שורש הבחירה

הדפסה הדפסה

בפרשת וארא אנו קוראים על הבשורות המרנינות שמבשר משה רבינו את עם ישראל: על סיום השעבוד מידי המצריים, על גאולתם, על הפיכתם מעם עובד לעם הנבחר הסוכך תחת כנפיו של הקב"ה, ועל עלייתם לארץ הנכספת ארץ ישראל כפי שהבטיח לאבותיהם. על פניו זאת בשורה מרנינה ומשמחת כל לב, ובטח כשהיא מופנית לעם הנאבק מול נוגשים מצריים ערלים ומול משעבדים אכזריים (להטביע תינוקות חיים בטיט..מזכיר משהו שואה?..) שמתבשרים על סוף התלאות על קץ היסורים, כך לפחות הדעת היתה נותנת שיקבלו את הבשורה אך קריאה בפרשה מלמדת שלא כך פעלו הדברים על עם ישראל, -וידבר משה כן אל בני ישראל ולא שמעו אל משה מקצר רוח ומעבדה קשה: (ו, ט). העם העובד בפרך ממאן לשמוע את הבשורה

ומפני מה 'הישראלים' מסרבים לשמוע ולקבל את הבשורה מפי משה האומר להם 'אתם הסובלים בפרך תגאלו בקרוב'. הנימוק לזה מפורש בתורה-"מקצר רוח ומעבודה קשה" זאת אומרת כשאדם נמצא במצב שהוא צריך להילחם על הקיום היומיומי שלו, תחת נוגש אכזר שמעביד אותו עבודת פרך, עד שבקושי נשאר לו זמן לנשום ולאכול, במצב כזה אדם לא מסוגל לקבל בשורות טובות ככל שיהיו, כל זמן שאינם מטיבים לו 'בתכלס' כאן ועכשיו, ובזה שעמ"י ממאן לשמוע את הבשורה כביכול אומר למשה 'שמענו על הבשורה שעוד מעט נגאל, ונקבל את התורה ונעלה 'ציונה' לארץ ישראל, אבל מה כל זה נותן לנו 'כאן ועכשיו'..

הבה ונוסיף לחדד. כולנו איפשהו שמענו את 'הסלוגן' ילד רעב לא לומד. על אותו משקל נאמר, עם שנמצא תחת כיבוש מצרי ועבודת פרך איומה, גם בשורות על עתיד טוב יותר, כל זמן שזה לא "כאן ועכשיו" זה לא מדבר אליהם, קודם כל תקל מאתנו את הסבל של ההווה היומיומי, אח"כ אולי נהיה מסוגלים לקלוט את הבשורות והרעיונות הגדולים של "עם נבחר" שמקבל תורת אלוקים משמיים, וחוזר לארץ המובטחת. זאת אומרת 'עם' שסובל לא לומד, הוא לא יכול לקבל ולתפוס בשכלו בשורות ורעיונות גבוהים שעומדים בסתירה למצבו הנמוך עכשיו..

ועדין צריכים להבין ולהשכיל הכל טוב ויפה עם ישראל שקוע תחת המגף המצרי, אבל מכאן ועד 'לא לשמוע' ולדחות את הדברים בצורה כה נחרצת יש מרחק גדול ואם כך זאת מדוע? שאלה זו כבר נשאלה בפי חז"ל במדרש בזה הלשון "וכי יש אדם שנתבשר בבשורות טובות ולא יהיה שמח. ואם כן מה תלמוד לומר ולא שמעו. אלא קשה היה להם לפרוש מעבודה זרה שעבדו". מתבאר מדברי חז"ל שעם ישראל מה שסירב לשמוע את בשורת משה, לא רק מחמת העבודה הקשה, אלא גם שהיו שקועים בחטא עבודה זרה. והנה כדברי המדרש הנז' שעם ישראל היו שקועים בחטא ע"ז מצינו בעוד כמה מקומות והאחד הנוסף הוא בשעה שיצאו עם ישראל ממצרים ועמד הקב"ה לקרוע את הים בפניהם, קטרג שרו של מצריים, במה נשתנו ישראל מהמצריים, הללו עובדי עבודה זרה והללו עובדי ע"ז.

