כְּמַעֲשֵׂה אֶרֶץ מִצְרַיִם… וּכְמַעֲשֵׂה אֶרֶץ כְּנַעַן… לֹא תַעֲשׂוּ – לקיחת אימותינו לבית המלך

הדפסה הדפסה

א. מקרי לקיחת אימותינו לבית המלך[1]

בפרשתנו אנו נתקלים בפעם השלישית בה אחד מהאבות מבקש להתיישב במקום חדש כנתין זר, ובעקבות הגעתו אנשי המקום מגלים עניין באשתו: "וַיֵּשֶׁב יִצְחָק בִּגְרָר: וַיִּשְׁאֲלוּ אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם לְאִשְׁתּוֹ וַיֹּאמֶר אֲחֹתִי הִוא כִּי יָרֵא לֵאמֹר אִשְׁתִּי פֶּן יַהַרְגֻנִי אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם עַל רִבְקָה כִּי טוֹבַת מַרְאֶה הִוא: וַיְהִי כִּי אָרְכוּ לוֹ שָׁם הַיָּמִים וַיַּשְׁקֵף אֲבִימֶלֶךְ מֶלֶךְ פְּלִשְׁתִּים בְּעַד הַחַלּוֹן וַיַּרְא וְהִנֵּה יִצְחָק מְצַחֵק אֵת רִבְקָה אִשְׁתּוֹ: וַיִּקְרָא אֲבִימֶלֶךְ לְיִצְחָק וַיֹּאמֶר אַךְ הִנֵּה אִשְׁתְּךָ הִוא וְאֵיךְ אָמַרְתָּ אֲחֹתִי הִוא וַיֹּאמֶר אֵלָיו יִצְחָק כִּי אָמַרְתִּי פֶּן אָמוּת עָלֶיהָ: וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ מַה זֹּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ כִּמְעַט שָׁכַב אַחַד הָעָם אֶת אִשְׁתֶּךָ וְהֵבֵאתָ עָלֵינוּ אָשָׁם: וַיְצַו אֲבִימֶלֶךְ אֶת כָּל הָעָם לֵאמֹר הַנֹּגֵעַ בָּאִישׁ הַזֶּה וּבְאִשְׁתּוֹ מוֹת יוּמָת" (בראשית כ"ו, ו'-י"א)

בפעמיים הקודמות זה קרה לאברהם. הפעם הראשונה הייתה עם ירידתו למצרים:
"וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ וַיֵּרֶד אַבְרָם מִצְרַיְמָה לָגוּר שָׁם כִּי כָבֵד הָרָעָב בָּאָרֶץ: וַיְהִי כַּאֲשֶׁר הִקְרִיב לָבוֹא מִצְרָיְמָה וַיֹּאמֶר אֶל שָׂרַי אִשְׁתּוֹ הִנֵּה נָא יָדַעְתִּי כִּי אִשָּׁה יְפַת מַרְאֶה אָתְּ: וְהָיָה כִּי יִרְאוּ אֹתָךְ הַמִּצְרִים וְאָמְרוּ אִשְׁתּוֹ זֹאת וְהָרְגוּ אֹתִי וְאֹתָךְ יְחַיּוּ: אִמְרִי נָא אֲחֹתִי אָתְּ לְמַעַן יִיטַב לִי בַעֲבוּרֵךְ וְחָיְתָה נַפְשִׁי בִּגְלָלֵךְ: וַיְהִי כְּבוֹא אַבְרָם מִצְרָיְמָה וַיִּרְאוּ הַמִּצְרִים אֶת הָאִשָּׁה כִּי יָפָה הִוא מְאֹד: וַיִּרְאוּ אֹתָהּ שָׂרֵי פַרְעֹה וַיְהַלְלוּ אֹתָהּ אֶל פַּרְעֹה וַתֻּקַּח הָאִשָּׁה בֵּית פַּרְעֹה: וּלְאַבְרָם הֵיטִיב בַּעֲבוּרָהּ וַיְהִי לוֹ צֹאן וּבָקָר וַחֲמֹרִים וַעֲבָדִים וּשְׁפָחֹת וַאֲתֹנֹת וּגְמַלִּים: וַיְנַגַּע ה' אֶת פַּרְעֹה נְגָעִים גְּדֹלִים וְאֶת בֵּיתוֹ עַל דְּבַר שָׂרַי אֵשֶׁת אַבְרָם: וַיִּקְרָא פַרְעֹה לְאַבְרָם וַיֹּאמֶר מַה זֹּאת עָשִׂיתָ לִּי לָמָּה לֹא הִגַּדְתָּ לִּי כִּי אִשְׁתְּךָ הִוא: לָמָה אָמַרְתָּ אֲחֹתִי הִוא וָאֶקַּח אֹתָהּ לִי לְאִשָּׁה וְעַתָּה הִנֵּה אִשְׁתְּךָ קַח וָלֵךְ: וַיְצַו עָלָיו פַּרְעֹה אֲנָשִׁים וַיְשַׁלְּחוּ אֹתוֹ וְאֶת אִשְׁתּוֹ וְאֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ" (שם י"ב, י'-כ')

