ברכת יעקב למנשה ואפרים

הדפסה הדפסה

א. מתי פגש יעקב את מנשה ואפרים?

"וַיְהִי אַחֲרֵי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיֹּאמֶר לְיוֹסֵף הִנֵּה אָבִיךָ חֹלֶה, וַיִּקַּח אֶת שְׁנֵי בָנָיו עִמּוֹ אֶת מְנַשֶּׁה וְאֶת אֶפְרָיִם" (בראשית מ"ח, א')

הפרשייה מתחילה במילים "ויהיה אחרי הדברים האלה". מה הן אלו "הדברים"?
על פי הסיפור בפרק לכל אורכו, אי אפשר לפרש את "ויהי אחרי הדברים האלה" על סוף ימי יעקב, אחרי שכבר חי במצרים שבע עשרה שנה ואחרי שהשביע את יוסף שלא יקבור אותו במצרים. הפרק מתאר מפגש ראשון של יעקב עם נכדיו מנשה ואפרים, והפרק כולו עדיין רווי בהתרגשות הגדולה של המפגש המחודש בין יעקב ליוסף, דבר המבוטא במילים: "רְאֹה פָנֶיךָ לֹא פִלָּלְתִּי, וְהִנֵּה הֶרְאָה אֹתִי אֱ-לֹהִים גַּם אֶת זַרְעֶךָ" (שם י"א)

בהמשך נראה גם, שבני יוסף בפרק הזה היו ילדים קטנים,[1] ויוסף הוציא אותם "מֵעִם בִּרְכָּיו".

על פי הכלל של "אין מוקדם ומאוחר בתורה",[2] יש לומר כאן ש"ויהי אחרי הדברים האלה" חוזר למעלה, ופירושו, 'אחרי שהגיע יעקב למצרים'. תיאור זה ממשיך את המפגש הראשון בין יעקב ליוסף שתואר בפרשה הקודמת.

בנקודה זו עלינו לשאול: מדוע סודר הפרק כאן, ולא בצמוד לירידת יעקב למצרים?
אפשר, שרצתה תורה להצמיד את הברכות ליוסף ובניו, אל הברכות לשבטים (פרק מ"ט).

מצד הפשט נראה לומר, שהפרשה הקודמת המשיכה לתאר את האירועים אחרי בואו של יעקב, מנקודת מבטו של יוסף כשליט. כיצד סידר שאביו ואחיו יֵשבו בארץ גושן, כיצד ארגן את מצרים להתמודד עם משברי הרעב, ואף שבועתו לאביו (כעבור שבע עשרה שנה), לא להיקבר במצרים אלא בארץ כנען (דבר שגם על כך יצטרך יוסף לבקש אישור מיוחד מאת פרעה (שמות נ', ד'-ו').
רק אחר כך חוזרת התורה להקשר המשפחתי, ולמפגש הראשון בין יעקב ליוסף.

אם כן, "אחרי הדברים האלה", הכוונה 'אחר שהגיע יעקב למצרים', נאמר ליעקב אביו חולה.
מסתבר, שיעקב חלה מתלאות הדרך ומהתרגשות המפגש, כאן, בתחילת ימיו בארץ מצרים, ברך יעקב את יוסף בברכה שניתנה לו בלוז בארץ כנען.

ב. מדוע יעקב נזקק להתגלות בלוז בארץ כנען?

את דבריו פותח יעקב במילים "א-ל ש-די נראה אלי בלוז בארץ כנען". מדוע פותח יעקב במילים אלו? הרי אין כאן רמז לחלום הסולם ולא להתגלות שהיתה ליעקב בצאתו לפדן ארם!

על כן, ברור שיעקב חזר להתגלות בלוז כאשר שב מפדן ארם. בהתאם לכך, הביטויים המפורשים בדברי יעקב נאמרו לו בחזרתו לארץ: "וַיֵּרָא אֱ-לֹהִים אֶל יַעֲקֹב עוֹד בְּבֹאוֹ מִפַּדַּן אֲרָם וַיְבָרֶךְ אֹתוֹ: וַיֹּאמֶר לוֹ אֱ-לֹהִים: שִׁמְךָ יַעֲקֹב, לֹא יִקָּרֵא שִׁמְךָ עוֹד יַעֲקֹב כִּי אִם יִשְׂרָאֵל יִהְיֶה שְׁמֶךָ, וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ יִשְׂרָאֵל: וַיֹּאמֶר לוֹ אֱ-לֹהִים: אֲנִי אֵ-ל שַׁ-דַּי פְּרֵה וּרְבֵה גּוֹי וּקְהַל גּוֹיִם יִהְיֶה מִמֶּךָּ וּמְלָכִים מֵחֲלָצֶיךָ יֵצֵאוּ: וְאֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לְאַבְרָהָם וּלְיִצְחָק לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ" (בראשית ל"ה, ט'-י"ב)

