולאחר דברי משה בחינת ידיעה כמו שאומר "ועתה ידעתי". ותוספת חיזוק לדברים מד' המכילתא שמביא רש"י עה"פ ויספר משה לחתנו – "למשוך את לבו לקרבו לתורה" עיין שם. הרי בשעה שהגיע יתרו לא השלים בנפשו לעשות שינוי ולנטוש את עבודת אליליו, ובשל זה היה נצרך משה למשוך את ליבו, במה שאימת ליתרו את כל סיפורי המופתים שאירעו לעם ישראל].

אז מה כן חוללה השמיעה אצל יתרו?..

יתרו בניגוד לאחרים, בני דורו, לא הניח לדברים לחלוף על פניו, הוא עקר מביתו המוגן למקום מדבר שומם אך בכדי לבדוק את אותם השמועות הפלאיות, לראות אם יש בהם ממש, ואם כן גם להסיק מיהם את שנוגע אליו. והמניע לכל זה היא מידת הביקורת שניחן בה יתרו..וכמו שעולה מדברי חז"ל במדרש על יתרו שלא היתה עבודת אלילים שלא התעסק בה, הוא התנסה בכל סוג שלה, וזאת משום הרצון הכנה שלו לבחון מהי הדרך הנכונה לעבוד את האלוקים, וכך גם בשעה ששמע על הניסים והנפלאות שאירעו לעם ישראל, אזי כל זמן שהדברים היו אצלו רק בגדר שמועה, גם אם לא חוללו אצלו את השינוי בחיי המעשה אבל נפשו הביקורתית שאפה לברר את הדברים הכצעקתה.. זאת אומרת שמיעת הדברים מרחוק, פעלה על נפשו לקום ולבדוק את הדברים אם קרו ואיך קרו..

ואז כאשר שומע יתרו את שמתאר בפניו חתנו משה אודות הניסים והנפלאות שעשה הקב"ה לעם הנודד במדבר הוא מתפעל ויוצא מגדרו עד שאומר "עתה ידעתי כי גדול ה' מכל האלקים". [וייתכן לומר כמות שנדד יתרו למדבר לשמוע את הניסים והנפלאות שקרו להעם הגולה מאת אלוקי ישראל, כך גם נדד למקומות אחרים, לבחון אחר אלוקי עמים אחרים, אלא שבאותם מקרים הבדיקה הכריעה אצלו שאין בדבריהם יסוד אמת, אצל עם ישראל הוא מצא את האמת בכל תפארתה, ורק אז הוא מוכן להודות "עתה ידעתי כי גדול ה' מכל האלוקים"]

ולא די ליתרו באמירה גרידא בשבח אלוקי ישראל, אלא גם מקריב קרבנות להקב"ה ובזה הוא מביע את אמונתו בהקב"ה ועזיבת עבודת האלילים, שכן הקרבת קרבן לאלוקי ישראל הוא מעשה העומד בניגוד גמור לחוקי הע"ז ועל כרחך שיתרו נוטש את האמונה הכוזבת בע"ז ודבק בעבודת השם.

וכל זה מביא אותנו ללמוד דבר אחד יסודי. הקב"ה נתן לכל אדם חוש ביקורת. אלא מה האדם מנצל אותו בדרך כלל או לעניינים טפלים או להשתמש בו כנגד האחר…חוש הביקורת הוא הגורם היותר מעולה בעסק התורה, בעסק הסוגיא, בפסיקת הלכה, זה ביקורת מסוג הביקורת העצמית, שהאדם בוחן את עצמו איך שהוא מבין את הדברים, ואם הצורה שהוא תופס אותם היא הנכונה אם לאו..

