משמעות החתימה "אני ה' " ו"אני ה' א-לוהיכם" (נוסח מלא)

הדפסה הדפסה

א. בין פרשת קדושים לעשרת הדברות

"וַיְדַבֵּר ה' אֶל משֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם קְדשִׁים תִּהְיוּ, כִּי קָדוֹשׁ, אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם: אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ, וְאֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ, אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם: אַל תִּפְנוּ אֶל הָאֱלִילִם, וֵאלֹהֵי מַסֵּכָה לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם, אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם" (ויקרא י"ט, א'-ד')
פסוקים אלו, המופיעים בתחילת פרשת קדושים, מחזירים אותנו למעמד הר סיני. כך כתבו גם רש"י וגם הרמב"ן, על פי מדרש חז"ל בספרא:"מלמד שהפרשה נאמרה בהקהל… מפני שרוב גופי תורה תלויים בה" (ספרא קדושים א', א')

הדיבור אל כל עדת בני ישראל בפתיחה, מזכיר את הקהל, שהיה בהר סיני. גם החתימה במילים "אני ה' א-להיכם", המופיעה שמונה פעמים, קשורות כמובן ל"אנֹכי ה' א-לוהיך".
בפסוקים הראשונים אנחנו מקבלים גם רשימה של מצוות שקשורות בבירור לעשרת הדברות:
אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ — כבד את אביך ואת אמך
וְאֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ – — שמור את יום השבת לקדשו
אַל תִּפְנוּ אֶל הָאֱלִילִם וֵאלֹהֵי מַסֵּכָה לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם — לא יהיה לך אלהים אחרים על פני

כמו כן, נראה שניתן לראות בציווי "קדֹשים תהיו כי קדוש אני ה' א-לוהיכם", הרחבה של הדיבור "לא תשא את שם ה' א-להיך לשוא", משום קדושת שמו המפורש. אם כן, יש לנו כאן קשר לכל חמשת הדיבורים הראשונים בעשרת הדברות.

ב. אני ה' א-לוהיכם – אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים

הקוד החוזר בפתיחה בלבד שלוש פעמים, אחרי שכבר נזכר שלוש פעמים בפתיחה ובחיתום של אזהרות העריות בפרק הקודם, הוא "אני ה' א-להיכם". ביטוי זה מופיע לראשונה בתורה בספר שמות, בפרשת וארא:"ולקחתי אתכם לי לעם, והייתי לכם לא-להים, וידעתם כי אני ה' א-להיכם המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים" (שמות ו', ז')
כאשר נבדוק את הביטוי הזה בהמשך התורה, נמצא שהוא כמעט תמיד קשור במפורש ביציאת מצרים. פרק חוקות העריות ומצוות הקדושה, פותח כך:"דבר אל בני ישראל… אני ה' א-להיכם: כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו…" (ויקרא י"ח, ב'-ד')

גם בסוף פרשת 'קדֹשים' נאמר:"כאזרח מכם יהיה לכם הגר הגר אתכם, ואהבת לו כמוך, כי גרים הייתם בארץ מצרים, אני ה' א-להיכם" (שם י"ט, ל"ד)
ופעם נוספת: לא תעשו עול במשפט… אני ה' א-להיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים" (שם ל"ו)
גם בפרשת ציצית בספר במדבר חותמת התורה פעמיים בביטוי הזה, באותו הקשר: אני ה' א-להיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים, להיות לכם לא-להים, אני ה' א-להיכם" (במדבר ט"ו, מ"א)

על משמעות ביטוי זה העמיד רבי יהודה הלוי את עיקרו של ספר הכוזרי. רבי יהודה הלוי הגדיר את יסוד אמונתו לא כאמונה האוניברסאלית בבורא העולם והאדם, שמחייבת את כל בני האדם באשר הם, אלא באמונה בא-לוהי אברהם יצחק ויעקב שהוציא את ישראל ממצרים. לא א-לוהי הטבע אלא אלוהי ההיסטוריה הישראלית. לא אמונה דתית כלל-אנושית, אלא אמונה של תורה לאומית המיוחדת לעם ישראל בקנה מידה היסטורי.

