"ונעשה לנו שם" – למה לא?

הדפסה הדפסה
לעילוי נשמתם של איתן פלמר ז"ל וברכיה סוסלוביץ ז"ל, נא להתפלל לרפואת הגוף והנפש של נחשון מאיר בן הינדל רות ואלמוג דוד בן סיגל

א. חסימת יוזמת בני האדם[1]

עלילת 'מגדל בבל' היא אחת מתעלומות המקרא. יוזמת המין האנושי נראית כתמימה למדי, עד כדי כך שהקורא מתקשה להבין מה רע ראה הבורא ביוזמה זו עד שנחלץ לחסימתה:
"וַיְהִי כָל הָאָרֶץ שָׂפָה אֶחָת וּדְבָרִים אֲחָדִים: וַיְהִי בְּנָסְעָם מִקֶּדֶם וַיִּמְצְאוּ בִקְעָה בְּאֶרֶץ שִׁנְעָר וַיֵּשְׁבוּ שָׁם: וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ הָבָה נִלְבְּנָה לְבֵנִים וְנִשְׂרְפָה לִשְׂרֵפָה וַתְּהִי לָהֶם הַלְּבֵנָה לְאָבֶן וְהַחֵמָר הָיָה לָהֶם לַחֹמֶר: וַיֹּאמְרוּ הָבָה נִבְנֶה לָּנוּ עִיר וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם וְנַעֲשֶׂה לָּנוּ שֵׁם פֶּן נָפוּץ עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ: וַיֵּרֶד ה' לִרְאֹת אֶת הָעִיר וְאֶת הַמִּגְדָּל אֲשֶׁר בָּנוּ בְּנֵי הָאָדָם: וַיֹּאמֶר ה' הֵן עַם אֶחָד וְשָׂפָה אַחַת לְכֻלָּם וְזֶה הַחִלָּם לַעֲשׂוֹת וְעַתָּה לֹא יִבָּצֵר מֵהֶם כֹּל אֲשֶׁר יָזְמוּ לַעֲשׂוֹת: הָבָה נֵרְדָה וְנָבְלָה שָׁם שְׂפָתָם אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמְעוּ אִישׁ שְׂפַת רֵעֵהוּ: וַיָּפֶץ ה' אֹתָם מִשָּׁם עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ וַיַּחְדְּלוּ לִבְנֹת הָעִיר" (בראשית י"א, א'-ח')

הפרשנים לדורותיהם נענו לאתגר, והציעו מספר פתרונות לעניין. ברובם, נשענים הפירושים על ניתוח פילוסופי של הנושא, ופחות על לשון המקרא[2].

כבר בדברי ימי העולם הקצרים מצאנו, ש-ה' מביע חשש מיוזמת האדם שאינה לרוחו ונרתם למניעתה: "וַיֹּאמֶר ה' אֱ-לֹהִים הֵן הָאָדָם הָיָה כְּאַחַד מִמֶּנּוּ לָדַעַת טוֹב וָרָע וְעַתָּה פֶּן יִשְׁלַח יָדוֹ וְלָקַח גַּם מֵעֵץ הַחַיִּים וְאָכַל וָחַי לְעֹלָם: וַיְשַׁלְּחֵהוּ ה' אֱ-לֹהִים מִגַּן עֵדֶן לַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר לֻקַּח מִשָּׁם: וַיְגָרֶשׁ אֶת הָאָדָם וַיַּשְׁכֵּן מִקֶּדֶם לְגַן עֵדֶן אֶת הַכְּרֻבִים וְאֵת לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת לִשְׁמֹר אֶת דֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים" (שם ג', כ"ב-כ"ד)

אף כאן נוקט ה' במהלך דומה, ומפיץ את גזע האדם ממקומו.
נבקש, אפוא, להתחיל את עיוננו בגן העדן. כך ניטיב לעקוב אחר הלך מחשבתו של הבורא, שלמראית עין, מתנכל שוב ושוב ליוזמות יצירו.