לעומתה יש סוג אחר של ביקורת, אדם שמבקר כל מה שזז, כל מי שזז, חוץ מעצמו…לזה ייקרא ביקורת חיצונית. לא זו בלבד שהיא מופנית לאדם מבחוץ, לאנשים הסובבים ומכאן גם שמה, אלא עצם תוכנה בדרך כלל הוא "חיצוני" שטחי, לא פנימי ומעמיק…שכן אם האדם את נבכי נפשו שלו מתקשה להשיג תמיד, להביע ביקורת על האחר, שעה שלא מכיר את הנפש הפועלת את הנפש המבוקרת, ולא ירד לשורשה, לא מסתבר שאת זה כן ישיג..

הביקורת הנכונה איפוא, כל עוד היא מופנית לעבר האדם עצמו…משחרגה מגבולות האדם עצמו לאדם אחר, הופכת היא מביקורת בונה להבעת עמדה נגדית כלפי האחר..זאת אומרת, אדם המנסה לתקן את העולם, לבקר את העולם, לו אנו אומרים, תקן את עצמך קודם שתתקן את האחרים זאת לא הדרך מכמה נימוקים וכמו שיתבאר. (ובכדי שלא נחטא גם אנו בביקורת נבהיר שאין בדברים הללו כי אם הצעה טובה)

וכשנעביר גם את דברינו תחת עין בוחנת, מוכרחים אנו לסייג את הדברים…ביקורת המופנית לאדם אחר, לא בהכרח היא שגויה, הכל איפוא מותנה מי הוא המבקר ומה המניעים שלו…שכן נקודת התורפה בביקורת חיצונית, שהמניעים שנוקט בהם המבקר, הם בעצם כיסוי על המניע האמיתי המורכב מכלל אינטרסים שיש לאדם המבקר. הווי אומר אדם חפץ שאדם אחר יאחוז גם הוא במידותיו ובדעותיו וכל מה שמדמה האדם שנכון הוא לו כך צריך וחייב להיות אצל חבירו..וזאת לא משום שכך ציוה הקב"ה אלא משום שכל מעשה של אדם אחר הנוגד את רצונו לא נוח לו בזה, והסיבה לזה אם משום גאווה או קנאה ועוד אי אלו מידות פגומות..והדברים ברורים. אבל יש אנשים בעלי דרגה, גבוהים מעל המניעים הקטנוניים רחוקים מהנגיעה, והביקורת אצלם היא אחת שנובעת אך ורק בשביל תועלת האחר ולאלה קוראים גדולי תורה…ותיכף נרחיב בזה.. ועתה יעלה בידינו המכנה המשותף העולה מבין שני המאורעות שהזכרנו זה ההווה וזה המוזכר בתורה, כח השמיעה, כח הביקורת, יתרו בניגוד לאחרים שמע והפנים את הדברים, הוא לא נתן לדברים שיחלפו מעל פניו, הוא ביקר את הדברים ובחן בנפשו מה זה נוגע לעצמו..

כך גם בפרשת אסון הילדים בעירנו בית שמש, העיר חוותה כמה מקרים קשים של פטירת ילדים בשיא פריחתם, דבר נורא ואיום רח"ל..ועם ישראל אשר ניחן בשמיעה חדה תיכף הבחין שאין הדברים חלילה רק מנהגו של עולם, אלא בשלנו באה הרעה הזו ולכך מוטלת על היחיד ועל הציבור לפשפש במעשיו ולהתחזק במה שצריך. ולזה גם נערכה עצרת חיזוק בראשות גדולי תורה, ואשריהם ישראל, שהשתתפו בה ציבור רחב וגדול מתושבי העיר מכלל המגזרים.

דבר עקרוני נוסף שעלה בידינו הוא הניגוד בין ביקורת בונה, ובין ביקורת חיצונית. והשימוש הנכון בכלי הביקורת.. יתרו מנצל את חוש הביקורת שניחון בה קודם כל לבקר את עצמו, אם בחיפוש אחר עבודת האלוקים בדרך הנכונה, ואם מה שהוא מברר אודות שמועות הניסים שהתרחשו לעם ישראל וכאשר הגיע למסקנה שדרך השם היא הדרך האמיתית הוא מוריד את זה לחיי המעשה.. בשונה מביקורת פנימית היא הביקורת החיצונית, שאין למבקר את הכלים הנכונים כמו שהוסבר, אם לא שמוסמך לכך כמו גדולי תורה שלהם ניתנה הסמכות לבקר את מעשי העם, ואת הכח לתלות את סיבת האסונות במעשי עבירות הן של היחיד והן של הציבור..