וכאן נציג מספר שאלות העולות בפרשה חלקם יסודיות מאד ובפרט על דברי המדרש.

א. וכי קושי הפרישה מעבודה זרה הוא יותר מאשר קושי עבודת פרך פיזית ונפשית, הריגת בניהם הקטנים וכל מסאת היסורים שעברו.

ב. כאן אנו נכוחים לראות שעם ישראל ממאן לשמוע את בשורת משה על גאולתם ואילו בפרשה הקודמת במפגש הראשון של משה אם העם הוא מבשר להם הגיע עת גאולתכם והם מקבלים את דבריו באמונה -ויאמן העם וישמעו כי פקד ה' את בני ישראל וכי ראה את ענים ויקדו וישתחוו: (ד לא) וכעת מה השתנה איפוא שלא מוכנים לשמוע את בשורתו

ג. בכלל מה המניע הנפשי והכוחות של עם העובד בפרך לעבוד עבודה זרה.

ד. וביותר לפי המדרש שכל סיבת מיאונם לקבל דברי משה משום שהיו שקועים בחטא ע"ז, ובזה אימצו להם את דרכיו של העם המצרי, אם כך יש לתמוה מה שמופיע בדברי חז"ל -בשביל ד' דברים נגאלו ישראל ממצרים (ויק"ר ל"ב, ה עיין שם) שלא שינו את לבושם שפתם ולשונם. חז"ל מדברים על אותו העם שזנח את עבודת השם בשביל עבודה זרה מכל סוגיה (כמש"כ במדרש עהפ"ס החודש הזה לכם) ואילו שלא כן ביחס לסמלים החיצוניים נשאר העם העברי נאמן למסורת אבותיו ושומר על צורת הלבוש השמות והשפה היהודית בקנאות ומה מצאו לאמץ סמלים חיצוניים של דבר שבעצם מהותו הם מתכחשים אליו. נתאר לעצמנו על יהודי חלילה שנשתמד לדת אחרת ועדין מניח תפילין.. ועוד נוסיף שהרי עיקר היהדות לא מושתת על סמלים או קודי לבוש, ולא נכלל דבר זה בתרי"ג מצוות, אלא מה, היתרון הגדול שיש בכח הסמל יותר מאשר מצוה הגם שמעלתה רב, הוא שיש בכוחו לבטא מסרים ורעיונות ובכך להשפיע, אבל עם זאת הוא טפל ביחס למצוה עצמה שהיא מהות הכל. ושוב מה טעם ראו ישראל לשמור על הטפל –לבוש- ולזרוק את העיקר –עבודת השם.

ה. הנה עם ישראל עובד ע"ז גם אחרי תשע מכות שמקבלים המצריים, וכמו שדרשו חז"ל על צווי משה את הזקנים 'משכו וקחו לכם צאן ושחטו הפסח' שאמר להם משה -משכו ידיכם מעבודת כוכבים וקחו לכם צאן ושחטו אלהיהם של מצרים ועשו הפסח" (מדרש רבה טז ב) מה ההגיון בזה להמשיך לסגוד לע"ז גם אחרי שנכוחים לדעת שהשם הוא האלוקים וע"ז של המצריים לא מסייעת בידי פרעה ועמו להצילם מהמכות.

ו. כל אותם עובדי עבודה זרה המשתחווים לפסל וכדומה, מה עולה במחשבתם; שהפסל או הכוכב וכו' הוא הכוח העליון שיצר וברא את העולם?

ובכלל עם ישראל עובדים ע"ז במשך עשרות שנים ועם כל זאת הי"ת לבסוף מוציא אותם מתחת השעבוד המצרי, ואת המצרים מכה שוק על ירך "עשר פעמים". ממש התהפכות היוצרות כפשוטה. וכאן עולה שאלה חזקה מאד, רק שנצטרך להקדים דבר נוסף לצורך העניין.