לאחר דברים אלו בפרשת וישלח, נאמר מיד – בלא שום הפסק – הדברים הבאים: "וַיִּסְעוּ מִבֵּית אֵל וַיְהִי עוֹד כִּבְרַת הָאָרֶץ לָבוֹא אֶפְרָתָה וַתֵּלֶד רָחֵל וַתְּקַשׁ בְּלִדְתָּהּ: …וְאָבִיו קָרָא לוֹ בִנְיָמִין" (שם ט"ז-י"ח)
הדברים הם הקבלה מדויקת, בפרשתנו, בדברי יעקב אל יוסף: "וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל יוֹסֵף: אֵ-ל שַׁ-דַּי נִרְאָה אֵלַי בְּלוּז בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וַיְבָרֶךְ אֹתִי: וַיֹּאמֶר אֵלַי הִנְנִי מַפְרְךָ וְהִרְבִּיתִךָ וּנְתַתִּיךָ לִקְהַל עַמִּים וְנָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת לְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֲחֻזַּת עוֹלָם: וְעַתָּה שְׁנֵי בָנֶיךָ הַנּוֹלָדִים לְךָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם עַד בֹּאִי אֵלֶיךָ מִצְרַיְמָה לִי הֵם אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה כִּרְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן יִהְיוּ לִי: …וַאֲנִי בְּבֹאִי מִפַּדָּן מֵתָה עָלַי רָחֵל בְּאֶרֶץ כְּנַעַן בַּדֶּרֶךְ בְּעוֹד כִּבְרַת אֶרֶץ לָבֹא אֶפְרָתָה וָאֶקְבְּרֶהָ שָּׁם בְּדֶרֶךְ אֶפְרָת הִוא בֵּית לָחֶם" (שם מ"ח, ג'-ז')

מדוע חזר יעקב דווקא להתגלות זו?

נראה, שבאותה התגלות יעקב לא רק נקרא ישראל, אלא שמסופר שם על הולדת בנימין ועל השלמת שנים עשר שבטי ישראל. כולם יחד נקראים ישראל, כפי שנאמר על אליהו בהר הכרמל: "וַיִקַּח אֵלִיָּהוּ שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה אֲבָנִים כְּמִסְפַּר שִׁבְטֵי בְנֵי יַעֲקֹב, אֲשֶׁר הָיָה דְבַר ה' אֵלָיו לֵאמֹר: יִשְׂרָאֵל יִהְיֶה שְׁמֶךָ" (מלכים א' י"ח, ל"א)

מכאן, נחשפת הבעיה המשפחתית הקשה שהטרידה את יעקב, דווקא אחרי המפגש עם יוסף. האם יוסף יוכל לחזור לחיק המשפחה? מה יהיה על שני בניו מנשה ואפרים, בני אסנת בת פוטיפרע? בנים של נסיכה מצרית הגדלים בבית השליט – מה ומי הם יהיו? האם יוכלו להיחשב על שבטי ישראל? האם יוכל יעקב לקלוט אותם בחזרה לתוך בית ישראל? ואם לא יצליח בכך, האומנם יישאר יוסף בחוץ יחד עם בניו?

על כן, חזר יעקב להתגלות בלוז בארץ כנען עם קריאת השם ישראל והשלמת שנים עשר השבטים. למעשה, בעת הזאת הוא עשה מעשה נועז ומרחיק לכת ביותר: יעקב אימץ את אפרים ומנשה כבני יעקב ורחל, שבטים לכל דבר כראובן ושמעון. הם לא יהיו בני אסנת בת פוטיפרע המצרית, אלא בנים שלו ושל רחל.

צריך 'להחיות' את רחל ושוב לספר על קבורתה, בעודה 'יולדת' לא רק את בנימין אלא גם את בני יוסף, אפרים ומנשה. בכך, כאילו אמר יעקב ליוסף: אתה משנה לפרעה ומחויב בכל כללי הטקס הדיפלומטי, אבל בניך יכולים לחזור למשפחת יעקב על ידי הפיכתם לבני יעקב ורחל.