ב. וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁמוֹת

במהלך שהותו בגן עדן הספיק האדם למלא משימה בודדת, אותה הועיד לו בוראו: "וַיִּצֶר ה' אֱ-לֹהִים מִן הָאֲדָמָה כָּל חַיַּת הַשָּׂדֶה וְאֵת כָּל עוֹף הַשָּׁמַיִם וַיָּבֵא אֶל הָאָדָם לִרְאוֹת מַה יִּקְרָא לוֹ וְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָא לוֹ הָאָדָם נֶפֶשׁ חַיָּה הוּא שְׁמוֹ: וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁמוֹת לְכָל הַבְּהֵמָה וּלְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְכֹל חַיַּת הַשָּׂדֶה וּלְאָדָם לֹא מָצָא עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ" (שם ב', י"ט-כ')

האדם צלח את קריאת שמות כל בעלי החי, ואז נוכח לדעת שנותר בודד. לפתרון מצבו נבראה הנקבה. מאחר שנבראה, המשיך האדם מתוקף תפקידו וקרא אף לה שם: "וַיַּפֵּל ה' אֱ-לֹהִים תַּרְדֵּמָה עַל הָאָדָם וַיִּישָׁן וַיִּקַּח אַחַת מִצַּלְעֹתָיו וַיִּסְגֹּר בָּשָׂר תַּחְתֶּנָּה: וַיִּבֶן ה' אֱ-לֹהִים אֶת הַצֵּלָע אֲשֶׁר לָקַח מִן הָאָדָם לְאִשָּׁה וַיְבִאֶהָ אֶל הָאָדָם: וַיֹּאמֶר הָאָדָם זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה כִּי מֵאִישׁ לֻקֳחָה זֹּאת," (שם, כ"א-כ"ג)

נשים לב, כי במסגרת קריאת השם לאישה, האדם מכתיר את עצמו בתואר 'איש'. אין כאן המקום לעמוד על מלוא המשמעות למהלך זה[3]. נציין, שמהלך זה בסופו של דבר דעך ולא הותיר רושם. לכל אורך סיפור אכילת פרי עץ הדעת, האדם מכונה רק פעם בודדת בתואר זה, ואף זאת בהזדמנות סמלית לכשעצמה, בעת מתן העונש לאישה "ואל אישך תשוקתך" (שם ג', ט"ז).

בסוף העלילה, אנו לומדים כי שוב האדם קרא שם לנקבה, ואנו מבינים שבא להחליף את קודמו: "וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁם אִשְׁתּוֹ חַוָּה כִּי הִוא הָיְתָה אֵם כָּל חָי" (שם ג', כ').
שם זה משתלב יותר במערך הנבראים, שאליהם התייחס האדם בקריאת שמותם: "וְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָא לוֹ הָאָדָם נֶפֶשׁ חַיָּה הוּא שְׁמוֹ" (שם ב', י"ט)

כנראה, מהלך זה בא לבטל את המעמד החריג שהעז האדם להעניק לו ולזוגתו בצמד השמות "איש-אישה".

בשלב זה מביע הבורא את חששו מאכילת עץ החיים. כעת, עלינו לדלג לסיפור מגדל בבל, כדי לקשר בין הסיפורים, ולנסות מדוע מבקש הבורא לסכל יוזמות מעין אלו.

ג. וְנַעֲשֶׂה לָּנוּ שֵׁם

לאחר שהתאושש גזע האדם ממוראות המבול, הוא מבקש לבנות מגדל שראשו בשמים. מטרת בנייה זו מבוארת בכתוב: "וַיֹּאמְרוּ הָבָה נִבְנֶה לָּנוּ עִיר וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם וְנַעֲשֶׂה לָּנוּ שֵׁם פֶּן נָפוּץ עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ"  (שם י"א, ד')

על רקע אירועי 'גן עדן' שהצבענו עליהם, עולה התמונה הבאה: ברגע שהאדם נעזב לנפשו הוא שוב מבקש להשלים את שהחל בגן העדן, ולקרוא לעצמו שם. תכנית זו, מעוררת תגובה משמיים:
"וַיֵּרֶד ה' לִרְאֹת אֶת הָעִיר וְאֶת הַמִּגְדָּל אֲשֶׁר בָּנוּ בְּנֵי הָאָדָם: וַיֹּאמֶר ה' הֵן עַם אֶחָד וְשָׂפָה אַחַת לְכֻלָּם וְזֶה הַחִלָּם לַעֲשׂוֹת וְעַתָּה לֹא יִבָּצֵר מֵהֶם כֹּל אֲשֶׁר יָזְמוּ לַעֲשׂוֹת" (שם, ה'-ו')

נשים לב, כי המגדל כבר עומד על תילו. הבורא איננו מודאג מעצם קיומו אלא מההשלכות לכך על העתיד.

