י"ג מידות של רחמים

הדפסה הדפסה

"ויעבר ה' על פניו ויקרא" – אמר רבי יוחנן: אלמלי מקרא כתוב אי-אפשר לאומרו, מלמד שנתעטף הקב"ה כשליח ציבור והראה לו למשה סדר תפילה. אמר לו: כל זמן שישראל חוטאין – יעשו לפני כסדר הזה ואני מוחל להם. "ה' ה'" – אני הוא קודם שיחטא האדם, ואני הוא לאחר שיחטא האדם ויעשה תשובה. "אל רחום וחנון" – אמר רב יהודה: ברית כרותה לי"ג מידות שאינן חוזרות ריקם, שנאמר: "הנה אנכי כורת ברית". (ר"ה יז, ע"ב)

כתוב "ויעבור" – משמע שהקב"ה לא הסתפק באמירה בלבד. היו מספר דברים שנתקשה בהם משה והקב"ה הראהו והורהו דרך להבינם. בין הדברים שנתקשה בהם משה היתה אותה בשורה שנאמרה כאן: "נתעטף הקב"ה כשליח ציבור, אמר לו: כל זמן שישראל חוטאין יעשו לפני כסדר הזה". מה ענינה של עטיפת שליח ציבור? עטיפה זו מסתרת את אישיותו של שליח-הציבור, מצניעה אותו. כל אדם יכול להתפלל כשראשו גלוי, שליח ציבור – חייב להתעטף! רק כך יכול הוא לשמש כשליח הציבור.

יש לעיתים עטיפה המשתקת את התפילה. עטיפה שהיא בבחינת "בוא בצור והטמן בעפר מפני פחד ה' ומהדר גאנו" (ישעיה ב, י). אדם המסתתר במחילות צורים, עומד לפני הקב"ה כולו חסר-אונים. אבל יש עטיפה של שליח ציבור המסתיר את כל אישיותו, מנמיך את קומתו, ויחד עם זה חי כולו בתחושת שליחות ואחריות כלפי הציבור – ואז הוא אומר את י"ג מידות הרחמים.

מתבונן הוא היאך הקב"ה מנהיג את עולמו, איך אדם מישראל חייב להיראות. כל אדם מישראל חייב להיות מנהיג, כל אחד חייב להיות אחראי כלפי הציבור כולו. על מנת להתבונן במידותיו של הקב"ה מספיק להתבונן במידה הראשונה, שהמקובלים הקבילו לה את הפסוק "מי א-ל כמוך" (מיכה ז, יח), כפי שמסביר רבי משה קורדובירו:

'מי א-ל כמוך' – מורה על היות הקב"ה מלך נעלב סובל עלבון אשר לא יכילנו הרעיון. הרי, בלי ספק, אין דבר נסתר מהשגתו, ואין רגע שהאדם אינו ניזון מן הכח המתקיים ומשפיע עליו, הרי תמצא שמעולם לא חטא אדם נגדו שלא יהא באותו הרגע ממש שופע שפע קיומו ותנועת אבריו. ועם היות אדם חוטא בכח ההוא לא מנעו ממנו כלל אלא סובל הקב"ה עלבון כזה להיות משפיע בו כח תנועת אבריו ואדם מוציא אותו כוח אותו רגע בחטא ומכעיס והקב"ה סובל. ולא תאמר שאיננו יכול למנוע ממנו הטוב ההוא חס ושלום שהרי בכוחו ברגע, כמימריה, ליבש ידיו ורגליו כעין שעשה לירבעם, ועם כל זה שהכח בידו לחזור הכח הנשפל היה לו לומר: כיוון שאתה חוטא נגדי שהחטא בשלך ולא בשלי. לא מפני זה מנע טובו מאדם א-ל סובל עלבון, משפיע כח מטיב לאדם טובו הרי זה עלבון וסבלנות מה שלא ישוער. הרי זו מידה שצריך האדם להתנגד, רצוני (לומר) הסבלנות וכך היותו נעלב מדרגה כזו ועם כל זה לא יאסוף טובתו מן המקבל. (תומר דבורה)

כך אדם צריך לומר את י"ג המידות, להתבונן במידותיו של הקב"ה, ואת זה הוא יכול לעשות רק בשעה שעטף את עצמו כשליח-ציבור, כשאישיותו שלו, ה"אני" שלו – לא קיים, אלא כל-כולו כמו שליח-ציבור, אז הוא יכול להתבונן בי"גמידות של הקב"ה, כיצד הוא מנהיג עולמו. ועל זה ברית כרותה שהקב"ה סולח לו.