ומקור לדברים על כוחם של גדולים לבקר את מעשי העם אנו מוצאים בדברי הרמב"ם (הלכות תעניות פרק א') שם הוא עוסק בצרות המתרחשות על הציבור היאך הדרך להסירם, דבר ראשון כותב הרמב"ם "מדרכי התשובה הוא שבזמן שתבוא צרה ויזעקו עליה ויריעו ידעו הכל שבגלל מעשיהם הרעים הורע להן (ה"א).

זאת אומרת אם קורה צרה ואסון חלילה בעם ישראל, חובה מוטלת על כל אדם ואדם לדעת שבשלו הגיעה הרעה ומכאן לשנות את מעשיו, וחלילה לא לתלות בהאחר או במנהגו של עולם, וכמו שמסיים שם הרמב"ם בזה"ל "אבל אם לא יזעקו ולא יריעו אלא יאמרו דבר זה ממנהג העולם אירע לנו וצרה זו נקרה נקרית הרי זו דרך אכזריות וגורמת להם להדבק במעשיהם הרעים ותוסיף הצרה צרות אחרות".

האסון שעבר על הציבור יש בכוחו לעורר אם שומעים את המסר של הקב"ה ולא תולים את האסון במנהגו של עולם, בדומה לאנשי דורו של יתרו, שמסתמא פירשו את כל הניסים שהתרחשו לעם ישראל, כתופעות טבע גם אם לא ניתנות לפיענוח..

אבל הגורם בעל הסמכות לבקר את מעשי העם והציבור אלו גדולי התורה כמו שכותב שם הרמב"ם "בכל יום תענית שגוזרין על הצבור מפני הצרות בית דין והזקנים יושבין בבית הכנסת ובודקים על מעשה אנשי העיר ומסירין המכשולות של עבירות ומזהירין ודורשין וחוקרין על עבירות ומפרישין אותן וכיוצא בדברים אלו" (שם י"ז).

הרי בתחילה מוטלת חובה על האדם לבקר את מעשי עצמו בשביל להרחיק את הצרות שנתכו על הקהל, אולם הביקורת על עבירות הנוגעות לכלל הציבור אין בכח האדם הפרטי כי אם בידי החכמים שבכל דור ודור לדעת לבקר בשל מה נסתובב הצרות הללו על הציבור. אצל אותם אלה הגדולים שהמניע הביקורתי אצלם נובע ממקום טוב לסייע בידי האחר ובלי נגיעה רק הם המוכשרים להעביר את שבט ביקורתם על מעשי הציבור..

ועל כך תשמעו סיפור..לפני זמן מה, פגשתי מכר נושא את פניו לבית ההוראה של אחד מרבני השכונה.

לשאלתי מה הוא..מחפש כאן.. השיב, שהטריח את עצמו במיוחד להפגש עם הרב בכדי להעלות בפניו את הסיבה בשלה קרו האסונות בעירנו בית שמש..כך אמר לי האיש ממש כך..דחקתי בו, ומה העצה של כבודו..והוא החל לגולל בפני סיפור שהיה עד לו לאחרונה..'לפני כמה ימים הלכתי ברחובות השכונה ושמעתי ילדים קטנים צועקים.. הזדעזעתי עד עמקי נשמתי אבל מה יכולתי לעשות במצב כזה, פשוט הלכתי משם ובזה זה נגמר..

בלילה, כשישבתי בביתי בשקט, זכרון היום האחרון הציף אותי. ואז הכתה בי ההבנה, ילדים נפטרים = ילדים צועקים.. ממש משוואה פשוטה. ואם כך, צריך לחנך את הילדים שלא יעשו כדבר הזה, וממילא תסור מאיתנו הקללה של פטירת ילדים בטרם עת'. סיים את סיפורו….