כאשר שאל יעקב על בני יוסף: "מִי אֵלֶּה?", ברובד הפשט זו רק שאלת זיהוי. אולם, בעומק המשמעות, תלויה בשתי המילים הללו השאלה הגדולה והטורדת – האם יהיו אלה חלק מבני ישראל?
יוסף עונה: "בָּנַי הֵם אֲשֶׁר נָתַן לִי אֱ-לֹהִים בָּזֶה" (שם)
אז, מכוח ההתגלות, ביקש יעקב לברכם.

ג.  מדוע הפך יעקב את סדר מנשה ואפרים?

כאשר בא יעקב לברך את מנשה ואפרים, הוא הופך את הסדר שלהם. כזכור, במעמד דומה לזה, של הפיכת סדר בין בכור לצעיר, כבר היה יעקב אל מול יצחק אביו. יעקב הרי כבר שילם על כך מחיר כבד כאשר נאלץ לברוח, וגם רבקה אולצה להפרד ממנו לעולם. מדוע חזר יעקב על אותה טעות?

העובדה שבמנהגי האבות (וגם בדיני המזרח הקדום) ניתנת לאב האפשרות, במקרים חריגים, להעדיף את אחד הבנים על פני אחיו, עדיין איננה מסבירה מדוע כדאי היה לעשות דבר כזה. האם לא טמון כאן זרע של קנאה ושנאה בין אפרים למנשה? אמנם המשך הפרשה מראה שהדברים התקבלו כמו שהם, אבל איך הסתכן יעקב והלך בדרך הזאת?
מסתבר, שרק סיבה מרחיקת לכת יכולה להביא את יעקב לנקוט בדרך זו. סיבה זו תלויה ברצונו של יעקב להפקיע אותם מהיות בני אסנת בת הכהן המצרי, ולהופכם לבני יעקב ורחל, כפי שנבאר.

בזיקה טבעית, מנשה ואפרים הם בני אסנת, נסיכים מצריים. אבל בזיקה בלתי טבעית, מכוחה של ההתגלות בלוז בארץ כנען בשם א-ל ש-די, הם אפרים ומנשה בני רחל.
ההיפוך של סדר הילדים לא מצא חן בעיני יוסף, אבל הוא קיבל את מה שאביו אמר. נראה, שגם אפרים ומנשה קיבלו זאת, בהיותם ילדים קטנים – ואולי גם מפני שעמדו שניהם באותו המעמד והתברכו שניהם ביחד – מה שלא אירע עם יעקב ועשו שלא יכלו לעמוד ביחד אצל יצחק אביהם.

ד. ברכת יעקב לבני יוסף

"וַיְבָרֶךְ אֶת יוֹסֵף וַיֹּאמַר הָאֱ-לֹהִים אֲשֶׁר הִתְהַלְּכוּ אֲבֹתַי לְפָנָיו אַבְרָהָם וְיִצְחָק, הָאֱ-לֹהִים הָרֹעֶה אֹתִי מֵעוֹדִי עַד הַיּוֹם הַזֶּה: הַמַּלְאָךְ הַגֹּאֵל אֹתִי מִכָּל רָע יְבָרֵךְ אֶת הַנְּעָרִים וְיִקָּרֵא בָהֶם שְׁמִי וְשֵׁם אֲבֹתַי אַבְרָהָם וְיִצְחָק, וְיִדְגּוּ לָרֹב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ…
וַיְבָרֲכֵם בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמוֹר בְּךָ יְבָרֵךְ יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר יְשִׂמְךָ אֱ-לֹהִים כְּאֶפְרַיִם וְכִמְנַשֶּׁה וַיָּשֶׂם אֶת אֶפְרַיִם לִפְנֵי מְנַשֶּׁה" (שם ט"ו-כ')

לשון הברכה מזכירה את ההתגלות של המלאך המציל את יעקב מכל רע בהיותו אצל לבן הארמי, בפדן ארם (שם ל"א, י"א-י"ג).
אולם, הבדל משמעותי יש בין השניים. ברכת יעקב שמזכיר את אבותיו, אברהם ויצחק – יש בה חידוש וטעם מיוחד.

אברהם שילח את הגר ובנה, ואת בני הפילגשים, מעל פניו.  גם יצחק נאלץ לקבל ששני בניו לא יירשו כאחד.
אולם אצל יעקב המצב היה שונה. לא רק שכל בניו, גם בני בלהה וזלפה יירשו ביחד, אלא שגם אפרים ומנשה ייחשבו בניו, ויחד יבנו שנים עשר שבטי ישראל.
מכאן ואילך, אין עוד דחייה של מישהו ממשפחת האבות החוצה. כולם חלק מהמשפחה, כולם בני אברהם יצחק ויעקב, וכולם יחד יִדְגּוּ לָרֹב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ.

