הקשבה אמיתית
[נכתב בעקבות השריפה במושב בית מאיר, ויועד במקור לתושבי המושב]
בזמן שעבר עלינו, מאז שפקד את מושבינו השריפה, שעדיין אנו מתמודדים עם תוצאותיה, מחשבות שונות רצות במוחי, ורציתי לשתף אתכם. ראשית, גליתי, "שהבית שלנו מאיר" מאיר ממש, באור של תקוה, באור של סיוע הדדי, באור של התגייסות כללית, באור של לקיחת אחריות תוך סיכון, באור של אמונה אמיתית.
השאלה שכולנו שואלים את עצמינו, בשבוע האחרון. מה עלינו לעשות ברגעים אלו? ברמה האישית, המשפחתית, וברמה הקהילתית. אנחנו שומעים, מימין ומשמאל, רעיונות שונים, יוזמות שונות, האם שמירת שבת? או אולי זהירות ממחלוקת? כבוד בתי הכנסת? או זהירות בלשוננו?
אך אני מרגיש, שאנחנו צריכים ברגעים אלו לעצור לרגע, ולשתוק! אך לא שתיקה שאין בה כלום, לא דומיה חסרת תכלית, אלא שתיקה מכילה, לא שתיקה מרוקנת, אלא שתיקה ממלאת.
אך במה? הלכתי וחיפשתי את השותק הראשון, בנסיבות דומות. כששני בני אהרן נשרפו, אהרן נדם. מדוע הוא שתק? הוא שתק, משום שנטיית הלב, ברגעים קשים היא להתפרץ החוצה, לחפש אשמים, לדווח, לראות, לנתח, לתבוע, זה המשטרה? או מציתים? ביטוח? או מס רכוש? אך צריך לזכור שהקב"ה מדבר איתנו, וחובתינו קודם כל להקשיב..
לפני כמה עשרות שנים, כילתה שרפה גדולה את סביבת ראדין, מקום מגורו של החפץ חיים. ושאלו אותו למה? ומדוע? הוא ענה: בעבר היה לקב"ה נביאים, אוהל מועד, ודרכים נוספות לדבר איתנו. היום הקב"ה פונה אלינו ע"י מלאכים מסוג אחר.. "עושה מלאכיו רוחות, משרתיו אש לוהט" זכינו עם כל הקושי, והכאב, של כל מי שנפגע, למסר ישיר ממנו.. לכולנו הרי ברור, ש-ללא מלאך הרוח, עוצמתה, וכיוונה.. וללא משרתי האש, התוצאה היתה אחרת.
שוחחתי עם יורם רענן, באתי לחזקו, ויצאתי מחוזק. הוא הפעים אותי, כשאמר: "אני מאמין בכל ליבי שזה מהשם, אמונתי שלמה, ותמימה כשהיתה. אני מרגיש, הוא הוסיף, שזה ממש "ליבון" זה כואב, אך מטהר. אני מחכה לראות לאן זה יוביל, אולי זה יפתח לי כיוונים חדשים".. בשבילי זו היתה דוגמת מופת להקשבה אמיתית. ולהקשיב ברגעים כאלו, למסר שאיננו יודעים מה הוא, זו משימה לא פשוטה.
המלבי"ם מבאר ביאור נפלא בהפטרת השבוע (תולדות) ודבריו ממש נגעו בי. הקב"ה מכריז "אהבתי אתכם אמר ה'" ועם ישראל עונה במה אהבתנו? תראה מה קורה מסביב, הלזה תקרא אהבה? והקב"ה עונה לעמו: "את עשיו שנאתי.." אתם יודעים למה? משום שהם תולים את הכל במקרה, ובמזל. במקרה "רוששנו, ונשוב ונבנה חרבות" כשיהיה לנו מזל טוב יותר. והקב"ה מבטיח להם, "המה יבנו ואני אהרוס.." אך אתם עם ישראל, יודעים שאין מקרה בעולם. אנחנו יודעים, שאם חרבו בתים, מחסנים וגלריות, במושבינו, זה לא מזל רע. אלא יד ההשגחה, אלו מלאכי ה', הקב"ה מדבר אלינו. לנו מובטח, ששוב נוכל לבנות , וה' לא יהרוס ח"ו.
שנשכיל, לשתוק, ולדעת שה' מדבר איתנו ממש עכשיו. זה כואב, אבל הוא ממש קרוב. ולהפנים, שאין הדבר מקרה, הגורם הוא רק שליח. ונזכה לברכה, המובאת בסוף ההפטרה.. "בריתי היתה איתו, החיים והשלום" שהחיים במושב יחזרו לסדרם, שה' ימלא את חסרונם, של כל הנפגעים. שלא יגרמו נזקים נוספים, ושהשלום האופף אותנו בימים קשים אלו, יהפוך לברית, גם בזמני שגרה.