לאחר שעם ישראל ממאן לשמוע את בשורת משה, הקב"ה מורה לו לך דבר עם פרעה שישלח את העם מארצו, וגם מוסיף ליידע אותו מראש 'אל תצפה שפרעה ישחרר את עם ישראל אחרי שתצווה עליו בגזרתי אלא גם אחרי שיחטוף 'מכות' הוא יסרב לשחרר את העם, ולמה? משום שאני הקב"ה יקשה את לבו כמו אבן, מה שיגרום לו להתעקש בזה -אתה תדבר את כל אשר אצוך..אל פרעה..ואני אקשה את לב פרעה..ולא ישמע אלכם פרעה (ז ב)

וכאן מסתערת לה השאלה, נו, ומה אם זכות הבחירה שיש לכל אדם? הרי אם הקב"ה 'מכריח' את פרעה שלא לשחרר את עם ישראל מה התלונה שיש לטעון על 'האיש ולהענישו אחר שזה לא בא מרצונו החופשי. ובשאלה זו עומד הרמב"ם בספר "שמונה פרקים". ותשובת הרמב"ם היא תשובה יסודית 'בסוגית זכות הבחירה של האדם'. וכך הם דבריו בשנוי לשון (בפרק ח') -אילו פרעה היה נענש מיד שתישלל ממנו 'זכות הבחירה', באמת זה 'לא היה הוגן' אבל זאת העונש רק אחרי שפרעה סירב כמה וכמה פעמים והתעלם מההתרעות שנשנו כנגדו ואף זלזל בהם, ולכן אדם כזה שחוטא ומתריס כלפי האלוקים ולא שועה לאזהרות נענש עד כדי ששוללים לו את זכות הבחירה, וכמו פעמים שהקב"ה מעניש את האדם ושולל ממנו את בריאות הגוף עד שנבצר מהאדם לעשות פעולה מסוימת בגופו, כך הקב"ה שולל להאדם את זכות הבחירה התלויה בנפשו. עד כן דברי הרמב"ם.

וכאן אנו באים בשאלה, נכון שבדברים הללו אנו מבינים בטעם שנענש פרעה עד שנשלל ממנו זכות הבחירה, אבל אם כך במה שונים עם ישראל שגם כן עבדו ע"ז במשך עשרות שנים והחטיאו כנגד הבורא, ובמקום להענישם חלף זאת הקב"ה מוחל וסולח להם, עד שמוציא וגואל אותם מידי המצריים ואילו העם המצרי ופרעה בראשם, הקב"ה מחריב את ארצו והורג בהם "ומאמלל אותם" וכי חלילה יש כאן אפליה בין יצורי עולם?? לפי דברי הרמב"ם..עיין במדרש רבה (שמות פרשה כא פסקה ז) בשעה שיצאו ישראל ממצרים עמד סמאל המלאך לקטרג אותן אמר לפני הקב"ה רבש"ע עד עכשיו היו אלו עובדים עכו"מ ואתה קורע להם את הים מה עשה הקב"ה מסר לו איוב עד שהוא מתעסק עם איוב ישראל עולים לים ויורדים ואח"כ אציל את איוב עיין שם. כמו שרואים מדברי המדרש הזה שאין תשובה על עצם שאלת "סמאל" שהללו עובדי ע"ז.

ואת השאלה הזו על הרמב"ם ניישב על פי דבר פלא שראיתי בספר "פתוחי חותם" של הגאון הקדוש רבי יעקב אבוחצירא בפרשת שמות.