בשנית, גם בגרר, כשהמלך נקרא בשם המסורתי אבימלך:
"וַיִּסַּע מִשָּׁם אַבְרָהָם אַרְצָה הַנֶּגֶב וַיֵּשֶׁב בֵּין קָדֵשׁ וּבֵין שׁוּר וַיָּגָר בִּגְרָר: וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֶל שָׂרָה אִשְׁתּוֹ אֲחֹתִי הִוא וַיִּשְׁלַח אֲבִימֶלֶךְ מֶלֶךְ גְּרָר וַיִּקַּח אֶת שָׂרָה: וַיָּבֹא אֱ-לֹהִים אֶל אֲבִימֶלֶךְ בַּחֲלוֹם הַלָּיְלָה וַיֹּאמֶר לוֹ הִנְּךָ מֵת עַל הָאִשָּׁה אֲשֶׁר לָקַחְתָּ וְהִוא בְּעֻלַת בָּעַל… וַיִּקְרָא אֲבִימֶלֶךְ לְאַבְרָהָם וַיֹּאמֶר לוֹ מֶה עָשִׂיתָ לָּנוּ וּמֶה חָטָאתִי לָךְ כִּי הֵבֵאתָ עָלַי וְעַל מַמְלַכְתִּי חֲטָאָה גְדֹלָה מַעֲשִׂים אֲשֶׁר לֹא יֵעָשׂוּ עָשִׂיתָ עִמָּדִי… וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם כִּי אָמַרְתִּי רַק אֵין יִרְאַת אֱ-לֹהִים בַּמָּקוֹם הַזֶּה וַהֲרָגוּנִי עַל דְּבַר אִשְׁתִּי: וְגַם אָמְנָה אֲחֹתִי בַת אָבִי הִוא אַךְ לֹא בַת אִמִּי וַתְּהִי לִי לְאִשָּׁה: וַיְהִי כַּאֲשֶׁר הִתְעוּ אֹתִי אֱ-לֹהִים מִבֵּית אָבִי וָאֹמַר לָהּ זֶה חַסְדֵּךְ אֲשֶׁר תַּעֲשִׂי עִמָּדִי אֶל כָּל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר נָבוֹא שָׁמָּה אִמְרִי לִי אָחִי הוּא: וַיִּקַּח אֲבִימֶלֶךְ צֹאן וּבָקָר וַעֲבָדִים וּשְׁפָחֹת וַיִּתֵּן לְאַבְרָהָם וַיָּשֶׁב לוֹ אֵת שָׂרָה אִשְׁתּוֹ"    (שם כ', א'-י"ח)

אנו מזהים בכל שלושת האירועים מהלך עלילה דומה:

  1. החשש. עם ההגעה למקום חדש, מתעורר חשש באשר להתנהלות המקומיים ביחס לאשה החדשה שנקלעה לפתחם.
  2. ההחלטה. כדי לצמצם את החשש מהבאות, מוחלט להציג את האישה כאחות.
  3. הלקיחה ותוצאותיה. בשתי הפעמים שזה קרה לאברהם, אכן שרה נלקחה לבית המלך. בהתערבות א-לוהית, נמנע מגע בין המלך לבינה, ובמקביל המלך הבין שהטעו אותו.
  4. התוכחה והפיצוי. העלילה מסתיימת בתוכחתו של המלך הקובל על הטעייתו, ובפיצוי שרה ואברהם על שאירע.

המסופר בפרשייתנו לגבי יצחק נבדל בכך, שהמלך עמד על הטעייתו של יצחק מבעוד מועד. בהתאם לכך, רבקה לא נלקחה לבית המלך כך שהוא לא נצרך לפצותה, אך גם הוא קובל באזני יצחק על הטעייתו.

למרות שמדובר בשלושה מקרים שונים, ניתן לקשר בין כל שני צמדי חוליות בשורת האירועים הלזו. הסיפור הראשון והשני אירעו לאברהם, ובהתאם לכך מקיימים איזשהו יחס ביניהם, שנבקש לעמוד עליו. הסיפור השני והשלישי אירעו בגרר, ובעקבות כך ניתן להניח שאף הם מתייחסים זה לזה. ממבט זה, הסיפור האמצעי הוא החוליה המקשרת בין כל הסיפורים, והוא אכן זה המפורט ביותר מביניהם.