המשנה בר"ה (א, ב) אומרת שביום הדין "כל באי עולם עוברין לפניו כבני מרון, שנאמר (תהילים לג, טו): 'היצר יחד לבם המבין אל כל מעשיהם'", וממשיכה הגמרא:

כברי מרון – הכא תרגימו: כבני אמרנא, [רש"י שם: ככבשין שמונין אותן לעשרן ויוצאין זה אחר זה בפתח קטן, שאין יכולין לצאת כאחד]. ריש לקיש אמר: כמעלות בית מרון, [נו"א: בית חורון. רש"י: הדרך קצר ואין שניים יכולין לילך זה בצד זה, שהעמק עמוק משני צידי הדרך]. רב יהודה אמר שמואל: כחיילות של בית דוד, [רש"י: בצאתם למלחמה]. (ר"ה יח, ע"ב)

המשותף לשלושת ההסברים הללו הוא אותו מעמד של אדם הניצב לבדו לפני כסא הכבוד. דרך-כלל אדם מתנחם בכך שהוא חלק מן הציבור, וכאשר מתבונן הוא בציבור כולו נראה לו שאין הוא כל-כך גרוע. בתוך הציבור הוא משתלב, איננו מתבלט במיוחד לרעה. המשנה אומרת: "בראש השנה כל באי עולם עוברין לפניו כבני מרון", אחד אחד, מודדים אותו ומסתכלים בכל אותן פינות שאדם בעצמו לא רוצה להסתכל בהן, בכל אותן נקודות שאותן מנסה הוא להסתיר, אבל "אם יסתר במסתרים ואני לא אראנו"?

דעה אחת אומרת: כל אדם נכנס לדין בודד, יחיד, כפי שסופרים את הכבשים בשעה שהולכים לעשרן. אמוראים אחרים עומדים גם על חרדת הדין המתלווה לתופעה זו – כמעלות בית חורון – כשהתהום פעורה לרגליו. אדם יכול לילך רק לבד, בעליה תלולה, כשבכל רגע סכנת הנפילה לתהום עומדת לפניו.

רב יהודה אינו מסתפק בכך. הוא מדמה זאת לחיילות בית דוד אשר יוצאין למלחמה ויודעים: אין מלחמה ללא קרבנות!

אבל גם שם יש בחינה של סקירה כללית. "אמר רבי יוחנן: וכולן נסקרין בסקירה אחת"… אף אנן נמי תנינא: 'היצר יחד לבם המבין אל כל מעשיהם'" (ר"ה, שם) – יש בחינה של כלל, של רחמים. זו אותה בחינה של "התעטף הקב"ה כשליח-ציבור". אם אדם מסוגל להתעטף, להסתיר את אישיותו, להסתיר את עצמו, להיות כל-כולו חש את אחריות הציבור, כל מה שיש לו זה רק אחריות כלפי הציבור וכך לומר את שלוש-עשרה המידות, אז – "ברית כרותה, שאינן חוזרות ריקם".

תחושת האחריות והשליחות צריכה להיות, כפי שהגמרא אומרת: "לעולם יראה אדם עצמו כאילו חציו חייב וחציו זכאי. עשה מצווה אחת – אשריו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף זכות. עבר עבירה אחת – אוי לו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף חובה, שנאמר: 'וחטא אחד' – בשביל חטא יחידי שעשה זה אבד ממנו ומכל העולם טובה". על האדם לחיות בתחושה שמעשה בודד שלו יכול להכריע מהפיכות, יכול להכריע את כל העולם כולו, יכול להפסיד טובה אחת, כך יש לומר את י"ג מידות.