[ובמאמר מוסגר השבוע חל יום הפטירה של שני גדולי עולם הללו. על פניו נבדלים הם, אם בהנהגותיהם, בשיטת לימודם, במוצא ארצם ועוד אי אלו הבדלים שונים. נחדד במקצת את 'הפערים' שיש בין שני קדושי עליון הללו. הרמב"ם הקדיש את כל חייו התורניים ועסק בהם במה שקרוי "פשט התורה", הספרים שחיבר סובבים על ההלכה (היד החזקה), על פילוסופיה יהודית (מורה נבוכים) על מחשבת ישראל (ח פרקים ועוד אי אלו אגרות שהשיב לשואלים מכל קצוות תבל) אמנם בתורת הקבלה לא הניח הרמב"ם את ידו. ואילו רבי יעקב אבוחצירא מציג לכאורה את הצד ההפוך. כל ספריו מבוססים וגדושים בדברי קבלה, ואף ספרו "פתוחי חותם" על התורה שנוגע "בתורת הפשט" -ביחס לשאר ספריו, גם הוא מתובל בדברי קבלה. ומפני מה כל זה, להוכיח לנו שהתורה אם כי יש בה דרכים שונות, אבל בסופו של דבר כל הנחלים מובילים אל הים, זאת אומרת בין אם דברי התורה הם "בלבוש" של פשט ובין אם דרך צינורות "הסוד" עצם הדברים והמהות שווים, והם נגזרים מאותו יריעה, אותו "ספר תורה", ומאותו "נותן התורה". אם כך הפערים בין שני 'האריות' הללו הם אך פערים חיצוניים לא בפנימיותם וכמו שנחזה איך שדברי האחד משלמים את דברי השני].

ושם עומד 'הפתוחי חותם' להסביר את פשר שלושת הסימנים -"הקסמים" שהקב"ה מוסר למשה רבינו שעל ידם יוכיח לעם ישראל, שהוא משה בא בשליחות של הקל לגאול אותם מידי המצריים, ולא בשליחות "עצמו"..(שמות פ"ד, א-ט)

הסימן הראשון שהקב"ה מוסר בידיו, מה שאומר לו קח את המטה שיש בידך וזרוק אותו לארץ, ומיד כשזורק המטה נהפך לנחש, וכשאוחז בזנב הנחש חוזר שוב להיות מטה כבראשונה. הסימן השני הקב"ה מצוה אותו שיוציא את ידו מחיקו, וכשמוציאה נתמלאה צרעת ופורחת כשלג ומיד כשמחזירה לחיקו מתרפאת. והסימן השלישי –אומר הקב"ה למשה טול מים מהיאור, והשלך על האדמה, והמים נהפכים לדם.

אומר על זה "הפתוחי חותם" השם יתברך בא לענות למשה דרך שלושת הסימנים הללו, בתשובה על מה שטען שעם ישראל הוא קשה עורף ומשוקע בטומאות מצריים ולכן לא ישמעו ויאמינו לבשורה שבפיו; שהמכנה המשותף לשלושתם שכל זמן שהמטה, היד או המים היו במקומם הטבעי, הם לא השתנו, אבל אחרי שהוציא את המטה מידו, את היד מחיקה, ואת המים מהיאור, הם השתנו לרעה, וכשהחזירם משה למקומם שוב חזרו להיות כבתחילה. כך גם עם ישראל, כל מה שהם קשיי עורף ועובדי ע"ז, לא בגלל שזה טבעם האמיתי או אופיים הפנימי, אלא מחמת שנעקרו ממקומם נעקרו משלוותם תחת עבודת פרך, רחוקים מארצם מקום אבותיהם, וזה הגורם למצב שבו הם נמצאים ע"כ תוכן דבריו. ובדברים אלה נמצא את החילוק בין העונש שהוטל על העם המצרי לעומת גאולת הישראליים עם זאת שהיו עובדי ע"ז שכן המצרים ופרעה בראשם סירבו לשמוע וליישם את צווי השם לשחרר את עם ישראל מהשעבוד גם אחרי התרעות חוזרות ונשנות, וכל זאת מצד הבחירה הטבעית ומרצונם ובזה גילו את שורשם האמיתי הנובע ממקום רע ולכן הקב"ה שלל מהם את כח הבחירה ונענשו בעשר מכות, אבל עם ישראל כל מה שהיו עובדים ע"ז אין זה חלילה משום הבחירה הטבעית שלהם אלא בגלל שנעקרו ממקומם אבל בשורשם האמתי הם עם סגולה, עם קדוש וטהור ולכן לא נשלל מהם זכות הבחירה ויצאו מגלות לגאולה. הרי פירוש של רבי יעקב אבוחצירא מסביר היטב את דברי רבינו משה בן מימון. (נמצאנו למדים שהתורה יש בה רבדים רבדים, יש בה את הפשט, את הסוד, את הרמז, ובכל אחד מהם יש שבעים פנים שונות. אבל כל הפנים, כל הדרכים, כל השיטות, מוצא אחד יש להם ואיסוף אחד לבסוף בו הם מתכנסים, והיא תורת האמת תורת האלוקים משם הם חצובות.)