ב. אִמְרִי נָא אֲחֹתִי אָתְּ

אברהם מתקרב למצרים, ומבקש משרה שתציג את עצמה כאחותו. בצורה זו הוא, בעצם, מבקש להציל את עורו בעוד הוא מפקיר אותה לגורלה בארץ זרה – מכיוון שהאוכלוסייה המקומית תכיר בה כפנויה. קריאה כזו איננה מחמיאה לאברהם, ואכן זכתה לביקורתו של הרמב"ן:
"ודע כי אברהם אבינו חטא חטא גדול בשגגה שהביא אשתו הצדקת במכשול עון מפני פחדו פן יהרגוהו, והיה לו לבטוח בשם שיציל אותו ואת אשתו ואת כל אשר לו, כי יש באלהים כח לעזור ולהציל…" (רמב"ן בראשית י"ב, י')

אמנם, פרשנים אחרים ראו זאת בצורה שונה לחלוטין. אברהם אכן ביקש למלט את שרה מהגורל הצפוי לה, באמצעות תחבולה. התכנית הייתה שהם יציגו את עצמם כאח ואחות, וממילא כל המבקש את ידה יצטרך לשאת ולתת על המוהר עם האח המבוגר. אברהם מצידו, יערים על המועמדים ויסבך אותם בתנאים שונים, ולעולם לא יביא את הדבר לידי גמר. כך, יינצלו שניהם.

מה שגרם למהפך בתכניתם הוא, שהיא נלקחה למלך. אפשרות כזו לא חזה אברהם, ועם המלך הוא הרי לא יכול לשחק כאוות נפשו. כך, הם מוצאים את עצמם בחוסר אונים אל מול מצב עגום שלא צפו אותו מלכתחילה. בשלב זה נחלץ לעזרתם ה', ומושיע את שרה מידיו של פרעה.

על רקע זה נבקש לעיין במקרה הבא.

ג. וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֶל שָׂרָה אִשְׁתּוֹ אֲחֹתִי הִוא

לאחר שהסתבך במצרים, היה על אברהם לחשוב על האפשרות ששרה תילקח שוב לבית המלך, בהגיעו לגרר. למרות זאת, הוא נוקט באותה תחבולה, שכצפוי מוכחת כלא יעילה במקרה שכזה.

כך, שרה מוצאת את עצמה שוב בבית המלך, ו-ה' שוב נזקק לחוש לעזרתה.

אמנם, הפעם הסיפור מורכב יותר. הפעם הכתוב חושף בפנינו דיאלוג שהתנהל בין הקדוש ברוך הוא שנגלה לאבימלך במיוחד כדי להצילו מהחטא, שגלגל לפתחו אברהם:
"וַיָּבֹא אֱ-לֹהִים אֶל אֲבִימֶלֶךְ בַּחֲלוֹם הַלָּיְלָה וַיֹּאמֶר לוֹ הִנְּךָ מֵת עַל הָאִשָּׁה אֲשֶׁר לָקַחְתָּ וְהִוא בְּעֻלַת בָּעַל: וַאֲבִימֶלֶךְ לֹא קָרַב אֵלֶיהָ וַיֹּאמַר אֲ-דֹנָי הֲגוֹי גַּם צַדִּיק תַּהֲרֹג" (בראשית כ', ג'-ד')

עקב כך, אבימלך מזמן את אברהם וגוער בו על שהפקיר אותו לחטוא. בפעם הזו, הכתוב מפרט את תשובתו של אברהם:
"וַיִּקְרָא אֲבִימֶלֶךְ לְאַבְרָהָם וַיֹּאמֶר לוֹ מֶה עָשִׂיתָ לָּנוּ וּמֶה חָטָאתִי לָךְ כִּי הֵבֵאתָ עָלַי וְעַל מַמְלַכְתִּי חֲטָאָה גְדֹלָה מַעֲשִׂים אֲשֶׁר לֹא יֵעָשׂוּ עָשִׂיתָ עִמָּדִי….וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם כִּי אָמַרְתִּי רַק אֵין יִרְאַת אֱלֹהִים בַּמָּקוֹם הַזֶּה וַהֲרָגוּנִי עַל דְּבַר אִשְׁתִּי: וְגַם אָמְנָה אֲחֹתִי בַת אָבִי הִוא אַךְ לֹא בַת אִמִּי וַתְּהִי לִי לְאִשָּׁה: וַיְהִי כַּאֲשֶׁר הִתְעוּ אֹתִי אֱלֹהִים מִבֵּית אָבִי וָאֹמַר לָהּ זֶה חַסְדֵּךְ אֲשֶׁר תַּעֲשִׂי עִמָּדִי אֶל כָּל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר נָבוֹא שָׁמָּה אִמְרִי לִי אָחִי הוּא" (שם, ט'-י"ג)

לסיכום, בולטים שני הבדלים בפרטי הסיפורים, הבדלים שהמשותף להם הוא הדיאלוג. הקדוש ברוך הוא מתגלה לאבימלך במטרה להניאו מהחטא, ומתפתח דיאלוג ביניהם, מה שלא קרה עם פרעה. בהמשך, לאחר תוכחתו של אבימלך לאברהם, הכתוב מפרט את דברי ההסבר של אברהם להצדקת החלטתו להציג את שרה כאחותו.