מלך הכוזרים התמרמר על הגדרה זו, ושאל את החבר: "…וכי לא היה לך לאמר, אתה היהודי, כי מאמין אתה בבורא העולם, ומסדרו ומנהיגו, הוא אשר בראך, והוא המטריפך לחם חקך… [התארים] בהם יאמין כל בעל דת, ובגללם שואף הוא אל האמת ואל הצדק …" (ספר הכוזרי א', י"ב)
על כך ענה לו החבר, שיסוד אמונתנו הוא ביציאת מצרים, כלומר בתוך השליחות ההיסטורית של האומה הזאת. לכן, רק עם ישראל מחויב לתורת משה מכוח יציאת מצרים ומעמד הר סיני.
תפיסה זו מתאימה ומפרשת היטב את הביטוי "אני ה' א-להיכם" המאפיין דווקא את יציאת מצרים ומופיע לראשונה ביציאת מצרים. לכן ביטוי זה נושא את המשמעות של יציאת מצרים בהמשך התורה.

אנֹכי ה' א-להיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים, מבית עבדים.

עשרת הדברות שבסיני הם המשך יציאת מצרים – התגלות ה' בהיסטוריה כמחולל האומה שיצאה מצרים. לכן, דבר ה' מסיני מחייב בראש ובראשונה, את האומה שקיבלה והתחייבה בסיני "נעשה ונשמע".
אמנם, בדיבר על השבת שבספר שמות, מצוות השבת מנומקת רק בשבת הבריאה. לעומת זאת, בספר דברים מנומקת השבת רק ביציאת מצרים [הרב בן נון: ראו מאמרי 'זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו', באתר שלי, ובספר 'זכור ושמור – טבע והיסטוריה נפגשים בשבת ובלוח החגים' (אלון שבות תשע"ה), פרק א'] –
למען ינוח עבדך ואמתך כמוך; וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים, וַיֹצִאֲךָ ה' א-להיך מִשם ביד חזקה ובזרֹע נטויה –על כן צִוְךָ ה' א-להיך לעשות את יום השבת.
לעומת
…כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ, את היָם ואת כל אשר בָּם, וַיָנַח ביום השביעי –על כן בֵּרַך ה' את יום השבת, ויקדשהו.

עיגונם של חוקי השבת ואיסורי האלילות ("מַסֵכה") ביציאת מצרים מובן, אבל מה הקשר בין יראת אב ואם לבין היציאה מארץ מצרים? מורא אב ואם הוא לכאורה עניין מוסרי-אוניברסאלי, ועל כן היה צריך להיות תקף גם בלי קשר להתגלות ההיסטורית.
אמנם, אנו נמצא בהמשך הפרשה מצוות שההדגשה עליהם איננה קשורה בהכרח ליציאת מצרים, אבל "איש אמו ואביו תיראו" קשור לעשרת הדברות ודווקא לחלק הראשון.
בחלק זה יש מכלול אחד: "אנכי ה' א-להיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים… למען יַאֲרִכוּן ימיך על האדמה אשר ה' א-להיך נֹתֵן לך" (שמות כ', ב' ו-י"א)
כל זה מתחייב מכוח התורה והמסורת, שקיבלה על עצמה האומה היוצאת ממצרים.
אכן, גם "איש אמו ואביו תיראו" יכול להתפרש מכוח יציאת מצרים. זאת, מפני שאב ואם הם שהנחילו לבניהם את המסורת הזאת. ההורים לא רק הביאו אותם לעולם הטבעי, הבראשיתי, אלא גם הנחילו להם את המסורת של יציאת מצרים, מתן תורה והארץ. על הארץ הזו חלה הקדושה, ובה צריכה להתקיים התורה הזאת.

