ונתתי בכם רוח – וחייתם!

הדפסה הדפסה

כך ניבא יחזקאל על הגאולה בחזון העצמות היבשות (יחזקאל לז, א-יד): הָיְתָה עָלַי יַד ה', וַיּוֹצִאֵנִי בְרוּחַ ה' וַיְנִיחֵנִי בְּתוֹךְ הַבִּקְעָה וְהִיא מְלֵאָה עֲצָמוֹת. וְהֶעֱבִירַנִי עֲלֵיהֶם סָבִיב סָבִיב, וְהִנֵּה רַבּוֹת מְאֹד עַל פְּנֵי הַבִּקְעָה וְהִנֵּה יְבֵשׁוֹת מְאֹד. וַיֹּאמֶר אֵלַי – בֶּן אָדָם, הֲתִחְיֶינָה הָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה? וָאֹמַר – אֲ~דוֹנָי ה', אַתָּה יָדָעְתָּ.
וַיֹּאמֶר אֵלַי – הִנָּבֵא עַל הָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה, וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם – הָעֲצָמוֹת הַיְבֵשׁוֹת שִׁמְעוּ דְּבַר ה'. כֹּה אָמַר אֲ~דוֹנָי ה' לָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה – הִנֵּה אֲנִי מֵבִיא בָכֶם רוּחַ וִחְיִיתֶם. וְנָתַתִּי עֲלֵיכֶם גִּדִים וְהַעֲלֵתִי עֲלֵיכֶם בָּשָׂר וְקָרַמְתִּי עֲלֵיכֶם עוֹר וְנָתַתִּי בָכֶם רוּחַ וִחְיִיתֶם וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה'.
וְנִבֵּאתִי כַּאֲשֶׁר צֻוֵּיתִי וַיְהִי קוֹל כְּהִנָּבְאִי וְהִנֵּה רַעַשׁ, וַתִּקְרְבוּ עֲצָמוֹת עֶצֶם אֶל עַצְמוֹ. וְרָאִיתִי וְהִנֵּה עֲלֵיהֶם גִּדִים וּבָשָׂר עָלָה וַיִּקְרַם עֲלֵיהֶם עוֹר מִלְמָעְלָה, וְרוּחַ אֵין בָּהֶם.
וַיֹּאמֶר אֵלַי – הִנָּבֵא אֶל הָרוּחַ, הִנָּבֵא בֶן אָדָם, וְאָמַרְתָּ אֶל הָרוּחַ – כֹּה אָמַר אֲ~דוֹנָי ה', מֵאַרְבַּע רוּחוֹת בֹּאִי הָרוּחַ וּפְחִי בַּהֲרוּגִים הָאֵלֶּה וְיִחְיוּ. וְהִנַּבֵּאתִי כַּאֲשֶׁר צִוָּנִי וַתָּבוֹא בָהֶם הָרוּחַ וַיִּחְיוּ, וַיַּעַמְדוּ עַל רַגְלֵיהֶם חַיִל גָּדוֹל מְאֹד מְאֹד.
וַיֹּאמֶר אֵלַי – בֶּן אָדָם, הָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה – כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל הֵמָּה; הִנֵּה אֹמְרִים יָבְשׁוּ עַצְמוֹתֵינוּ וְאָבְדָה תִקְוָתֵנוּ, נִגְזַרְנוּ לָנוּ. לָכֵן הִנָּבֵא וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם – כֹּה אָמַר אֲ~דוֹנָי ה', הִנֵּה אֲנִי פֹתֵחַ אֶת קִבְרוֹתֵיכֶם וְהַעֲלֵיתִי אֶתְכֶם מִקִּבְרוֹתֵיכֶם עַמִּי וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל. וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' בְּפִתְחִי אֶת קִבְרוֹתֵיכֶם וּבְהַעֲלוֹתִי אֶתְכֶם מִקִּבְרוֹתֵיכֶם עַמִּי. וְנָתַתִּי רוּחִי בָכֶם וִחְיִיתֶם וְהִנַּחְתִּי אֶתְכֶם עַל אַדְמַתְכֶם, וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' דִּבַּרְתִּי וְעָשִׂיתִי, נְאֻם ה'.