"ה' ה'" – אני הוא קודם שיחטא האדם, ואני הוא לאחר שיחטא האדם ויעשה תשובה". הראשונים, והרא"ש במיוחד, נתקשו: לשם מה יש צורך ברחמים לפני החטא?

אדם שיאמר: בין כך ובין כך, האם אני מסוגל להיות שליח ציבור? האם אני מסוגל לשאת על כתפי אחריות של עולם כולו? הלא חוטא אני. אף אתה אמור לו: הקב"ה היה גם לפני החטא, ודאג לכך שאדם מישראל לא יתרחק מרחק כזה שלא יוכל לשוב אליו! זהו מובנו של "אני ה' קודם שיחטא".

אנחנו עומדים לפני יום הדין, דופקים דלתות. "כדלים וכרשים דפקנו דלתיך". באנו "במוצאי מנוחה, קידמנוך תחילה, הט אזנך ממרום יושב תהילה, לשמוע אל הרינה ואל התפילה". יש תפילה שהיא בבחינת רינה, ויש תפילה שהיא בבחינת "תפילה לעני כי יעטף". יש רינה שאדם מודה לקב"ה על כל מה שעבר, ומבקש בבחינת "שמרה זאת לעולם", "יהי ה' אלקינו עמנו כאשר היה עם אבותינו". אבל יש בחינה אחרת של תפילה, "תפילה לעני כי יעטף", שאדם, כפי שמתואר בזוהר הקדוש דוד המלך, הסיר את נזרו מעליו, פשט את בגדי מלכותו, נתעטף בשק, ישב על הארץ, ופתח ואמר: "רבונו של עולם עני אני!"

"עני אני". יש זמנים שהתפילה היא בבחינת "תפילה לעני כי יעטף", בבחינת עני, "מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו". אדם להבל דמה. אין לו כל בטחון לעוד שעה, והריהו כחרס הנשבר וכחלום יעוף. אבל בעיקר תפילה לעני כי יעטף, מבחינת התסכול שלו: באיזו אופטימיות הסתכל בראשית השנה כלפי העתיד, והנה השנה עברה, ואדם מחפש לראות מה השיג, האם השיג מחצית ממה שקיווה לו? זהו אותו תסכול העומד ביסודו של חודש אלול, כמובא בטור (ריש סימן תקפו) בשם פרקי דר' אליעזר, אחרי חטא העגל, אותו תסכול גדול של עם ישראל, כמה שבועות אחרי שהמלאכים נתקנאו "מי גילה רז זה לבני", "עד שהמלך במסבו נרדי נתן ריחו". כאשר עלה משה להר, בראש חודש אלול, ציווהו הקב"ה: עלה אלי ההרה, עליה לקבלת לוחות אחרונות, והעבר השופר במחנה. משה עלה להר שלא יטעו עוד אחרי ע"ז, והקב"ה נתעלה באותו שופר, שנאמר (תהלים מ"ז): "עלה א-להים בתרועה" וגו'. לכן התקינו חז"ל שיהו תוקעין בראש חודש אלול בכל שנה ושנה, וכל החודש, כדי להזהיר ישראל שיעשו תשובה.

אותה תחושה של תסכול, של שברון לב. הלא הם היו ברום המדרגה ונפלו מאיגרא רמא לבירא עמיקתא, ומשה רבינו חייב לעלות שוב את אותה עלייה, והוא נזכר בעליה הראשונה, באיזו התעלות, באיזו התרוממות שמחה וחדווה עלה אז לקבל את התורה, והנה – עליו לעלות שוב אחרי ארבעים יום. זוהי התחושה של אלול.

יכולנו לחיות ולחוות את החוויה של מתן-תורה. הגמרא מספרת על תנאים שלמדו תורה ואש נתלקחה סביבותם. אמרו: מה מקום לפליאה כאן? הרי גם התורה ניתנה באש! והדברים היו שמחים כנתינתם מסיני.