רק כך יכול להסתיים ספר בראשית העמוס ספרי תולדות וצאצאים, ופרשיות בחירה ודחייה. בסיום ספר בראשית אין עוד דחייה, 'כולם היו בָּנַי'!

ה. בין בכורת מנשה לבכורת אפרים – ושכם

יעקב נתן ליוסף לא רק את ברכת הבנים, אלא גם את הנהגת המשפחה.
כך, לשון הברכה שאמר א-לוהים ליעקב במראות הלילה עם ירידתו למצרים, נאמרה בלשון 'אָנֹכִי': "אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה, וְאָנֹכִי אַעַלְךָ גַם עָלֹה, וְיוֹסֵף יָשִׁית יָדוֹ עַל עֵינֶיךָ" (שם מ"ו, ד')

בלשון דומה אמר ישראל ליוסף במצרים, והעביר אליו את הנהגת המשפחה כולה, עם ההבטחה: "…הִנֵּה אָנֹכִי מֵת, וְהָיָה אֱ-לֹהִים עִמָּכֶם, וְהֵשִׁיב אֶתְכֶם אֶל אֶרֶץ אֲבֹתֵיכֶם" (שם מ"ח, כ"א)
באותה הלשון יאמר יוסף לאחיו, כאשר יעביר אליהם את ההבטחה: "אָנֹכִי מֵת, וֵא-לֹהִים פָּקֹד יִפְקֹד אֶתְכֶם וְהֶעֱלָה אֶתְכֶם מִן הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב" (שם נ', כ"ד)
אבל, בדברי יעקב נוסף עוד דבר מכריע בחשיבותו: "וַאֲנִי נָתַתִּי לְךָ שְׁכֶם אַחַד עַל אַחֶיךָ, אֲשֶׁר לָקַחְתִּי מִיַּד הָאֱמֹרִי בְּחַרְבִּי וּבְקַשְׁתִּי" (שם מ"ח כ"ב)

לכאורה אפשר לקרוא זאת כחלק נחלה נוסף, לבכור המנהיג, אבל, בסוף הפסוק ברור שמדובר בנחלה מסוימת. יוסף קיבל מאביו בעודם במצרים (!) נחלה מיוחדת, את ארץ שכם. כראש המשפחה וכבכור של רחל.
העיר שכם, הנרמזת בפסוק הברכה, תהפוך להיות עיר החיבור בין הנחלות של מנשה ואפרים. שם ייקבר יוסף, וקברו יהפוך למפגש בין בניו לדורות (ראה יהושע כ"ד, ל"ב).
הנחלות העצומות של בני יוסף ממערב הירדן (יהושע ט"ז וי"ז), שנוספה עליהן נחלת מנשה ממזרח לירדן, מסייעות להבין איך מהלכו של יעקב הצליח באורח פלא, נגד כל הסיכויים.

אין ספק, שהנחלות הכפולות של מנשה הן הביטוי לבכורה שלו, שנשארה בכורה לנחלה. מנשה הוא היחיד שקיבל נחלות משני צידי הירדן, מגלעד עד שכם, נחלה המחברת בין שני הצדדים. לעומתו, אפרים לא קיבל נחלת בכורה. נחלת אפרים קטנה מנחלת מנשה שבעבר הירדן המערבי.
אפרים קיבל ברכת הנהגה ושליטה 'מלא הגוים', כלומר, הנהגת יהושע בן-נון בהנחלת הארץ.

אך מה פירוש 'בחרבי ובקשתי' והלוא שמעון ולוי כבשו את שכם בחרבם?
כאן אמר יעקב בפירוש, שכל נחלה שנכבשה על ידי המשפחה, שייכת לאבי המשפחה (וראו רמב"ן). לא שמעון ולוי בחרבם יקבעו נחלות, אלא יעקב 'בחרבו ובקשתו', הוא יחלק נחלה והוא יתן את שכם ליוסף, אליה שלח אותו בעודו נער לראות את "שלום אחיו".

יש כאן סגירת מעגל וגמול ברור: יוסף יירש את הנחלה, שבה רצו להורגו (כנראה שמעון ולוי), וממנה נמכר לעבד. שמעון ולוי בוודאי התכוונו לנחול בחרבם את ארץ שכם, אך הנחלה נלקחה מהם, כפי שיתפרש בפרק הבא.
כך מתקשר סוף פרק מ"ח, לפרק מ"ט, פרק הברכות לנחלות.

