מרגלים יוצרי משבר – כן, אבל…

תחילתה של הפרשה בשליחת מרגלים לתור את הארץ. משה בוחר על פי ה' שנים עשר איש: "אִישׁ אֶחָד לְמַטֵּה… כֻּלָּם אֲנָשִׁים, רָאשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל הֵמָּה…" הם יוצאים בשליחותו לעמוד על טיב ארץ כנען, במטרה לתכנן כראוי את כיבושה. לראות, כדברי משה: "אֶת הָאָרֶץ מַה הִיא, וְאֶת הָעָם הַיֹּשֵׁב עָלֶיהָ הֶחָזָק הוּא הֲרָפֶה… הֲטוֹבָה הִיא אִם רָעָה, וּמָה הֶעָרִים אֲשֶׁר הוּא יוֹשֵׁב בָּהֵנָּה הַבְּמַחֲנִים (ערים פרוזות בלא חומה) אִם בְּמִבְצָרִים".

זו היתה שליחות מודיעינית לגיטימית, המקובלת על כל צבא, העומד בפני משימות כיבוש.
אולם, החטא היה כרוך בעקבי מרגלי המדבר. חטא, שהוליד את המשבר הגדול, שגרם למות כל הדור ההוא, לנדודים במשך ארבעים שנה ולתוצאות, שעוד ניכרו שנים רבות לאחר מכן.

המרגלים שבו מן הארץ. הם שהו בה ארבעים יום, תרו אותה ככל שיכלו. הם הופיעו במחנה ועל כתפיהם מוטות, הנושאים את מיטב פרי הארץ, שאין כמותם לטיב ולגודל.
"בָּאנוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר שְׁלַחְתָּנוּ, וְגַם זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הִיא וְזֶה פִּרְיָהּ. אֶפֶס כִּי עַז הָעָם הַיֹּשֵׁב בָּאָרֶץ, וְהֶעָרִים בְּצֻרוֹת גְּדֹלֹת מְאֹד, וְגַם יְלִדֵי הָעֲנָק, רָאִינוּ שָׁם. עֲמָלֵק יוֹשֵׁב בְּאֶרֶץ הַנֶּגֶב…"

הדברים דברי אמת. משה תבע מהם דיווח על המתרחש בארץ, והם הגישו דו"ח מפורט ונאמן, המדוייק בפרטיו. אולם, הם הוסיפו מילה אחת, המובלעת ומוצנעת בדבריהם. מילה, המסגירה את נבכי ליבם הבוגדני.
מילה זו הינה המילה — "אֶפֶס", "אֶפֶס כִּי עַז הָעָם".
הם לא הסתפקו בתיאור העובדה כי "עַז הָעָם", בעוד את הערכת המצב ישאירו בידי משה. לא. הם הכריזו באוזני העדה כולה: "אֶפֶס כִּי עַז הָעָם". כלומר, אנו מרמזים לכם בזאת, כי לא נוכל לנצחו בקרב, כי אין לנו סיכוי לכבוש את הארץ. בתוספת מילה זו, העניקו כיוון לדיווח המודיעיני, יצרו קונספציה מכשילה, מסכו רפיון וחסרון אמונה בקרב השומעים, ובנו רקע נוח להמשך מתקפתם הפסיכולוגית. מתקפה, שמטרתה להניא את לב העם מעלות ארצה ומלכובשה.

והם הוסיפו: "וְגַם יְלִדֵי הָעֲנָק רָאִינוּ שָׁם".
להגביר את אפקט הפחד. וכן גם: "עֲמָלֵק יוֹשֵׁב, בְּאֶרֶץ הַנֶּגֶב". והמילים, כמשתמע מן המדרש הבא, נבחרו בקפידה:
"מה ראו לפתוח בעמלק? משל למה הדבר דומה, לתינוק שסרח ונלקה ברצועה, כשמבקשים להפחידו, מזכירין לו הרצועה. כך היה עמלק רצועה רעה לישראל."
לאמור, ניצול אמצעי הפחדה מרומזים, העלאת שמו המעורר חלחלה של אויב, שאותו כבר פגשו בשדה הקרב מיד בצאתם מארץ מצרים.

וכך, למרות הדיוק במסירה "אובייקטיבית" של מראה עיניהם בארץ, טמנו בלבבות את זרע הפורענות, שהכשיר את הרקע לדיבור גלוי יותר.
כי "כך דרכם של מספרי לשון הרע: פותחין בטובה ומשלימין ברעה" (מדרש).
"וכל לשון הרע, שאין בו דבר אמת בתחילתו, אין מתקיים בסופו" (תלמוד).
זהו סגנון הדיבור של: "כן, אבל…" — המפיל חללים.

(נערך ומובא ע"י דניאל באבאייב מדברי הרב משה גרילק שליט"א. מוקדש להגנה ולהצלחה וישועה לכל עם ישראל וחיילינו היקרים)