נדמה, ששני הפרטים הללו מבקשים ליצור רושם שונה מזה שעולה מהמקרה במצרים.

במצרים הכתוב מבקש לרמוז כי האשם היחידי הינו פרעה, ולכן אין הוא ראוי להתגלות ה' המבארת לו את המצב, והוא נענש מיד.

בנוסף, אין הכתוב טורח להביא את דברי ההסבר של אברהם. הרושם הוא שההסבר להתנהלותו כבר נכתב בתחילה, וחשיפת העובדה ששרה היא אשתו הייתה יכולה לעלות לאברהם בחייו, ושום צעקה של פרעה לא תשנה את זה. לכן אין טעם ואין צורך, לחזור על דברי הסבר מצדו של אברהם.

ממילא, אנו מבינים כי במקרה של אבימלך הדברים שונים. הוא זוכה להתגלות א-לוהית כיוון שלא מגיע לו להתדרדר לחטא. להבלטת חפותו, הכתוב אף שם בפיו את טענתו המוסרית המהדהדת של אברהם בבקשו על אנשי סדום: "וַיִּגַּשׁ אַבְרָהָם וַיֹּאמַר הַאַף תִּסְפֶּה צַדִּיק עִם רָשָׁע" (שם י"ח, כ"ג)

טענה שהפעם שמעת דווקא מאבימלך הנפגע מאותו אברהם: "ואֲבִימֶלֶךְ לֹא קָרַב אֵלֶיהָ וַיֹּאמַר אֲ-דֹנָי הֲגוֹי גַּם צַדִּיק תַּהֲרֹג" (שם כ', ד')

בנוסף, הכתוב "דורש" מאברהם הסברים למעשהו, ולכן מצטט את דבריו בתשובה לתוכחתו של אבימלך. בנקודה זו אף נרמזת ביקורת להסבריו של אברהם, הטוען: "וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם כִּי אָמַרְתִּי רַק אֵין יִרְאַת אֱ-לֹהִים בַּמָּקוֹם הַזֶּה וַהֲרָגוּנִי עַל דְּבַר אִשְׁתִּי" (שם, י"א)

בעוד הכתוב מציין כי אין הדבר כך: "וַיַּשְׁכֵּם אֲבִימֶלֶךְ בַּבֹּקֶר וַיִּקְרָא לְכָל עֲבָדָיו וַיְדַבֵּר אֶת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה בְּאָזְנֵיהֶם וַיִּירְאוּ הָאֲנָשִׁים מְאֹד" (שם, ח')

הבנה זו לטענת אבימלך מתבטאת אף בדברי ה': "וַיֹּאמֶר אֵלָיו הָאֱ-לֹהִים בַּחֲלֹם גַּם אָנֹכִי יָדַעְתִּי כִּי בְתָם לְבָבְךָ עָשִׂיתָ זֹּאת וָאֶחְשֹׂךְ גַּם אָנֹכִי אוֹתְךָ מֵחֲטוֹ לִי עַל כֵּן לֹא נְתַתִּיךָ לִנְגֹּעַ אֵלֶיהָ"  (שם, ו')

בסיום הפרשייה, אבימלך מותיר אותו בגרר למרות שהוטעה, בניגוד לפרעה שמשלח אותו. גם עובדה זו נזקפת לזכותו של אבימלך. ננסה לבחון את מסקנתנו על פי המשך העלילה.

ד. לֹא יָדַעְתִּי מִי עָשָׂה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה

המשך העלילה מציג בפנינו את אבימלך המכתת את רגליו למשכן אברהם, כדי להבטיח את התמורה ליחסו ההוגן כלפי אברהם:
"וַיְהִי בָּעֵת הַהִוא וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ וּפִיכֹל שַׂר צְבָאוֹ אֶל אַבְרָהָם לֵאמֹר אֱ-לֹהִים עִמְּךָ בְּכֹל אֲשֶׁר אַתָּה עֹשֶׂה: וְעַתָּה הִשָּׁבְעָה לִּי בֵא-לֹהִים הֵנָּה אִם תִּשְׁקֹר לִי וּלְנִינִי וּלְנֶכְדִּי כַּחֶסֶד אֲשֶׁר עָשִׂיתִי עִמְּךָ תַּעֲשֶׂה עִמָּדִי וְעִם הָאָרֶץ אֲשֶׁר גַּרְתָּה בָּהּ: וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אָנֹכִי אִשָּׁבֵעַ: וְהוֹכִחַ אַבְרָהָם אֶת אֲבִימֶלֶךְ עַל אֹדוֹת בְּאֵר הַמַּיִם אֲשֶׁר גָּזְלוּ עַבְדֵי אֲבִימֶלֶךְ: וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ לֹא יָדַעְתִּי מִי עָשָׂה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה וְגַם אַתָּה לֹא הִגַּדְתָּ לִּי וְגַם אָנֹכִי לֹא שָׁמַעְתִּי בִּלְתִּי הַיּוֹם" (שם כ"א, כ"ב-כ"ו)

לאחר שאברהם נענה למבוקשו במלים קצרות, הוא פונה להוכיחו. תשובת אבימלך מסורבלת וחוזרת על עצמה. ניתן להבחין בעליל בחוסר הנוחות שהשאלה הזו גרמה לו, ובמאמץ הרב שהוא מפגין כדי לשכנע שאין לו חלק בכך. כמובן, דווקא הניסוח המסורבל לא משכנע, ומחשיד אותו יותר[2].

ניתן להבין, שצורת התנסחותו של אבימלך חושפת טפח או אפילו טפחיים מהתנהלותו. יתכן שאבימלך מנהל מדיניות המבוססת על התחמקות מאחריות. זאת, על ידי התנהלות בה הוא "לא יודע", או לא רוצה לדעת, או מבקש להתנהל באופן כזה שיותיר לו מרחב תמרון שלא ידע על הנעשה[3].

כעת, נבקש לשוב על עקבותינו ולבחון מחדש את פרשיית לקיחת שרה לארמונו.

ה. הִנְּךָ מֵת עַל הָאִשָּׁה אֲשֶׁר לָקַחְתָּ וְהִוא בְּעֻלַת בָּעַל

כבר קראנו את נאומו המצטדק של אבימלך, שזכה לאישורו של ה'. עדיין, שאלה אחת מנסרת בחלל האוויר:
"וַיָּבֹא אֱ-לֹהִים אֶל אֲבִימֶלֶךְ בַּחֲלוֹם הַלָּיְלָה וַיֹּאמֶר לוֹ הִנְּךָ מֵת עַל הָאִשָּׁה אֲשֶׁר לָקַחְתָּ וְהִוא בְּעֻלַת בָּעַל: וַאֲבִימֶלֶךְ לֹא קָרַב אֵלֶיהָ וַיֹּאמַר אֲ-דֹנָי הֲגוֹי גַּם צַדִּיק תַּהֲרֹג: הֲלֹא הוּא אָמַר לִי אֲחֹתִי הִוא וְהִיא גַם הִוא אָמְרָה אָחִי הוּא בְּתָם לְבָבִי וּבְנִקְיֹן כַּפַּי עָשִׂיתִי זֹאת: וַיֹּאמֶר אֵלָיו הָאֱ-לֹהִים בַּחֲלֹם גַּם אָנֹכִי יָדַעְתִּי כִּי בְתָם לְבָבְךָ עָשִׂיתָ זֹּאת וָאֶחְשֹׂךְ גַּם אָנֹכִי אוֹתְךָ מֵחֲטוֹ לִי עַל כֵּן לֹא נְתַתִּיךָ לִנְגֹּעַ אֵלֶיהָ: וְעַתָּה הָשֵׁב אֵשֶׁת הָאִישׁ כִּי נָבִיא הוּא וְיִתְפַּלֵּל בַּעַדְךָ וֶחְיֵה וְאִם אֵינְךָ מֵשִׁיב דַּע כִּי מוֹת תָּמוּת אַתָּה וְכָל אֲשֶׁר לָךְ" (שם כ', ג'-ז')

לו אבימלך היה הצדיק שהוא מתיימר להיות, היה מתבקש ניסוח שונה לפנייתו של ה'. לאדם צדיק שמעד בבלי דעת, די להעיר לו על טעותו ומיד הוא יתקנה, שהרי כל חפצו ביושר והגינות. מדוע ה' צריך לפתוח את דבריו באיומים כבדים והחלטיים, ואף לסיימם כך?

האיומים מוצדקים, אם אבימלך איננו באמת האיש שהוא מתיימר להיות. אמנם, הרי הוא טוען בצדק שלא ידע ששרה בעולת בעל? אך אם נשים לב, שוב אנחנו ניצבים במצב בו מופנית תוכחה כלפי אבימלך על מעשיו, ותשובתו בעצם מסתכמת במילים "לֹא יָדַעְתִּי… וְגַם אַתָּה לֹא הִגַּדְתָּ לִּי וְגַם אָנֹכִי לֹא שָׁמַעְתִּי בִּלְתִּי הַיּוֹם".