ו. אחרית הימים

"וַיִּקְרָא יַעֲקֹב אֶל בָּנָיו וַיֹּאמֶר: הֵאָסְפוּ וְאַגִּידָה לָכֶם אֵת אֲשֶׁר יִקְרָא אֶתְכֶם בְּאַחֲרִית הַיָּמִים" (שם מ"ט, א')
חז"ל אמרו, שיעקב ביקש לגלות לבניו את הקץ ונסתלקה ממנו רוח הקודש (ראו ברש"י). אולם, על פי הפשט אין כאן פרשת נבואות ולא 'קֵץ הפלאות', אלא פרשת נחלות. "אחרית הימים" בלשון העברית המקראית, הם 'הימים האחרים', שיבואו אחרי[3] הימים האלה שבגלות מצרים. הכוונה היא, כמובן, לימים בהם ישובו בני ישראל אל ארץ נחלת אבותיהם.

בישיבת המשפחה בארץ כנען, עסקו האחים בדיבה, קנאה, שנאה ומכירה, והובילו את כל המשפחה, מצרימה. אולם, דווקא בארץ מצרים נחשפו ונתגלו כל הברכות של ארץ ישראל ונחלותיה – וגם קבורת יעקב בקברי אבות, הנחלות ליוסף עם אפרים ומנשה בניו, הברכות לשבטים שמלאות רמזי נחלה – הכל חזון לימים הבאים, הימים האחרים.

ז. נחלות האחים הגדולים: ראובן, שמעון ולוי

ראובן נדחה על ידי אביו. דחוי זה הוא קודם כל בנחלה. "ראשית אונו" של האב אמור לרשת את הנחלה העיקרית החשובה ביותר, זו שממנה יתד ופינה להנהגת עם ישראל כולו. בתור שכזה, היה ראובן צריך לרשת את הר חברון, שם גרו אברהם יצחק ויעקב.
אבל, 'בחללו יצועי אביו' נדחה ראובן מהבכורה. בהיותו "פַּחַז כַּמַּיִם" גם בחלוקת הנחלות, ביקש את נחלתו ראשון", אבל בעבר הירדן מזרחה.

בכל התנהגותו של ראובן – בפרשת יוסף והבור, באחריות על בנימין ובחלוקת הנחלות בארץ – התגלה ראובן כמי שנחפז יותר מדי. על כן אמר עליו יעקב: "אַל תּוֹתַר". אבל, החטא הכבד שחטא לאביו היה בפרשת בלהה, בחללו משכבי אביו.

לגבי שמעון ולוי אומר יעקב: "שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אַחִים… אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל"   (שם ה'-ו')
בהתאם לדברי יעקב, אכן נחלת שמעון (יהושע י"ט, ט') נקבעה בתוך נחלת יהודה. כעבור זמן, נמצא את בניו של שמעון יושבים באזור דותן בצפון השומרון בתקופת המלוכה (בטיהור יאשיהו דברי-הימים ב' ל"ד, ו') ובימי בית שני (ספר יהודית). שבט שמעון נשאר נודד גם בארצו (ראו גם דברי-הימים א' ד', מ"ב-מ"ג).

שבט לוי לא קיבל נחלה כלל אלא הופקע לעבודת ה' וישב בערי לויים. משה ואהרן יעלו את שבט הלוי מעלה מעלה, ושמעון ירד מטה מטה (עוון פעור והמגפה בבמדבר כ"ה).
בכל אופן, דברי יעקב יישארו בתוקפם, ושניהם יישארו ללא נחלה עצמאית.

ח. יהודה – ניצחון ונחלה

"יְהוּדָה אַתָּה יוֹדוּךָ אַחֶיךָ, יָדְךָ בְּעֹרֶף אֹיְבֶיךָ, יִשְׁתַּחֲווּ לְךָ בְּנֵי אָבִיךָ: גּוּר אַרְיֵה יְהוּדָה… לֹא יָסוּר שֵׁבֶט מִיהוּדָה, וּמְחֹקֵק מִבֵּין רַגְלָיו, עַד כִּי יָבֹא שִׁילֹה, וְלוֹ יִקְּהַת עַמִּים: אֹסְרִי לַגֶּפֶן עִירֹה, וְלַשּׂרֵקָה בְּנִי אֲתֹנוֹ, כִּבֵּס בַּיַּיִן לְבֻשׁוֹ, וּבְדַם עֲנָבִים סוּתֹה: חַכְלִילִי עֵינַיִם מִיָּיִן, וּלְבֶן שִׁנַּיִם מֵחָלָב" (שם ח'-י"ב)
יהודה ימלוך כגור אריה עולה מטרף, רובץ כאריה אחרי הטרף. ה"שבט" שלא יסור ממנו הוא מנהיג האוחז בשבט, ו"מחוקק" הוא אוחז בחוק ומחלק לחם חוק לכל המונהגים, שהם כל "בני אביך". הדמות העונה לתיאור הזה היא, כמובן, דמותו של דוד בן ישי.