אמנם בזה עדיין לא כלו הערות שהעלינו בראש המאמר ובכדי לפשוטם נצטרך להסביר נקודה יסודית בכל סוגיית 'העבודה זרה של ישראל במצרים'. הנה נכון שעם ישראל היה שקוע בע"ז ועם כל זאת הוא עדיין החזיק באמונת אלוקי אבותיו ואיך זה מסתדר?

הפתרון שהם מצאו הוא להאמין באלוקי אבותיהם אבל דרך העבודה זרה! זאת אומרת אדם שעובד ע"ז אין פירושו שהוא סכל וטיפש, שעובד לפסל אבן, כוכב או כל 'מומנט' אחר וחושב בדעתו שהוא האלוקים, (עיין רמב"ם הלכות עבודת כוכבים פרק א הלכה א-ב) אלא אדם מחפש לו מתווך בין האלוקים השמימי לבינו וזה הוא מוצא דרך סמל מוחשי שיתן לו להרגיש קשר מסוים 'לההוא שם למעלה' מה שהיהדות שוללת מכל (עיין רמב"ם שם פ"ב) עם ישראל משתעבדים בעבודת פרך ולכן קשה להם להתחבר לאלוקות בלא סמל או דבר מוחשי, ומעדיפים לעבוד את האלוקים דרך 'תיווך' כלשהו שהוא העבודה זרה. ומשום כך גם לא מסוגלים לקבל את בשורת משה מפי 'אותו אלוקים' שלא תלוי בדבר מוחשי אלא נמצא מעל הטבע המוחש השטחי, המוכן לגאול אותם ולסוכך עליהם 'בכנפיו' להפוך אותם לעם נבחר על פני שאר עמי העולם.

ובאמת במדרש רבה שהוזכר לעיל לא מובא תשובה על מה שקטרג מלאך המוות כנגד עם ישראל שעבדו עבודה זרה. אולם בילקוט שמעוני שם (פרק יד –רמז-רל"ד) יש בזה תוספת דברים וזה"ל מיד השיב לו הקב"ה (לסמאל) שוטה שבעולם וכי לדעתם עבדוה, והלא לא עבדוה אלא מתוך שעבוד ומתוך טרוף דעת, ואתה דן שוגג כמזיד ואונס כרצון עד כאן.

זאת אומרת התשובה שנותן הקב"ה לקטרוג של המלאך 'סמאל' הוא שכל מה שעבדו עם ישראל ע"ז במצרים אין הוא באמת רצונם הפנימי אלא מתוך כפיה, וכשיסור מהם זה האונס, יחזרו שוב לשורשם האמיתי, ולפי מה שכתבנו להסביר מה שעבדו עם ישראל עבודה זרה, לא משום שכפרו בעצם האלוקות הידועה מאבותיהם ונטו ללכת אחר אלוקים אחרים אלא חיפשו להם מתווך בין האלוקים השמימי, להם האנשים הפשוטים בעולם הגשמי שגם בשעה שאין רעיונם תפוס במחשבות האלוקים מחמת השעבוד בפרך יהיה להם הוא המקום לשפוך בו את שיחם.

[ובזה יתורץ מה שראיתי שמקשים על מדרש 'ילקוט שמעוני' מה תשובה יש בזה שעבדו מתוך אונס, הרי הדין בעבודה זרה שאף באונס מחויב להיהרג ולא לעבור (עיין פרי תואר שם ובפרשת דרכים -דרוש א דף י"ד ד"ה ומעתה) אולם לפי דברינו מתבאר היטב, שעם ישראל כלל לא ראו בזה מעשה איסור של עבודה זרה. ודומה הדבר לאדם שכלל לא יודע שיש איסור שבאופן כזה נחשב הוא לשוגג ובאמת במדרש כתוב שוגג, ומה שכתוב גם אונס, הכוונה בזה לומר שעצם ההגעה לידי שגגה זו היא זה האונס וכפיית עבודת פרך של המצריים.

