"עיניים פקוחות לרווחה"

השבוע בעקבות ביטול "מתווה הכותל", עלתה התמיהה הבסיסית שנשאלה לא פעם, מדוע הכותל חשוב להם כל כך? היהדות האורתודוקסית לא מתחילה ונגמרת בכותל, למה דוקא הקבוצה שמחקה כל איזכור לירושלים מתפילותיה, מתעקשת על דירסת רגל במקום המקדש?
כשעוקבים אחרי רצף הפרשה אי אפשר שלא לשים לב לכך שהעין, והמבט, תופסים מקום משמעותי בפרשה. הפרשה פותחת ב"וירא בלק", בלעם היה "שתום עין", בלק מתאר את עם ישראל כעם שכסה את "עין הארץ". ה' מגלה את "עיני בלעם" כדי שיבחין במלאך שנקרה בדרכו. ובלק לוקח את בלעם כל פעם לגבעה אחרת כדי "שאפס קצהו תראה וכולו לא תראה" ורק כך יוכל לקללם. ועוד ועוד.. מסתתר כאן משהו, אנו נדרשים למקד את מבטינו כדי להבין מה מסתתר מעינינו..
העין שלנו יכולה "לראות", כלומר לראות במבט ראשוני בסיסי כמו כל ייצור חי, אך אנו יכולים גם "להביט" להסתכל במבט שני ולחפש את המהות, את המשמעות האמיתית של מה שאנו רואים. בלק ובלעם רצו לראות רק את "עין הארץ" להתסכל על העולם בעין ארצית, כביכול לראות את העולם בעין אחת כ"שתומי עין" לראות רק את "הקצה" ולא את התמונה כולה. העולם נועד בשבילי ולהנאתי, אין משמעות, אין מטרה. כל השיח שלהם נע בין "כבד אכבדך" לבין "מלא ביתו כסף וזהב" אין משהו מעבר. ולפתע מגיע עם שיצא ממצרים בניסים, מונהג בצורה "על טבעית" "והם יושבים ממולי" ממש מכסים לבלק את עין הארץ .. הוא מוכרח להביט במה שמול עיניו, ולראות שיש מימד נוסף.. ולזה הוא כבר לא מסוגל..
הקב"ה מוביל את בלק ובלעם.. ומראה להם, ולנו.. שכשכואב לנו, זה לא האתון, וגם לא הגדר.. אלא המלאך שאנחנו לא מבחינים בו. כשאנחנו חושבים שאנחנו שולטים במצב, ואנחנו יודעים דעת עליון, ה' מוכיח לנו שרק מה שהוא ישים בפינו אותו נוכל לדבר. וכשה' מסייע לנו ללכת בדרך לא דרך, זה לא בגלל "שעקפנו" אותו (כביכול), אלא כפי שרש"י מביא בפרשה: שה' הוא שמוליך את האדם, בדרך בה הוא רוצה ללכת..
היהדות ה"מתקדמת", והכותל, מייצגים שני קצוות אלו. האם אני בוחן בעיני את היהדות וקובע מה רלוונטי בתורה ומה לא, מה צריך לעדכן ומה אפשר להשאיר, מה מיושן מידי ומה שומר על רעננות. האם אני לוקח את חוקת ה', ומעצב אותה לפי דרכי. או שמא אני בא לשפוך את שיחי במקום המקדש, מקום שלא שינו בו, ולא מאומה. מקום בו נודף ניחוח אותנטי, ישן, ומקורי, ללא מגע יד אדם. מקום זה "מכסה" את העין שמתסכלת על התורה בחכמה ארצית ברת עיצוב, ומוסיפה לו את המימד הנוסף של המקום ממנו שכינה לא זזה, ולא תזוז, אותה שכינה שהיתה שם מאז ומעולם..
בהפטרת השבוע מצווים אנו "זכר נא מה יעץ בלק מלך מואב, ומה ענה אותו בלעם בן בעור.. למען דעת צדקות ה'" לזכור תמיד שבלק ובלעם לא היו האחרונים שניסו לקלל ולקלקל, תמיד יהיו כאלה שהנוכחות של יהדות מסורתית – אותנטית, הניצבת מולם, קשה להם. ותפקדינו לראות ולהראות את המבט האמיתי, העמוק. לראות כפי ש"וירא פנחס" שראה מעשה, ונזכר הלכה..(רש"י) ולהיות כתלמידיו של אברהם אבינו שראה את העולם, וגילה את בוראו. וכשאנחנו נביט כך, ונכבד את המסורת ולא נזלזל.. גם ה' "לא יביט אוון ביעקב ולא יראה עמל בישראל.

(הרב אברהם רינת)