רוב הפרשנים פירשו כאן את המילה "שִׁילֹה" כמו שׁילְיָה מֵרֶחֶם, דהיינו, צאצא. הכוונה היא למלך המשיח, 'וְלוֹ יִקְּהַת (=יכבדו) עמים".
אבי מורי, ד"ר יחיאל בן-נון ז"ל, פירש את המילים "עַד כִּי יָבֹא שִׁילֹה"[4] כ'שלל (מהמלחמה) אכן יבוא שַי לו". המילה "עַד" פירושה "שלל" כמו "בַּבֹּקֶר יֹאכַל עַד, וְלָעֶרֶב יְחַלֵּק שָׁלָל" (שם כ"ז), בברכת בנימין.

התיאור הזה של תהלוכת שלל לכבוד המלך המנצח, הוא המופיע בנביאים כמו בישעיהו: "בָּעֵת הַהִיא יוּבַל שַׁי לַה' צְ-בָאוֹת (מעבר לנהרי כוּש)… אֶל מְקוֹם שֵׁם ה' צְ-בָאוֹת הַר צִיּון" (ישעיהו י"ח, ז')
ובתהלים: "נִדְרוּ וְשַׁלְּמוּ לַה' אֶ-לֹהֵיכֶם כָּל סְבִיבָיו יוֹבִילוּ שַׁי לַמּוֹרָא: יִבְצֹר רוּחַ נְגִידִים נוֹרָא לְמַלְכֵי אָרֶץ" (תהלים ע"ו, י"ב-י"ג)

אבל, גם נחלת יהודה נמצאת בברכתו של יהודה. זאת, משום שהפסוקים האחרונים מתפרשים על הר חברון בו ניתן לגדל גפנים בשפע כזה, שכל גפן בודדת תעמיס חמור, והיין ישמש גם לכיבוס בגדים.[5] במדבר יהודה, באזור המרעה הגדול, ירעו עדרי צאן רבים, עד שהעיניים יהיו אדומות ("חכלילי") מיין, והשיניים לבנות מחלב.

ט. נחלות השבטים הקטנים

"זְבוּלֻן לְחוֹף יַמִּים יִשְׁכֹּן, וְהוּא לְחוֹף אֳנִיֹּת וְיַרְכָתוֹ עַל צִידֹן: יִשָּׂשׂכָר חֲמֹר גָּרֶם רֹבֵץ בֵּין הַמִּשְׁפְּתָיִם: וַיַּרְא מְנֻחָה כִּי טוֹב וְאֶת הָאָרֶץ כִּי נָעֵמָה וַיֵּט שִׁכְמוֹ לִסְבֹּל וַיְהִי לְמַס עֹבֵד: דָּן יָדִין עַמּוֹ כְּאַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל: יְהִי דָן נָחָשׁ עֲלֵי דֶרֶךְ שְׁפִיפֹן עֲלֵי אֹרַח הַנּשֵׁךְ עִקְּבֵי סוּס וַיִּפֹּל רֹכְבוֹ אָחוֹר: לִישׁוּעָתְךָ קִוִּיתִי ה': גָּד גְּדוּד יְגוּדֶנּוּ, וְהוּא יָגֻד עָקֵב: מֵאָשֵׁר שְׁמֵנָה לַחְמוֹ וְהוּא יִתֵּן מַעֲדַנֵּי מֶלֶךְ: נַפְתָּלִי אַיָּלָה שְׁלֻחָה הַנֹּתֵן אִמְרֵי שָׁפֶר" (שם י"ג-כ"א)

נחלת זבולון היא הנחלה המפורשת ביותר בברכות יעקב, אך דווקא היא לא התממשה. זבולון היה צריך לרשת את העמק הגדול שמהכרמל ועד ראש הנקרה, ואת חופי ישראל עד צור וצידון. אולם, הפיניקים שלטו במקומות אלה שליטה גמורה ומעולם לא הצליחו שבטי ישראל לשלוט באזורי החוף הצפוניים.
עובדה זו מדגישה את הפער בין תוכנית הנחלות ל'אחרית הימים', לבין המציאות בימי ההתנחלות והמלוכה.

