"מפני מה נתחייבו שונאיהן של ישראל שבאותו הדור כליה?"

בגמרא במגילה (יב.) מסופר: "שאלו תלמידיו את רשב"י: מפני מה נתחייבו שונאיהן של ישראל שבאותו הדור כליה? אמר להם: אמרו אתם. אמרו לו: מפני שנהנו מסעודתו של אותו רשע. אמר להם: אם כן שבשושן יהרגו, שבכל העולם כולו אל יהרגו! אמרו לו: אמור אתה. אמר להם: מפני שהשתחוו לצלם…".

את תשובת רשב"י ניתן להבין בשני אופנים. ניתן לומר, שרשב"י מקבל עליו, ברמה העקרונית, שחטא של "הנאה מסעודתו של אותו רשע" מחייב עונש כליה, אלא שלא ייתכן שזהו הנימוק הבלעדי במקרה זה. זאת משום שאם כך "בשושן יהרגו, שבכל העולם כולו אל יהרגו", ועל כן לדעתו יש להציע תשובה שונה. מאידך, יתכן ורשב"י דוחה עקרונית את תשובת התלמידים, משום שלדעתו חטא כזה אינו מספיק חמור כדי להצדיק עונש כליה. רק חטא רציני הרבה יותר יש בו כדי להצדיק עונש בהיקף כזה, ותשובתו בהתאם: "מפני שהשתחוו לצלם".

על כל פנים, מה שברור הוא שתלמידי רשב"י אכן חשבו ש"הנאה מסעודתו של אותו רשע" היא חטא מספיק שיכול לחייב ולהצדיק עונש של כליה! לאור זאת, נשאלת השאלה: מהי החומרה הגדולה בחטא זה שמצדיקה לגזור כליה ואבדון על עם ישראל?

המדרש אף הוא מתחבט בבעיה, ולאחר שהובאו דבריהם של רשב"י ותלמידיו, מביא המדרש דעה נוספת: "…למה באו ישראל בספק בימי המן? רבנן ורשב"י אמרי על שעבדו ישראל עבודת כוכבים, ור' שמעון אמר: על שאכלו מתבשיל הגוים…" (שה"ש רבה פרשה ז' אות א, ח).

בדברי ר' שמעון עולה הבנה חדשה לגבי אופי חטאם של ישראל: בהשתתפותם באותה סעודה התעלמו הסועדים ואף זלזלו בהלכות הכשרות[1] . ברם, גם להבנה זו עדיין זועק חוסר הפרופורציה בין הפשע לבין הענישה; הלא בישולי עכו"ם וסתם יינם אינם אלא איסורים דרבנן[2], וכי מפני זה יתחייב העם כולו כליה?

דומה שניתן להציע הבנה אחרת, לפיה דברי המדרש והגמרא מצביעים על חטא נרחב ועמוק הרבה יותר. בגמרא נאמר "שנהנו מסעודתו של אותו רשע", ונראה, אם כן, שהבעיה היא מצד עצם ההנאה. הנאה זו מעידה כאלף עדים על מצבה של כנסת-ישראל בשושן באותה התקופה; מצב שהינו רחוק מאד מיעודה הרצוי.

בין ישראל לעמים

תלמידי רשב"י סמכו דבריהם על הפסוק: "…עשה המלך לכל העם הנמצאים בשושן הבירה למגדול ועד קטן משתה שבעת ימים…" (א', ה). מהפסוק משמע בבירור שכנסת ישראל בשושן היא חלק "מכל העם הנמצאים"; היא נטמעה באוכלוסייה המקומית, ואיבדה את זהותה היחודית[3]. מהי משמעות הדבר?

שושן היא עיר קוסמופוליטית, עשירה ומתקדמת. כל הערים בשאר מאה עשרים ושבע המדינות אינם אלא ערי שדה, פרובינציה. 'פרובינציה', מעבר לאיפיון גיאוגרפי נטו, זהו מאפיין פוליטי-תרבותי. בערי השדה, שתושביהן חיים בעיקר מחקלאות, ישנה יותר מושרשות ושמרנות, משום שהקרקע, שהיא מוקד החיים, נמסרת מדור לדור. חברה עירונית, לעומת זאת, היא חברה בעלת תרבות תוססת בהרבה, ללא כל מושרשות בעולם של ערכים ומסורת.
יש להניח אם כך שמה שנכון לגבי פריז מול דרום צרפת, מזרח ומערב ארה"ב מול מרכזה, אנגליה מול סקוטלנד, נכון גם לגבי שושן מול "מאה עשרים ושבע מדינה". בעוד ששושן היא עיר אחוזה תזזית, עיר תוססת, וההילוך התרבותי שלה בשיאו, הרי שב"מאה עשרים ושבע מדינה" העניינים מתנהלים על 'אש קטנה'. מן הסתם, הדבר השפיע ישירות גם על היהודים בשושן. הם נטמעו באותו כור היתוךý(melting pot) , השורר באיזור בו לא השרשים, כי אם המציאות העכשווית והמטריאליסטית משפיעה, בו הזהות האישית אינה נקבעת על ידי שיוך עדתי-לאומי, וכולם חלק מ"כל העם הנמצאים בשושן". מאידך, בפרובינציה עדיין "דתיהם שנות מכל עם" (ג', ח).