למראית עין, הכתוב לא מבאר לנו את טיבן של אותן ההשלכות מהן מוטרד הבורא. אולם לאמיתו של דבר הן כבר נפרסו בפנינו, שכן מטרת היזמים הינה 'לעשות להם שם'. אם כך הדבר, הרי שככל שהעיר תגדל – שמם יגדל ויינשא לשם ותהילה.
נמצא, כי לא הבניין עצמו מטריד את הבורא אלא השם והפרסום שיביא לבוניו.

ניתוח זה מקבל חיזוק מעובדה נוספת. לו עצם הבניין היה הגורם המטריד, הרי שכדי למנוע את קיומו היה מתבקש להחריבו. אולם, הבורא שמבקש לסכל את יוזמת בוניו, הציב לעצמו מטרה אחרת: "הָבָה נֵרְדָה וְנָבְלָה שָׁם שְׂפָתָם אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמְעוּ אִישׁ שְׂפַת רֵעֵהוּ: וַיָּפֶץ ה' אֹתָם מִשָּׁם עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ וַיַּחְדְּלוּ לִבְנֹת הָעִיר" (שם, ז'-ח')

לאור תגובת הבורא, ננסה לחשוף את היעד שביקש להשיג בפעולתו. נראה, שבלבול השפה פוגע בראש ובראשונה ביכולת לקרוא שמות, וממילא לא יוכלו 'לעשות להם שם'. בשעה שהתקשורת משתבשת, וכל גזע מכנה בניב שונה תופעות וחפצים, הרי שכבר לא יתכן למישהו לעשות לו "שם". הוא יזכה בתיאור שונה בכל מקום, לפי אוצר המילים של אותה שפה.

בהתאם לכך, העניין מסתיים במהפך קיצוני, שמחזק שוב את הצעתנו: "עַל כֵּן קָרָא שְׁמָהּ בָּבֶל כִּי שָׁם בָּלַל ה' שְׂפַת כָּל הָאָרֶץ וּמִשָּׁם הֱפִיצָם ה' עַל פְּנֵי כָּל הָאָרֶץ" (שם ט')

בסופו של דבר, שמה הונצח על שם פעילותו של ה' בתחומה, ולא הנציח את בוניה. כך, הרצון של האדם לעשות לו שם באמצעות העיר נגוז לחלוטין.

ד. וַיָּפֶץ ה' אֹתָם מִשָּׁם

נבקש לאשש את התמקדותנו ב'עשיית השם' וקריאתו, בשימת לב לאמצעי ספרותי נוסף. בפרשייתנו נגלה שהמילה 'שם" מופיעה לא פחות משבע פעמים, בהופעות שונות:

  1. "וַיִּמְצְאוּ בִקְעָה בְּאֶרֶץ שִׁנְעָר וַיֵּשְׁבוּ שָׁם" (שם ב').
  2. "הָבָה נִבְנֶה לָּנוּ עִיר וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם וְנַעֲשֶׂה לָּנוּ שֵׁם" (שם ד').
  3. "הָבָה נֵרְדָה וְנָבְלָה שָׁם שְׂפָתָם" (שם ז').
  4. "וַיָּפֶץ ה' אֹתָם משָּׁם" (שם ח').
  5. "עַל כֵּן קָרָא שְׁמָהּ בָּבֶל" (שם ט').
  6. "כִּי שָׁם בָּלַל ה' שְׂפַת כָּל הָאָרֶץ" (שם).
  7. "וּמִשָּׁם הֱפִיצָם ה' עַל פְּנֵי כָּל הָאָרֶץ" (שם).

כללנו ברשימה זו מילים המורכבות מהאותיות 'ש.ם.' למרות שמשמעותן שונה, ולאמיתו של דבר אף הפוכה. נתינת 'שֵׁם' מקנה ייחוד לדבר\לתופעה, ומאפשרת להתייחס אליה מעתה באופן מסוים. לעומת זאת, המילה 'שָׁם' מציינת את סתמיותו של הדבר. הוא אינו מיוחד ומסוים בשום צורה, ולכן הוא מתואר רק על ידי מיקומו, שהוא מונח 'שם'.

כך במשחק מילים מבריק, מצליח המקרא לספר לנו את סיפורו של מגדל בבל, שהחל בשאיפה לעשות באמצעותו "שֵׁם", אך בסופו של דבר, נותר "שָׁם". באמצעי זה, רומז לנו שוב המקרא על מרכזיותה של קריאת השם בסיפורנו.