אבל אנחנו לא תמיד מוצאים את הקשר. אנחנו מתפללים יום-יום: "והאר ענינו בתורתך ודבק לבנו במצוותיך", אנחנו מדברים דברים גדולים: "אבינו אב הרחמן, המרחם, רחם עלינו". אין עוד תפילה שאנחנו מגייסים כל-כך הרבה כוחות של רחמים כמו בתפילה זו של "אהבה רבה". הכל בשביל "והאר עינינו בתורתך". אבל, אם חס ושלום התפילה לחוד, ואילו במשך היום כאשר זכית אדם להבין דברי תורה אינך רואה את הקשר בין התפילה לבין אותה השגה – אז כמובן אינך יכול לחוות אותה חוויה של "המלמד תורה לעמו ישראל".

יכול אדם לחיות בתחושה זו. אדם יושב בבית המדרש ולומד, ומרגיש אותה עריבות של תורה, כשהקב"ה נותן את הטעם, הוא המלמד תורה ונותן תורה עד היום, אבל במשך היום ניתק הקשר בין התפילה לבין הלימוד. כי כאשר אדם מוריד את הטלית מעל ראשו, רואה הוא בכל דבר את עצמו וקשה לו להתאפק מלהסתיר את עצמיותו.

ובכן, התפילה שלנו היא בבחינת "תפילה לעני כי יעטף". כדלים וכרשים דפקנו דלתיך.

אבל יש, יש בחינה של תפילה לעני. אם נרגיש עד הסוף את בחינת היותינו עניים, אם נרגיש עד הסוף את היותינו דלים וריקים, אם עד הסוף נתעטף ונחיה רק בתחושה של שליח-ציבור. לא היה זמן כהיום הזה, שבו עם ישראל, כל פרט ופרט שבו, כל בית ובית – זקוק למנהיג, ואין אדם יכול להסתלק מן החובה להתעטף ולחיות כשליח ציבור.

נחיה בתחושה זו של "תפילה לעני". כך נדפוק על השערים, נתבונן בי"ג המידות, ואחר כך נגיע ל"מה הוא רחום וחנון – אף אתה רחום וחנון", ברית כרותה שאינה חוזרת ריקם. כך אנו ניגשים להתפלל סליחות ולומר את י"ג מידות. נבקש רחמים על עצמינו ועל כלל ישראל, לעשות חשבון הנפש: האם עמדנו במשימות שקיבלנו על עצמינו, האם באמת ראו בנו בני-תורה בכל צעד שהלכנו, בבית, בצבא, בבית המדרש, ברחוב.

אם התפילה תהא מלווה בחשבון-הנפש, הרי ברית כרותה היא שאינה חוזרת ריקם, והקב"ה ימלא בקשותינו, ונזכה לסליחות ולרחמים, ולשנת חיים ושלום לנו ולכל ישראל.


(הרב יהודה עמיטל. שיחה שניתנה בליל א' דסליחות, אלול התשמ"ה, כתב: אביעד הכהן.  . נשלח ע"י ישיבת הר עציון http://etzion.org.il/ (פורסם ב"דף קשר" גליון 17. וכן בקשר תפוצות 9 , ובעלון שבות בוגרים 4))

דברי תורה נוספים בקטגוריות של דבר תורה זה
  • שתי עצות ליום הכיפורים
  • "מאה מיתות ולא קנאה אחת"
  • תשובה חוזרת ביום הכיפורים
  • "יום אחד" - זה יום הכיפורים
  • על עשרת ימי תשובה
  • טבילות וקידושים בעבודת יום הכיפורים
  • ריה"ל על יום הכיפורים
  • https://www.vorts.co.il/wp-content/uploads/MagenDavidS1-e1367510016159.jpg לחצו כאן כדי להוריד את המודעה של וורטס! (230KB)
    רוצים לעזור? הורידו את הקובץ, הדפיסו ותלו על לוח מודעות ציבורי ליד בית הכנסת או בית הספר במקום מגוריכם, ועזרו לנו להפיץ את דבר קיומו של האתר לאנשים נוספים.