זו בדיוק משמעות ההנאה מסעודתו של אותו רשע. הנאה זו יש בה טיוח וטשטוש הזהות היהודית, והיא אמירה ברורה: אנחנו חלק מ"כל העם", שותפים מלאים במלכות אחשוורוש.

בתורה ובחז"ל מצאנו הכוונה ברורה וחד משמעית נגד ההטמעות ואיבוד הזהות היהודית. התורה צוותה: "כמעשה ארץ מצרים…לא תעשו, וכמעשה ארץ כנען… לא תעשו ובחוקותיהם לא תלכו" (ויקרא י"ח, ג).

שני איסורים גלומים בפסוק. הראשון, לא לעשות מעשים מושחתים מעין אלו שעשו עמי כנען ומצרים: שריפת בנים ובנות, גילוי עריות וכדו'. השני, "בחוקותיהם לא תלכו", לא לטשטש ולאבד את זהותנו התרבותית על ידי אימוץ זהות לאומית חדשה. תופעה זו פגומה, גם אם המעשה עצמו נייטרלי, שכן יהודי צריך להיות מזוהה עִם עַם ישראל מבחינת התנהגותו, ללא שום סיגול של אורח חיים ונורמות חלופיות. הוא הדין לגבי יהודי שושן- נוהים אחר מנהגי הבירה ומטשטשים את זהותם היהודית; תופעה זו הינה חמורה כשלעצמה, בלא קשר לאופיה של התרבות הזרה[4].

הגמרא מדגישה, כאמור, את ענין ההנאה "מסעודתו של אותו רשע", ואפשר ממש לראות כיצד נכנסו יהודי העיר במלוא הקיטור לעולם ההנאה השוּשני על כל המשתמע מכך. הנאה רבתי זו מעידה על השתרשות עמוקה של התרבות הזרה בקרבם. אמנם, בהיגררות אחר הקלחת התרבותית שאפפה אותם, משום שלא היה נעים להם להיות שונים, לא מוצה חטאם של יהודי שושן.

תרבות הצריכה מול חזונו של אברהם אבינו

כפי שהדגשנו לעיל, הבעיה באימוץ תרבות זרה ע"י יהודים קיימת גם אם תרבות זו היא מסכת ערכים חיובית או נייטרלית. דא עקא, שהתרבות השושנית אינה כזו כלל וכלל. התמונה המתקבלת מתיאור סעודת אחשורוש היא קשה ביותר: עיר שלמה זוללת וסובאת למעלה מחצי שנה ("שמונים ומאת יום")! מדובר כאן על התפרצות יצרית וחושנית, שנועדה לספק תאוות ויצרים שביסודם רחוקים מלהיות הנשגבים שבאדם. זאת ועוד, מעבר לבעיית ה'מה הם עושים?' ישנה גם בעיה של 'מה הם לא עושים?'. מהיכן פרנסתם?! במה הם עובדים?! תרבותם היא תרבות של צריכה וזלילה ולא של יצור ופרודוקטיביות. תרבות כזו, של חגיגה מתמדת, חסרה במובהק כל משמעת עצמית.

לשאלת החשיבות של היצרניות והיצירתיות בחיי האדם מצינו מספר התייחסויות בחז"ל. כך מובא בבריתא באבות דר' נתן: "ר' יהודה בן בתירא אומר: מי שאין לו מלאכה לעשות מה יעשה? אם יש לו חצר חריבה או שדה חריבה ילך ויתעסק בה… " (י"א, א).

בדברי ריב"ב מודגשת המשמעות הערכית של פעילותו היצירתית של האדם, הנותן בכך ביטוי לכוחות החיים שבו ולזיקתו לעולם שסביבו. עד כדי כך היה הדבר נראה חשוב לחז"ל, שאפי' מי שאין לו מלאכה מוגדרת, שומה עליו ללכת ולחפש, ולו בצורה מאולצת, אחר עשייה חיובית.
מקור נוסף ממנו עולה עיקרון זה הוא המדרש המתאר את עלייתו של אברהם אבינו לארץ ישראל: “'וילך אברם כאשר דבר אליו ה' וילך אתו לוט' – אמר רבי לוי: בשעה שהיה אברהם מהלך בארם נהרים ובארם נחור ראה אותם אוכלים ושותים ופוחזים, אמר: 'הלואי לא יהא לי חלק בארץ הזאת'. וכיון שהגיע לסולמה של צור ראה אותן עסוקין בניכוש בשעת ניכוש, בעידור בשעת עידור, אמר: 'הלואי יהא חלקי בארץ הזאת'. אמר לו הקב"ה: 'לזרעך אתן את הארץ הזאת'" (בראשית רבה, ל"ט, ח).