ועל פי הדברים יתבאר גם פשר הסתירה העצמית שהתנהגו בה עמ"י, מצד אחד עבדו ע"ז ומצד השני לא שינו את לבושם שפתם ושמות היהודיים, זאת משום שהעם העברי גם בשעה שעבדו ע"ז לא הזניחו את המחשבה על אלוקי אבותיהם הי"ת, אלא שכל רצונם היה למצוא איזשהו מתווך בין האלוקים לבינם להם האנשים הפשוטים, והגורם לרצון הזה היה טירוף הדעת שהיו מצויים בו בשל עבודת הפרך הצרה והדוחקת שהכבידו עליהם המצריים, שכל זה מנע מהם להתחבר להשם יתברך בדרך היהדות המקובלת, שהיא אמונה מופשטת באלוקות בלי דמות וגוף, אלא הצטרכו 'אמצעי עזר' להתקשר אל האלוקים.

וכן יתבאר התחלפות האמונות אצל עם ישראל שבפעם הראשונה קיבלו את דברי האלוקים מפי משה, ובפגישה השנייה ממאנים לשמוע את בשורתו המפורטת יותר, משום שעם ישראל תמיד האמין באלוקי אבותיו, וכשבא משה ותיאר להם שאלוקי אבותם שולל לעובדו דרך תיווך כלשהו, הסכימו לקבל אולם אחרי שפרעה הכפיל להם את העבודה, נוכחו לראות שכביכול דרך האלוקים הנכונה היא ע"י הע"ז חלילה ולא כדברי משה שהרי לא הועיל להם הדרך 'החדשה' שהתווה להם, וזה גם המניע הנפשי של אותו עם שעובד בפרך לדבוק בעבודה זרה, משום שגחלת האמונה באלוקי אבותם לא כבתה מהם כי אם שינוי דרך העבודה התחלף אצלם מהסיבה האמורה ולכך גם בשעה שקיבלו המצריים תשע מכות המשיכו לעבוד ע"ז שכן לדידם לא היה בכך סתירה אחר שעובדים הם לאלוקי אבותיהם אך בדרך שונה. עורר אותי לזה ידידי כמר יובל שבת שיחי'.

ומכאן נעבור לעסוק בעצם הפירוש של רבי יעקב אבוחצירא. הנה "בפתוחי חותם" הטיב להראות שכל שלושת הסימנים מתכנסים לדבר אחד להורות שכל דבר שיוצא מגדרו הוא משתנה וכשחוזר למקומו חוזר לשורשו הראשון. אלא שיש לעמוד בזה מדוע א"כ הקב"ה נותן למשה רבינו ג' סימנים. ואם משום שע"י סימן אחד לא יעלה ביד משה להוכיח לעמ"י שהוא שליח ה', אם כך שימסור בידו את הסימן האחרון שהוא סימן מכריע וכמו מה שפירש החזקוני שהמיוחד בסימן השלישי שלא חזר לקדמותו שלא כשני הסמנים, או כפי שפירש הספורנו שם "כי היות הפשוט נהפך כלו למורכב בלתי אמצעי לא יצוייר כלל" ואם כן מה טעם מסר בידו ג' סימנים.

אולם בסייעתא דשמיא ייתכן ליתן ביאור מה מסמל כל סימן, מלבד עצם היעוד שלו להוכיח בזה לעמ"י ובכך יובן מפני מה נמסרו בידי משה ג' סימנים בדווקא. הנה לפי הדברים שהעלה "הפתוחי חותם" שסימנים הללו באו להראות שעם ישראל הוא טוב במהותו ורק הגלות הפכה אותו למה שהוא עכשיו. ייתכן להוסיף גם שהסימנים הללו מסמלים את עם ישראל וזאת עפ"ד חז"ל בתלמוד וזת"ד "כל שיש בו שלשה סימנים הללו ראוי להדבק באומה רחמנים, ביישנין, וגומלי חסדים"(יבמות עט.) זאת אומרת כל יהודי יש בו מן השלושה תכונות הללו וסימנך "גבר".