נבואה זו, החביבה עלינו בכל ימות השנה, חביבה עלינו שבעתיים ביום העצמאות, והיא נקראת בציבור (לא בעת התפילה) בעיקר בשעת התפר שבין סיומו של יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל לבין תחילת יום העצמאות. יש בה תקווה סמויה לתחייתם של חללי מערכות ישראל, שמסרו נפשם עבורנו, ובנמשל שלה יש ביטוי גם לתחיית עם ישראל בארצו עם שובו מן הגלות [יש בנבואה גם אמירה המזכירה את המנוננו הלאומי, "התקווה"].

העצמות היבשות והנפרדות זו מזו הן משל ליהודים חסרי התקווה שבגלות, שכל אחד מהם עומד לעצמו, ללא מכנה לאומי משותף וללא חזון. תהליך התקרבותן זו לזו, העלאת בשר חדש עליהן, קרימת העור והגידים והבאת רוח בהן – הוא משל לבניין האומה מחדש. בין שורות הנבואה אנו שומעים שנס תקומת האומה לתחייה אינו קטן מנס תחיית המתים, ואכן – אף עם לא עבר תהליך כזה במשך ההיסטוריה.

עוד למדנו מן הנבואה: אמונת תחיית המתים היא מאמונות היסוד שלנו. כאן למדנו שגם הנביא מכיר אותה. מכוח האמונה בתחיית המתים מתחדשת האמונה גם בגאולת ישראל.

ועוד למדנו: בשלב הראשון חוברות העצמות זו לזו, בשלב השני עולה עליהן בשר ורק בשלב השלישי ניתנת בהן הרוח. תחילת הנס הוא חיבורן של העצמות יחד – קיבוץ הגלויות וחיבור השבטים השונים זה לזה. אם הבית השני חרב בשל שנאת חינם ובגלל חלוקה חדשה לשבטים (שאינם שבטי בני יעקב) בתוך ירושלים בימי המרד הגדול, הרי הגאולה העתידה תדרוש חיבור מחדש של "העצמות" זו לזו, של עם ישראל לכל פלגיו. גם הרוח שעתידה לבוא – תגיע מארבע הרוחות, ורק אז תהפוך לרוח חיים אחת.

בשלב השני עולה בשר על העצמות. בנמשל: האישים הבודדים הופכים מחדש לאומה, אך עדיין אין באומה "רוח". הרוח באה בשלב השלישי. חיבורם של פלגי ישראל שעלו מן הגלות הוא שלב ראשון כשלעצמו, גם ללא רוח ה' הנגלית מקרבם. רוח ה', רוח הקדוּשה, תשרה על העם רק בשלב הבא. זוהי רוח שאינה שורה על עצמות בודדות, אלא רק על הגוף בשלמותו, ואל לנו להפוך את סדרם של שלבי הגאולה.

מכאן להערה נוספת על דבריו של יחזקאל, שיסודה בדברי הרב יואל בן נון.

מסתבר שהנבואה המקורית אינה עוסקת בגולי בבל, שרובם גלו עם יחזקאל הנביא ויהויכין מלך יהודה בסוף ימי הבית הראשון. הללו, בזמן גלותם הקצר, עדיין לא היו עצמות יבשות וחיו בקהילות יהודיות מגובשות יחסית. מסתבר שיחזקאל ניבא את חזון העצמות היבשות על גולי אשור מעשרת השבטים, שגלו כמאתיים שנים קודם בחורבן שומרון. רבים מהם עלו בעקבות הצהרת כורש ביחד עם אחיהם בני יהודה, שהרי כורש מלך גם על שרידי ממלכת אשור ולא רק על שרידי ממלכת בבל.