אם זו כבר הפעם השנייה שהוא עונה כך, מסתבר שזו שיטה, מדיניות.

 ו. וְאֵיךְ אָמַרְתָּ אֲחֹתִי הִוא?!

כעת נתקדם לעבר החוליה השלישית, סיפורו של יצחק, כדי להשלים את עיוננו ביחס שהיא מקיימת עם החוליה שקדמה לה:
"וַיֵּשֶׁב יִצְחָק בִּגְרָר: וַיִּשְׁאֲלוּ אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם לְאִשְׁתּוֹ וַיֹּאמֶר אֲחֹתִי הִוא כִּי יָרֵא לֵאמֹר אִשְׁתִּי פֶּן יַהַרְגֻנִי אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם עַל רִבְקָה כִּי טוֹבַת מַרְאֶה הִוא: וַיְהִי כִּי אָרְכוּ לוֹ שָׁם הַיָּמִים וַיַּשְׁקֵף אֲבִימֶלֶךְ מֶלֶךְ פְּלִשְׁתִּים בְּעַד הַחַלּוֹן וַיַּרְא וְהִנֵּה יִצְחָק מְצַחֵק אֵת רִבְקָה אִשְׁתּוֹ: וַיִּקְרָא אֲבִימֶלֶךְ לְיִצְחָק וַיֹּאמֶר אַךְ הִנֵּה אִשְׁתְּךָ הִוא וְאֵיךְ אָמַרְתָּ אֲחֹתִי הִוא וַיֹּאמֶר אֵלָיו יִצְחָק כִּי אָמַרְתִּי פֶּן אָמוּת עָלֶיהָ: וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ מַה זֹּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ כִּמְעַט שָׁכַב אַחַד הָעָם אֶת אִשְׁתֶּךָ וְהֵבֵאתָ עָלֵינוּ אָשָׁם: וַיְצַו אֲבִימֶלֶךְ אֶת כָּל הָעָם לֵאמֹר הַנֹּגֵעַ בָּאִישׁ הַזֶּה וּבְאִשְׁתּוֹ מוֹת יוּמָת" (שם כ"ו, ו'-י"א)

לכאורה, הסיפור מתחיל באופן זהה. יצחק מגיע לגרר, אנשים שואלים על אשתו, והוא מציג אותה כאחותו. בשונה מהמקרה הקודם, הפעם היא אמנם לא נלקחת לבית המלך, אך ברבות הימים אבימלך תפס שיצחק שיקר לו ביחס לאשתו. אין רמז בכתוב מדוע הפעם אבימלך לא נהג כקודמו. אם רבקה לא עוררה בו עניין, לא היה עליו להתרעם על יצחק ששיקר לו.

הכתוב מציג את תפישתו של יצחק כמקרה. אולם כאן יש לשאול: האם דרכו של מלך להביט "במקרה" בביתם של אחרים?! יותר סביר, שדבר מה אחר מסתתר מאחורי מקרה זה.

נראה, שהדי האירוע של אבימלך ושרה עדיין מהדהדים בגרר. אבימלך הפעם נרתע מלהתעסק עם רבקה כלתה, ודווקא בשל ההתנהלות הזהה של בן אברהם הוא ממתין להתפתחויות ועוקב אחריהם מפעם לפעם. איננו יודעים אם היה זה אבימלך בעצמו שתפס אותם בקלקלתם, או מישהו שהופקד למשימה זו מטעמו ואולי הזעיק אותו בשעה שהיה מה לראות.

פרטי האירוע הזה מלמדים דברים המשליכים על האירוע הקודם. מסתבר, שכעבור זמן מה ניתן לחשוף אם התנהלותם של איש ואשה זרים שהגיעו למקום חדש תואמת בני זוג או בני משפחה. אלא, שבפעם הקודמת אבימלך לא המתין, כי לא רצה לדעת.

כעת, הצטדקותו של אבימלך מוארת באור אחר לגמרי.

 ז. הֲגוֹי גַּם צַדִּיק תַּהֲרֹג?!

כבר ציינו את הדמיון לטענת אברהם בסדום, המחזק את תוקפה המוסרי של טענת אבימלך. אולם, ודווקא ההשוואה תעמיד אותנו על ההבדל ביניהן. אברהם טוען להצלתם הצדיקים, בעוד הוא מחוץ לתמונה. אבימלך טוען להצלת הצדיק, בעוד הוא זה שמכתיר כך את עצמו. לאור התמונה המלאה, יתכן להעלות את הטענה הבאה.