ג. מקומם של איסור פיגול בזבח השלמים ושל אשם שפחה חרופה

בפיסקאות העוסקות באיסור פיגול בשלבים ובאשם שפחה חרופה, אין את הביטוי "אני ה' " או את הביטוי "אני ה' א-להיכם. למעשה, הן דומות יותר לכלל ספר ויקרא.
הרמב"ן, כדרכו, רמז רמיזה אופיינית, לפיה הפרשיות האלה הן הקשר בין פרשת "קדֹשים תהיו", לבין כלל ספר ויקרא.

ד. מתנות עניים

"וּבְקֻצְרְכֶם אֶת קְצִיר אַרְצְכֶם לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ לִקְצֹר, וְלֶקֶט קְצִירְךָ לֹא תְלַקֵּט: וְכַרְמְךָ לֹא תְעוֹלֵל, וּפֶרֶט כַּרְמְךָ לֹא תְלַקֵּט, לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם –אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם" (ויקרא י"ט, ט'-י')
בפעם הרביעית חוזרת החתימה "אני ה' א-להיכם", במתנות עניים. האם יש קשר בין חובת מתנות עניים לחמשת הדברות הראשונות וליציאת מצרים?
אמנם בעיון ראשון יש מקום להסס, אך לאחר עיון מעמיק נראה שהתשובה היא חד משמעית – כן.

רק מי שהוציא את עמו מבית עבדים, יכול לצוות עליהם להתחלק בקציר הארץ עם העני ועם הגר. הציווי על מתנות עניים איננו צדקה מכוח נדיבות הלב. נדיבות הלב היא תחושה אוניברסאלית של עזרה לזולת, והיא ערך בכל מקום.
התורה איננה מצווה כאן על צדקה של נדיבות, אלא על צדק. לעני ולגר מגיע חלקם בקציר הארץ ופירותיה. החובה נובעת מכך, שכולנו היינו עבדים עניים וחסרי כל במצרים. לכן, ה' א-לוהינו שהוציאנו משם מחייב אותנו להתחלק בפירות עם אחרים.
מי שמקיים את חובת מתנות עניים בקציר ובפירות של ארץ ישראל איננו נותן משלו (או מה שבורא העולם נתן לו) בטבע הבריאה והארץ. אדם זה נותן לעניים את מה שמגיע להם, כי במצרים כולנו היו שווים בעבדות ובעוני.

זו המשמעות של הדגשת "אני ה' א-להיכם" במתנות עניים, באיסורי נשך וריבית שבתורה, באיסורי הונאה המיוחדים לגר, וביחס המיוחד ליתום ולאלמנה. כל המקרים הללו מכוונים לצדק ולא רק לצדקה, במשמעות שנוגעת לעם ישראל וליציאת מצרים באופן מיוחד.
בשלב זה, עוברת הפרשיה ללוח השני בעשרת הדיברות. זהו הלוח של הציוויים האוניברסאליים, שעומדים בפני עצמם ללא תלות ביציאת מצרים.

ה. "אני ה' "

"לֹא תִּגְנֹבוּ, וְלֹא תְכַחֲשׁוּ וְלֹא תְשַׁקְּרוּ אִישׁ בַּעֲמִיתוֹ: וְלֹא תִשָּׁבְעוּ בִשְׁמִי לַשָּׁקֶר, וְחִלַּלְתָּ אֶת שֵׁם אֱ-לֹהֶיךָ, אֲנִי ה'.
לֹא תַעֲשֹׁק אֶת רֵעֲךָ, וְלֹא תִגְזֹל, לֹא תָלִין פְּעֻלַּת שָׂכִיר אִתְּךָ עַד בֹּקֶר: לֹא תְקַלֵּל חֵרֵשׁ, וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל, וְיָרֵאתָ מֵּאֱ-לֹהֶיךָ, אֲנִי ה'.
לֹא תַעֲשׂוּ עָוֶל בַּמִּשְׁפָּט, לֹא תִשָּׂא פְנֵי דָל, וְלֹא תֶהְדַּר פְּנֵי גָדוֹל, בְּצֶדֶק תִּשְׁפֹּט עֲמִיתֶךָ: לֹא תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶּיךָ, לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ, אֲנִי ה'.
לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ, הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ, וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא: לֹא תִקֹּם וְלֹא תִטֹּר אֶת בְּנֵי עַמֶּךָ, וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ, אֲנִי ה' " (ויקרא י"ט, י"א-י"ח)