ההיסטוריה, מסתבר, חוזרת, ואנו נחשפים לשאיפה אנושית החוזרת על עצמה. האדם מבקש לייחד את עצמו ולעשות לעצמו שם. הוא אמנם כשל בכך בגן העדן, אך עורר את חששו של ה' שינסה שוב לקנות לו שם באמצעות 'חיי נצח', ולכן מונע אף התפתחות בכיוון זה. כעבור זמן, מבצבץ ניסיון נוסף. הפעם לא כפרט, אלא ניסיון משותף לכלל האנושות.

אם זו אכן שאיפה אנושית אופיינית, הרי שסימן השאלה המיתמר על תגובתו של ה' לעניין מתחזק. מדוע אין יוצר האדם מעודד שאיפה זו ומסייע בפיתוחה, ואנו אף חוזים בניסיונות חוזרים ונשנים מצדו להכשילה?

ה. וְעָשִׂיתִי לְךָ שֵׁם כְּשֵׁם הַגְּדוֹלִים אֲשֶׁר בָּאָרֶץ

נראה כי אין צרה עינו של היוצר ביצוריו, אלא הוא אף חפץ בהצלחתם ובמימושם העצמי. זו זכותם ואף חובתם לעצמם ולעולם בו הם חיים. אך לא פחות מכך, הבורא ער לסכנה האורבת להם במהלך המסלול לעשיית שם. התמקדות הגזע האנושי במחקר עצמו והעמקה בחקר עולמו תיטיב עמו, ותבורך מפי עליון. אלו שיצליחו במחקרם יזכו את עצמם אף בשם ותהילה. אך ברגע ש'עשיית השם' תיהפך למטרת המחקר או למניע שלו, ולא עוד תופעה נלווית לתוצאותיו, הרי שעלול גזע האדם להמיט אסון על עצמו.

אם האדם יתמקד בהאדרת שמו והגנה עליו כמטרה בפני עצמה, הרי שבסופו של דבר יוסט מרכז הכובד של המחקר ליריבות פנימית, ולא עוד חתירה לאמת המדעית. כך, נמצאת כוונת הבריאה באדם בטלה לגמרי[4].

דברים ברוח זו, בסגנונו, כתב ר' צדוק הכהן מלובלין:
"וההתחלה בהשתדלות אדם להתקדש הוא… החפץ להתדמות לאדם העליון שזהו כל שורש השתדלות אדם, על ידי החשק שיש לו להתדמות לעליון היינו להדבק במדותיו ולהתקדש בקדושתו שזהו חשק היצר טוב: ועל כן נקרא אדם לשון אדמה לעליון (ישעיה י"ד, י"ד) שהוא בקדושה שורש בריאת האדם היה לדבר זה, אלא שמצד הידיעה דטוב ורע בא היצר רע והחשק להתדמות לעליון מצד התאוה והחשק לגרמיה שהוא הרע ולא על דרך הביטול, בא התחלת הסתת הנחש והייתם כאלקים וגו' לפתותו שיוכל להתדמות עצמו, לא שיתבטל ויתכלל במקורו רק שיהיה נפרד ורשות לגרמיה וכאלקים שזהו עבודה זרה גמורה, ועל זה הם כל עצות התורה לאהפכא דמיוני היצר רע לקדושה. וזהו החודש אשר נהפך וגו' שזה כל ענין כח וגבורת האדם הכובש יצרו ובא להתקדש, שיהפך כל דמיונותיו דהיינו כל מיני חמדות וחשקות שלבבו משוקע בהם לקדושה" (מחשבת חרוץ ד')

מרגע נפיחת נשמת אפיו טבע היוצר את השאיפה לשאוף ל'אויר פסגות'ץ מכאן אף תצורת שמו כ'אדם', מלשון 'אדמה לעליון'. הוא נקרא לא לשקוט על שמריו אלא לשקוד על מימוש יכולותיו.

אמנם, עליו להיות זהיר בעצמו, ולא להיסחף בתאוותו להעצים את עצמו. דווקא התמכרות למשימה זו, והדחף 'לעשות לעצמו שם', עלולה להביא להתרכז בעצמו במקום בתוצאות מחקריו.

(הרב גד אלדד. נשלח ע"י ישיבת הר עציון. http://etzion.org.il/ עורך: אורי יעקב בירן. כל הזכויות שמורות לישיבה ולרב.

——————————————————————————————————————–

[1] מבוסס על פרק ג' בספרי "האדם- בין היוצר ליצור" (הוצאת תבונות, תש"ע).