דימוי העצמות היבשות יפה לגולי שומרון, כפי שעולה מדברי התלמוד (יבמות יז ע"א): גמירי, דבנתא דההוא דרא – איצטרויי אצטרו. איכא דאמרי: כי אמריתה קמיה דשמואל, אמר לי: לא זזו משם עד שעשאום עובדי כוכבים גמורים, שנאמר: " בַּה' בָּגָדוּ כִּי בָנִים זָרִים יָלָדוּ". [=למדנו ומסורת בידינו, שבנות דור חורבן שומרון – נבקע רחמן ולא הרו. יש אומרים: כשנאמר הדבר לפני שמואל, אמר לי: לא זזו חכמי הדור (והנביא הושע בתוכם), עד שגזרו להחשיבם כגויים גמורים (כיוון שכולם נולדו מנכריות), שנאמר: "בַּה' בָּגָדוּ כִּי בָנִים זָרִים יָלָדוּ".]

למרות כל זאת מבטיח הנביא תחייה מחודשת לגולי שומרון בעת שישובו לארץ ה' ביחד עם גולי יהודה.

ראיה לכך שנבואת יחזקאל מתייחסת לגולי שומרון ניתן לראות בנבואה המופיעה מייד לאחריה – נבואת שני העצים (יחזקאל לו, טו-כח): וַיְהִי דְבַר ה' אֵלַי לֵאמֹר. וְאַתָּה בֶן אָדָם – קַח לְךָ עֵץ אֶחָד וּכְתֹב עָלָיו לִיהוּדָה וְלִבְנֵי יִשְׂרָאֵל חֲבֵרָיו, וּלְקַח עֵץ אֶחָד וּכְתוֹב עָלָיו לְיוֹסֵף עֵץ אֶפְרַיִם וְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל חֲבֵרָיו. וְקָרַב אֹתָם אֶחָד אֶל אֶחָד לְךָ לְעֵץ אֶחָד, וְהָיוּ לַאֲחָדִים בְּיָדֶךָ.
וְכַאֲשֶׁר יֹאמְרוּ אֵלֶיךָ בְּנֵי עַמְּךָ לֵאמֹר – הֲלוֹא תַגִּיד לָנוּ מָה אֵלֶּה לָּךְ. דַּבֵּר אֲלֵהֶם – כֹּה אָמַר אֲ~דוֹנָי ה', הִנֵּה אֲנִי לֹקֵחַ אֶת עֵץ יוֹסֵף אֲשֶׁר בְּיַד אֶפְרַיִם וְשִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל חֲבֵרָיו, וְנָתַתִּי אוֹתָם עָלָיו אֶת עֵץ יְהוּדָה, וַעֲשִׂיתִם לְעֵץ אֶחָד וְהָיוּ אֶחָד בְּיָדִי…
וְדַבֵּר אֲלֵיהֶם – כֹּה אָמַר אֲ~דוֹנָי ה', הִנֵּה אֲנִי לֹקֵחַ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִבֵּין הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הָלְכוּ שָׁם, וְקִבַּצְתִּי אֹתָם מִסָּבִיב וְהֵבֵאתִי אוֹתָם אֶל אַדְמָתָם. וְעָשִׂיתִי אֹתָם לְגוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ בְּהָרֵי יִשְׂרָאֵל, וּמֶלֶךְ אֶחָד יִהְיֶה לְכֻלָּם לְמֶלֶךְ, וְלֹא יִהְיוּ עוֹד לִשְׁנֵי גוֹיִם וְלֹא יֵחָצוּ עוֹד לִשְׁתֵּי מַמְלָכוֹת עוֹד. וְלֹא יִטַמְּאוּ עוֹד בְּגִלּוּלֵיהֶם וּבְשִׁקּוּצֵיהֶם וּבְכֹל פִּשְׁעֵיהֶם, וְהוֹשַׁעְתִּי אֹתָם מִכֹּל מוֹשְׁבֹתֵיהֶם אֲשֶׁר חָטְאוּ בָהֶם וְטִהַרְתִּי אוֹתָם, וְהָיוּ לִי לְעָם וַאֲנִי אֶהְיֶה לָהֶם לֵא~לוֹהִים. וְעַבְדִּי דָוִד מֶלֶךְ עֲלֵיהֶם וְרוֹעֶה אֶחָד יִהְיֶה לְכֻלָּם וּבְמִשְׁפָּטַי יֵלֵכוּ וְחֻקֹּתַי יִשְׁמְרוּ וְעָשׂוּ אוֹתָם. וְיָשְׁבוּ עַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לְעַבְדִּי לְיַעֲקֹב אֲשֶׁר יָשְׁבוּ בָהּ אֲבוֹתֵיכֶם, וְיָשְׁבוּ עָלֶיהָ הֵמָּה וּבְנֵיהֶם וּבְנֵי בְנֵיהֶם עַד עוֹלָם, וְדָוִד עַבְדִּי נָשִׂיא לָהֶם לְעוֹלָם. וְכָרַתִּי לָהֶם בְּרִית שָׁלוֹם, בְּרִית עוֹלָם יִהְיֶה אוֹתָם, וּנְתַתִּים וְהִרְבֵּיתִי אוֹתָם וְנָתַתִּי אֶת מִקְדָּשִׁי בְּתוֹכָם לְעוֹלָם. וְהָיָה מִשְׁכָּנִי עֲלֵיהֶם, וְהָיִיתִי לָהֶם לֵא~לוֹהִים וְהֵמָּה יִהְיוּ לִי לְעָם. וְיָדְעוּ הַגּוֹיִם כִּי אֲנִי ה' מְקַדֵּשׁ אֶת יִשְׂרָאֵל בִּהְיוֹת מִקְדָּשִׁי בְּתוֹכָם לְעוֹלָם.