בחלק הראשון של הפרשיה נאמר ארבע פעמים "אני ה' א-להיכם", ואילו כאן נאמר ארבע פעמים "אני ה' ". האיסורים והציוויים כאן (18 לאווים ו-4 ציוויים), נובעים במפורש מהלוח השני של עשרת הדיברות, הלוח האוניברסאלי. ההבדל הבולט בין שני הלוחות הוא בכך, שבלוח הראשון יש הנמקות:
"…אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים… כי אנֹכי ה'… פֹקד עֲוֹן אָבֹת על בנים… כי לא ינקה ה'… כי ששת ימים עשה ה'… למען יַאֲרִכוּן ימיך…" (שמות כ', ב'-י"א)
בלוח השני אין הנמקות, אלא רק איסורי לאו. כל הסבר בתחום המוסרי, שבו כלולים וחייבים גם בני נח, רק מצמצם, מקטין ומחליש את עוצמתם.

בפרשתנו, מודגש רעיון זה בביטוי "אני ה' ". "לא תגנֹבו" פשוט כי אסור. לילד קטן אומרים "ה' רואה", "ה' מסתכל", "ה' נמצא בכל מקום". אולם, איש מבוגר אמור לדעת זאת בעצמו. גם אם הוא קורא ל-ה' בשמות אחרים, כמו בשם "ערכים", "מוסר" או "מצפון", אין זאת אלא ש-ה' נוכח בליבו, במצפונו ובערכיו. לא צריך הסבר על כך.
הלוח הראשון בעשרת הדיברות, שפותח בהנמקה של יציאת מצרים, מתבטא בפרשה זו בקוד "אני ה' א-להיכם". תעשו ולא תעשו את הדברים האלה מפני ש-ה' הוציא אתכם מארץ מצרים, או, כלשון הביטוי, מפני ש"יהודים לא מתנהגים כך".
הלוח השני מתבטא ב"אני ה' ". ה' הנוכח בכול, הנמצא בכל מקום, גם בליבו ובמצפונו של אדם. לכן, אסור לגזול ולעשות לחברך רע, וכל שאר האיסורים המפורטים.

יש גם ציויים חיוביים, כגון: "בצדק תשפֹט עמיתך… הוכח תוכיח את עמיתך… ואהבת לרעך כמוך". כמו בלוח השני בעשרת הדיברות, האיסורים בנויים על 'רעך' 'אחיך' 'עמיתך'. הם לא מבטאים את הופעת ה' בהיסטוריה, אלא את נוכחות ה' במוסר, במוסר המוחלט. יש הקוראים למוסר מוחלט זה בשם "מצפון", "מוסר" וביטויים דומים, שכולם מבטאים את 'צלם א-לוהים' שבאדם.
בפרשיה זו, התורה קוראת למוסר המוחלט, "אני ה' ".
יש דברים שלא עושים אותם מפני שאדם מוסרי לא עושה אותם. זה קדם לסיני, ומחייב כל אדם באשר הוא אדם. לעומתם, יש דברים שלא עושים אותם כי ישראלים-יהודים לא עושים אותם, בגלל כל מה שעברו אבותינו בכל הגלויות.