אברהם אבינו ראה שני סוגי חברה: בארם נהרים הוא ראה חברה של זוללים ופוחזים, ואילו בארץ הוא ראה חברה משקיעה, יוצרת ועמלה. מהראשונה – סלד, ומהשניה – התפעל. והרי מהי אותה שושן אם לא חברה אוכלת שותה ופוחזת, חברה שבה אין כלום מעבר לקיום פרזיטי ולא יצרני, חברה מתהוללת במשתאות ונוהה אחר תענוגות?
כדי להשלים את התמונה עלינו להדגיש כי בזלילה כשלעצמה ישנו טשטוש הזהות היהודית. בעל היראים, למשל, סובר שמקור אזהרת בן סורר ומורה, אותו "זולל וסובא" מפורסם, הוא באיסור "ובחוקותיכם לא תלכו"[5]. אך גם באופן כללי, הזלילה יסודה בשחיתות ברמה אוניברסלית[6], כפי שמציין הרמב"ן המפורסם בתחילת פרשת קדושים, המתאר את ה"נבל ברשות התורה" כמי שנותן פורקן ליצריו ללא שום מעצורים. וזו לשונו: "והענין כי התורה הזהירה בעריות ובמאכלים האסורים, והתירה הביאה איש באשתו ואכילת הבשר והיין, א"כ ימצא בעל התאוה מקום להיות שטוף בזימת אשתו או נשיו הרבות, ולהיות בסובאי יין בזוללי בשר למו, וידבר כרצונו בכל הנבלות, שלא הוזכר איסור זה בתורה, והנה יהיה נבל ברשות התורה. לפיכך בא הכתוב, אחרי שפרט האיסורים שאסר אותם לגמרי, וצוה בדבר כללי שנהיה פרושים מן המותרות" (ויקרא י"ט, ב).

חברה רקובה מן היסוד

לא רק בתאוותנות היתה נגועה החברה בשושן, אלא גם בראוותנות: "מטות זהב וכסף… גלילי כסף ועמודי שש" (א', ו). איש אינו ישן בביתו, ומטות הזהב הללו מוצבות, לא אחרת מאשר "בחצר גינת ביתן המלך" (א', ח)!
כל האמור הינו בעיה מוסרית ברמה האישית; "הגדילה עשות" החברה השושנית שמוסריותה היתה מעוותת גם ברמה החברתית. שהרי אם נשאל את עצמנו מי שילם על כל החגיגה הזו, על אותם מאה ושמונים יום של סביאה, זלילה ושינה על "מטות זהב וכסף"? נראה שהתשובה ברורה: דלת-העם, קשי היום ומחוסרי היכולת, שחיו באותה פרובינציה של ýמאה עשרים ושבע מדינות. אותו צבור רחב שלחם על קיומו בתנאים כלכליים קשים, נוצל ע"י השלטון המסואב כדי לאפשר את קיום החגיגה. פה זוללים עוגות ושם בקושי לחם, פה סובאים ביין, ושם צמאים למים[7].

כל לגימה ונגיסה של יהודי שושן בסעודה זו, כל גרגר הנאה שהיה להם ממנה, נעשה על גבם של הסובלים בערי השדה. עצם הימצאותם שם, אפילו לא נהנו בפועל, מהווה הסכמה שבשתיקה ומתן גושפנקא למבנה חברתי מעוות זה.

כעת נוכל להבין לאשורם את דברי ר' שמעון שהובאו לעיל: "על שאכלו מתבשיל הגוים". כידוע, אסור "סתם יינם" הוא משום "בנותיהם". הבעיה ב"בנותיהם" אינה רק בעצם קיום יחסים עם גוים, אלא בנטישת כנסת ישראל את הקב"ה והבגידה בו. "בה' בגדו כי בנים זרים ילדו" (הושע ה', ז). לא ה"סתם יינם" ו"בשולי עכו"ם" כשלעצמם בעייתיים, אלא המשמעות הרוחנית הגלומה בכך, ומשום כך בחר ר' שמעון להזכיר דווקא דברים אלו.