לא סתרתי את דבריו, חשבונות שמים, מרובים הם. מיודענו אולי יודע.. אבל אנחנו בטרם זכינו לדעת את החשבון.. זאת מהסיבה הפשוטה, טרם עברנו קורס נבואי כלשהו..

[רציתי לשאול את האיש שאלה פשוטה..נניח שזאת הסיבה. מפני מה מלאך המוות נטפל בעיקר לילדים הצועקים רח"ל ולא למבוגרים הצועקים…ומדוע "הצעקות" הגיעו עד לב השמיים דווקא עכשיו ולא עשרות שנים מקודם..וכו' וכו'..אבל העדפנו להחריש מהסיבה הפשוטה גם אם יש לנו 'מחשבון', לצורך פתירת משוואות או תרגילים פשוטים, חשבונות שמים טרם מיושמים בפונקציות שלו…אם כי ייתכן שזו סיבה מכלל הסיבות ואולי לא.

אבל מה כן, האיש הזכיר לי את הסיפור הידוע על אותו אדם, שהחליט לתקן עולם ומלואו, ומשנכח שבזה הוא לא צולח, עבר לפעול אצל אנשי עירו אלא שגם בזה לא הועיל דבר וכך גם כשעבר לאנשי שכנתו, עד שהסיק לבסוף, לפני שהוא בא לתקן את האחרים, יתחיל לתקן את עצמו..

לחפש את הסיבה ואת הגורם השמימי לאותם הצרות, כל עוד ואדם מסיק לעצמו אין כאן חסרון ולהיפך..אלא מה כשאדם מזלזל ופוסל את הנימוקים שהוכרעו בידי גדולי תורה בזה מתחילה הבעיה..לא כל הרוצה ליטול את שרביט ההכרעה מוזמן משמים לכך וכמו שיבהיר בפנינו הסיפור המוכר שנעלה בפני הקוראים, בדרכנו.

בעיירה פלונית החליטו לקבוע שעון ענק לטובת בני העיירה כל אדם יסתכל על השעון העירוני ועל פיו יכוון את שעונו לשעה המדויקת. אלא מה אלו שקבעו את השעון הניחו אותו במקום שמאפשר גם לנגוע בו..

כבר ביום הראשון מאן דהו החליט שהשעון העירוני לא מדויק דיו וכיון אותו על פי שעונו, 'הרי שעוני הוא המדויק שבשעונים, מפני מה לא ייהנו בני העיר כולם מהדיוק שבו'..

למחרת עבר אדם נוסף וכיון את השעון, לא שלו, של זה העירוני, ונימוקו כנימוק הראשון..

כעבור יומיים נפגשו שני "המכוונים" בקרבת השעון העירוני, זה הראשון ששם לב שמאן דהו שיחק בשעון תיכף רץ לכוון אותו ואילו השני שצפה בו, ברגע שסיים הראשון לדייק את מחוגי השעון, רץ גם הוא לעבר השעון לכוון אותו על פי שעונו, ובמקום לשמוע את צלצולי פעמוני השעון היו שומעים אנשי העיר כל יום את צלצולי המריבה של "המכוונים" למיניהם…

כל ניסיונות הפשרה שנעשו בין הניצים החזיקו מעמד שעות ספורות (כל אחד לפי שעונו) ולאחריהם שוב היו פותחים "המכוונים" במריבה, של מי השעון האמין והמדויק ביותר שעל פיו יכוון את שעון העיר..

עד לאותו היום שהגיע חכם אחד לבקר באותה העיר, והציע לקבוע את השעון העירוני במקום גבוה, כך לא יוכלו "המכוונים" למיניהם לגשת אליו, ואכן קיבלו את הצעתו וכך גם עשו. ומאותו יום והלאה, השעה נקבעה על פי שעון העיר, והמכוונים למיניהם קיבלו בעל כרחם את הכרעת השעון להיות "פוסק הזמן" שלהם.