ו. איסורים דתיים אוניברסאליים לצד איסורים מיוחדים לעם ישראל בארצו

"אֶת חֻקֹּתַי תִּשְׁמֹרוּ, בְּהֶמְתְּךָ לֹא תַרְבִּיעַ כִּלְאַיִם, שָׂדְךָ לֹא תִזְרַע כִּלְאָיִם, וּבֶגֶד כִּלְאַיִם שַׁעַטְנֵז לֹא יַעֲלֶה עָלֶיךָ… וְכִי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ וּנְטַעְתֶּם כָּל עֵץ מַאֲכָל, וַעֲרַלְתֶּם עָרְלָתוֹ אֶת פִּרְיוֹ, שָׁלשׁ שָׁנִים יִהְיֶה לָכֶם עֲרֵלִים לֹא יֵאָכֵל: וּבַשָּׁנָה הָרְבִיעִת יִהְיֶה כָּל פִּרְיוֹ קֹדֶשׁ הִלּוּלִים לַ-ה': וּבַשָּׁנָה הַחֲמִישִׁת תֹּאכְלוּ אֶת פִּרְיוֹ לְהוֹסִיף לָכֶם תְּבוּאָתוֹ, אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם:
לֹא תֹאכְלוּ עַל הַדָּם, לֹא תְנַחֲשׁוּ וְלֹא תְעוֹנֵנוּ: לֹא תַקִּפוּ פְּאַת רֹאשְׁכֶם וְלֹא תַשְׁחִית אֵת פְּאַת זְקָנֶךָ: וְשֶׂרֶט לָנֶפֶשׁ לֹא תִתְּנוּ בִּבְשַׂרְכֶם, וּכְתֹבֶת קַעֲקַע לֹא תִתְּנוּ בָּכֶם, אֲנִי ה':
אַל תְּחַלֵּל אֶת בִּתְּךָ לְהַזְנוֹתָהּ, וְלֹא תִזְנֶה הָאָרֶץ וּמָלְאָה הָאָרֶץ זִמָּה; אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ, וּמִקְדָּשִׁי תִּירָאוּ, אֲנִי ה':
אַל תִּפְנוּ אֶל הָאֹבֹת וְאֶל הַיִּדְּעֹנִים, אַל תְּבַקְשׁוּ לְטָמְאָה בָהֶם, אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם.
מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם, וְהָדַרְתָּ פְּנֵי זָקֵן, וְיָרֵאתָ מֵּאֱ-לֹהֶיךָ, אֲנִי ה' " (ויקרא י"ט, י"ט-ל"ב)

פסוקים אלה מעמידים בפנינו אתגר, ומחייבים לבחון לעומק את ההבחנה שחשפנו בין "אני ה' ", לבין "אני ה' א-להיכם". בפסוקים אלו הציוויים "לא תנחשו", "לא תקִפו" ו"לא תשחית", נאמרו בקוד של "אני ה' ", ואילו איסורי האֹבֹת והיִדעֹנים חתומים ב"אני ה' א-להיכם". גם שמירת שבתות ומורא מקדש חתומים ב"אני ה' ", בעוד שלמעלה קראנו על מורא אב ואם ושמירת שבתות עם החתימה "אני ה' א-להיכם". איך עלינו להבין את ההבחנות האלה בלשון התורה?

קל להסביר זאת ביחס לשבת. כידוע, יש לשבת משמעות כפולה, מובן כפול ורעיון כפול: גם "אני ה' " וגם "אני ה' א-להיכם" נמצאים בשבת. קל לראות זאת בנימוק השבת בעשרת הדיברות בספר שמות למול הנימוק בספר דברים. בספר שמות התורה מנמקת את השבת באמונה ה"דתית". כיון ש-ה' שבת בבריאה, גם אנחנו צריכים לשבות בכל שבת. בספר דברים, לעומת זאת, מנומקת השבת ביציאת מצרים ובשוויון "עבדך ואמתך כמוך".
ברור לפיכך, מדוע השבת מופיעה גם בחתימת "אני ה'" הרואה הכל, ונוכח בכל, "זכר למעשה בראשית", וגם בחתימת "אני ה' א-להיכם" המבטאת את ה"זכר ליציאת מצרים".