במקרה של פרעה, כבר העלינו שאברהם חף מאשמה, כיוון שלא צפה את המהלך, אמנם במקרה של אבימלך, הוא כבר היה צריך להיערך אחרת. מצד שני, אנו נוכחים לדעת כי לקיחת אישה יפה זרה, ברגע שנקלעה למקום חדש, אינה מנהגו האישי של פרעה, אלא מדובר בקוד התנהגותי. דווקא במקרה השני מתרחש עימות מול אברהם, שהפעם היה מודע לאפשרות, לבין אבימלך שמימש אותה.

למראית עין, נראה שאבימלך צודק, כיוון שהוא הוטעה, אך בראייה רחבה, התורה מנסה לשדר לנו מסר אחר לחלוטין. גם אם אברהם טען שהיא אחותו, הוא לא עשה זאת מרצון, אלא מחוסר ברירה מול תרבות זרה וכוחנית. הלכך, אין בהתנהלותו הצדקה לעצם קיומה של תרבות שכזו.

יראת א-לוהים שתפסה את יושבי המקום, היא יראת א-לוהים של אחר מעשה, עקב איום ממשי של הקדוש ברוך הוא. לא כיוון שמדובר בצדיקי עולם. הקדוש ברוך הוא בתשובתו לאבימלך רומז לו שהוא ער להתנהלותו, והפעם רק מסתפק בהתראה[4].

אבימלך, מצדו, מפרסם את המקרה בצורה האופיינית לו. הוא מהשליך את מילותיו של ה' אודותיו על מנת לחפות ולכסות על התנהלותו, המאופיינת בחוסר מוסריות אך עטופה היטב במעטה יושר[5].

אמנם, נראה שהוא הבין את המסר. לכן, למרות ש"הוטעה", טורח לפצות את שרה. יתירה מזו, הדי האיום יוותרו גם לאחריו, וגם יורשו בתפקיד יהסס טרם ישלח ידו שוב במשפחת אברהם.

 ח. כִּי עָצֹר עָצַר ה' בְּעַד כָּל רֶחֶם לְבֵית אֲבִימֶלֶךְ

התורה רומזת לכך באמצעי ספרותי מבריק, בשעה שהיא מסיימת את סיפור אבימלך ושרה בהוספת פרט אחד. פרט הצובע בצבע אחר את כל התמונה:
"וַיִּתְפַּלֵּל אַבְרָהָם אֶל הָאֱ-לֹהִים וַיִּרְפָּא אֱלֹהִים אֶת אֲבִימֶלֶךְ וְאֶת אִשְׁתּוֹ וְאַמְהֹתָיו וַיֵּלֵדוּ: כִּי עָצֹר עָצַר ה' בְּעַד כָּל רֶחֶם לְבֵית אֲבִימֶלֶךְ עַל דְּבַר שָׂרָה אֵשֶׁת אַבְרָהָם"   (שם כ', י"ז-י"ח)

לפתע מסתבר, שהציות המלא לציוויו של הקדוש ברוך הוא לא נבע רק ממניעי יושר ומוסר כנים, אלא מכוח הכרח. מהרגע שאבימלך שלח יד בשרה פקדה רעה את ביתו, כך שבעצם לא הייתה לו ברירה אלא לשתף פעולה[6].

קריאה זו אכן משתלבת בכל מה שהעלינו. אולם, שומה עלינו להבין מדוע המקרא שומר פרט זה לסוף הסיפור, בעוד יש לו השלכה משמעותית לכל אורכו?

נראה להציע, שבכוונה התורה משמיטה פרט מהותי זה, דווקא כדי ליצור "מצג שווא" של דמותו של אבימלך. זאת, כדי לרמוז לנו שזהו תורף הסיפור. עניינו של הסיפור בתרבות שנשענת על 'מצגי שווא"!

כך ברגע אחד, בו הקורא מגיע לסוף הסיפור, קורסת בבת אחת דמותו של אבימלך. מתברר שבעצם לא אבימלך הוטעה, אלא זהו הקורא עצמו שנפל ברשתו. כך מצליחה התורה להמחיש לקורא את יכולתו של "מצג שווא" ליצור רגשות הזדהות בקרב הצופה מהצד, אך אם ישכיל להביט בתמונה בשלמותה, יובהר לו שהולך שולל.