יששכר ישב ללא ספק בעמק יזרעאל הנמצא "בֵּין הַמִּשְׁפְּתַיִם" (ההרים).
המחיר על ישיבה זו יהיה הסֵבֶל, "וַיֵּט שִׁכְמוֹ לִסְבֹּל". רבים ישעבדו אותו, תחילה הערים הכנעניות עם סיסרא, ואחר כך המדיָנים, ושבטי זבולון (אשר) ונפתלי יושיעו אותו בימי דבורה ובימי גדעון (שופטים ד', ו'-י'; ה', י"ח; ו', ל"ה).

גם דן וגם גד מופיעים בברכות אלה כשבטים מנהיגים.
דן ינהיג בדרך הנחש, שהוא רמז היסטורי לדרך מלחמות הנחש של בני דן כובשי לֶשֶׁם (היא תל דן) בצפון, ושל שמשון.
גד, לעומתו, יש לו גדודים, "וְהוּא יָגֻד עָקֵב". דהיינו, ישמור על העקב, הם השבטים של עבר הירדן. גד היה השבט החזק, ששמר על ראובן.

אשר ונפתלי ירשו את האזורים הפוריים ביותר בגליל. בקעות הגליל וזיתי השמן ("שְׁמֵנָה לַחְמוֹ"), באשר כל לחם נזקק לשמן, ושמן הזית הוא מהמוצרים החשובים ביותר של ארץ ישראל.
הברכה לנפתלי מתארת את הרי מרום הגליל ובהם הצבי והאיילה, שרעו ונדדו במרחבי הסבך והחורש.
יש לציין שתרגום אונקלוס פירש את הפסוקים על הבקעות הפוריות לרגלי הרי הגליל. ואכן, הכנרת וכל העמקים שמסביבה כלולים בנחלת נפתלי. על פי הסבר זה, "אַיָּלָה שְׁלֻחָה" מתפרשת כבקעה מושקית, מלשון שְׁלָחִין.

רש"י כתב: "אַיָּלָה שְׁלֻחָה – זו בקעת גינוסר שהיא קלה לבשל פירותיה, כאַיָּלָה זו שהיא קלה לרוץ… משולחת לרוץ" (רש"י שם כ"א)
רש"י איחד כאן את שני הפירושים: את האיילה השלוחה הרצה ברגליה בהרי הגליל הוא תופס כתמונת משל, ואת הדרש של אונקלוס על בקעת גינוסר ודומותיה, הוא תופס כנמשל.

י. נחלות יוסף ובנימין

"בֵּן פֹּרָת יוֹסֵף, בֵּן פֹּרָת עֲלֵי עָיִן, בָּנוֹת צָעֲדָה עֲלֵי שׁוּר… :וַתֵּשֶׁב בְּאֵיתָן קַשְׁתּוֹ וַיָּפֹזּוּ זְרֹעֵי יָדָיו, מִידֵי אֲבִיר יַעֲקֹב מִשָּׁם רֹעֶה אֶבֶן יִשְׂרָאֵל: מֵאֵ-ל אָבִיךָ וְיַעְזְרֶךָּ, וְאֵת שַׁ-דַּי וִיבָרֲכֶךָּ, בִּרְכֹת שָׁמַיִם מֵעָל (מעליון)… בִּרְכֹת אָבִיךָ גָּבְרוּ עַל בִּרְכֹת הוֹרַי, עַד תַּאֲוַת גִּבְעֹת עוֹלָם, תִּהְיֶיןָ לְרֹאשׁ יוֹסֵף וּלְקָדְקֹד נְזִיר אֶחָיו" (בראשית מ"ט, כ"ב-כ"ו)

"פורת" היא גפן פוריה, הנטועה על מי מעיין. שני הענפים העיקריים (ה"בָּנוֹת") מטפסים על חומה ("עֲלֵי שׁוּר"). שני ענפיה של הגפן הזאת הם אפרים ומנשה, וכך פירש זאת אונקלוס: "בְּרִי דִּסְגֵּי יוֹסֵף, בְּרִי דְּאִתְבָּרֵךְ כְּגוֹפַן דִּנְצִיב עַל עֵינָא דְּמַיָּא, תְּרֵין שִׁבְטִין יִפְּקוּן מִבְּנוֹהִי, יְקַבְּלוּן חוּלָקָא וְאַחְסָנְתָּא" (אונקלוס שם כ"ב)
ארצו הפוריה של יוסף תזכה גם לברכות גשמים וגם לריבוי מעיינות תהום. אלה הם מרחבי השומרון והשרון, "עַד תַּאֲוַת (מרחבים) גִּבְעֹת עוֹלָם".