לסיכום, בהנאה מ"סעודתו של אותו רשע" באה לידי ביטוי זהותם היהודית המטֻשטשת של יהודי שושן. הזלילה והסביאה, סביבן נסבה סעודה זו, משקפות ערכים מושחתים המבליטים את הצד הבהמי של האדם, הן מצד עצמם הן מצד היותם חלק מתרבות פרזיטית שאינה תורמת לישובו של עולם.

תיקון החטא

חטאם של יהודי שושן, ש"נהנו מסעודתו של אותו רשע", מתוקן מאז ועד היום על ידי עם ישראל לדורותיו. תיקון זה נעשה בשני אופנים הפוכים: אחד, תענית אסתר, והשני, סעודת פורים.

שני תיקונים אלו שונים זה מזה, אך משתלבים למערכת אחת: בתענית אסתר אנו מתנזרים בצורה קיצונית מאכילה ושתייה. בהתנזרות זו אנו מבטאים את הסלידה מעולמה של שושן, עולם של שקיעה בחיי הוללות ומשתאות. אנו פורשים ומתנתקים מן המציאות החומרית המסואבת שיהודי שושן הידרדרו אליה ונטלו בה חלק. סעודת הפורים היא תיקון מסוג אחר. אין כאן התנזרות טוטאלית מעולם סעודת אחשורוש אלא תיקון של אותם פעולות עצמן, והעלאתן לרמה של קדושה ועבודת ה'. יש כאן תיקון וקידוש ע"י "ימי משתה ושמחה", ימים בעלי אופי קדוש, שאמורים לעזור לאדם לבטא את עולמו הפנימי הטהור: "נכנס יין יצא סוד"[8].

בסעודת הפורים ובתענית גם יחד יש כדי לתקן את הפשע הנורא של "נהנו מסעודתו של אותו רשע".

(הרב אהרן ליכטנשטיין. סיכום שיחה שהועברה ע"י הרב בחודש אדר, שנת תש"ס. השיחה סוכמה ע"י זאב פרימר ולא עברה את ביקורת הרב. הפניה סתמית לפסוקים בשיחה זו מתייחסת למגילת אסתר. נשלח ע"י ישיבת הר עציון http://etzion.org.il/. עורך: יוסי גרשינסקיץ כל הזכויות שמורות לישיבה)

————————————————————————————-

[1] יתכן ויסוד הבעיה הוא באיסור "בשולי עכו"ם", ויתכן והבעיה היא מצד "סתם יינם", כפי שננרמז בלשון המגילה עצמה: "והשתיה כדת אין אונס" (א', ח).

[2]   מובן לגמרי כי לא ניתן ח"ו לזלזל באסורי דרבנן אלה, אך אעפ"כ נראה מוגזם לתלות בחטאים אלו עונש כ"כ חמור.

[3]    המן דוקא כן מדבר על זהות ייחודית לעם היהודי: "ודתיהם שנות מכל עם ואת דתי המלך אינם עושים" (ג', ח), אך התייחסות זו נכונה לכל היותר ביחס למאה עשרים ושבע המדינות. כאשר מדובר על יהודי שושן, אין ספק שהם חלק אינטגרלי מ"כל העם הנמצאים בשושן הבירה".

[4]  דוגמא נוספת לעיקרון זה היא פסיקת השו"ע: "אסור לאדם לומר שהוא עובד כוכבים כדי שלא יהרגוהו" (יו"ד קנ"ז, ב). סיבת האיסור נעוצה בכך שיהודי המכחיש יהדותו מוותר על זהותו הייחודית וממירה, למעשה, בתרבות זרה.

  [5]עיין יראים, סימן ער"ה, עמוד ז'.

[6]   בנצרות הקתולית, לדוגמא, זהו אחד מ- 7  החטאים הקרדינאליים.
[7]  כבר היו דברים מעולם. בתקופה העתיקה, ברפובליקה הרומית של נרו וקליגולה (אחרי יוליוס קיסר), וכמוכן, בעת החדשה, בצרפת שלפני המהפכה. עיין בספרו המאלף של דיקנס: A TALE OF TWO  CITIES , בו מתואר איך הוא זולל שוקולד כשמסביבו אנשים גוועים ברעב.

[8] בקביעה זו אנו נוגעים בטיבורה של שאלה רבת משמעות בענין היחס ליצרים הפיזיולוגיים, והדרך להמנע מפעולות פסולות הנובעות מיצרים אלו. האם הדרך היא התנזרות מיצרים אלו, או שמא הפתרון נעוץ בהכוונתם לאופקים חיוביים בהם ניתן לקדשם ולהעלותם? אנו אמונים על תפיסתם של הראי"ה קוק זצ"ל והגרי"ד סולובייצ'יק זצ"ל, שראו את הדרך בקידוש החומר, ולא בדיכויו וכתישתו.