ולענייננו -כשקורה אסון כלשהו, כל אדם יש לו את העצות לחיזוק הציבור ואת הסיבות שבשלם באה הצרה, ובשלהם הם גם ילכו..ובזה זה מתחיל עד שגם באים לרבנים ונותנים להם עצות….מכוונים את השעון העירוני על פי השעון שלהם..

תקן עצמך בטרם תקן את האחר..כלל זה נוגע לכל אחד, במקום לנסות לתקן את האחר במה שאתה חושב שהוא נגוע, תתחיל לתקן את עצמך במה שהאחר חושב שאתה נגוע…המדד לאסונות באשר הם, יבחן לא על פי המדד שלי ושלך, ומה שאנו חושבים שהם הגורמים לאסון כזה או אחר..אלא ייבחן על פי המדד שגדולים ממני וממך קבעו, הם ולא אחר.

אותם תלמידי חכמים ורבנים גדולים, שמגיע לאזנם יום יום על פרצות ומקרים שצריכים לגדור, להם הכח להחליט במה וכמה צריך להתחזק, לעומת אדם מן השורה, יהיה צדיק כמה שיהיה, אין לו את זכות ההחלטה…מקבלי התורה הם אלה, שיש בכוחם להחליט מה הקב"ה רומז לנו באסון שכזה, אם משום המקרים הרבים שנחשפים אליהם מידי יום ביומו ויודעים לברור את שצריכים לגדור.

אבל יותר מכך גדולי תורה לפי מה שהם מחליטים כך גם קובעים בשמים מההסברה הפשוטה..אם בלימוד התורה, כמו בהיקשים וגז"ש..מסור הדבר לגדולי תורה שבכל דור ודור..כך גם בהקשר של אסונות רעים, איבחון הסיבות, והפתרון נמצא אך בידם…

כשתלמידי חכמים וגדולי תורה, מחליטים שבזה צריך להתחזק, לא זו בלבד ששמו את ידם נאמנה על מקום התורפה, אלא עצם ההחלטה שלהם מקבלת גושפנקא מידי שמים..בית דין של מטה מכריע לב"ד של מעלה (עיין מעשה ר"א ב"מ נט:) וכשם שאנו זקוקים להכרעת הגדולים בפסקי הלכה אורח חיים וכדומה, ביותר אנו צריכים את הכרעתם בדברים שבהם תלויים החיים ממש..

כאשר צבא נוחל מפלה או תבוסה, אלו שחוקרים ובוחנים את הסיבות לזה, הם לא אותם החילים הפשוטים כי אם הקצינים ואנשי המלחמה המובחרים..כך גם להבדיל כשקורה פגע רע אצל הציבור, מי שחוקר את הסיבה ומסיק את המסקנות, אלו גדולי התורה מומחי המלחמה של היצר..

(נשלח ע"י ראש כולל הפקדתי שומרים – http://chazot.s23.upress.link/)

דברי תורה נוספים בקטגוריות של דבר תורה זה
  • יעוץ וענווה
  • עבדי ה'
  • "ויחד" - מלשון חידה/תמיהה/ספק
  • "שמע בקולי איעצך" – תבונת מקבל העצה
  • "שְׁמַע בְּקֹלִי אִיעָצְךָ וִיהִי אֱ-לֹהים עִמָּךְ"
  • שיעור של הרב מדן על פרשת יתרו
  • סוס ורכבו רמה בים
  • https://www.vorts.co.il/wp-content/uploads/MagenDavidS1-e1367510016159.jpg לחצו כאן כדי להוריד את המודעה של וורטס! (230KB)
    רוצים לעזור? הורידו את הקובץ, הדפיסו ותלו על לוח מודעות ציבורי ליד בית הכנסת או בית הספר במקום מגוריכם, ועזרו לנו להפיץ את דבר קיומו של האתר לאנשים נוספים.