[2] רש"י הביא את דברי חז"ל, שהתכוונו למרוד בבורא באמצעות בניית המגדל. האבן עזרא והרד"ק, טענו שהתכוונו לשמור על אחדותה של האנושות, אך הרמב"ן סירב לקבל פירוש זה, משום שלא יתכן שמחשבה זו תאריך ימים, עם התרבות האנושות.

עיין עוד בדרשות הר"ן (דרוש א') שביאר שביוזמה לכשעצמה לא היה כל רע, אלא שאחדות העולם גוררת בהכרח שלטון מאוחד. בהיות העולם עובד ע"ז, אחדות זו תקשה על עובדי ה' להימלט מידי הטועים, ולפיכך תאט את התקדמות העולם לעבר אמונת האמת. אברבנאל דחה את דבריו במספר טענות, וביניהן, שבלבול לשונות האומות לא מונע בהכרח מלכות אחידה, כמו שקרה באמפריית שונות, כפרס ומדי תחת שלטון אחשוורוש. הוא עצמו ביאר את טעותם בכך שהיה עליהם להתאים את חייהם לסגנון חיים פשוט יותר המותאם לטבע שהמציא להם הבורא, ולהתפנות להתמקד בשלמות נפשם, בעוד הם ביכרו לרכז את מאמציהם בבניית עיר וסדור העניינים המדיניים, שהוא עניין מיותר וצופה רעות לגזע האנושי. כדי למנוע זאת, הופצו על פני הארץ.

[3] בהקשר זה עיין בפרק א' של ספרי הנ"ל בהערה 1 "הרקע לחטא עץ הדעת".

[4] משפט זה לקוח מלשון הרמב"ן בקטע בו הוא דן במשמעות טענת משה "למה יאמרו מצרים" (שמות ל"ב, י"ב):

"והטעם בטענה הזאת, איננו כרוצה להראות כחו בין שונאיו, כי כל הגוים כאין נגדו מאפס ותוהו נחשבו לו. אבל השם ברא את האדם בתחתונים שיכיר את בוראו ויודה לשמו, ושם הרשות בידו להרע או להטיב, וכאשר חטאו ברצונם וכפרו בו כולם לא נשאר רק העם הזה לשמו, ופרסם בהם באותות ובמופתים כי הוא אלהי האלהים ואדוני האדונים ונודע בזה לכל העמים. והנה אם ישוב ויאבד זכרם, ישכחו העמים את אותותיו ואת מעשיו ולא יסופר עוד בהם, ואם אדם יזכיר כן, יחשבו כי היה כח מכחות המזלות והכוכבים וחלף ועבר. והנה תהיה כוונת הבריאה באדם בטלה לגמרי, שלא ישאר בהם יודע את בוראו רק מכעיס לפניו, ועל כן ראוי מדין הרצון שהיה בבריאת העולם, שיהיה רצון מלפניו להקים לו לעם כל הימים, כי הם הקרובים אליו והיודעים אותו מכל העמים”  (רמב"ן דברים ל"ב, כ"ו)

בדבריו, מתווה רמב"ן מהלך בסגנון דומה. העולם נברא במטרה לאפשר לאדם להצליח להגשים את ייעודו כאדם, בעל בחירה חופשית. אמנם, מתוך כך, קיים סיכון שהוא עלול לסכן את הבריאה בכך שירוקן אותה מייעודה. כבורא, ה' חש מחוייב להבטחת ייעודה של הבחירה ונוקט בצעדים שיביאו אותה ליעדה. זהו הרעיון העומד מאחורי התנהלות ה' גם בפרשיות אלו.

 

דברי תורה נוספים בקטגוריות של דבר תורה זה
  • סיפור שכרותו של נח
  • על אבר מן החי ועל אבר מן נח
  • אדם ונח
  • שימו לב אל הנשמה
  • סדנת החינוך של תיבת נח
  • הקשר בין המבול להר סיני
  • "לא אוסיף"
  • https://www.vorts.co.il/wp-content/uploads/MagenDavidS1-e1367510016159.jpg לחצו כאן כדי להוריד את המודעה של וורטס! (230KB)
    רוצים לעזור? הורידו את הקובץ, הדפיסו ותלו על לוח מודעות ציבורי ליד בית הכנסת או בית הספר במקום מגוריכם, ועזרו לנו להפיץ את דבר קיומו של האתר לאנשים נוספים.