הנבואה עוסקת בחיבורם של שני העצים, עץ יוסף ועץ יהודה, המבטאים את מלכות שומרון ואת מלכות יהודה, למלכות אחת. מלך אחד, בן-בנו של דוד, ימלוך על הממלכה המאוחדת, כפי שהיה בימי דוד ושלמה, לפני התפלגות הממלכה. חיבור זה יבוא בעקבות תחיית העצמות היבשות – שבטי שומרון שיעלו ארצה ביחד עם שבט יהודה.

העצים והעצמות – פתרון אחד להם: קיבוץ הגלויות בשתי משמעויותיו – שיבת כל העם לארצו, ואחדות העם על כל שבטיו. נס אחדות האומה מצטרף לנס תחיית העצמות היבשות, ואין גדול ממנו.
ומנבואת יחזקאל למדנו גם את סדרה של הגאולה: היא פותחת בהיותנו גוי אחד בארץ, ממשיכה בהקמת מדינה ובמלכות בית דוד, ורק אז מגיעה להליכה במשפטי ה' ובחוקיו.

(הרב יעקב מדן. נשלח ע"י ישיבת הר עציון http://etzion.org.il/)

דברי תורה נוספים בקטגוריות של דבר תורה זה
  • "מדינת ארץ ישראל"
  • רוח ונשמה באומה
  • על הפטרת יום העצמאות
  • זכרון ו.. עצמאות
  • דת ומדינה–שיחה ליום העצמאות
  • מציאות וחלום
  • קדושת הארץ
  • https://www.vorts.co.il/wp-content/uploads/MagenDavidS1-e1367510016159.jpg לחצו כאן כדי להוריד את המודעה של וורטס! (230KB)
    רוצים לעזור? הורידו את הקובץ, הדפיסו ותלו על לוח מודעות ציבורי ליד בית הכנסת או בית הספר במקום מגוריכם, ועזרו לנו להפיץ את דבר קיומו של האתר לאנשים נוספים.