ואם נתבונן נראה ששלושת הסימנים הללו: מטה ונחש, יד בחיקה, מים ודם, כל אחד מהם מסמל את אחת המידות הנזכרות שיש בעם ישראל. נתחיל בסימן הראשון, הקב"ה מורה למשה להשליך את מטהו ארצה ושם נהפך לנחש. המטה והנחש מסמלים דבר והיפוכו, המטה מסמל את גמילות החסדים שיש בעם הזה, בדומה למטה שעליו נשען הזקן ומסייע בידו ללכת כך גם גומלי חסדים המסייעים זה ביד זה (ובדרך חידוד "מטה כלפי חסד"), ואילו הנחש מסמל את ההיפך מזה, שהרי חסד כידוע כל מהותו זה נתינה והענקה לאדם אחר, ואילו הנחש כל מהותו להרע ולהפסיד לאדם, לקחת ממנו את מעלותיו וכמו הנחש הקדמוני המוזכר בתחילת התורה שפיתה וטימא את חווה, ובזה נמצא לא זו בלבד שאינו נותן ומעניק לאחר אלא בא לקחת ממנו. ובזה מרמז הקב"ה למשה על מידת החסד שיש בעם ישראל בדומה למטה. ובסימן השני סימן "היד" מורה הקב"ה למשה להוציא את היד מחיקו, וכשמוציאה הופכת למצורעת כשלג. הרי שהצרעת באה עליו בשעה שידו היתה מגולה אבל כשהיתה בחיקו לא היה בה דבר וזה מורה על מידת הבושה שיש בעם ישראל שכל זמן שהם במקומם מכוסים הרי הם בישניים ורק אחר שנעקרו ממקומם השתנו לעם קשה עורף, שכן תכונת הבושה שיש לאדם, הינה בדווקא כשהאדם יוצא מגדרו ושלא במקום הטבעי, לא כן כשנמצא בסביבתו הטבעית דוגמת ביתו וקרבת בני משפחתו. וצורת הביטוי של תכונת הבושה ניכרת על האדם, שמחווירות פניו כצבע לבן. ובזה מרמז הקב"ה למשה; עם ישראל עם כל זאת שהוא כעת עם קשה עורף אבל במהותו הפנימית הוא השתבח במידת הבושה אלא שהגלות מעבירה אותו על דעתו ודעת קונו. הסימן השלישי והאחרון הוא השלכת מים מהיאור לארץ והפיכתם לדם, זה מורה על מידת הרחמנות שיש בעם ישראל. שהרי הדם מסמל את הדינים וכך גם מתבטא באותיות ד-יני-ם, ואילו המים מסמלים את הרחמים שגם מתבטא באותיות רח-מים.  וזאת מה שמוסר הקב"ה בידי משה את ג' הסימנים הללו, להראות לו שעם ישראל יש לו תכונות הללו בטבעו הפנימי אלא שהגלות והעקירה ממקומם עם כל הסבל הנלווה שינו אצלם את התכונות אך לרגע אבל כשיחזרו למקומם הטבעי שורשם האמתי יתגלה.

(נשלח מפי ראש כולל הפקדתי שומרים)

דברי תורה נוספים בקטגוריות של דבר תורה זה
  • מכת צפרדע
  • "למה זה תשאל לשמי"
  • למען תספר באזני בנך
  • "יופי של גלות"
  • מכת הצפרדע ומידת הכעס
  • "וידבר ד' אל משה ואל אהרן ויצום אל בני ישראל ואל פרעה מלך מצרים להוציא את בני ישראל מארץ מצרים " (ו, יג)
  • קיומם של הרשעים
  • https://www.vorts.co.il/wp-content/uploads/MagenDavidS1-e1367510016159.jpg לחצו כאן כדי להוריד את המודעה של וורטס! (230KB)
    רוצים לעזור? הורידו את הקובץ, הדפיסו ותלו על לוח מודעות ציבורי ליד בית הכנסת או בית הספר במקום מגוריכם, ועזרו לנו להפיץ את דבר קיומו של האתר לאנשים נוספים.