שתי הברכות הבולטות בדברי יעקב ניתנו ליהודה וליוסף, ושניהם מתוארים כמנהיגים: יהודה כ"לֹא יָסוּר שֵׁבֶט", ויוסף כ"נְזֵיר אֶחָיו", דהיינו נושא נזר, כתר, ושעליו נאמר "וַיָּפֹזוּ (מוזהבות) זְרֹעֵי יָדָיו", כמו בתמונות הפרעונים האוחזים בקשת.
שניהם ירשו את הברכות העיקריות שניתנו לאבות האומה: יוסף בעל הנהגה מלכותית מבורכת, ויהודה שֵׁבֶט ומחוקק.

האם יש דרך לקיים שתי הנהגות באומה אחת, בלי פילוג מלוכה? בברכת יעקב זה עוד נראה אפשרי, אך  בהיסטוריה הישראלית זה היה קשה מאד, ועודנו קשה.

ועוד רמז נחלה אחד נותר לבנימין, שגם לו שמור כוח לחימה כ'זאב יטרוף': "…בַּבֹּקֶר יֹאכַל עַד וְלָעֶרֶב יְחַלֵּק שָׁלָל" (שם כ"ז)
התוספתא (שביעית פרק ז', יב) מבארת – " 'בבקר יאכל עד', זו יריחו שמוקדמת (להבשיל פירותיה), 'ולערב יחלק שלל', זו בית-אל שמאחרת" (תוספתא שביעית ז', י"ב)

בנחלת בנימין ניתן למצוא גם את יריחו הנמוכה וגם את בית-אל הגבוהה. יריחו הנמוכה מקדימה להבשיל את פירותיה, בעוד בית אל הגבוהה, אלף מאתיים מטר מעל יריחו, מאחרת את פירותיה, גם לעומת הארץ כולה.

 *

ברכות יעקב הן הרבה יותר מקבורתו במכפלה: הן חזון ארץ השבטים בכל מרחביה.

(הרב יואל בן-נון. ערך: אורי יעקב בירן. נשלח ע"י ישיבת הר עציון http://etzion.org.il/ כל הזכויות שמורות לישיבה ולרב)

—————————————————————————————

[1] אכן, כך צייר אותם רמברנט.

[2] פסחים ו ע"ב על תחילת ספר במדבר, וראו רש"י לשמות כ"ד, א', ולשמות ל"א, י"ח. ברור לכל, שאברם לא יצא מחרן אחרי מות תרח, וראו רש"י, ראב"ע ורמב"ן, לבראשית י"א, ל"א-ל"ב.

[3] בעברית מקראית, כל מי שאיננו ראשון, הוא אחרון, כי הוא בא 'אחרי' מי שלפניו. כך לדוגמא:

"וישם את השפחות ואת ילדיהן ראשנה, ואת לאה וילדיה אחרנים, ואת רחל ואת יוסף אחרנים" (ל"ג, ב).

[4] בספרו, ארץ המוריה–פרקי מקרא ולשון (אלון שבות התשס"ו), עמ' 177-182. שם (עמ' 178) מוסבר מדוע אי אפשר לפרש "שילה", על שם העיר שבאפרים (כפי שרצה רשב"ם), משום שהיא כתובה במקרא לרוב בלי י'.

[5] המילה 'סות' דומה ל'כסות', אבל לא משורש 'כסה', אלא משורש 'סוה', כמו 'מסוה' (שמות ל"ד, ל"ג-ל"ה).

דברי תורה נוספים בקטגוריות של דבר תורה זה
  • "ויבך יוסף בדברם אליו"
  • "אפרים ומנשה - כראובן ושמעון יהיו לי"
  • קיום השבועה ליעקב
  • "לו ישטמנו יוסף" – מחילה במעשה
  • הבחירה המפתיעה של יוסף
  • לא תקום ולא תטור
  • "אל נא תקברני במצרים" (מז, כט)
  • https://www.vorts.co.il/wp-content/uploads/MagenDavidS1-e1367510016159.jpg לחצו כאן כדי להוריד את המודעה של וורטס! (230KB)
    רוצים לעזור? הורידו את הקובץ, הדפיסו ותלו על לוח מודעות ציבורי ליד בית הכנסת או בית הספר במקום מגוריכם, ועזרו לנו להפיץ את דבר קיומו של האתר לאנשים נוספים.