לגבי איסורי הסיאנסים האליליים, מנהגי הניחוש והקסם, ואיסור הפנייה אל האוב והידעוני, הדבר לא ברור. קשה להכריע האם הם באים מכוח "אני ה' " הנוכח ונמצא בכל, או מכוח ה' המוציא אותנו מארץ מצרים. נחזור למעשים אלו בהמשך.
איסורי האכילה על הדם, איסורי השחתה, איסורי שרט לנפש ואיסור כתובת קעקע באו להזהיר מפני הפגיעה בגוף האדם כפי ש-ה' ברא אותו. הדבר נכון גם לגבי נפש האדם הנברא והמוסר האנושי, שהבורא נטע בתוכנו.

לכן נאמר "אני ה' ", משום שהקיום האנושי באשר הוא, לפני ה', מעוגן בדתיות הטבעית מכוח הבריאה, בדיוק כמו 'לא תגנֹבו'. כפי שיש מוסר באדם, כך יש רגש דתי באדם, ו'אני ה" נמצא בכל אדם כדי לעצור בעדו, לשם הדוגמה, לסרוט את גופו לשם פולחן. ההתגודדות והפציעה של הגוף אסורה כי ה' ברא את הגוף וחפץ בשלמותו, ואיננו חפץ בפציעת דמים שכזאת גם בשעת צער ואבלות.

גם הפסוקים הבאים אומרים את אותם הדברים: "אַל תְּחַלֵּל אֶת בִּתְּךָ לְהַזְנוֹתָהּ וְלֹא תִזְנֶה הָאָרֶץ וּמָלְאָה הָאָרֶץ זִמָּה" (שם כ"ט)
שימוש מופקר שעושים אנשים מבוגרים חסרי מצפון בבנות צעירות הוא פשע, שאיננו תלוי ביציאת מצרים ולא בהתגלות ה' בהיסטוריה. מעשה זה מוגדר כפשע לאור נוכחות ה' באדם, בנפשו ובמצפונו.
כך גם במורא מקדש. כל אדם ירא כשהוא מגיע למקום קדוש. הרגש הטבעי אומר שאסור לחלל מקדש ואין לפגוע במקדש. לכן, הציווי מסתיים ב"אני ה' ".

התורה אוסרת את הניחוש ואת העוננות מעצם היותם דרכים נתעבות של פולחן, על פי הרגש הטבעי, גם בלי קשר ליציאת מצרים. אולם, אחרי יציאת מצרים, כשניתנה לנו דרך לדעת את רצון ה' על פי דברי הנביא, בוודאי ובוודאי שאין אנו זקוקים לאובות וידעונים. יש לנו תורה ונביאים, ו-ה' אשר הוציא אותנו מארץ מצרים מדריך אותנו במישרין.
בדיוק כך נאמר בספר דברים. בתחילה הוגדרו הקסם, הכישוף והניחוש כ"תועבֹת הגוים ההם", שגרמו לדחייתם מן הארץ. כלומר, אלה הן תועבות גם לפי "הדת הטבעית" המחייבת כל אדם באשר הוא. לאחר מכן, בא הסבר נוסף מיוחד לעם ישראל: "כי הגוים האלה… אל מעֹננים ואל קֹסמים ישמעו, ואתה, לא כן נתן לך ה' א-להיך: נביא מקרבך מאחיך כמני, יקים לך ה' א-להיך, אליו תשמעון" (דברים י"ח, ט'-ט"ו)
לא קשה להבין מדוע כבוד לזקנים קיים בכל מקום, ולא קשור דווקא ליציאת מצרים. אך לעומת זאת, קדושת פירות הארץ מנומקת, כמובן, ב"אני ה' א-להיכם". זאת, כיוון שהיא מבטאת את היחס המיוחד ואת הבחירה של ה' בעמו ונחלתו. אי אפשר להסביר את בחירת ארץ ישראל במנותק מקדושת ה' המופיעה בהיסטוריה ביציאת מצרים, וממילא גם בנחלת עם ישראל את ארץ ישראל.