לסיכום, שוב בקשה התורה להראות לנו את התנהלותם של עמי כנען, ביחס לזרים שנקלעו למחוזותם. למראית עין ההתנהלות מעוגנת בחוק ויושר, אך למעשה מאפשרת את ניצולו המרבי של הזר החלש, הפעם בענייני עריות. כך, מנסה התורה לעזור לנו להסיר את המסכה המיתממת מעל פניהם, ולהדריך אותנו בדרך הישר: "כְּמַעֲשֵׂה אֶרֶץ מִצְרַיִם… לֹא תַעֲשׂוּ, וּכְמַעֲשֵׂה אֶרֶץ כְּנַעַן… לֹא תַעֲשׂוּ" (ויקרא י"ח, ג')

(הרב גד אלדד. נשלח ע"י ישיבת הר עציון http://etzion.org.il/ עורך: אורי יעקב בירן. כל הזכויות שמורות לישיבה ולרב)

————————————————————————

[1] עיין בהקשר זה בדברי הרב פרופסור יונתן גרוסמן בספרו "אברהם-סיפורו של מסע" (הוצאת למשכל, 2014): ירידת אברם ושרי למצרים (עמודים 50-59), שרה ואברהם בגרר (עמ' 238-262). ובשיעורו באתר בית המדרש לפרשת תולדות "אברהם הוליד את יצחק". ועיין עוד מ' עמנואלי ,ספר בראשית-הסברים והערות, 1978 (הוצאת החברה לחקר המקרא, עמודים 189-195) והרב יואל בן נון, "פרשיות יצחק" (מגדים כה', עמודים 35-77) בעיקר בפרקים ב', ה'.

[2] ה'אלשיך' הציע לפרש פסוק זה בדרך נפלאה המשלבת שלושה גורמים בשיח הזה. אבימלך עונה בעצמו: 'לֹא יָדַעְתִּי מִי עָשָׂה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה' ,ואז הוא פונה לפיכול שר צבאו ואומר 'וְגַם אַתָּה לֹא הִגַּדְתָּ לִּי', ואז פיכול מגיב 'וְגַם אָנֹכִי לֹא שָׁמַעְתִּי בִּלְתִּי הַיּוֹם'. כן הסביר גם עמנואלי המוזכר בהערה 1. אמנם דווקא העובדה שהכתוב בחר בניסוח מעורפל של המשפט, לא מצדד בהסבר הזה.

[3] כך נוכל להבין מדוע אברהם יוזם ברית בינו לאבימלך, מיד אחר כך. יתכן שאברהם קלט את התנהלותו של אבימלך ולא השתכנע מתשובתו, ולכן ביקש לכרות ברית חוקית קבל עם ועדה, שמחייבת את שני הצדיים ולא מותירה מקום להתחמקות מאחריות.

[4] ראה גם את דברי רש"י, המעוגנים בלשון הפסוקים, לאור ההבדל בניסוח טענת אבימלך לניסוח תשובתו של ה': "ידעתי כי בתם לבבך וגו' – אמת שלא דמית מתחלה לחטוא, אבל נקיון כפים אין כאן" (רש"י בראשית כ', ו')

[5] נשים לב כיצד הוא מתאר את התייחסותו ליצחק בשעה שהוא חפץ בקרבתו ובבריתו: "אִם תַּעֲשֵׂה עִמָּנוּ רָעָה כַּאֲשֶׁר לֹא נְגַעֲנוּךָ וְכַאֲשֶׁר עָשִׂינוּ עִמְּךָ רַק טוֹב וַנְּשַׁלֵּחֲךָ בְּשָׁלוֹם אַתָּה עַתָּה בְּרוּךְ ה' " (בראשית כ"ו, כ"ט)
זאת, למרות ששילח אותו מעליו, וסתם את בארותיו.

[6] יתכן שזוהי הסיבה שסיפר על החלום לאנשי ביתו, שהרי ממילא היתה להם נגיעה בעניין, כיוון שעצר ה' כל רחם בביתו. יתכן שמישהו קישר בין הגעתה של שרה לתחילת המכה, ואז סיפור החלום נועד שוב להגן על שמו הטוב, ולא מטעמי יראת שמיים.

דברי תורה נוספים בקטגוריות של דבר תורה זה
  • ברכה מתוך שמחת הנפש
  • "אברהם הוליד את יצחק" – על בחירה חופשית וכחה של ליצנות
  • עטרת זקנים בני בנים, ותפארת בנים אבותם
  • תוחלת החיים - "אין קצבה לשנותיך"
  • מטל השמים ומשמני הארץ
  • קנאת הגוים מחזירה את העם היהודי לעצמו
  • "והיה כאשר תריד ופרקת עלו מעל צוארך"
  • https://www.vorts.co.il/wp-content/uploads/MagenDavidS1-e1367510016159.jpg לחצו כאן כדי להוריד את המודעה של וורטס! (230KB)
    רוצים לעזור? הורידו את הקובץ, הדפיסו ותלו על לוח מודעות ציבורי ליד בית הכנסת או בית הספר במקום מגוריכם, ועזרו לנו להפיץ את דבר קיומו של האתר לאנשים נוספים.