ז. איסורי הונאת הגר ועשיית עָוֶל במשפט

"וְכִי יָגוּר אִתְּךָ גֵּר בְּאַרְצְכֶם לֹא תוֹנוּ אֹתוֹ: כְּאֶזְרָח מִכֶּם יִהְיֶה לָכֶם הַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם, וְאָהַבְתָּ לוֹ כָּמוֹךָ כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם, אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם:
לֹא תַעֲשׂוּ עָוֶל בַּמִּשְׁפָּט, בַּמִּדָּה בַּמִּשְׁקָל וּבַמְּשׂוּרָה: מֹאזְנֵי צֶדֶק אַבְנֵי צֶדֶק אֵיפַת צֶדֶק וְהִין צֶדֶק יִהְיֶה לָכֶם, אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם:
וּשְׁמַרְתֶּם אֶת כָּל חֻקֹּתַי וְאֶת כָּל מִשְׁפָּטַי וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם, אֲנִי ה' " (ויקרא י"ט, ל"ג-ל"ז)
אחרי שמונה פעמים בהם מופיע הביטוי "אני ה' א-להיכם" בפרשיית "קדֹשים תהיו", ושמונה פעמים בהם מופיע הביטוי "אני ה' ", ניצב לנגד עינינו במפורש, המפתח של שני ה'קודים' בפרשיה זו: "ואהבת לרעך כמוך – אני ה' "

מכוח הנוכחות של ה' בכל מקום, בכל זמן ובכל אדם, מגיעה החובה לאהוב את רעך. אולם, אהבת הגר תלויה ביציאת מצרים ובזכירת ההיסטוריה הישראלית-יהודית על כל המשתמע מכך. רק מכוח יציאת מצרים וזכירת ההיסטוריה אפשר לצוות אדם מישראל להתייחס לגר ביחס מיוחד, מעבר לאדם הרגיל.

גם "לא תעשו עָוֶל במשפט" נאמר פעמיים. בפעם הראשונה בתחילת הפרק (פסוק ט"ו-ט"ז), לגבי חובות הצדק והמשפט האוניברסאליים במהותם, על ידי חתימת "אני ה' ". בסיום, בהדגשת חשיבות הצדק שבמסחר, חוזר האיסור על עוול במשפט, תוך ציון מפורש של יציאת מצרים. מדוע חזרה זו ומהיכן נובעים השינויים?

כתב רש"י: "לא תעשו עול במשפט – אם לדין הרי כבר נאמר: לא תעשו עול במשפט, ומהו משפט השנוי כאן? היא המדה והמשקל והמשורה; מלמד שהמודד נקרא דיין, שאם שיקר במדה הרי הוא כמקלקל את הדין וקרוי עָוֶל, שָׂנוּא ומשוקץ, חרם ותועבה, וגורם לחמשה דברים האמורים בדיין [שמטה משפט] – מטמא את הארץ ומחלל את השם ומסלק את השכינה ומפיל את ישראל בחרב ומגלה אותם מארצם" (רש"י שם ל"ה)

לכאורה היה צריך להדגיש כאן את "אני ה' ", כדי לומר ש-ה' נמצא ונוכח בכל שוק ובכל עסקת מכירה, והוא ישלם לכל עושה עוול במסחר, כגמולו. כלשון הפסוק בדברים:"כִּי תוֹעֲבַת ה' אֱ-לֹהֶיךָ כָּל עֹשֵׂה אֵלֶּה, כֹּל עֹשֵׂה עָוֶל" (דברים כ"ה, ט"ז)
אבל, ההדגשה כאן בפרשת "קדשים תהיו" היא אחרת: "מֹאזְנֵי צֶדֶק אַבְנֵי צֶדֶק אֵיפַת צֶדֶק וְהִין צֶדֶק יִהְיֶה לָכֶם, אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" (ויקרא י"ט, ל"ה-ל"ו)
התורה לא משאירה כאן מקום לספק, ואומרת במפרוש שאיסורים אלה תלויים ביציאת מצרים. מהו הבסיס לכך, שהחובה לשמור על המידות והמשקלות בשוק נעוצה דווקא מכוח יציאת מצרים?

מצרים הוא זיכרון של נוגשים. בית העבדים המצרי כולל את הזיכרון הקשה לא רק של הגֵרות בארץ מצרים, ולא רק של העבדות הכללית, אלא של הנגישה. כוונת התורה היא, שרמאות במידות ובמשקולות היא התנהגות שלא הפנימה את יציאת מצרים, מפני שהרמאי בשוק מנצל חוסר אונים של הקונה. בכך, הוא נוגש בחברו כאחד מאותם נוגשים מצריים, שדרכו עלינו בבית העבדים המצרי.
כמובן, יש פה את החובה המוסרית והחובה הדתית היוצאת מתוך האמונה הטבעית, ש-ה' נוכח בכל מקום. אולם, מלבד זאת יש כאן חובה מיוחדת מצד יציאת מצרים, כדי שלא נהיה נוגשים. האיסור לעשות עוול במשפט חוזר פעמיים, פעם במושג הכללי של הצדק במשפט, ופעם בהקשר הייחודי של יציאת מצרים.

ח. ושמרתם את חוקותי

הפסוק החותם את פרק י"ט הוא כמעט זהה לפתיחת איסורי העריות. בפרק זה נאמר, בחיתום כפול: "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם: כְּמַעֲשֵׂה אֶרֶץ מִצְרַיִם אֲשֶׁר יְשַׁבְתֶּם בָּהּ לֹא תַעֲשׂוּ, וּכְמַעֲשֵׂה אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה לֹא תַעֲשׂוּ, וּבְחֻקֹּתֵיהֶם לֹא תֵלֵכוּ: אֶת מִשְׁפָּטַי תַּעֲשׂוּ, וְאֶת חֻקֹּתַי תִּשְׁמְרוּ לָלֶכֶת בָּהֶם, אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם:
וּשְׁמַרְתֶּם אֶת חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם, אֲנִי ה' " (ויקרא י"ח, ב'-ה')
בדיוק כך בסיום "קדֹשים תהיו": "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת כָּל חֻקֹּתַי וְאֶת כָּל מִשְׁפָּטַי וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם, אֲנִי ה' " (שם י"ט, ל"ז)

החיתום של הפרשייה מדגיש את נוכחות ה' הכללית בכל מקום וזמן. בכך, קושרת התורה את שני הפרקים ליחידה אחת של מוסר וקדושה, חתומה בקוד הכפול: "אני ה' א-להיכם", ו"אני ה' ". זהו החותָם הכפול של המבחן הדתי והמוסרי.

(הרב יואל בן-נון. נשלח ע"י ישיבת הר עציון http://etzion.org.il/ כל הזכויות שמורות לישיבה ולרב)

דברי תורה נוספים בקטגוריות של דבר תורה זה
  • "לא כמעט.. לא ליד.."
  • ואהבת לרעך כמוך - אני ה'
  • "אני ה'" ו"אני ה' א-לוהיכם"
  • "עת לרחוק מחבק.."
  • "ערלה" ו"ראשית"
  • רמז בפסוק לאופן ביטול הערלה
  • לדון לכף זכות, או להוכיח?
  • https://www.vorts.co.il/wp-content/uploads/MagenDavidS1-e1367510016159.jpg לחצו כאן כדי להוריד את המודעה של וורטס! (230KB)
    רוצים לעזור? הורידו את הקובץ, הדפיסו ותלו על לוח מודעות ציבורי ליד בית הכנסת או בית הספר במקום מגוריכם, ועזרו לנו להפיץ את דבר קיומו של האתר לאנשים נוספים.